אבו אדהם בשבת

אני אוהב מאוד לחזור אחורה למקומות שכבר היינו בהם, במיוחד אם אלה מקומות שאני מבקר בהם הרבה באופן אישי.

הפעולה הזו של סיקור חוזר נותנת לי הזדמנות לאוורר מחשבות על הקום, להעיר הערות, לשבח התמדה ושאר פעולות שאפשר לעשות כשיש לך בלוג אוכל ורעב לדברים מוכרים.

על אבו אדהאם אפשר להגיד המון. הטעם הייחודי שלהם הופך אותם לבחיר ליבם של רבים או למושא שנאה של אחרים. אני נמנה עם האוהבים ויכול לאכול מנה גדושה ואז גם את הריפיל שמוצע בסיום הארוחה.

גם הבולס שכבר שיבח אותם בבלוג כשסיפר כמה כיף היה לגלות שהם עובדים כרגיל בפסח הוא מבין חובביהם.

ארוחת השבת אצל אבו אדהם

אם יש משהו שאני לא אוהב באבו אדהם הוא ההצלחה שלהם. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מפרגן להם כי באמת המוצר שלהם טוב ופופולרי, אבל זה מקשה לתפוס מקום בשעות העומס במהלך השבוע ובמיוחד בשבת, היום המושלם לניגובים רגועים.
לא פעם הגעתי בשבת רק כדי למצוא תור ארוך מחוץ למקום והלכתי משם מאוכזב.

בשבת הספציפית הזו לקח לנו בדיוק כמה שניות לתפוס מקום (עניין של מזל), והחלטנו על חומוס גרגרים בשבילי, מסבחה בשביל האישה וצ'יפס בצד.
השיא של הפוסט הזה הוא התלונה על המסבחה:
היא לא הייתה משהו. אולי במקום אחר היא הייתה יכולה לככב, אבל כאן, לצד החומוס הרגיל - היא פשוט פחות טעימה.
יש לה טעם דומיננטי שלא בא בטוב למי שטועם גם את זה וגם את זה. היא לא דוחה לחלוטין, לא מגעילה, אבל זה לא טוב כמו המשחה הרגילה.
כדי לפייס את זוגתי חלקנו את המנות, באמת שהמסבחה לא הייתה נוראית כמו שאולי הצגתי אותה, אבל לצד החומוס היא פשוט לא מצליחה לתת את הסחורה.

בדרך לחומוס מישהו עקף אותנו ברכיבה על אופניים, והוא שר בקולות מצחיקים.
כשהוא התקרב אלינו הוא האט את הרכיבה כדי לבחון את האופניים של האישה, גם לו היו אופני וינטג' מגניבות (וגם לה).
זה היה שלומי סרנגה.
הייתי רוצה לתת איזה משל על שלומי סרנגה ששר ברחוב בעודו רוכב על אופניים ועל חומוס ועל מסבחה, אבל אני לא מצליח להמציא משהו.