הקו הבריא: חטיף לילי

לגלות שאתה מורעב בשתיים לפנות בוקר, ועם זאת לזכור שאתה צריך לאכול בריא.

עם האמור לעיל ולאחר חיפוש במקרר, הורכבה המנה הבאה:

• עגבניות שרי
• נבטוטים של קטניות (חומוס, שעועית, עדשים)
• כף חרדל דיז'ון
• טחינה הגמל
• ארטישוק מוחמץ
• פטרוזיליה
• תפוח ירוק
• פלפל שחור גרוס
• מלח הימלאיה, אדום, גס

לקישוט: חתול ג'ינג'י

2am #snack: #cherrytomatoes, #greenapples, #parsley, #lentils #sprouts, #tahini, #mustard, #pickle #artichoke, #himalayan #redsalt, #groundpepper

A photo posted by אוכל בחוץ (@food_out) on Jan 7, 2016 at 4:02pm PST

אוכל של קולנוע

הקרנת חצות של שישי, קניון איילון.
הלכנו לראות את פרומתאוס של רידליק סקוט. אם להתבסס על הטריילירים זו הייתה אמורה להיות חוויה קולנועית מעיפת פנים.

במזנון אנחנו מעמיסים דלי של פופקורן (אני מאוד אוהב פופקורן אבל בקולנוע אין לי סבלנות לדברים שנתקעים בשיניים, המלח המצמיא והמאבק האינסופי בחושך בעודי מנסה לא לאכול את השרופים, להמנע מהלא מפוצחים וכו'.
אני עושה החלטה מהירה והולך על הנאצ'וס.

באולמות הקולנוע של ישראל 2012 נאצ'וס הם חטיפי תירס עם טיפה סלסה בצד.
המנה הקטנה קטנה מאוד, הגדולה לא גדולה בהרבה.
הבחורה בדלפק בוחרת לתת לי כמות קטנה מאשר האחרות נותנות ללקוחות האחרים. בזמן שאחרות מעמיסות הר - שלי נתנה לי גבעה קטנה שבתחתיתה המון חתיכות שבורות.
לא נורא, אני לא הולך להציק לנערה שצריכה להתמודד עם אלפי לקוחות מעצבנים מדי ערב.
בדיעבד מסתבר שהנאצ'וס בחלקם לא ממש טריים.
אני אחיה, אם כי מאוכזב מעט.

אני זוכר שביקרתי בבית קולנוע בניו יורק, עם כיסאות עצומים שביניהם מרווח ונאצ'וס עם גבינה צהבהבה כמעט נוזלית ועשירה בטעם כמו שרק אמריקאים יודעים להזליף מהמפעלים שלהם.
החוויה הזו כ"כ רחוקה מהקולנוע הישראלי שגם אם באולמות VIP מסויימים אפשר לשבת בנוחות - הרי שאת הגבינה לא נראה לדעתי בעשור הקרוב (שלא לדבר על רוטב צ'ילי או פיסות בייקון קלויות מעל).

אגב, הסלסה והנאצ'וס יוצרים שילוב פיקנטי (אולי אפילו חריף לדודות הפולניות שבין קוראינו).
כדי להרוות את עצמי בחרתי דווקא בצמד משקאות ענבים דמויי טרופית.
יחדיו הם עלו שישה שקלים בלבד (ייתכן והייתי צריך לקחת עוד כמה), קרים וכיפיים, אין כמו משקה ענבים טוב.

הסרט היה מאכזב.
רידלי סקוט יודע לפנק מאוד בויזואליות שלו, במחוות למביני עיניין ומעמיקי חקר, בבחירת תפאורות מדהימות וזוויות שמחמיאות להן. העלילה הייתה הפריקוול של הפריקוול של הנוסע השמיני, זה לא דבר רע אבל הפריע מעט שהיא הייתה מונעת ע"י הצורך בהמשך ולאו דווקא בסיפור כתוב היטב. אם היה צורך באקשן בסיקוונס כלשהו אז הדמויות עשו את מה שהניע את האקשן ולאו דווקא את הדבר המתבקש מבחינת סיפור.
אני מקווה שעם צפיות אחרות יתגלו רובדים חדשים ועמוקים יותר, מה גם שלרידלי תמיד יש איזה חצי שעה גנוזה שצצה אחרי שנה או שתיים ומוסיפה עניין נוסף לסרט.

הנאצ'וס נגמרו לפני תחילת הסרט. ככה זה כשהכמות קטנה והפרסומות אינסופיות.

טוסט גבינה עם פטריות וסריראצ'ה

איזה מן אדם נכנס לחנות ויוצא ממה רק עם פטריות?

ובכן, אני.

אדם פשוט שרוצה רק פטריות, או חושב על פטריות, בכלליות מפנטז על בשרן הרך בתוך הפה שלי.

ההחלטה נפלה ואמש אחרי העבודה התחלתי לעמול על טוסט עם פטריות.

כך זה קרה:

לחם לבן פרוס עם צורות של רוטב סריראצ'ה

מכיוון שרוטב סריראצ'ה הוא גם חריף וגם מתוק וגם מעושן - לא הרגשתי צורך להוסיף לו שום דבר כי גם ככה הייתה גבינה והיו פטריות כך שרציתי להמנע מעומס.
במבט לאחור אולי הייתי מוסיף מהפפרוני החריף שהיה לי במקפיא אבל זה היה מספיק ועמוס ממילא.
על הרוטב החריף שמתי פרוסות של גבינת גלבוע, מפוזרות כך שיכסו את רוב שטח הפנים.
התחלתי לרחוץ פטריות.

גבינת גלבוע מעל - בכמות מספקת בכדי שהגבינה תנזול קצת החוצה ותתקבל גבינה קריספית מסביב

שפים בטלויזיה ומתכונים למיניהם מבקשים מכם לרוב לקטום את הרגליים ולהשליכן או להשתמש בהן לדברים אחרים. אני דווקא מאוד אוהב את הרגל או הגזע של הפטריה, זה הרי בדיוק אותו טעם, וככה גם יש יותר פטריה.
הפעם דווקא כן הסרתי אותן מכיוון שנאלצתי לצמצם את הנפח והשטח כדי שהכל יכנס לטוסט במידה שווה.
את הרגליים אכלתי. תוך כדי גם אכלתי כמה פטריות.

פטריות שמפיניון קטועות רגל - אם הייתה לי פטריית פורטובלו ענקית הייתי משתמש גם בה

כל מה שנשאר לעשות היה פעולת מעיכה כדי להצמיד את החתיכות לצורה של כריך.
הרוטב קצת עלה דרך הלחם, וגם הפטריות החלו להגיר נוזלים בעדינות.
ועכשיו לטוסטר.

דייג אוהב דגים

הנוזלים מהחלק הקודם פלוס נוזלים שיצאו מהפטריות עזרו ללחם לקבל גוון קריספי מקורמל, יחס עם סוכרים מהרוטב והסוכים שבלחם עצמו.
בסה"כ יצא גוון חום זהוב נהדר ופריך.
הטוסט עצמו התקרר טיפה בטוסטר כבוי, ככה הוא לא נרטב מלמטה (עיבוי נוזלים שקורה במגע עם צלחת קרה) ונשאר חמים.

כמה פשוט - ככה טעים

תראו איזה בפנים יפה יש לטוסט הזה.
כמה שהוא יפה ככה הוא גם היה טעים. הרוטב נהיה מתוק יותר אחרי שהוא מחומם ומעט פחות חריף.
הטוסט היה עסיסי מבפנים ולפטריות היה מרקם נגיס וכיפי, כמו שאמרתי - הוספת בשר או טעמים אחרים הינה ממש מיותרת כשיש עושר כזה בין שתי חתיכות לחם.

הטוסט של הלייף

אחרי כמה שעות נהייתי שוב רעב ומכיוון שכבר אכלתי את כל הפטריות אבל עדיין התחשק לי טוסט - החלטתי לחפש במקרר פתרון נוסף וטעים לא פחות.
איתרתי צנצנת של רוטב צ'ימיצ'ורי ביתי שאמא של ענבר הכינה והביאה לנו בשבת.
הרוטב הזה התמקם נהדר בתוך טוסט חדש וטעים.

רוטב צ'ימיצ'ורי ביתי הוא קסום וגם בריא (זה לא חרוז, אבל נשמע טוב וגם נכון)

מקווה שאהבתם - ספרו לי כיצד!

ביסלי כשר לפסח

האם באמת עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא?

מצאתי טיוטה של פוסט על ביסלי בר-בי-קיו כשר לפסח.

כמעט ולא נותר לי מהביסלי הזה זכר.

לדעתי הוא היה שמנוני מדי, ארוך מהרגיל, טעמו שונה, לא לטובה ולא לרעה - פשוט שונה.

הוא הזכיר טיפה ביסלי פיצה.

את כל זה זכרתי, זה בעצם כל מה שצריך, אבל אני בעיקר זוכר ענן של חוויה שלילית.

חשבתי לעצמי שמי צריך בכלל ביסלי לפסח, עדיף לאכול בננה או תפוח.

גם עכשיו הייתי אוכל בשמחה איזו בננה, או אפילו פטריות טריות.

כריך לקס עגל וגאודה עיזים

כריך במבט מקרוב

לפעמים מתחשק לאכול, לאכול, לאכול ובגדול, ולפעמים מתחשק רק כריך, סנדוויץ', חטיף מלא טעם, לשים משהו בפה, ללעוס טיפה, להרגיש דברים על הלשון. בשביל מקרים של כריך - תמיד טוב שיהיו במקרר דברים טעימים.
להלן הרכיבים של מקרה הכריך הבא:

• פרוסות לקס עגל - נתח מעושן ממולח ונפלא
• גבינת גאודה עיזים
• רוטב סריראצ'ה חריף ופלפלי להפליא
• רוטב חזרת (בטעם מעושן)
• לחם עשיר בדגנים וזרעים שונים

תהליך ההכנה פשוט למדי, עורמים את הדברים אחד על השני כאשר החוקיות היחידה היא שפרוסות הלחם יתחמו מבחוץ ויהיו לחות מבפנים. זהו. אתם יכולים לנסות לבד, אני ממליץ.

סנדוויץ' במבט מרחוק

התוצאות של התהליך הנ"ל נראות טוב בעין ומרגישות נהדר בפה ובבטן.
אמנם אינני יכול להבטיח לכם מקום בגן העדן עם הרכב טעמים שכזה, אבל אני כן יכול להבטיח לכם חגיגה טרפה על הלשון.
תהיו לי בריאים ושבעים ואל תשכחו להרים טלפון לסבתא ולראות מה שלומה.
ספרו לה על הכריך שאכלתם, סבתות תמיד אוהבות לשמוע שהנכד שבע ומרוצה.

הכריך של היום הוא לא הסנדוויץ' של הלילה

 השעה היא חצות ופתאום אתה נזכר שלא אכלת כלום מאז החומוס בצהריים (כשתעלה כתבה בנושא אדאג שהמילה חומוס תהפוך ללינק, טוב?). יחד עם זאת ההרגשה היא שלא באמת בא לקום מהספה ואין אפילו כח לרחוץ מלפפון, שלא לדבר על לקטום את הקצוות שלו.

איכשהו אני מרים את עצמי מהספה וניגש את המקרר, מרכיב בגאונות את הרכיבים הבאים לכריך שכולו הנאה צרופה:

• ארבע חתיכות לחם הולנדי
• שלוש חתיכות גבינת גלבוע
• רוטב HP
• רוטב BBQ של Hunt's בטעם חרדל ודבש
• רוטב חזרת Woeber's Sandwich Pal (הסוג שרובן משתמשים בו)
• קטשופ של אסם

מצווה גדולה לאכול כריך גבינה בשמחה

הכריך עשה את העבודה.
באמת, אם אתם רעבים - לדחוף לחם זה אחלה פתרון שבעולם, אפילו אם זה לא סנדוויץ' מורכב ועמוס ברטבים. לפעמים אפשר לבלוס חתיכת לחם טריה, אולי לעשות צנים, קצת מלח, לא יודע, אפשר להסתדר עם לחם כשהמצב קשה, הרי במדבר עשינו דברים כאלה גם.
בכלל, הייתי ממליץ לכם לאכול מלא לחם, כי בקרוב הוא יהפוך למצרך קשה להשגה, לפחות לכמה ימים טובים.

כריך חתיך עם גבינות ורטבים, חבר טוב לשעת לילה מאוחרת

מה הלקח שמתקבל?
אולי אדם פשוט ממני, או כזה עם קצת סבלנות, אולי הוא, אותו אדם, היה בוחר לארוז מראש כריכים ולהקפיא אותם לרגעים של מצוקה אמיתית שבהן אתה רק יכול להוציא גוש קפוא ולשים אותו בטוסטר.
אולי מישהו היה פורס לעצמו ירקות ומנשנש אותם, או לפחות מכין אותם מבעוד מועד, כדי שבמקרה צרה יהיה איזה מלפפון לשים בצד.
אולי הייתי יכול לאכול דגני בוקר עם חלב, כי חצות זה כבר בעצם ההתחלה של הבוקר.
אולי בעצם יצאתי מלך עולם עם הסנדוויץ' הזה, כי הוא באמת היה שווה אחושילינג.

לא כל יום פורים

לא בכל ארוחת צהריים יש הנאות וצקצוקים.
לא בכל יום עבודה נהנים ומטיילים.
לא בכל יום רוצים לחיות ולהנות.

כזה היה אתמול, יום של גשמים, של עצבים בעבודה, של אנשים חולים של הולכים הביתה.
מצאתי את עצמי בשעה ארבע בצהריים, רעב ועובד ורעב ועדיין עובד. גיליתי שלא קמתי מהכיסא מהבוקר.
בחוץ כאמור היה גשום, וגם בפנים לא היה להיט. הבנתי שאין לי מה לעשות מלבד ללכת לבזוז את החטיפים המשרדיים.
מצאתי חבילה של עבאדי, והחלקתי כמה חתיכות עם פחית של פפסי מקס.

וגם אכלתי בערב קאפקייק שלא ממש אהבתי, זה היה מתוק מדי - בצורה שגרמה לי לעומס יתר ולסלידה. אבל אכלתי גם רובן לארוחת ערב, והכריך היה מצויין כהרגלו.

ישנם ימים חלשים. ישנם אפילו ימים נוראיים בהם הכל לא מסתדר, או בעצם שום דבר לא מסתדר. תלוי איך מסתכלים על זה. אוכל הוא סוג של נחמה ואסקפיזם, אבל לפעמים עדיף פשוט לצעוק על הבוס שלך ולהרגיש טיפה טוב יותר. בימים כאלה אפילו עוגיות עבאדי (שגם גורמות לך להחנק אחרי איזה חמש חתיכות) יכולות להיות אחלה ארוחת צהריים שבעולם.