עצם הרעיון לבקר בקפה 48 ננטע בי בזכות שאלוטס בעיר הגדולה. אני הסתובבתי לתומי בגוגל, חיפשתי תמונות של פפרדלה זנב שור, ומצאתי אחת אצלה כחלק מביקורת המסעדה שלה על קפה 48. התמונות והתיאורים הרשימו אותי מאוד וכבר באותו ערב זוגתי ואני ישבנו לנו בשולן זוגי קטן בפינה חשוכה בגינת המסעדה.
עם סיום אותו יום עבודה נפגשנו ברוטשילד והמשכנו אל הפינה עם נחלת בנימין. בסיבוב הראשון דיברנו ופיספסנו מכיוון שהמקום לא משולט בצורה בולטת, לא בולט לעין בפני עצמו, ולא זועק החוצה בשום צורה.
עם כניסתנו אל המקום לא נתקלנו במארחת אז התיישבנו באחד השולחנו הריקים (היו כמה וכמה) ומיד התבשרנו שכל המקומות מוזמנים מראש אבל למזלנו יש מקום במרספת או על הבר.
במרפסת היינו לבד וטוב שכך. היה תנור חימום מיותר, וגגון פלסטיק מעל הפרגולה שהגן עלינו מפני הטפטופים. השירות היה מהיר ויעיל, ואת הסינטה הכבושה בפלפל אנגלי וויסקי [39ש"ח] שמגיעה עם קורנישונים ושפליכטה של חרדל דיז'ון סיימנו מבלי לזכור שיש לנו בלוג שאוהב תמונות. ענבר נאבקה בסינטה שהייתה פרוסה באופן עבה יחסית, ואני פשוט גילגלתי את המלבן הארוך ולעסתי אותו במסווה. היו סה"כ ארבעה מלבנים שהרגישו מעט (היו הרבה יותר חרדל וקורנישונים מכפי שצריך לכמות כזו של בשר מתאבן) אך למנה ראשונה \ טאפאס מדובר בגודל מקובל. אולי אם הפרוסות היו מחולקות בצורה שונה - היה כיף יותר בעין.
זה הזמן לספר שהמלצרית הסבירה שהמנות שלהם מגיעות בגדלים קטנים עד בינוניים ושהמלצת הבית היא להתייחס אליהן כמו טאפאס, להזמין כמה, לחלוק, להתענג בקבוצה. ההזמנה התקבלה בהבנה, והזמנו מנת חלוקה ועוד מנה לכל אחד.
כבר סיקרתי בעבר תבשיל זנב שור על פפרדלה, בפוסט על משולח מג'ויה (בסינמטק). המנה בקפה 48 הייתה כאילו מעולם אחר. ע"פ התפריט היא בושלה ביין אדום, ועליה הונחו כמובטח גילוחים גדולים ורכים של פרמג'יאנו רג'יאנו. המנה לא הייתה יבשה, לא הייתה שמנונית מדי (אף על פי שמדובר בנתח שמן נורא), היא הייתה על הגבול הנכון של פשטות ושלמות. כמות הבשר במנה עשתה טוב על הלב ונעים בעיניים. עלות המנה 64ש"ח והיא הייתה מנת חלוקה נהדרת שהייתה בהחלט יכולה להשביע אדם רעב.
את החלק הבא בסעודה אנחנו תכננו מבעוד מועד ובשבילי הוא החל כבר כשקראתי על כריך השפונדרה של קפה 48 מוקדם יותר באותו ערב. הם קוראים למנה "שפונדרה בלחמניית קייטנה" (47ש"ח), והיא מגיעה עם קטשופ ביתי, ערימת בצל (שאני ביקשתי להוציא, מלפפונים (חמוצים ע"פ טענת המלצרית) שענבר ביקשה להוציא, וכלי קטן בצד שבו הונחו פיסות פלפלים אדומים וצהובית שגם הוחמצו קלות.
המלפפונים החמוצים בתוך המנה לא הרגישו חמוצים כלל, אבל ייתכן והם היו בתמיסה תקופה קצרה כזו או אחרת. לא הייתה לי את היכולת להבדיל מכיוון שפרוסותיהם היו דקיקות והטעמים במנה היו עשירים מאוד.
ענבר פרסה את הלחמניה שלה באמצע, ואני תקפתי את שלי בשלמותה. אחרי ביס או שניים נעצרנו כדי לדון בממצאים.
שנינו לא יכולים לשפוט את הכריך כפי שהוא מכיוון שיש לנו דיעה קדומה ואנו משווים אותו לסלאפי ריבס של שיגיד דיגי.
למי שלא מכיר, שיגי דיגי היה לוקייש כמו-אמריקאי של השף גיא לוי, עם טוויסטים משלו למזון מהיר מארה"ב. ההמבורגרים שלו (שלא טעמתי כי אני לא אוכל המבורגרים) הגיעו בצורות שונות ומעניינות, וכמובן שכל מנה תמיד חולקה לשתי לחמניות מיני, כולל הסלאפי ריבס שעליו אני הולך לספר לכם עכשיו בדמעות מעורבות במיצי קיבה.
סליחה באמת שאני פותח פה נושא אחר לגמרי, אבל הסלאפי ריבס היה מוות מתוק מתוק בצמד לחמניות קטנות, עם רוטב המיונז המעושן של המקום, לצידו גם רוטב הבית החום שהתווסף לבשר בזמן הבישול הארוך שלו. מתחת לבשר היו רצועות חסה דקיקות ופרוסות עגולות ודקות של בטטה או ירק אחר - תלוי במלאי.
הרטבים והטעמים של שיגי דיגי הפכו ערימה של בשר רטוב לחגיגה אינסופית בפה. הרוטב החום היה תמהיל של תמרהינדי עם ווסטרשייר ועוד סודות מהמטבח של השף (באמת שהצקתי לו מלא פעמים כדי שיספר לי עוד). את המיונז שתיתי בלי בושה אפילו שאני לא אוהב מיונז.
במנה היה גם בצל, אבל אותו כמובן דאגתי להסיר מראש.
יש שיאמרו שהמנה שתיארתי הרגע דומה מאוד למנת השפונדרה של קפה 48, אבל אם לשפוט אותה על פי הסטנדרט של הסלאפי ריבס אז הן שונות מאוד.
כן, יש סיבי בשר, יש ירקות, רטבים, לחמניה, אבל הטעם של השפונדרה המדוברת הוא בעיקר טבעי, עם מגע קל של דגים (ייתכן והיה ציר דגים בהשריה, ייתכן והייתה פאשלה במטבח, אבל היה במנה משהו דגיגי). השפונדרה היא מצויינת, והלוואי והייתי מסוגל לשכוח את שיגי דיגי מהסיבה הפשוטה ביותר - הם נסגרו, ואני בספק אם אי פעם אצליח לשחזר את התענוג המדהים של המנה שלה. אני מקווה שלא אבלה את חיי בחיפוש אחר תחליף.
סליחה, באמת באמת סליחה, אבל המחשבה על סלאפי ריבס מכאיבה ויכולה בקלות להרוס את הכתבה הזו. כריך השפונדרה הוא יותר מראוי, והוא בהחל טעים ומשביע. הייתי מוסיף לו קמצוץ של מתיקות, וזהו.
בשלב הזה שנינו כבר היינו מלאים ורצינו לברוח, אבל עוגת השוקולד החמה (34ש"ח) הייתה חייבת לבוא במגע עם שפתיי, כך לפחות החלטתי.
המלצרית הזהירה אותנו שהשם של המנה, "סבלנות" נגזר מהעובדה שלוקח לה זמן להגיע לשולן - וזמן ההמתנה הוא תוצאה של האפיה שהיא עוברת במקום. כך אמרה, ואנחנו הסכמנו בכ"ז להמתין לקינוח שלנו, שיבוא שיבוא שיבוא.
בשלב כלשהו של ההמתנה (שע"פ מלצרית הייתה אמורה להיות 12 דקות) שאלנו אם אפשר לקבל חשבון, ואת העוגה במארז המתאים לנשיאה הביתה. פרק הזמן הנקוב כבר עבר, והעוגה טרם הגיעה. לשאלתנו, המלצרית אמרה שמומלץ לא לקחת אותה הביתה כי העוגה כאמור חמה והיא עלולה לההרס בקלות. ואז, הוסיפה המלצרית פרט מפליל, ניתן לכאורה לקחת את העוגה בצורתה הקפואה ולחמם לבד בבית.
ההכנה \ אפיה במקום הפכה בין רגע לחימום של מוצר קפוא. אנחנו תהינו, ובנתיים נשלחו אלינו צ'ייסרים כפיצוי על ההמתנה שרק המשיכה להתארך.
הפתעתנו התעצמה כשהמנה הגיעה ונראתה בדיוק כמו פונדנט השוקולד של דומינוס שעולה 14.90 בהזמנה רגילה, טיפה פחות אם מחליטים לקחת אותו בהצעות המיוחדות שנועדו לדחוף למזמין עוד דברים "ליד הקופה", או אפילו שקלים בודדים בסופר - שם ניתן לרכוש מארז של כמה יחידות המתאימות במיוחד לחימום של שתי דקות במיקרו.
העוגה הייתה טעימה, השוקולד היה חם וטעים גם הוא, ואם היינו מגיעים מהחלל החיצון ולא הייתה לנו שום מודעות לכל הנ"ל היינו נהנים ממנה בצקצוקי לשון ובקריאות רמות של התפעלות. הבריכה החומה בה העוגה הונחה הייתה מעט לא ברורה, אבל בהחלט הגדילה את נפח הקינוח ותרמה טעם אחר ושלישי של שוקולד.
אני לא יודע איך מביקורת מסעדה פשוטה הגעתי לסיפורי בכי נוסטלגיים על טעמים אבודים וקינחתי בתלונות, אבל עובדה שזה הסגנון שלי וכזה אני, אדם פשוט השופך כל אשר על דעתו מבלי לחסוך.
התמורה לכסף הייתה ראויה. יצאנו מאושרים ומחוייכים, שבעים ומרוצים, מלאי חוויות ועייפים מאוד. זה היה יום עבודה \ לימודים קלאסי שנגמר עם טעם טוב בפה. אני בהחלט ממליץ לבקר במקום, ואני אישית אחזור אליו שוב.
אני שמח בשבילם שכל המקומות מוזמנים מראש (אע"פ שהמרפסת שוממת לחלוטין), אם כי הופתעתי לראות שכל היושבים במקום היו לבושים כאילו יצאו לטקס פרסים. המקום אינו משדר יוקרה מיוחדת, וגם שום דבר בו (מלבד האוכל המשובח) לא מבדיל אותו מעסקים דומים לאורך הנחלה.
הייתי ממליץ להגיע עם קבוצה גדולה יותר של חברים כדי שכולם יוכלו לטעום מההיצע הגדול של המנות ולהנות בהתאם. התפריט שלהם בהחלט שווה התנסות כוללנית יותר.
זה כדאי.
עם סיום אותו יום עבודה נפגשנו ברוטשילד והמשכנו אל הפינה עם נחלת בנימין. בסיבוב הראשון דיברנו ופיספסנו מכיוון שהמקום לא משולט בצורה בולטת, לא בולט לעין בפני עצמו, ולא זועק החוצה בשום צורה.
עם כניסתנו אל המקום לא נתקלנו במארחת אז התיישבנו באחד השולחנו הריקים (היו כמה וכמה) ומיד התבשרנו שכל המקומות מוזמנים מראש אבל למזלנו יש מקום במרספת או על הבר.
במרפסת היינו לבד וטוב שכך. היה תנור חימום מיותר, וגגון פלסטיק מעל הפרגולה שהגן עלינו מפני הטפטופים. השירות היה מהיר ויעיל, ואת הסינטה הכבושה בפלפל אנגלי וויסקי [39ש"ח] שמגיעה עם קורנישונים ושפליכטה של חרדל דיז'ון סיימנו מבלי לזכור שיש לנו בלוג שאוהב תמונות. ענבר נאבקה בסינטה שהייתה פרוסה באופן עבה יחסית, ואני פשוט גילגלתי את המלבן הארוך ולעסתי אותו במסווה. היו סה"כ ארבעה מלבנים שהרגישו מעט (היו הרבה יותר חרדל וקורנישונים מכפי שצריך לכמות כזו של בשר מתאבן) אך למנה ראשונה \ טאפאס מדובר בגודל מקובל. אולי אם הפרוסות היו מחולקות בצורה שונה - היה כיף יותר בעין.
זה הזמן לספר שהמלצרית הסבירה שהמנות שלהם מגיעות בגדלים קטנים עד בינוניים ושהמלצת הבית היא להתייחס אליהן כמו טאפאס, להזמין כמה, לחלוק, להתענג בקבוצה. ההזמנה התקבלה בהבנה, והזמנו מנת חלוקה ועוד מנה לכל אחד.
 |
| ככה נראה תבשיל זנב שור על פפרדלה שהותקף ע"י אנשים רעבים |
את החלק הבא בסעודה אנחנו תכננו מבעוד מועד ובשבילי הוא החל כבר כשקראתי על כריך השפונדרה של קפה 48 מוקדם יותר באותו ערב. הם קוראים למנה "שפונדרה בלחמניית קייטנה" (47ש"ח), והיא מגיעה עם קטשופ ביתי, ערימת בצל (שאני ביקשתי להוציא, מלפפונים (חמוצים ע"פ טענת המלצרית) שענבר ביקשה להוציא, וכלי קטן בצד שבו הונחו פיסות פלפלים אדומים וצהובית שגם הוחמצו קלות.
המלפפונים החמוצים בתוך המנה לא הרגישו חמוצים כלל, אבל ייתכן והם היו בתמיסה תקופה קצרה כזו או אחרת. לא הייתה לי את היכולת להבדיל מכיוון שפרוסותיהם היו דקיקות והטעמים במנה היו עשירים מאוד.
 |
| כמו pulled meat במתכונת ישראלית. קרוב משפחה של סלאפי ריבס. |
שנינו לא יכולים לשפוט את הכריך כפי שהוא מכיוון שיש לנו דיעה קדומה ואנו משווים אותו לסלאפי ריבס של שיגיד דיגי.
למי שלא מכיר, שיגי דיגי היה לוקייש כמו-אמריקאי של השף גיא לוי, עם טוויסטים משלו למזון מהיר מארה"ב. ההמבורגרים שלו (שלא טעמתי כי אני לא אוכל המבורגרים) הגיעו בצורות שונות ומעניינות, וכמובן שכל מנה תמיד חולקה לשתי לחמניות מיני, כולל הסלאפי ריבס שעליו אני הולך לספר לכם עכשיו בדמעות מעורבות במיצי קיבה.
סליחה באמת שאני פותח פה נושא אחר לגמרי, אבל הסלאפי ריבס היה מוות מתוק מתוק בצמד לחמניות קטנות, עם רוטב המיונז המעושן של המקום, לצידו גם רוטב הבית החום שהתווסף לבשר בזמן הבישול הארוך שלו. מתחת לבשר היו רצועות חסה דקיקות ופרוסות עגולות ודקות של בטטה או ירק אחר - תלוי במלאי.
הרטבים והטעמים של שיגי דיגי הפכו ערימה של בשר רטוב לחגיגה אינסופית בפה. הרוטב החום היה תמהיל של תמרהינדי עם ווסטרשייר ועוד סודות מהמטבח של השף (באמת שהצקתי לו מלא פעמים כדי שיספר לי עוד). את המיונז שתיתי בלי בושה אפילו שאני לא אוהב מיונז.
במנה היה גם בצל, אבל אותו כמובן דאגתי להסיר מראש.
יש שיאמרו שהמנה שתיארתי הרגע דומה מאוד למנת השפונדרה של קפה 48, אבל אם לשפוט אותה על פי הסטנדרט של הסלאפי ריבס אז הן שונות מאוד.
כן, יש סיבי בשר, יש ירקות, רטבים, לחמניה, אבל הטעם של השפונדרה המדוברת הוא בעיקר טבעי, עם מגע קל של דגים (ייתכן והיה ציר דגים בהשריה, ייתכן והייתה פאשלה במטבח, אבל היה במנה משהו דגיגי). השפונדרה היא מצויינת, והלוואי והייתי מסוגל לשכוח את שיגי דיגי מהסיבה הפשוטה ביותר - הם נסגרו, ואני בספק אם אי פעם אצליח לשחזר את התענוג המדהים של המנה שלה. אני מקווה שלא אבלה את חיי בחיפוש אחר תחליף.
סליחה, באמת באמת סליחה, אבל המחשבה על סלאפי ריבס מכאיבה ויכולה בקלות להרוס את הכתבה הזו. כריך השפונדרה הוא יותר מראוי, והוא בהחל טעים ומשביע. הייתי מוסיף לו קמצוץ של מתיקות, וזהו.
בשלב הזה שנינו כבר היינו מלאים ורצינו לברוח, אבל עוגת השוקולד החמה (34ש"ח) הייתה חייבת לבוא במגע עם שפתיי, כך לפחות החלטתי.
המלצרית הזהירה אותנו שהשם של המנה, "סבלנות" נגזר מהעובדה שלוקח לה זמן להגיע לשולן - וזמן ההמתנה הוא תוצאה של האפיה שהיא עוברת במקום. כך אמרה, ואנחנו הסכמנו בכ"ז להמתין לקינוח שלנו, שיבוא שיבוא שיבוא.
 |
| עוגת שוקולד חמה או פונדנט השוקולד של דומינוס פיצה? |
ההכנה \ אפיה במקום הפכה בין רגע לחימום של מוצר קפוא. אנחנו תהינו, ובנתיים נשלחו אלינו צ'ייסרים כפיצוי על ההמתנה שרק המשיכה להתארך.
הפתעתנו התעצמה כשהמנה הגיעה ונראתה בדיוק כמו פונדנט השוקולד של דומינוס שעולה 14.90 בהזמנה רגילה, טיפה פחות אם מחליטים לקחת אותו בהצעות המיוחדות שנועדו לדחוף למזמין עוד דברים "ליד הקופה", או אפילו שקלים בודדים בסופר - שם ניתן לרכוש מארז של כמה יחידות המתאימות במיוחד לחימום של שתי דקות במיקרו.
העוגה הייתה טעימה, השוקולד היה חם וטעים גם הוא, ואם היינו מגיעים מהחלל החיצון ולא הייתה לנו שום מודעות לכל הנ"ל היינו נהנים ממנה בצקצוקי לשון ובקריאות רמות של התפעלות. הבריכה החומה בה העוגה הונחה הייתה מעט לא ברורה, אבל בהחלט הגדילה את נפח הקינוח ותרמה טעם אחר ושלישי של שוקולד.
אני לא יודע איך מביקורת מסעדה פשוטה הגעתי לסיפורי בכי נוסטלגיים על טעמים אבודים וקינחתי בתלונות, אבל עובדה שזה הסגנון שלי וכזה אני, אדם פשוט השופך כל אשר על דעתו מבלי לחסוך.
התמורה לכסף הייתה ראויה. יצאנו מאושרים ומחוייכים, שבעים ומרוצים, מלאי חוויות ועייפים מאוד. זה היה יום עבודה \ לימודים קלאסי שנגמר עם טעם טוב בפה. אני בהחלט ממליץ לבקר במקום, ואני אישית אחזור אליו שוב.
אני שמח בשבילם שכל המקומות מוזמנים מראש (אע"פ שהמרפסת שוממת לחלוטין), אם כי הופתעתי לראות שכל היושבים במקום היו לבושים כאילו יצאו לטקס פרסים. המקום אינו משדר יוקרה מיוחדת, וגם שום דבר בו (מלבד האוכל המשובח) לא מבדיל אותו מעסקים דומים לאורך הנחלה.
הייתי ממליץ להגיע עם קבוצה גדולה יותר של חברים כדי שכולם יוכלו לטעום מההיצע הגדול של המנות ולהנות בהתאם. התפריט שלהם בהחלט שווה התנסות כוללנית יותר.
זה כדאי.
לא מאמין ששכחתי:
השבמחקהונחה על השולחן סלסילת לחם עם ממרח חצילים.
כמו כן גיליתי שכן שמעתי עליהם בעבר, הם היו ברשימת הכריכים הטובים בעיר של עכבר העיר, כמובן בזכות השפונדרה.
השבמחקשפונדרה בלחם זה תענוג גדול
השבמחקלא הרבה מקומות מציעים את זה ולא כל מי שמציע יודע מה הוא עושה
אם הם באמת מספקים את הסחורה אז שווה להרחיק כדי לאכול
באמת
אני חושבת שההשוואה לשיגי דיגי בלתי נמנעת למרות שכיום אפשר להשוות גם לדה באן.
השבמחקפשוט אין אין אין מקומות בארץ שמגישים בשר מפורק בתוך כריכים.
לא יעזור בית דין, אנשים פה חושבים על המבורגרים, שווארמות, מקסימום איזה שיפוד בפיתה.
אף אחד לא מצליח לדמיין דברים אחרים שהם לא הנ"ל או איזה פסטרמה.
יש עולם שלם של בשר שעבר צלייה ונפרס או פורק או עושן.
ברברקיו היא עדיין מילה גסה במדינה המדברית שלנו.
תארו לעצמכם עולם בו אתם יכולים להכנס למקום ולקבל כריך של בשר שהושרה יומיים במרידנה, נצלה עד שהוא מתפרק מרוב עסיסיות ונימוחות ואז הוא נכנס ללחמניה עם רוטב מעושן מתקתק או חריף.
מת העולם.
שיגי דיגי היה המקום הכי טוב בתל אביב, כשהם סגרו אני בכיתי, באמת באמת בכיתי.
מחק