טוסט גבינה עם פטריות וסריראצ'ה

איזה מן אדם נכנס לחנות ויוצא ממה רק עם פטריות?

ובכן, אני.

אדם פשוט שרוצה רק פטריות, או חושב על פטריות, בכלליות מפנטז על בשרן הרך בתוך הפה שלי.

ההחלטה נפלה ואמש אחרי העבודה התחלתי לעמול על טוסט עם פטריות.

כך זה קרה:

לחם לבן פרוס עם צורות של רוטב סריראצ'ה

מכיוון שרוטב סריראצ'ה הוא גם חריף וגם מתוק וגם מעושן - לא הרגשתי צורך להוסיף לו שום דבר כי גם ככה הייתה גבינה והיו פטריות כך שרציתי להמנע מעומס.
במבט לאחור אולי הייתי מוסיף מהפפרוני החריף שהיה לי במקפיא אבל זה היה מספיק ועמוס ממילא.
על הרוטב החריף שמתי פרוסות של גבינת גלבוע, מפוזרות כך שיכסו את רוב שטח הפנים.
התחלתי לרחוץ פטריות.

גבינת גלבוע מעל - בכמות מספקת בכדי שהגבינה תנזול קצת החוצה ותתקבל גבינה קריספית מסביב

שפים בטלויזיה ומתכונים למיניהם מבקשים מכם לרוב לקטום את הרגליים ולהשליכן או להשתמש בהן לדברים אחרים. אני דווקא מאוד אוהב את הרגל או הגזע של הפטריה, זה הרי בדיוק אותו טעם, וככה גם יש יותר פטריה.
הפעם דווקא כן הסרתי אותן מכיוון שנאלצתי לצמצם את הנפח והשטח כדי שהכל יכנס לטוסט במידה שווה.
את הרגליים אכלתי. תוך כדי גם אכלתי כמה פטריות.

פטריות שמפיניון קטועות רגל - אם הייתה לי פטריית פורטובלו ענקית הייתי משתמש גם בה

כל מה שנשאר לעשות היה פעולת מעיכה כדי להצמיד את החתיכות לצורה של כריך.
הרוטב קצת עלה דרך הלחם, וגם הפטריות החלו להגיר נוזלים בעדינות.
ועכשיו לטוסטר.

דייג אוהב דגים

הנוזלים מהחלק הקודם פלוס נוזלים שיצאו מהפטריות עזרו ללחם לקבל גוון קריספי מקורמל, יחס עם סוכרים מהרוטב והסוכים שבלחם עצמו.
בסה"כ יצא גוון חום זהוב נהדר ופריך.
הטוסט עצמו התקרר טיפה בטוסטר כבוי, ככה הוא לא נרטב מלמטה (עיבוי נוזלים שקורה במגע עם צלחת קרה) ונשאר חמים.

כמה פשוט - ככה טעים

תראו איזה בפנים יפה יש לטוסט הזה.
כמה שהוא יפה ככה הוא גם היה טעים. הרוטב נהיה מתוק יותר אחרי שהוא מחומם ומעט פחות חריף.
הטוסט היה עסיסי מבפנים ולפטריות היה מרקם נגיס וכיפי, כמו שאמרתי - הוספת בשר או טעמים אחרים הינה ממש מיותרת כשיש עושר כזה בין שתי חתיכות לחם.

הטוסט של הלייף

אחרי כמה שעות נהייתי שוב רעב ומכיוון שכבר אכלתי את כל הפטריות אבל עדיין התחשק לי טוסט - החלטתי לחפש במקרר פתרון נוסף וטעים לא פחות.
איתרתי צנצנת של רוטב צ'ימיצ'ורי ביתי שאמא של ענבר הכינה והביאה לנו בשבת.
הרוטב הזה התמקם נהדר בתוך טוסט חדש וטעים.

רוטב צ'ימיצ'ורי ביתי הוא קסום וגם בריא (זה לא חרוז, אבל נשמע טוב וגם נכון)

מקווה שאהבתם - ספרו לי כיצד!

מועדון ארוחת הבוקר של ליוי

אומרים שארוחת בוקר היא הארוחה הכי חשובה של היום, אבל מי מאיתנו באמת מייחס לאמירה הזו חשיבות כלשהי? לרוב האנשים אין את הזמן או את הסבלנות להשקיע בארוחת בוקר טעימה, מזינה ועשירה כל יום.

כי כשאני אומרת ארוחת בוקר אני לא מתכוונת לעוגיות עם הקפה או איזה רוגלך. זה לא מזין ולא תורם לכלום, זה סתם להלאות את הגוף בסוכרים מיותרים על הבוקר.

לכן החלטתי לפני כשלושה חודשים שאני מתמסרת לארוחת הבוקר. אם היא הכי חשובה בכל היום, מגיע לה שאעשה לה כבוד לא? 

חשוב לי לציין שאני טבעונית ולכן עלי להיות יצירתית במיוחד כשזה נוגע לארוחות בוקר, כאשר רוב הדברים שאנשים "נורמליים" אוכלים בבוקר הם מחוץ לתחום עבורי. אז מה אוכלים בבוקר אנשים שלא מעוניינים בגבינות, טונה וביצים?

את הארוחה הראשונה הכנתי ביום גשום של תחילת מרץ. היא כללה צנים, כמה חתיכות אבוקדו ועגבניות מנומרות בליווי של נבטוטים כאלה שקונים בסופר. 

בהתחלה היה לי קשה להתרגל לרעיון של לאכול כאלה דברים על הבוקר אבל עד מהרה זה הפך להתמכרות. היום אני כבר לא יכולה בלי משהו טעים על הבוקר (או צהריים מוקדמים, תלוי מתי הקצתי).

התמכרות נוספת שלי היא הצילום והתיעוד האובססיבי של חיי. שילוב של שני הדברים ועד מהרה גיליתי שיש לי אוסף מכובד של צילומי ארוחות הבוקר שלי. מידי פעם אשתף פה צילום או שניים ואספר מה בצלחת.

זו ארוחת בוקר שעשיתי בבוקרו של ליל הסדר והיא באה לציין את בוא האביב. היא כוללת בייגל'ה ירושלמי אמיתי מהעתיקה, עלי בייבי ירוקים, עגבניות שרי וכמובן המלך אבוקדו, בקישוט של הרבה פרחים יפים מהגינה של אמא.

בוקר טוב (:

טאג'ין מאכלי עמים

בשבוע שעבר פרסמתי בעמוד הפייסבוק שלנו את התמונה מטה ושאלתי את הגולשים את זה נראה להם מוכר.
התגובות העוקצניות לא איחרו לבוא כי מסתבר שאנשים לא תמיד מבינים צלחת שיש בה הכל מהכל, למרות שהכל מהכל זו אחלה דרך לאכול מלא דברים בטעמים שונים ולדאוג שלא יהיה משעמם בפה.
אז בתשובה לשאלה, מדובר בטאג'ין מאכלי עמים, מקום חביב ומרווח שנמצא לקראת סופו של רחוב המסגר ומתמחה האבסת אנשים ע"י תבשילים אינספור.

ספגטי, אורז לבן, צ'יפס, חזה עוף בגריל, שניצל.

תהליך ההזמנה פשוט מאוד, ניגשים אל ויטרינה ארוכה ובוחרים מהסירים, המגשים, הקונטיינרים והפאיילות.
הנוהג הוא מנה בשרית ולצידה 2-3 תוספות. בפועל זה תלוי במי שמגיש לכם ועד כמה הוא נדיב \ חדש והססן. תמיד אפשר לבקש עוד וגם לקבל.
בדלפק צדדי יש סלט, כרוב שהוא יותר מתוק ממוחמץ לייט (כמו בחומוס אסף) וטחינה, אותם אפשר לקחת בצלוחיות עד שימאס. המקרר נמצא למעשה מאחורי הדלפק אבל בשנה האחרונה אף אחד כבר לא טורח להביא לך שתיה ומעדיפים שתיגש ותיקח לבד.
מועד התשלום הוא לפי העדפת הלקוח ומבוסס על שיטת הכבוד.
עלות הארוחה שלי הייתה ארבעים ש"ח לצלחת הזו + בקבוק קולה של חצי ליטר.

התמונה הזו הייתה אמורה להראות את הסלטים אבל לא הצלחתי לסובב אותה על הצד.

הארוחה הספציפית הזו הייתה מצויינת למרות שהיא הייתה סוג של ארוחת ילדים עם רכיבים בטוחים.
שניצל, חזה עוף בגריל, צ'יפס, ספגטי בסיסי, אורז לבן, אלה הם דברים שקשה לטעות איתם, אפילו בכמויות גדולות - תשאלו כל טבח צבאי.
מכל הפעמים שאכלתי במקום זו הייתה הפעם השניה שנגעתי בספגטי שלהם כי לרוב הם מעמיסים בו בצל. הפעם הוא היה יבש בצורה משעשע, הרוטב היה ספוג ודבוק לאטריות שהיו בחלקן אחלה ובחלקן כמעט קריספיות.
אמנם זה לא מעשה שף איטלקי, אבל יצא טעים. על זה אני לא מתווכח אבל כרגיל, טעם וריח.
בביקורים אחרים שלי אני הולך גם אפשרויות מהסירים השונים, תבשילים, ירקות, קוסקוס, תמיד יש משהו.

גברתי על האתגר.

גזר דין:

קל לי לשפוט את טאג'ין לטובה ולרעה כי אני מכיר את המקום כבר זמן רב, כך שכל מה שאני אומר מבוסס על הרבה יותר מביקור אחד וכידוע ביקורים רבים הם אחלה אינדיקציה.

המטבח בטאג'ין מוציא המון אוכל, גם בכמות וגם במגוון.

הנ"ל ניכר לפעמים באיכות האוכל, אבל המגוון בהחלט מפצה ובכל ביקור אפשר למצוא סיר או שניים או שלושה שיש בהם משהו לאכול גם לבררנים כמוני.

השירות תמיד חביב ומחוייך, כאמור יש גם תוספות אם צריך.

התמחור הוא סטנדרטי, המנות גדולות ונכון שמדובר באוכל ביתי במקרה הטוב ומסעדת פועלים במקרה הרע אבל הרווח כאן הוא במבחר ובכמות.

מתחריהם באזור נעים בין מחירים גבוהים יותר לאכול פחות טוב ברובו או במקרה ספציפי מזון ברמת בישול והקפדה רבה יותר אך עם לקות קשה בטעם.

לסיכום עוד יותר קצר: מומלץ.

מוזס, תהיו בריאים

לדעתי כמות הפעמים בהן אכלתי מוזס במשלוח או בסניפים השונים היא מוגזמת.
היא מוגזמת לאור העובדה שיש לנו רק פוסט אחד שנושאו הוא מוזס והוא אפילו לא שלי.
עוד סיבה לכך שהיא מוגזמת היא שפשוט לא מגיע להם, היתה תקופה יפה אבל לצערי היא נגמרה.

ירח הדבש הארוך מאוד הזה התחיל להגיע לקיצו עם עליות המחירים, ירידת רמת השירות, התכווצות המנות (תחת תירוץ של ארוחות בריאות יותר), עיצוב מחודש של אריזות משלוח בכדי שיכילו פחות ופחות מאותם סוגי מזון, מדיניות שעושקת ממך עוד ועוד כסף בשביל קצת קטשופ בשקית.
לאחרונה, הקש ששבר את הגב שלי - הסרת \ שינוי מנות שאני אוהב.

שיפודי פילה הבקר המדהימים נעלמו.
רוטב הקיסר השתנה וכעת יש לו טעם רע יותר מבעבר (אני חושב שקיצצו בכמות האנשובי).
כריך הפורטובלו שינה את צורתו וטעמיו.
כריך הפילדלפיה הוחלף בפילי צ'יז סטייק הנחות ממנו בהרבה.
אגב, כריך הפילי צ'יז משום מה ירד מתפריט המשלוחים - אבל במקומו הופיע משהו שלא היה בביקור האחרון שלי במוזס (לפני פחות מחודש), שניצל בלחמניה עם רוטב מרינרה ומשהו שטוענים שהוא "קרם מסקרפונה".
חדי עין ישימו לב שיש פרגית חדשה בסגנות BBQ טקסני, שמחליפה את העוף המושחר ז"ל ואת המנה ההיא עם הפירה שכבר לא קיימת כי למה לתת פירה בחינם.

אם כבר בתופסות עסקינן, אז בארבע מתוח חמש הפעמים האחרונות שאכלתי מוזס - הצ'יפס לא היה משהו.
כשאני אומר לא משהו אני מתכוון שהצ'יפס של מוזס שבעבר היה מצדיק ביקור במקום הפך לשילוב בין רטוב (גם במסעדה, לא רק במשלוח) ללא מוכן כלל.

ונקנח במנה ראשונה חדשה שמגישים רק במסעדה: מקלות מוצרה בפירורי לחם.
המנה עצמה סבירה, הרוב שמגיע איתה הוא (אם אינני טועה) אותו רוטב של השניצל בלחמניה, שהוא טיפה תפל, מזכיר את הצנצנות של הרוטב שדוריטוס מוכרים אבל פחות חריף, בקיצור סתם עוד רוטב תעשייתי.

נקודת האור היחידה שנותרה במוזס היא הקוקטיילים שבלילה הופכים למוזלים ומחליקים נחמד בגרון.
אמנם הם מעט מיימיים (יותר קרח כתוש ממשקה) אבל הם כרגע יותר טובים מהאוכל (אלא אם אתם רוצים לדון בהמבורגרים - אותם אני לא אוכל).

מייקס פלייס דיזינגוף

לא צילמתי תמונות כי לא רציתי להבזיק בחלל חשוך ולמשוך אליי תשומת לב מיותרת.
גם אין לי יותר מדי מה לספר, למרות שאכלתי גם מנה של גבינה מתוגנת בשמן עמוק במעטפת פירורים (היה לא רע בכלל) וגם מנה של צ'יפס מוקרם עם ערימה של בייקון (מצויין בדיוק כמו שזה נשמע).

על השלחן שלי כיכבו גם משקאות צבעוניים (סחבק חולה על קוקטיילים מתוקים), ומנות של אנשים אחרים (קנאי אחד הזמין צ'יפס כמו שלי, מישהו אחר הזמין נאצ'וס, ענבר הזמינה המבורגר שלטענתה לא היה משהו.

המנות היו גדולות וחביבות, האווירה הייתה של אמריקאים שצועקים לך באוזן לצלילי להיטי רוק מכל הזמנים, המיקום הוא על הריסות יאקוזה שזכורה לטובה מארוחות סושי "כפי יכולתך" ומסוע חביב, אולם היא זכורה גם לרעה מהתקופה שקדמה לסגירתה כשאיכות האוכל ירדה לרמות מפתיעות.

הייתה לי חשבונית איפשהו אבל איבדתי אותה, ככה שאני כבר לא זוכר כמה הכל עלה ולא בא לי להשוות.
בשביל לילה של שכרות ורעב זה היה לא רע בכלל.
חשוב לציין שלמייקס פלייס על החוף יש סטייקים ממש טובים - לא יודע אם הם עומדים בכבוד גם בסניף הזה.

בנוסף להכל - באמת כל הכבוד להם שהם פותחים עוד ועוד סניפים והולך להם.
התפריט שלהם עשיר ואפשר למצוא בו מלא דברים, כך שאחזור לנסות גם אחרים.
יאללה, לרוויה.

רוני פול בשישי

יום שישי בצהריים המאוחרים זה לא זמן טוב לחפש חומוס.

רוב המקומות כבר סגרו או בדיוק שמים את הכסאות על השולחנות.

מהבחינה הזאת רוני פול הם אחלה כי הם לא מתחילים לסגור באחת כמו מקומות אחרים באזור.

עוד דבר שלא מזיק הוא שהחומוס שלהם לא מגעיל.

חומוס מגעיל יכול בהחלט להעיק על אכילת חומוס ולכן ראוי שלא לאכול חומוס שאינו ראוי לאכילה.

רוני פול הם לא החומוס הטוב בעולם אבל הם עקביים בטעם ככה שאם אתם ממש אוהבים את הטעם הספציפי זה אז אתם יכולים לבוא ולקבל אותו כל פעם ללא שום שינוי.

זה לא החומוס הכי טוב בעולם אבל אפשר לאכול אותו ואפילו להנות. לא תקבלו כאן את ההפתעה של החיים אבל כן תקבלו מנה גדולה, יפה וטעימה.

מסחבה מימין וחומוס גרגרים משמאל

אני רעב

אם אתם מוצאים את עצמכם ברחוב אילת ביום שישי וכל המקומות מסביב נראים לכם רחוקים או סתם סגורים, זה מקום מצויין לנחות בו לסעודה. יש להם אפילו דברים אחרים מלבד חומוד, אבל באמת שהחומוס שווה ביקור, אפילו סתם בשביל לראות אם זה הטעם הלו חיכיתם כל חייכם, הרי חומוס הא עניין של טעם וריח.

גו נודלס

זה היה בערב שישי, השמים היו חשוכים כמו הלילה, ייתכן וזה היה בגלל שכבר היה לילה וייתכן שזה היה סממן למצב הרוח שלי שהוקרן החוצה ושידר רעות.
החלטתי לנחם את עצמי ואת קרוביי בקצת אוכל מפנק מהמגזר האסייתי.
רציתי נודלס אך רוב המקומות המומלצים כבר רחצו את הווק בשעה הזאת אז החלטתי לברור את האפשרויות שנותרו.
השם שעלה בגורל היה גו נודלס.

להלן ההזמנה:
1 x אגרול ירקות   15 ש"ח
1 x אדממה   12 ש"ח
1 x סאטה   44 ש"ח
בתוספת: עוף (5 ש"ח )
אטריה לבחירה: אטריות אורז רחבות (3 ש"ח )
ניתן להוסיף גם: בוטנים (2 ש"ח )
הערות: בלי בצל \ בצל ירוק \ עירית בבקשה שהמנה תהיה מלאת רוטב
1 x קארי אדום   40 ש"ח
בתוספת: עוף (4 ש"ח )
אטריה לבחירה: אטריות ביצים
ניתן להוסיף גם: בוטנים (2 ש"ח )
הערות: בלי בצל\ בצל ירוק\ עירית, ואם אפשר שהמנה תהיה עשירה ברוטב
1 x עיקרית בקר   42 ש"ח
איזה מנה: בקר חצילים
אורז לבחירה: לבן מאודה
הערות: בלי בצל\בצל ירוק\עירית
דמי משלוח   7 ש"ח
סה"כ   160 ש"ח

שלום, זה אגרול.

לצערי, ניסיונות קודמים גו נודלס נגמרו בחוות דעת אשר משותפת לי עם חברים אחרים. כולם אומרים שגו נודלס הם מעט פרווה, קצת תפלים, מעט משעממים, די בסיסיים, חסר להם איזה אומף, טיפה מקוריות, קצת ביצוע, הם לא מספקים את הסחורה עד הסוף אלא נשארים איפשהו באפשרויות האחרונות ורק כי הם פתוחים עד מאוחר.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני תמיד מוכן לתת עוד הזדמנות וזו הייתה היא.

אורז לבן לצד בקר עם קישואים, חצילים וזהו.

המנה הראשונה שהכנסתי לפה הייתה הבקר עם החצילים והקישואים שמגיע עם אורז.
הייתה למנה מתקתקות נדרשת אם כי לא חזקה מספיק, גם לא הייתה החריפות שבד"כ יש במנות כאלה.
במקום הנ"ל הורגשה במנה מרירות מיותרת שכנראה נבעה מהחצילים שלא הספיקו להפריש את הטעם הרע מבעוד מועד או שפשוט טוגנו והוגשו באותו שמן עם העקיצה על הלשון שמלווה חצילים מדי פעם.
הצד הטוב של המנה היה שהיא הייתה בכ"ז טעימה ומספקת ואפילו אוסיף לשבח על נתחי הבקר שהיו נעימים לשן, רכים ועם זאת עשויים במידה וכלל לא סחוסיים \ שומניים כך שלא היו יריקות כלל.

אדממה וחברים.

הקורבן הבא היה האדממה. אלה אמנם סה"כ פולי סויה, אבל תמיד אפשר להעיד על הכמות, הניקיון והטריות, סוג המלח, כמות הנוזלים ועוד.
היה מלח גס בשלמותו, הפולים היו חמים, הנוזלים התחילו לצאת רק אחרי זמן מה כך שלא היו שלוליות על ההתחלה. הפולים נראו ברובם צעירים (התרמילים, כן?) אם כי היה חיסרון בזה שרוב התרמילים היו של שני פולים ואף של אחד, ולא היו מהגדולים יותר שנותנים קצת יותר בכל "פיצוח".

שקית הפתעות.

לא הגענו אל האוכל האמיתי ולא סיימנו את האדממה, אגרול אחד נפל קורבן.

לח אך מוצלח.

בשלב הזה השובע כבר התיישבת בבטן.
אני הגנבתי טעימה מהקופסאות האחרון והן הלכו הצידה ומשם אל המקרר.
התרגשות אמיתית לא התרשמה, טעמים רגילים למדי, מנת הקארי שהייתה אמורה להיות חריפה לא הייתה חריפה כלל, והטעם שלה דמה יותר למנת הסאטה במקום למנה השניה.
שתי המנות אגב שחו לחלוטין ברוטב, אני מניח שזה היה המענה לבקשה שלי בה ניסיתי שלא יגיעו יבשות.
אחרי זמן מה המנות המשיכו למקרר.

ארוחת בריאות לנשמה.

בדיוק כמו עם החיבה שלי (שלא כולם מסכימים איתה) לפיצה מהמקרר, גם נודלס אני נוטה לאהוב למחרת (אף שיש כאלה שמעדיפים לזרוק) כי הטעמים נספגים טוב יותר, מתערבבים, המנה מקבלת זהות ויש זמן לכל רכיב לתת את שלו ולספוח את של האחרים.

המנות מהמקרר היו טעימות יותר מאשר מצב הצבירה המקורי שלהן.

לטובתן יאמר שהעוף היה 99% נקי, בלי חתיכות שיורקים או מתבאסים עליהן.

אפשר גם לשבח ולהיד שהיה הרבה מהכל.

כאמור הטעמים לא היו שונים במיוחד, כמעט ולא היה הבדל למעט סוגי האטריה.

אטריות האורז הרחבות אגב היו קצרות מאוד, תהיתי אם זה אורכן המקורי או שאולי קיבלתי את השאריות השבורות מהתחתית.

בכל מקרה, אולי אנשים עם חיך רגיש מדי יעדיפו לאכול מנות עם טעמים כמעט לא מורגשים ועם חריף שאינו חריף.

אני מעדיף טעמים עזים והבדלים בין מנות שונות, מבחר גדול יותר של מנות ועוד דברים.

האגרולים היו מצויינים אגב, גם הרוטב החמוץ מתוק שהגיע איתם היה מהסוג הטוב.

תופתעו, אבל יש מקומות שיכולים להרוס גם את זה.

אגב, ההזמנה התבצעה דרך האתר שלהם, היה פשוט וקל, ידידותי, מהיר, המשלוח הגיע מהר והשליח היה חביב.

ביסלי כשר לפסח

האם באמת עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא?

מצאתי טיוטה של פוסט על ביסלי בר-בי-קיו כשר לפסח.

כמעט ולא נותר לי מהביסלי הזה זכר.

לדעתי הוא היה שמנוני מדי, ארוך מהרגיל, טעמו שונה, לא לטובה ולא לרעה - פשוט שונה.

הוא הזכיר טיפה ביסלי פיצה.

את כל זה זכרתי, זה בעצם כל מה שצריך, אבל אני בעיקר זוכר ענן של חוויה שלילית.

חשבתי לעצמי שמי צריך בכלל ביסלי לפסח, עדיף לאכול בננה או תפוח.

גם עכשיו הייתי אוכל בשמחה איזו בננה, או אפילו פטריות טריות.

אבו אדהם בשבת

אני אוהב מאוד לחזור אחורה למקומות שכבר היינו בהם, במיוחד אם אלה מקומות שאני מבקר בהם הרבה באופן אישי.

הפעולה הזו של סיקור חוזר נותנת לי הזדמנות לאוורר מחשבות על הקום, להעיר הערות, לשבח התמדה ושאר פעולות שאפשר לעשות כשיש לך בלוג אוכל ורעב לדברים מוכרים.

על אבו אדהאם אפשר להגיד המון. הטעם הייחודי שלהם הופך אותם לבחיר ליבם של רבים או למושא שנאה של אחרים. אני נמנה עם האוהבים ויכול לאכול מנה גדושה ואז גם את הריפיל שמוצע בסיום הארוחה.

גם הבולס שכבר שיבח אותם בבלוג כשסיפר כמה כיף היה לגלות שהם עובדים כרגיל בפסח הוא מבין חובביהם.

ארוחת השבת אצל אבו אדהם

אם יש משהו שאני לא אוהב באבו אדהם הוא ההצלחה שלהם. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מפרגן להם כי באמת המוצר שלהם טוב ופופולרי, אבל זה מקשה לתפוס מקום בשעות העומס במהלך השבוע ובמיוחד בשבת, היום המושלם לניגובים רגועים.
לא פעם הגעתי בשבת רק כדי למצוא תור ארוך מחוץ למקום והלכתי משם מאוכזב.

בשבת הספציפית הזו לקח לנו בדיוק כמה שניות לתפוס מקום (עניין של מזל), והחלטנו על חומוס גרגרים בשבילי, מסבחה בשביל האישה וצ'יפס בצד.
השיא של הפוסט הזה הוא התלונה על המסבחה:
היא לא הייתה משהו. אולי במקום אחר היא הייתה יכולה לככב, אבל כאן, לצד החומוס הרגיל - היא פשוט פחות טעימה.
יש לה טעם דומיננטי שלא בא בטוב למי שטועם גם את זה וגם את זה. היא לא דוחה לחלוטין, לא מגעילה, אבל זה לא טוב כמו המשחה הרגילה.
כדי לפייס את זוגתי חלקנו את המנות, באמת שהמסבחה לא הייתה נוראית כמו שאולי הצגתי אותה, אבל לצד החומוס היא פשוט לא מצליחה לתת את הסחורה.

בדרך לחומוס מישהו עקף אותנו ברכיבה על אופניים, והוא שר בקולות מצחיקים.
כשהוא התקרב אלינו הוא האט את הרכיבה כדי לבחון את האופניים של האישה, גם לו היו אופני וינטג' מגניבות (וגם לה).
זה היה שלומי סרנגה.
הייתי רוצה לתת איזה משל על שלומי סרנגה ששר ברחוב בעודו רוכב על אופניים ועל חומוס ועל מסבחה, אבל אני לא מצליח להמציא משהו.

קופי בר: משלוח עסקית פסטה

הארוחה הזו עדיין טריה לי בפה, למעשה יש עדיין על השולחן פירורים שלה.

רק אתמול דנתי עם עצמי בנושא של אוכל בקיץ וכמה קשה לחשוב על אוכל כשחם בחוץ.

גם היום העבודה והחום גרמו לי לא לרצות ללכת ולתור אחר מזון לארוחת הצהריים שלי, הרי למי באמת יש חשק להזיע ולהתייאש ברחובות הצחיחים והבודדים.

לכן, כשפתאום שאלו אותי אם אני רוצה להצטרף להזמנה מהקופי בר שמחתי מאוד.

התגובה הראשונה שלי למעשה הייתה זועפת, אבל אח"כ כשהבנתי שאין לי אפשרויות אחרות - נעניתי מהר לפני שיזמינו בלעדיי.

הסיבה לסירוב הראשונה הייתה כי אני לא באמת אוהב את הקופי בר.

זה לא שאני לא אוהב אותו באמת, אבל בנקודות ההשקה בינינו לא באמת התרשמתי. 

למען האמת בכלל לא ביקרתי שם, השתמשתי כמה וכמה פעמים בשירות המשלוחים שלהם להזמין אוכל בצהריים ובערב ולא היו לי חוויות מטורפות במיוחד, רק אוכל רגיל, עשוי טוב אבל ללא הברקות.

ארוחה משתלמת או עקיצה מושלמת?

הפעם בחרתי עיקרית פסטה בעלות של 49ש"ח אשר מרכיביה היו:

• סלט + רוטב ויניגרט
• לחמניה + חמאה
• פסטה פנה פומודורו + פרמז'ן
• לימונדה
• מאפין

הסלט היה רענן, קליל, עם שבבי סלק ועלי בייבי לצד חסה טריה.

רוטב הויניגרט היה חריף בחמיצותו מה שהפך אותו למוצלח מהרוטב הממוצע. היה לו פאנץ' ואנשים אף התלוננו על ריחו החריף. 

הלחמניה הייתה עם דגנים בתוכה, בגוון חום ובטעם שהשאיר חשק לעוד, טבלתי אותה בחמאה הרכה וליקקתי אצבעות. הפסטה הייתה מבושלת יתר על המידה אבל הרוטב שלה היה מצויין.

הלימונדה היוותה ליווי נהדר לארוחה.

הלחמניה והמאפין היו לי לעזר רב בניגוב הרוטב שהצדיק ניגוב בסוף הארוחה.

הארוחה הזו בהחלט שווה 49ש"ח, במיוחד לאור התמחור המוגזם שיש כיום לכל דבר. זו ארוחה עסקית במחיר משתלם.

המדד האישי שלי לפסטה לוקח בחשבון את היכולת שלי לשחזר את המנה בבית. סגנון הרוטב שלי שונה מזה של הפסטה אך שוב, מדובר ברוטב שבכלל לא איכפת לי לשלם עליו ולכן אני מרוצה. הוא לא היה מימי, הוא היה סמיך ועשיר הן מבחינת הטעם והן במרקם.

בד"כ אני לא משתפך על פסטה או אפילו על אוכל אלא אם מדובר בניצחון גורף. כאן מדובר בארוחה טובה, פשוטה, משתלמת, סך רכיבה אמנם בסיסיים, אבל יחדיו וביחד עם רעב של צהריים זו הייתה סגירת פינה משכמה ומעלה.

מה עושים לפיצה

נשאר בקרטון משולש אחרון.

אנשים רבים תוהים מה הדבר הנכון לעשות כשנותר משולש בודד. אני לא בטוח שאני המקור הכי נכון לעצות בנושא, אבל אני יכול לנסות. לראייה, אני מציג בפניכם את הגלריה הבאה. היא לא אמנותית מדי, אבל היא כל מה שיש לי.

ביום שישי לקראת ערב חשתי ברעב והדבר שמצאתי לנכון לעשות היה לקחת את אותו משולש אחרון (שהיה עם פפרוני), עליו לשים עוד פפרוני, וצ'דר ופפרוני ומעל הכל רוטב סריראצ'ה כי כשאופים אותו הוא נהיה טיפה פחות חריף, מעט מתוק, תורם מאוד.

                

                

אני יודע שמדובר בתמונות קשות אבל אני מבטיח שהעומס הזה על העין ועל המשולש היה מוצלח מאוד בפה.

השתמשתי בצ'דר בריטית שרכשתי בטיב טעם וגם את הפפרוני (מזרע מפולפל בשחור ולבן מבחוץ) רכשתי באותו מקום.

בסה"כ זה סגר את הפינה בצורה מושלמת - לא משהו שמצפים לו ממשולש בודד אבל העומס עליו בהחלט עשה את המשימה בהצלחה.

אם גם לכם יש רעיונות מופרכים למה שאפשר לעשות לפיצה, אנא ספרו לנו!

פאוזי פול

על פאוזי פול שמעתי בדיוק כמו שאני שומע על רוב החומוסיות החדשות או אלה שעוד לא יצא לי להכיר, בבלוג חומוס101 (אחלה מקום להתעדכן בו מדי פעם על התחום).

ניסיתי לאכול שם כמה וכמה פעמים אבל היה מאוחר \ סגור \ שקר כלשהו.

ביום שישי האחרון הייתה הפעם הראשונה שבאתי והדלתות היו פתוחות והשמחה הייתה רבה.

השמחה הייתה רבה לפני כי זה תמיד כיף לנסות חומוסיה חדשה, השמחה הייתה רבה תוך כדי כי הייתי בהלם מוחלט מכמה שהחומוס הזה טוב. השמחה אחרי זה הייתה רבה כי הרגע אכלתי חומוס ויש בזה חומרים שעושים לך משהו טוב בגוף.

הנה שלוש תמונות:

מנה משולשת

ועכשיו לרוחב

שולחן נאה

תפסנו את המקום הטוב מתחת למזגן וליד מקרר המשקאות.

המקרר עצמו הוא גם נקודת זכות מצויינת ולו רק בגלל שהייה גם שוופס תותית וגם שלושה סוגים של מיץ פז בפחית.

המקום נעים מאוד כמו גם השירות והכל באמת נפלא.

לפרגן לפעמים יכול להיות דבר קשה, במיוחד כשאין לך את המילים המתאימות.

אני באמת שלא יכול לספר יותר מדי על המנה של פאוזי, היינו שלושה ולקחנו את המשולשת כי רצינו לנסות את המבחר.

הכל היה טעים, הפול היה עשיר מאוד וטעים יותר מבמקומות אחרים, היו מדי פעם גם חתיכות גדולות כך שלא הכל היה דייסתי.

המנה הייתה מתובלת בדיוק במדיה, הכל היה נכון, לא היה משהו להטפל אליו כגורם עיקרי.

לא היה איזה טעם מיוחד שעליו יכולתי לשים את האצבע, הכל היה פשוט מושלם כתערובת של גורמים.

אני אפילו מזיל ריר רק מלחשוב על המנה הזו שסתמה אותי לחלוטין.

מומלץ בהחלט!

לחזור הביתה

ימי הקיץ החמים (עוד לא שיא הקיץ אבל זה כבר מתחיל להעיק) מביאים איתם עייפות קשה.
הכל נעשה קשה יותר.
קשה יותר לקום, קשה יותר לצאת, קשה יותר לאכול, קשה יותר להרחיק ברגל, קשה יותר לנשום וקשה יותר הכל.

עוד דבר שקשה לעשות הוא לכתוב כאן בבלוג כי הרי הכתיבה מבוססת על כל הנ"ל, ואי אפשר לעבור חוויות קשורות אוכל אם כל הסעיפים למעלה מתקיימים.
בימים כאלה בא להשאר במיטה מתחת למזגן, אחר כך לעבור לספה, גם זה מתחת למזגן.
מדי פעם עושים טעות ומכבים את המגזן, אבל אז מדליקים אותו שוב.

עבודת הבלוג נעשית קשה יותר אבל למזלנו אנחנו עדיין צריכים לאכול לפעמים.
באחד מהימים האלה שבהם צריך לאכול יצא לי (למזלי הרב) לקפוץ לארוחת צהריים מאוחרת בסאלם בומביי.
היה תענוג, כרגיל, אף פעם לא יצאתי משם מאוכזב.

הפוסט הזה הוא סוג של התנצלות כי באמת שבזמן האחרון נהיה יותר ויותר קשה לשמור על כמות פוסטים שוצפת.
באמת שגם אני הייתי רוצה להכנס לפה ולקרוא פוסטים של הכותבים האחרים אבל לכולנו קשה כאחד.
כולי תקווה שתמצאו בליבכם מקום לסלוח לנו ולזרום בקצב האיטי של הקיץ, מסיקור לסיקור.

פיצה מונופול

כל אדם שזכה לנס הראייה יודע בוודא שבשנים האחרונות שרחוב אלנבי עמוס בפיצריות המפוזרות בצורה כמעט מדודה לאורכו. אני אומר את זה בקמצנות כי באמת מדובר בתהליך של כעשור אבל בהחלט הייתה מגמה של פיצות רבות - מהלך המותאם לבליינים הגודשים את הרחוב, וסתם תיירים שמסתובבים בין המלונית לחוף.

פיצה דומינו, שש בש, בוטיק, ומונופול היו בין השמות שכיכבו.

מדי פעם היו סניפים שהומרו ממותג אחד לאחר. אף פעם לא הצלחתי לעקוב אחרי כל חילופי הבעלות אבל כן עמדתי על טיבה של הפיצה ולמזלי הרמה נשארה אחידה, טובה מספיק בשביל לאכול בהנאה מרובה גם כשאתה לא שיכור באמצע הלילה. חלק מהפיצות אפילו טובות מספיק בשביל שיהיו טעימות אחרי חימום מהויטרינה וזה ידוע שפיצה שעומדת בדבר כזה בכבוד היא כוכב בשמיים הקולינריים שלי.

הלכתי לפיצה מונופול כי היא פשוט הייתה שם והיה תור בפיצה השניה שהייתה במרחק לא רב ממנה. לא רק שהיה תור אלא גם היו תוספות שלא דיברו אליי. סיבה מספיק טובה, לא?
בזמן האחרון גיליתי שאני ממש אוהב להעמיס זעתר על הפיצה שלי, אולי יש לי איזה חסך חדש לתבלין המקומי הקסום.
בכל מקרה, היה טוב, טוב שהיה, מחיר הגיוני בנוף התל אביבי (מז'אנר ה10 למשולש, 11-12 למשולש עם תוספת), הכל היה במידה הנכונה.

מומלץ? אם אתם בסביבה אז מאוד, אבל פיצה ברמה כזאת לא בושה להזמין גם הביתה (חלק מהפיצריות ברחוב אכן יעשו משלוח).
אפילו שהיא באה משכונה רעה, תנו לה צ'אנס.

כריך אמריקאי במיטה

 השלב הראשון מבחינתי היה להיות רעב בלילה. כשאתה רעב בלילה אתה פשוט יודע שדברים הולכים להתרחש ובגדול. זרקתי על המחבת קישואים שכבר היו מטוגנים מבעוד מועד, כמה פיסות של פפרוני, וכשהפפרוני החל להתחמם הנחתי מעליו גבנ"צ.

 בנתיים, בצד אחר של המטבח, הכנתי לחם צרפתי כפרי, ועליו פיזרתי סילאן. אם אתם באמת עוקבים אחרי הבלוג אתם מבינים שאני אוהב לשים מתוק בתוך הדברים שאני אוכל, לצד חריף ומלוח, אבל גם שיהיה מתוק.

 מעל הסילן פוזר רוטב וואסאבי, רוטב סריראצ'ה, רוטב HP ומעט קטשופ באזורים מסויימים. חוסר האחידות הוא מובנה כדי שכל ביס ירגיש טיפה אחרת. ככה מנעד הטעמים המשתנה יותר חגיגה בפה. כל סנדוויץ' צריך להיות מסיבה, אפילו אם יש כמה מאותו סוג.

 פיזרתי את כל המרכיבים מהמחבת ישר אל הלחם, לפני כן הנחתי את החלקים הסוגרים של הסנדוויץ' על החלקים המרוחים רוטב - כדי ליצור לחות גם בצד השני של הלחם (זה גם מונע מצד אחד להיות ממש רטוב בזמן שהצד השני יבש.

 סגרתי את הכריכים ובלסתי לי בשקט אל תוך הלילה.

זה אמנם לא בריא במיוחד, לא ידידותי לסביבה, אבל זה ממש טעים ומומלץ - אם אתם בקטע כמובן.

הפפרוני אגב היה של מזרע, הם עושים אותו חריף ועסיסי במידה כזו שגם אם כל השומן נמס על המחבת עדיין יש לבשר מרקם נעים ומיצים כלשהם. הוא גם עטוף בקראסט של פלפל שחור ולבן גרוסים. יאמי.

עוד דומינוס

מה כבר אפשר לכתוב על פיצה שאמרו עליה את הכל?

מה בכלל אפשר לכתוב על פיצה?

בשבילי לפחות, היופי האמיתי של הפיצה הוא שהיא מפתיעה ומספקת בכל פעם.

יש כ"כ הרבה ממנה, כ"כ הרבה סוגים, המון מקומות, תוספות אפשריות ושילובים רבים כ"כ.

כיום בכל פיצריה יש גם מי שיתן מענה לצרכים אחרים, סלט על הצד, ביצה מעל, בשר שלא הכרת, גבינה שמעולם לא שמעת עליה, קינוחים וכמובן גם הלהיט ההיסטרי "הפינה התימנית \ מטעמי תימן".

הרי אם כבר יש לך בצק ותנור - אין סיבה לא להכין איזה זיווה זיתים.

פטריות יער, חצילים, ניו-יורק הוט פסטרמי

הייתה לי תמיד הרגשה שמשהו לא בסדר איתי, כאילו שפיצה היא משהו שאוכלים רק מדי פעם, הרי זה לא ייתכן לאכול פיצה כל הזמן. עם חלוף השנים פיצה הפכה לפופולרית יותר (גם השמנת יתר) וכיום יש פיצה ממש בכל פינה, בכל מקרר בסופר ואפילו עם "טרנד הבישול" שהתקבל בארץ באהבה יש הרבה יותר לגיטימיות להכנת פיצה ביתית.

אם פעם היה רק את שף פאסקוואלה בצהריים ומדי פעם את ליאון אלקלעי הרי שמהר מאוד נהיה צחי בוקששתר ואחריו פרצו גם אחרים אל הפריים טיים ואף אל הסלבריאות (כמובן שפסחתי על תוכניות בישול מחו"ל ששודרו בארץ - ג'יימי אוליבר, שתי נשים שמנות ואפילו דברים שהיה צריך להעביר בשבילם ערוץ לBBC פריים או לערוץ שמונה).

כיום אני כבר לא פושע, ואפילו שיש כאלה שמתלוננים - אני אוכל המון פיצה.

פפרוני קריספי אך עסיסי עם תבלין פיצה בזווית העין

הפיצה של דומינוס היא אורח קבוע על השולחן שלנו, אני מניח שהדילים שלהם, הידידותיות למשתמש: האתר, האפליקציה, העובדה שאני יכול להשתמש בפייפאל מאשר לתת למישהו לא ברור את האשראי שלי רק כי הוא ענה לטלפון ואמר "פיצה!". כמובן שיש גם את כל ה"מלכודות" שהופכות את דומינוס לשוות יותר בשבילי, הנחות ומנתות על ההזמנה הבאה הן אחלה דיל למי שבאמת מזמין הרבה.
אני לא יודע למה אני צריך להצדק בכלל, הרי אני אוהב פיצה!

לחם שום מקרוב

אם יש משהו שאני יכול לזקוף לזכות דומינוס או גופים גדולים בכלל הוא השירותיות.
למרות שאני בעד לתמוך בעסקים קטנים ומעודד מודלים בהם עסק שכונתי מתייחס אליך טוב יותר ובעזרת התמיכה הציבורית הנכונה יכול לתת גם עלויות נמוכות יותר לצרכן, יש יוצאים מן הכלל.
עם דומינוס חייבים לזכור שגודל ורצון להצליח מחייבים עמידה בתקנים ויחס הולם.
אם דומינוס שולחים לך מוצר שאתה לא מרוצה ממנו - הם בהחלט מנסים לפצות, משהו שלא רואים כיום בכל פינה. כמו כן יש מדיניות של פיצוי על איחורים, זיכוי על טעויות והשתדלות כנה לתת שירות.

לחם שום מרחוק

בכל מקרה, כל הפוסט הזה הוא לא תעודת הוקרה לדומינוס לא מכתב אהבה פתוח לפיצה.
אבל מכיוון שאני מתחיל להתעייף מלכתוב דברים אז אני אשאיר אתכם להתבונן בתמונות. בסה"כ מדובר במשלוח לא רע, כשהפיצה עם התספות המגוונות הייתה דלה בגבינה באזורים מסויימים ובעיקר השאירה תחושה של "לא מספיק תוספות".
יאללה, שימו עין על התמונות.

יש אזורים בהם אין מספיק גבינה, וגם רצוי יותר תוספות מסתם טעימה על כל משולש

זה נראה כאילו שזו אותה תמונה, אבל יש בהן כמה הבדלים. מצאו אותם!

כשהפפרוני אחלה - הכל אחלה

אני יודע שהתעלמתי מהעובדה המצערת שפפרוני עשוי מחיות, אבל אין עדיין פפרוני מן הצומח

מקווה שנהניתם, ניפגש בסיבוב.
סבבה? אחלה!
אגב, יש לנו כבר מקומות מוזמנים לטנדורי, מה איתכם?
יש עוד זמן לקופון, ממליץ לכם ללכת על זה, פשוט תנו קליק כאן.
אם יהיה לנו מזל אולי נשב שולחן ליד שולחן ונבלוס אוכל הודי כפי יכולתנו (אנחנו נהיה אלה שנראים סובלים).

דה באן | The Bun

על דה באן שמעתי מזמן באתר בייגלה. אחרי זמן מה שמעתי שיש להם גם כריכים של Pulled meat בתוך לחמניה מאודה, בליווי רטבים מתוקים. לאלה מכם אשר זוכרים מאמרי עבר שלי על העצב הרב ששורה מעליי מאז סגיר שיגי דיגי, על כריכי בשר הצלעות שלהם - אלה יבינו מה רבה הכמיהה שלי לנתחי שפונדרה ברוטב מתקתק, מוגשים בלחמניה ועשויים כמו שצריך.

ניסיתי לבקר במקום כבר כמה וכמה פעמים אבל דפוסי הבילוי שלי באזור מביאים אותי לשם כשהם בדיוק סוגרים או כבר סגרו מזמן.

בפוסט הבא אני מקווה להעביר לכם את העונג שמתרחש כשאתה גם נהנה במקום חדש וגם משחזר אהבה ישנה לשפונדרות רכות.

לא מספיק מתוק ולא בת שש עשרה

את החמוצים שמוגשים בשביל הסבבה לא אהבנו.

הם הזכירו יותר מדי את החמוצים שג'ירף מגישים, אבל לצערם ולצערנו הם היו עשויים ביד גסה מדי, לא היו טריים מספיק, וגם לא היו עשויים לפי המתכון האסייתי העתיק שיש לכל המקומות המודרניים (החמצה עדינה, מעט מתוקה).

זה לא הפריע לי לזלול אותם כי בכ"ז הם היו ראויים למאכל.

להגיד שלא אהבנו אותם יהיה סתם לפגוע במקום כבר על הפסקה השניה, אז תתעלמו.

גם ככה מה שקרה לאחר מכן מפצה על הכל וגם היו לאחר מכן חמוצים קסומים בדיוק כמו אלה שעל חסרונם התבכיינתי.

לעיוורי צבעים: העראק מימין והתה משמאל

עד שהאוכל יהיה מוכן רצינו להרטיב את הגרון.
מתוך התפריט בלט בייחודו התה הקר שמיוצר במקום, עם טעמי ג'ינג'ר ולואיזה.
מלבד היותו טעים ומרווה הוא היה גם זול מכל המשקאות הקלים בתפריט (שמונה שקלים אם אינני טועה).
העראק היה אף זול ממנו(!), אם אינני טועה מדובר היה בשישה שקלים לצ'ייסר או כפול לכמות אמיתית ונדיבה.
סליחה שלא זכרתי את המספרים והמחירים המדוייקים של כל דבר, כאמור שתיתי עראק בצהריים.
המחירים האלה יכולים בקלות להלבין את פניו של כל פאב תל אביבי.

צריבת לוגו המותג ע"ג הלחמניה היא מגע מתוכחם

רבים אוהבים להתלונן על לחמניות מאודות, אבל למעשה הן לא רעות בכלל, במיוחד אם המילוי שלהן מחמיא.
במקרה הזה המרכיבים וטעמיהם ממילא מעמיסים את הפה בכל טוב כך שאולי אפילו היה אפשר להגיש את זה בדף נייר.
אגב, זה מוגש ע"ג דף נייר, שזה טאץ' נורא נחמד.

יפות יפות שבא לבכות

ועכשיו לקטע העוד יותר טוב:
לא רק שהמנה הייתה נהדרת (הסכמה הדדית, ללא עוררין), מתוקה במידה ומתובלת במידה, עם בשר רך, מפורק מרוב בישול ועסיסי בנוסף לרוטב בו הוא שוהה... טוב נסחפתי.
הקטע הטוב הוא שהבחור בדלפק אמר לי שיש לו Pork belly, והציע לעשות סט עם בשר מעדן מחיה אחרת.
הלחמניות עם הבשר הלבן היו טובות לא פחות, בחתיכות גסות, רכות באזור השומן שנמס, קריספיות בחלקים שנצרבו ומלאות מיץ בכלליותן, עם נגיעה של מלח גס מתפצפץ, תענוג בפה.

סנדוויץ' חזיר הכי טוב בעיר

המלפפונים החמוצים אגב, שהיו אמורים להיות בתוך הלחמניות אבל מקסימתי ביקשה להוציאם לכל מקרה - הם היו מצויינים, בדיוק מה שהיה חסר בחמוצים שאוזכרו מקודם, עשויים בעדינות עם טעם מתקתק.
הארוחה הזו (שתי מנות של שתי לחמניות כל אחת + פעמיים תה + מלוא כוס העראק) עלתה כ100 ש"ח, הייתה משביעה ויותר מכך היא הייתה מענגת.
ברור לי שאחזור לנסות  את המנות האחרות שנראו מצויין ונטרפו ע"י שאר השוהים, אבל בעיקר ברור לי שמצאתי סוף סוף תחליף ראוי.