יום שלישי, 31 בינואר 2012

אוכלים בחוץ ואז בפנים (שווארמה, תבשיל ירקות, בטטה אפויה)

כשאין אפשרויות, או סבלנות, או חשק להמתין למשלוח - שווארמה היא פתרון פשוט.
שוב ביקרתי במקום החביב והשכונתי ששמו הפלאפל של דוד, או הפינה של דוד (כך קוראים למקום מאז השיפוצים).

הלכתי לצהריים עם ענבר ועם שמואל, חברי לעבודה. שלושתנו אכלנו שווארמה ושמענו בדיחות שאפשר לשמוע בעיקר במקומות של אוכל רחוב מפי מוכרים משעשעים וחביבים שמביאים לך את השווארמה מתחת לויטרינת הזכוכית, או סתם צועקים קאץ' פרייזס קרועים. בשלב כלשהו אהובה עוזרי נכנסה, תמיד נחמד לראות את אהובה עוזרי.

לאפה כמעט מלאה בשווארמה
מכירים את זה שאחרי שמגלגלים לכם את הלאפה - החלק הטוב של הלמעלה נופל על הדלפק ולא תמיד טורחים למלא מחדש או להחזיר פנימה את מה שנפלד (במידה ואזור העבודה נקי)? זה מה שקרה לי אתמול.
נכון, לא חייבים להתלונן על זה, לאפה מספיקה ממילא, ומה זה עוד ביס או שניים, אבל ככה אני, אוהב לספר לכם את כל הפרטים. ממילא השלב המעניין יותר של הפוסט הזה הוא דווקא על הארוחה שהייתה בבית.

מבט מלמעלה על השווארמה המיותמת
לי היה טעים, ענבר ושמואל התלוננו קצת, ואכלו הרבה. אתמול היה לחץ ויצא שלא קיבלנו ערימות מפנקות של צ'יפס, אבל זה בסדר, זה לא שמבקומות אחרים מפנקים - אז מתרגלים, יום עסל ויום בסל. לפחות הסלטים הם טריים וכיד המלך.
אני אכלתי את השווארמה, הבטתי ברחוב הרטוב מהגשם והתבאסתי שצריך לחזור לעבודה.

שווארמה עמוסה בסלט ועמבה
הערת שוליים: בדיוק השבוע דנו באתר בייגלה בתחום העמבה. אני חובב גדול של עמבה, אבל משום מה בפלאפל של דוד לא מדללים אותה בצורה הראויה, או פשוט משתמשים בסוג סמיך מאוד. הוא כבד יותר, ריחני יותר, והרבה יותר קשה להפטר ממנו בתום הארוחה. זה לא הופך אותו לפחות טעים, אבל החוויה של אחרי הופכת ליותר קשה.
ובכל זאת, עמבה זה ממש ממש ממש ממש ממש טעים.

תמונה אחרונה מארוחת הצהריים: חמוצים
 ועכשיו נעבור לעיקר: ארוחת ערב
ההתחלה הייתה פשוטה מאוד. הנחתי על תבנית אפיה בטטות פרוסות. חצי מהתבנית תיבלתי במלח ופלפל, ואת החצי השני השארתי טבעי. גיוון על הלשון זה כיף מאוד.
משחתי אותן בתערובת של שמן תירס עם שמן זית, והכנסתי לתנור לחימום - ואז כשהיו רכות לחריכה קלה על חום גבוה יותר.
קטע חדש שניסיתי אתמול ועליו גם דיווחנו בעמוד הפייסבוק שלנו, אכילת בטטה לא מבושלת.
קראתי על זה באינטרנט ואתמול החלטתי לטעום. התוצאה הייתה לא רעה בכלל. המרקם והטעם מזכירים מאוד גזר, זה מתוק, קראנצ'י וטעים.  
בטטה זה טעים, בטטה זה בריא (מדהים)
אחרי שהבטטה נכנסה לתנור החלטתי לבדוק במקרר על אילו מוצרים אפשר לבסס את ארוחת הערב.
הקורבנות היו:
  • קישוא גדול
  • תפוח אדמה גדול
  • כוס וחצי אפונה ירוקה
  • חצי כרובית בינונית
  • חמישה ראשי שום גדולים
  • חצי כוס אבקת קוקוס גסה
  • כף חרדל גרגרים
  • כמון, כורכום, פפריקה חריפה, קינמון, פלפל שחור גרוס, מלח, סוכר, כמות גדולה של ג'ינג'ר
  • חצי כוס פינה קולדה על בסיס רום
  • אורז לבן
ירקות עם קוקוס בנוסח כאילו הודי
השלב הראשון היה לקלות את התבלינים בשמן, זה אחד מהשלבים הסבוכים יותר של התבשיל, כאשר השלב הסבוך השני הוא להכניס את הירקות לפי אורכי הבישול הדרושים - כדי לא ליצור דייסה.
הסוכר אמנם נכלל ברשימת התבלינים, אבל אל תכניסו אותו לשמן כי הוא יהפוך לקרמל וישרף ויהרוס לכם את המנה.
החשיבות של טיגון התבלינים היא רבה. תבלינים קלויים מפרישים את טעמם בצורה עזה יותר, וחשוב להזהר שלא לשרוף את האבקות הדקות יותר, או את השומים - כי אז המנה תבושם בטעם של שום שרוף.

סוג תפוח האדמה וגודל הפרוסות גם משחק אלמנט חשוב. במקרה הזה השתמשתי בתפוח אדמה בהיר וצעיר, והוא התבשל אפילו יותר מהר מהכרובית. 
השומים המרוסקים כאמור טוגנו בהתחלה, אז הכנסתי לשמן גם את הכרובית ותפוח האדמה - לצלייה מהירה מאוד כדי שהתבלינים לא יישרפו (הירקות קיררו מעט את השמן ונתנו עוד זמן).
לאחר מכן הוספתי את הרום וקצת מים, הרום היה החלטה של הרגע כי הוא פשוט היה שם ליד צנצנות האחרות. שקלתי להשתמש במשחות הקארי שלי, אבל הבסיס כבר היה חריף יחסית עקב הפפריקה החריפה, ולא רציתי להגיע למצב בלתי אכיל - למרות שלי אישית אין בעיה עם חריף.

בכל מקרה, הכל נכנס לסיר מלבד הקוקוס, אותו אני תמיד משאיר לסוף, כדי להסמיך את הנוזלים שיש בסיר. אני מוסיף מים עד לאמצע הסיר (למראית עין זה באמצע, אבל למעשה יש פחות נוזלים מאשר נראה כי הירקות דוחסים אותם כלפי מעלה - חוק פיתגורס). בכל מקרה, כשאתם רואים שהכל רך ושיש מעט נוזלים (אל תוסיפו יותר מדי מלכתחילה, תמיד אפשר להתקדם בכמויות קטנות של מים רותחים מהקומקום) הוסיפו את הקוקוס, ערבבו היטב, תנו לזה לשבת כמה דקות - הירקות סופגים את הטעמים, הכל מתייצב והופך לאגדי.
אני אוהב דברים מתוקים אז כמובן ששמתי טיפה סילאן בנוסף לסוכר.
הערימה הירוקה הונחה בקערה חצי עמוקה מעל אורז לבן, היה טעים חמים ונעים.

לגבי הבטטה: נזכרנו בה באיחור, התבשיל היה מרכז הערב.

יום שני, 30 בינואר 2012

להזמין את האוכל של אמא

קוסקוס בשר (מעורבב, עם הבשר למטה)
גולאש על אורז לבן
גולאש באריזת פלסטיק
כנראה שזה נכון מה שאומרים על האוכל של אמא. כשגרים בבית של ההורים לא יודעים להעריך מספיק את האוכל של אמא, אבל ברגע שיוצאים החוצה, הגעגועים צפים.
גם אם מדובר באבא בשלן, או בשני הורים שלא יודעים לבשל או באפס הורים [סורי], כשעוברים לגור מחוץ לקן ההורים, אחרי אינספור מגשי פיצה ואפילו ההמבורגרים הכי איכותיים שיש, עדיין מתגעגעים לבישול הביתי.

אמא שלי לא הבשלנית הכי גדולה שיש, זה לא שהיא לא מסוגלת לבשל טעים, היא פשוט מתעצלת ולא ממש אוהבת לבלות בין כותלי המטבח. כשאני מדמיינת לעצמי פעמים רבות אוכל ביתי, תבשילים ובישולים חמים, אני לא חושבת על העוף ותפוחי האדמה בשישי [כל שישי, זה מה שנהוג לאכול בבית הוריי], אני מדמיינת סירים מלאים בירקות מבושלים, בקר רך, ציר בקר סמיך וקצת מקורמל, בטטה מתוקה, קוסקוס, אורז, מרקים [אמא שלי דווקא אלופה כשזה נוגע למרקים], קציצות ברוטב [גם הקציצות שלה מעולות], אפונה, שעועית ושאר הקטניות ועוד. כן, למרות שלא גדלתי על כל המרכיבים האלה, החך והבטן שלי יודעים שמדובר באוכל הכי טעים ואיכותי בעולם.

"המטבחון" הוקמו כנראה על מנת להקנות לכל אלה שלא מכירים מטעמים אלה, חוויה אותנטית של אוכל של בית ולכל אלה שכן גדלו על הריחות והטעמים האלה וכבר לא גרים אצל ההורים, את ההזדמנות להישאר בתל אביב ועדיין להרגיש בבית.

למרות שלא טעמתי את כל המאכלים שלהם, אני יודעת להגיד שמדובר באחד המטבחים הכי טובים בתל אביב שעושים אוכל מכל הלב. איך אפשר לדעת? מדובר באוכל פשוט וטעים. כל כך טעים שאתה מסוגל [או אני לפחות] להזמין את אותה מנה פעם אחר פעם אחר פעם ולא להתאכזב/לרצות לגוון. אולי אני חד גונית ואולי אני באמת פוחדת להתאכזב [מלהזמין מנות אחרות] אבל אני מאמינה שהמקום הזה יהיה קיים עוד הרבה שנים ולי יש את הזמן ליהנות ולמצות כמו שצריך כל מנה ומנה.

את מנת הדגל שלהם [מבחינתי לפחות], הגולש, אי אפשר שלא לאהוב. מדובר בתבשיל סמיך המכיל שלל ירקות מבושלים וחתיכות נאות של בקר שמן. אמנם אפשר היה להחליף את הבשר השמן בבקר שהם מביאים עם הקוסקוס בקר, אבל זה לא בהכרח גורע מהחוויה. בסופו של דבר, גולש אמור להכיל בשר בקר שמן והמטבחון כנראה לא רוצים להיות אלה שמשנים את החוקים.

גם הקוסקוס בשר שלהם עשוי כמו שצריך – רק עצה שלי, ערבבו את הקוסקוס טוב טוב עם הרוטב של הבשר, אחרת הוא יהיה יבש וחבל. כמו שהזכרתי מקודם, מדובר בבשר הרבה פחות שומני מזה של הגולש וטעים לא פחות.

מרקים מתחלפים – אני אגיד לכם את האמת, אני לא זוכרת איך קוראים למרק שאכלתי שם. אבל הוא היה אחד הדברים היותר טעימים שנכנסו לי לפה. זה היה יחסית מזמן אז חוץ משעועית ואולי עדשים, אני לא זוכרת עוד מרכיבים שהיו שם. מכירים את סופיצה? המרקים שלהם לא מגיעים לקרסוליים של המטבחון.

מנת פתיחה: לביבות בטטה אפויה עם רוטב שמנת ועירית – מנה שקצת אכזבה אותי. אין כמו לטבול דברים מטוגנים בשמנת ועירית, מדובר בשילוב מנצח. למרות שכתוב "בטטה אפויה", הראש שלי עדיין תרגם את זה למנה מטוגנת, או לפחות קריספית במקומות הנכונים. אך לא כך היה הדבר. הלביבות היו אמנם אפויות, אבל יחד עם זאת די רטובות ופלאפיות, מה שקצת הרס לטעמי.

בפעם האחרונה שהזמנו מהם הביתה, קבלנו כדורי שוקולד על חשבון הבית. לא ברור לי מה עשינו שהגיע לנו כל הטוב הזה, אבל לא העזנו להתלונן או לשאול למה. למען האמת הם לא היו כדורי השוקולד הכי טובים שאכלנו, הם הגיעו קצת לא עשויים וגם די קטנים, אבל בתכלס בשביל 12 ש"ח אי אפשר לצפות ליותר.

יום שבת, 28 בינואר 2012

מתרחקים מת"א 2 - סדנת בשר בניר צבי

הפעם ממש השקענו בכם הקוראים, ונסענו לסדנת בשר "דרום אמריקה" המתקיימת אחת לחודש במושב ניר צבי.
הישוב מרוחק כחצי שעה מת"א וסמוך לבית דגן - תוכלו וודאי לאתר אותו בGPS הקרוב לביתכם.
הסדנה מציעה הסברים על אומנות צליית בשר על גחלים, בתוספת הדגמות וטעימות.
למעשה זה סוג של אכול כפי יכולתך, רק בתוספת האקט הלימודי - יש באיזור מקומות נוספים בהם ניתן לבלוס כפי יכולתך כמו "רק בשר" וNG ומעניין היה לבחון אותם מול "דרום אמריקה".


הגענו למקום בשעה הייעודה ואת פנינו קיבלו בקבוקי יין.
לאחר כ20 דקות של שיחות חולין בינינו (בעיקר עבודה ו"מתי לעזאזל נאכל" וכאלה) החלה הסדנה.
בעלת המקום הסבירה שהסדנה כבר הפכה למסורת חודשית, ומדובר בחזון של המשפחה לחנך את הישראלים להפוך מהישראלי הנפנפן המצוי למקצוען ברביקיו. היא המשיכה קצת בהסברים על ההיסטוריה של המקום, ופינתה את המקום למנחה הערב, עופר.

עופר היה בעברו הייטקיסט, אולם הוא הגשים את החלום של רבים ועשה הסבה למומחה בשר ישראלי, אחרי שנים בהם הוא התעסק בצורה זו או אחרת בשיווק והכנת בשר במקומות שונים.
ניתנה לכל אחד חתיכת בשר קטנה של 20 גרם כתף טלה כדי שלא נשתגע בתוספת הבדיחה "נו,שבעתם כבר?" ועברנו לתוכנית האומנותית.
השיעור הראשון בחצר היה באיך להדליק מנגל - צריך לבחור פחמים איכותיים, עדיף להדליק אותם בנפרד וללא עזרת דלק, כל סוג בשר צריך מידה נפרדת של חום וכו'
אני בעיקר התרכזתי בתמונות הבאות שצולמו באדיבות ידיד הבלוג ב.ל.



















לאחר השיעור התיישבנו שוב ליד השולחנות, והוגשו לכל אחד 2 חתיכות אמפנדס ופרוסות בגט מתובל בצ'ימיצ'ורי.
כבוגר מקומות אכול כפי יכולתך רבים ניסיתי להמעיט באכילה, ולא לצאת מופסד, אך בשלב זה הרעב גבר עלי וטרפתי את 2 האמפנדס שהוגשו.


עופר המשיך לתת טיפים למארח על האש (חשוב להתחיל בזמן כדי שהבשרים יוגשו בזמן, ואנשים לא יתחילו לזרוק עקיצות על מתי מוכן שיגרמו לך לרצות לזרוק אותם מהבית, חשוב שיהיה מספיק בשר מפני שהמחסור הוא האויב הגדול ביותר של ההנאה)
אנחנו מצידנו המשכנו לרייר.

לאחר מספר דקות הגיע סוף סוף הרגע הראשון המיוחל - מנת הבשרים הראשונה הוגשה וכך זה נראה :




כמו שהקרניבור המתחיל וודאי יכול לראות בתחילה הוגשו השחקנים המשניים בחגיגה : הקבבים, הנקניקיות והפרגיות.
הפרגיות גנבו את ההצגה בהפרש ניכר - הן היו טריות, עסיסיות, מתובלות היטב והשאירו טעם של עוד ועוד.
הנקניקיות (צ'וריסוס אלא מה) והקבבים היו נחמדים, אם כי בהחלט לא היו באותה רמה, ונטרפו עד תום לאחר סוף עידן הפרגיות.

לאחר שנרגענו קצת יצאנו לשיעור נוסף בחצר, והפעם עיקרו היה - איך לחתוך נתח בשר עסיסי במשקל 3 קילו (דק וישר בתנועה מלאה) מצורפת תמונה של הנתח המקורי לפני ואחרי שאדם פשוט ניסה לבצע בו את זממו.




לאחר השיעור הזה חזרנו למקומותינו ושוב בדיחה - על השולחנות ישבו סלסלאות מלאות בחסה ומספר פרוסות עגבניה.
יש לחבר'ה האלה מניר צבי חוש הומור בריא.

המשכנו בשיעור עיוני על נתחי הבשר השונים וחתיכות גדולות של אנטריקוט וסינטה עברו מיד ליד (החתיכות היו נאות לצערם של כולם) בעיקרון הוסבר שיש 3 סוגים עיקריים של חלקי פרה המתאימים לצלייה מהירה על האש (ולא לבישול איטי בתנור לדוגמא) - האנטריקוט, הסינטה והפילה.
האנטריקוט הוא הקל ביותר להכנה ולא צריך להתאמץ איתו הרבה - פשוט לזרוק אותו על האש, לתבל לאחר ההורדה במלח\פלפל והשומן שבנתח כבר יעשה את העבודה. הסינטה והפילה הם חלקים יותר בעייתיים להכנה - צריך באמת לדעת מה עושים איתם, ובמיוחד שמדובר בפילה שהוא הבשר הרך ביותר, אבל די תפל בפני עצמו ולכן משלבים אותו תמיד עם רוטב שהכינו במיוחד בשבילו.

לאחר ההסברים המעניינים הללו הגיע הרגע שכולנו ציפינו לו - הבשר האמיתי הגיע.
לשולחן הגיעו תקרובות המכילות נתחי אסאדו שבושל במשך מספר שעות טרם בואנו ונתחי האנטריקוט שנבצע רק זמן קצר קודם לכן. האנטריקוט היה אחד הטובים שאכלתי זמן רב, והיה עשוי בדיוק במידה הנכונה. האסאדו לעומתו קצת איכזב והיה יבשושי, למרות שבגילוי נאות אני חייב להודות שאני לא חובב גדול של אסאדו.

לאחר מכן היה עוד צרור טיפים שימושיים של עופר (צריך להיות נדיבים עם הכמות אנטריקוט שקונים לעל האש ולא לסמוך על זה שילדים למשל לא יאכלו, כי הם יעשו לך דווקא וירצו לאכול בכל זאת, ולא יהיה נעים לך להכות את הילד ליד ההורים שלו)
הוא גם ענה על שאלות (עצם כשרות הבשר לא אמורה לפגוע בטיבו, אם מבצעים את המלחת הבשר כמו שצריך)

לסיום הפרק הבשרי בארוחה הוגשו לכל אחד חתיכות אישיות של סינטה (מדהים) ופילה (תפל כפי שלמדנו בסדנה, קיבל טעם רק בתוספת רוטב צ'ימיצ'ורי)
עופר הכריז בגאווה שכל אחד אכל בממוצע 800-900 גרם בשר, וכולנו התגאינו בעצמנו וקיווינו שאפילו עברנו את הקילו.

עברנו לשלב הקינוח, שעשה כאב ראש לעופר, שהיה צריך לשמור על כשרות.
במהלך אחת הסדנאות עלו על פטנט - ניתן לצלות על האש בננה בקליפתה, לבזוק עליה אחר כך שוקולד ולהגיש.
אני פחות אהבתי את הקונספט הזה, אבל יש אחרים שכן נהנו.

בסוף שילמנו את שכר הלימוד שלנו (230 ש"ח) בחנות המפעל, בה יכלנו גם לרכוש מוצרי בשר ומנגל שונים - מכיר אנשים שיצאו משם עם עוד 400 שקל פחות בארנק, אך עוד מספר קילוגרמים לא מבוטל של אנטריקוטים איכותיים בשקית.
בנוסף קיבלנו חוברת למזכרת, שהיא בעצם סיכום של הנלמד בסדנה בתוספת מספר מתכונים נבחרים לעל האש כמובן.

בסך הכל היה מאוד נחמד - היו אחלה אנשים גם מצד המשתתפים וגם מצד המארגנים שהיו אדיבים וסבלניים אל מול ההמון זועם. רוב הבשרים היו באמת משובחים, וניכרה המקצועיות של המקום בדבר הלא טריוויאלי שנקרא בשר.
מהצד של הרעיונות לשיפור הייתי מציע למשוך פחות במתח את האנשים - עברו בערך שעתיים מהרגע שהגענו, ועד שהגענו לנתחי הסטייק שבשבילם למעשה התכנסנו כולנו, ובשלב זה חלק מהאנשים כבר היה די שבע מכל שאר הדברים שהוגש קודם.
כמו כן אולי כדאי לחשוב על עוד רעיונות לקינוח (למרות שכפי שציינתי קודם חלק מהאנשים כן אהבו אותו)

יצאנו מהמקום עמוסים לעייפה בבשר ומרוצים - להתראות בחגיגת הבשרים הבאה..

יום חמישי, 26 בינואר 2012

חומוס הקוסם והרפתקאות אחרות

אני כותב שורות אלה בעודי מפוצץ עד אפס מקום.
מפוצץ מאוכל, בצורה כזו שקשה לי לנשום, ובעיקר בא לי לשכב על הצד ולישון כמה שעות - אפשרות לא הגיונית מכיוון שאני בעבודה.
אני ממולא כמו אווז שדחפו לתוכו ברווז שדחפו לתוכו עוף שדחפו לתוכו עופיון. ככה אני מרגיש.

בבטן יש לי חזה עוף בגריל, קוסקוס עם ירקות, אורז לבן, תפוחי אדמה (שנאפו, אבל מרגישים עליהם שהם בושלו קודם עם משהו שמרגיש כמו ציר עוף), כרוב חוחמץ מתוק וצלוחית של טחינה.
מעל הכל מזגתי חצי ליטר של קולה זירו. ככה אני מתגלגל.

אתמול בצהריים שוב ביקרתי בפינה של דוד, הפעם הסתפקתי במנת פלאפל בפיתה (עם קצת חצילים, כרוב, צ'יפס, ועוד צלחת גדולה של צ'יפס בצד שהם שמו לנו על השולחן בחינם ובשמחה). בנוסף כמובן אחזתי בבקבוק חצי ליטר של קולה זירו.  בפעם הקודמת שהלכתי לשם ראינו בחזור את פיטר רוט. הפעם בדרך הלוך ידידי נמרוד דרך על צואת כלבים וכל הדרך ניסה להוריד אותה מהנעל בשיטות שונות.

פלאפל בפיתה, צ'יפס וידו של נמרוד המביעה חוסר שביעות רצון מזה שאני מצלם אותו


ועכשיו לעיקר חדשות החומוס:
ניסיתי סוף סוף את החומוס של הקוסם. זה נכון, הקוסם היה קודם כל פלאפל, ואז השווארמה שלהם התהוותה, והיא נהייתה עם הזמן מצויינת. פתאום נהיה גם חומוס, אבל תמיד נמנעתי ממנו פשוט בגלל שיש בסמיכות את אבו-דאבי, ולמה ליפול להימורים ואכזבות כשאתה יכול לאכול את המנה הבטוחה והמצויינת הנ"ל?

שאול ואני נפגשנו באזור קינג ג'ורג' \ בוגרשווב, רעבים ורטובים (אני הלכתי בגשם). אני זרקתי שמות של חומוסיות ופלאפליות ושאול אמר שבקפה סוס עץ (שינקין 20) יש עכשיו קטע כזה שכל המנות העיקריות עולות 30ש"ח בלבד, כנראה בגלל השיפוצים ברחוב.
אמרתי שסבבה וצריך לבודק, במיוחד כי הוא אמר שהמקום מספק את הסחורה.
הצפיפות הרגילה של שינקין הופכת לאפילו פחות נעימה בזכות הגדרות והחפירות, והתפריט של סוס עץ עושה גם רושם לא נעים. ממבט חטוף בתיאורי המנות הסקתי במהרה שאולי הייתי אוכל במקום אם הייתי רעב בצהריים ולא הייתה לי אפשרות אחרת. התיאורים היו סטנדרטיים למנות סטנדרטיות. פסטה, שניצל וכל הדברים הרגילים האחרים.
אני לא יכול לספר על האוכל כי החלטנו ללכת אחרי דקות ארוכות של חוסר החלטיות ממעל השולחן הדביק.
יכול להיות שההפסד היה כולו שלי.

אני לא זוכר מה הייתה ההחלטה המקורית שלנו.
בהתחלה סתם חזרנו לכיוון שממנו באנו, ואז כשהגענו לצומת פיצה שירוקו \ הבורקס של אמא - שאול אמר שיש פלאפל שאני חייב לנסות את פלאפל טשרניחובסקי (מסתבר שקוראים לזה בכלל פלאפל בנין). עלינו דרך החניון שהיה פעם קולנוע, נשמנו קצת ביוב וגילינו שהפלאפל סגור.

שקלנו ללכת למלא מקומות אחרים ובסוף איכשהו החלטנו ללכת לכיוון אבו-דאבי, בעוד אני שוקל בראש איפה אפשר לעצור בדרך. בדרך שוב טיפטף קצת, והרמתי חילזון שהתקדם לכביש וזרקתי אותו (ממש בעדינות) לתוך שיח בגן מאיר.
ליד הסנטר ראינו את חברה של שאול, פלג, והיא אמרה שהיא הולכת להוציא כלבים.

כשהגענו לחומוס אבו דאבי המהולל (סתם, נו, יש כאלה שממש שונאים אותו) גילינו שהוא מפוצץ בהיפים והיפסטרים. זה היה צפוי, למרות שלפעמים דווקא יש מקום לשבת, במיוחד בשעות הערב. לא ברור למה ההיפים ישבו בחוץ בגשם בקבוצה כזו גדולה, אולי הם רצו להתקלח על הדרך, או סתם היה איזה מפגש פורום היפים תפוז.

כמו שכבר הבנתם לפי הכותרת, ההחלטה הסופית הייתה ללכת לקוסם. זה היה קרוב, יש לו את כל אבות המזון (שווארמה, פלאפל, חצילים, חומוס וכו', וכבר באמת שלא היה לנו כוח ללכת).
שאול הזמין חומוס פול, ואני הזמנתי חומוס גרגרים. הוא לקח בירה שחורה ואני לקחתי כוס רימונדה (רימונים+לימונדה, יש גם משקה תמרהינדי).

טוב חומוס טוב ממשהו אחר טוב


החומוס של הקוסם נראה מקצועי לחלוטין. אני לא בטוח מה זה אומר באמת אז אני אפרט את כל הרשמים שלי מהמנה ומהארוחה בכלל:

  • לחומוס יש טעם דומיננטי של שמן זית וטחינה, באותה מידה זה יכול היה להיות חומוס קנוי שעורבב לכבודנו.
  • החומוס כמעט טעים, אבל הטעם שונה ממנות חומוס "רגילות". זה לא הסוג היציקתי, זה לא הסוג הדליל שמתנגב בקלות ומרקמו כמו קרם, זה משהו באמצע. לא רע, אבל אבל גם לא נרשמה התלהבות.
  • ענפי הפטרוזיליה העצומים קצת הפריעו, נדרש מאמץ כדי להוציא אותם החוצה ואיש איש לטעמו (לזרוק או לבלוס).
  • הגרגרים היו מהזן הגדול (ממש גדול), והם לא היו נימוחים אלא מעט קשיחים.
  • הגיעו שתי פיתות (לשני סועדים), היה צורך ללכת לקחת עוד.
  • המנה הייתה משביעה והכמות הייתה יפה. גם ההגשה הייתה יפה, הצלחת בהחלט נראתה טוב.
  • בצירוף הלימונדה, כדורי הפלאפל שנמסרו לידינו בתור ועם המנות, הסלטים (וחציל אחד ענקי שהיה גדול מדי בכדי לאכול ביד) אפשר להרגיש שיצאת מרווח.
  • הצד שלי בארוחה עלה 31ש"ח וכלל מנת חומוס גרגרים וכוס רימונדה.
  • זו הייתה הפעם הראשונה שהשתמשתי בשירותים של המקום (אחרי מה שמרגיש כמו אינספור ביקורים), והופתעתי לטובה מהניקיון.
אנשים רבים (בהם גם אני) סולדים ממקומות המתיימרים להכין את כל מגוון המנות. פלאפל הקוסם שהפך לשווארמה הקוסם פלוס פלאפל היה הפתעה מוצלחת מאוד כשגיליתי שהם טעימים מאוד ושומרים על רמה אחידה וטעם מצויין. החומוס אומנם פוגע ברקורד ההצלחות של הקוסם, אבל כבר טעמתי גרועים ממנו (שוב, זה לא הופך אותו לטוב).
אם אתם קופצים לבקר - תאכלו פלאפל או שווארמה (או סביח עם החצילים המצויינים של הקוסם), אבל אם ממש בא לכם חומוס - תוודאו קודם שכל המקומות האחרים סגורים בפניכם.

מתרחקים מת"א

רוב ביקורות האוכל פה הם על מקומות בת"א - למה בעצם צריך לצאת מהעיר כשיש שפע קולינרי כזה?
יש מספר סיבות, ואחת מהן היא שמזמינים אותך לאירוע המתקיים מחוץ לשטח המחיה הטבעי שלך.
אתה יכול להבריז - אבל לפעמים אתה בא כי האירוע חשוב, או כי אתה רוצה לפגוש חבר'ה שלא ראית הרבה זמן.

מצב כזה היה לי לאחרונה - כאשר הוזמנתי ל Jem's בפ"ת.
הבנתי שמאחורי המקום הזה עומד יהודי ציוני שהחליט להקים לו מבשלת בירה\מסעדה שתהווה את תרומתו הגדולה לעם היהודי בכלל, ולתושבי פ"ת הדלים במקומות בילוי בפרט.
הנ"ל החליט להקים את המקום שלו באיזור מוזר יחסית - איזור התעשיה (רח' המגשימים ליתר דיוק)

הגעתי לשם והתחיל דווקא טוב. המקום כולל ספסלים ארוכים ומעודד שתיית בירה קבוצתית תוך כדי בליסת מאכלים שמנים עימם, וחוזר חלילה. על הכיסאות היו אנשים טובים, ועל השולחנות היו כדי בירה גדולים תוצרת בית, בליווי צלחות עם כבד קצוץ ופרוסות לחם שחור. ראשית טעמתי מגאוות המקום - בירת החיטה. הבירה היא למעשה לאגר בטעימות של ציפורן\בננה ומכיל 5 אחוז אלכוהול. הטעם היה ייחודי וטרי וטעים, למרות שלאגרים הם בד"כ לא כוס התה שלי, ואני מעדיף בירות כהות כדוגמת מרפיס וגינס. המשכתי עם האוכל. הכבד הקצוץ היה פשוט וטוב בדיוק כמו במסעדה רומנית ממוצעת. כמו בבירה, הייתה ניכרת בו הטריות והתיבול המינימלי שלא פגע בו. הוא היה טוב גם כשהוא היה מרוח על הלחם וגם כשלא.

עד כאן הקטע הטוב. למנה העיקרית הזמנתי את נקניקיות הבית. בד"כ אני לא משתגע על נקניקיות אבל הפעם היה תיאור משכנע של המלצרית שגרם לי לעשות את המהלך הפזיז הזה - הובטחו לי נקניקיות "בוטיק" מבשר אנטריקוט וכבש.
לאחר זמן מה, הנקניקיות הגיעו לשולחן ובלי לטעום הרגשתי שהולכת להיות כאן נפילה. לי, בניגוד לרבים אחרים פחות חשוב איך נראית המנה מבחוץ, אבל הנקניקיות לא נראו טוב. הם נראו מעט רזות, מסכנות ומעוכות ולא הזכירו לדוגמא נקניקיות צ'וריסוס עסיסיות שראיתי בעבר הקרוב. המנה הוגשה עם ממרח חרדל.

הטעימה הראשונה שלי מהנקניקיות היתה בלי החרדל. לא יכול להגיד שנהניתי - הטעם היה תפל. אנטריקוט? כבש? הזכיר יותר את הנקניקיות שאכלתי בזמנו בצבא. בו במקום נזכרתי בטריק בו השתמשנו בצבא כדי לתת טעם לאוכל - טחינה\קטשופ\תיבול אחר - מה שבא בא, העיקר להכניס קצת טעם לאוכל.

במקרה הזה השתמשתי בחרדל שהוגש עם המנה, ואיתו הצלחתי לסיים את 3 הנקניקיות הארוכות שהוגשו במאמץ לא קטן. הסתכלתי סביב ולא ראיתי אף אחד מהאנשים שהזמינו את מנת הנקניקיות שהזמנתי, ואשכרה סיימו אותה.
עם הנקניקיות הוגשו 3 תוספות - סלט שהכיל בעיקר עלי חסה (=באסה) בצירוף 2 עגבניות שרי, אורז שהיה חסר תיבול לחלוטין, ופרוסות תפוחי אדמה, שתובלו בפפריקה והיו אכילות לפחות בניגוד ל2 התוספות האחרות.

הספיק לי, ומיהרתי לברוח חזרה לת"א בלי לטעום מהקינוח.

האם אחזור לשם? לא נראה לי. מקום בפ"ת צריך להיות ממש שווה כדי לנסוע מת"א בשבילו, וזה לא המקרה כאן. אם אתה עובר במקרה באיזור, ורוצה לשתות בירה טריה אז אפשר לקפוץ לשם, אחרת בת"א ישנם תחליפים דומים (ברוהאוס, מישהו?)

Tom yum flavored instant noodles

.Magic Noodles Lunch: Tom yam flavored
.The box actually adds "spicy Chinese", which is funny since tom yam is Thai  
.Another view of the box


.Opening: two bags + folding fork

.One bag says "TOM YAM" while the other is not marked

 .The unmarked bag contained bits of carrots, corn kernels and peas
.Other products from this company contain different colors of bags, my guess is that the vegetables vary


.The noodle dish combined after I added hot water


.My personal touch was adding a spoon of brown sugar to the spicy mixture


.After the noodles were gone I had this rich spicy soup goodness left


The entire thing was OM NOM NOM delicios. I went trough the whole box in under five minutes, boiling as it was. I would definitively recommend this brand and specific flavor to others, as it's rather cheap, really tasty and it satisfied my hunger leaving me so stuffed I just refused taking half of a Twix bar, which I would't do normally


.Thanks for reading

יום שני, 23 בינואר 2012

הפלאפל של דוד

אלוקים הרחום יודע שלא אכלתי צהריים בעבודה מאז ש-י' לקתה במחלת הנשיקה.
האמת היא שאכלתי מאז פעם אחת בחומוס אסף, אבל זה לא נחשב לצורך הסיפור.
הסיפור הולך ככה: מאז שהיא חולה אני תקוע בעיקר עם כמה סוגי אנשים; הסוג שלא אוכל בחוץ, הסוג שאני לא רוצה לאכול איתו בחוץ, והסוג העצלן, זה שלא רוצה לצאת או לא רוצה לצאת בגשם, או לא רוצה לצאת כי הוא מתעצל.

הפינה של דוד
זה השם החדש של הפלאפל של דוד. בחודשים האחרונים הם שיפצו, הרחיבו, הגדילו, הוסיפו ואפילו קישטו בפופ ארט עם תמונות של בעל המקום, אם אני לא טועה קוראים לו דוד.
כבר כתבתי עליהם בעבר, אבל היום אכלתי שם צהריים (ולא צילמתי כי וואללה זה מקום עממי והייתי רעב ולא היה בפין) ולכן אני אכתוב עליהם שוב.

הכל היה מהיר, טעים, טרי, זול יחסית, השווארמה הייתה אחלה (אפילו שלא רציתי שווארמה אבל היא נראתה והריחה ממש טוב והחלטתי לשבור מילה), הסלטים מתמלאים מחדש תוך דקות, הצ'יפס יוצא כל רגע מהצ'יפסר, הפלאפלים מחולקים לעומדים במקום, יש חמוצים ממש טעימים כיד המלך (לצד סלטים שלא עניינו אותי), הצ'יפס מחולק בנדיבות ואפשר לקחת מנת צ'יפס בצד בחינם ואז עוד לחזור ולבקש עוד.
יש גם את החתיכות של הפיתות השרופות עם הזעתר וזה עומד על הדלפק וממתין לכם.

היה סבבה, באמת, נהנתי, גם כי סוף סוף יצאתי החוצה עם אנשים אחרי הרבה זמן של לשבת במשרד בצהריים ולהתבאס על החיים, וגם כי היה לי טעים וכיף בפה. הפנים קצת מריחות כמו עמבה עדיין, אבל חוץ מזה כולם בריאים.

ירקות מוקפצים בקארי צהוב (וקצת סילאן)

יצא כי יום אחרי יום עמדתי במטבח וטיגנתי ירקות והנחתי אותם ע"ג אורז. לא שיש משהו רע בזה, אבל רציתי גיוון, ולכן הלכתי לכיוון טיפה אחר. מה שהכנתי היה שונה בתיבול, בחלק מהרכיבים, וגם בצורת ההכנה (בנוגע לאורז).

הרכיבים:
  • אורז
  • אבקת קוקוס
  • פלפל שחור, מלח
  • גזר
  • אננס
  • ג'ינג'ר
  • ראשי שום לפי הטעם
  • גרגרי חומוס
  • משחת קארי (אני השתמשתי בקארי צהוב)
  • סילאן
אורז לבן עם קוקוס ופלפל שחור, לא שרוף אבל בדרך
את האורז זרקתי לתוך הסיר, עם טיפה שמן, ובזמן שהצד התחתון של האורז השחים פיזרתי מעליו פלפל שחור גרוס ואבקת קוקוס גסה. כשהאורז היה כמעט שרוף התחלתי לערבב והוספתי מהר מים רותחים. מה שהשגתי בצורה הזאת היה צריבה של חלק מגרגרי האורז, מה שהופך את האורז ללבן עם חתיכות של אורז חום קראנצ'י מדי פעם, טיפה יותר מעניין בנגיסות, ומוסיף לזה טעם - לא שרוף אבל עם אלמנטים מעושנים משהו. הקוקוס הוסיף עוד מימד מעניין לאורז, וקוקוס זה תמיד כיף.

בהתחלה אני מטגן את הגזר
רק הגזר טבעי.
הכוונה שלי היא לעובדה שהשתמשתי באננס משומר, ג'ינג'ר משומר, גרגרי חומוס מתוך שימור ומשחת קארי מוכנה. בעצם גם השום היה טבעי לגמרי. אני לא יודע עד כמה אתם בקטע של בריאות \ צמחונות \ טבעונות, אבל אני מוכן להשתמש בגרגר חומוס משומרים כדי לא להשרות בלילות ולבשל בימים. זה מקצר. אם אתם ממש רוצים להתעקש על בריאות אז אפשר להשתמש בגרגרים מבושלים קפואים. לרוב הם מתבשלים לאט יותר ומדובר בזן עם גרגרים קטנים יחסית. במרבית המקרים רצוי להשרות גם אותם במים חמימים גדי להגיע לרמת ריכוך מקסימלית, או להתחיל את ההכנה שלהם לפני כל דבר אחר.

ועכשיו: גזר ואננס
את האננס כאמור הוצאתי משימור. סיננתי את הסירופ שבו הוא היה שרוי (סירופ - קל, מופחת קלוריות), והתחלתי לטגן אותו ביחד עם הגזר.

גזר, אננס, ג'ינג'ר, פלפל שחור גרוס
אחרי כמה דקות של טיגון הוספתי פלפל שחור גרוס דק [יחסית] (ממגרסה ידנית שיש לי). כולם טוענים שפלפל מוציא טעמים טוב יותר אחרי טיגון, וזה נכון. הוספתי גם ג'ינג'ר, שוב משומר, כי זה מה יש. אין לי כח להתעסק עם הטרי, שגם הוא לא טרי, הוא שוכב במקפיא. כבר סיפרתי את הסיפור הזה בעבר.

ועכשיו: גזר, אננס, ג'ינג'ר, גרגרי חומוס.

אחרי שמתחילים לראות קצת צבע (על אש גבוהה) מוסיפים את גרגרי החומוס. בשלב הזה האננס מפריש טיפה נוזלים, ודברים מתחילים להתקרמל, להזיע ולהחליף טעמים.


שיני שום חצויות יושבות על ערימת ירקות

הוספתי כמה שיני שום. כמו שאר המתכון - לפי הטעם והכמות הרצויה. אין פה מידות אמיתיות. אם גזר הוא הירק האהוב עליכם - אין שום סיבה שלא שימו אלף גזרים (כל עוד יש לכם מקום על הכיריים).
הסיבה שהוספתי שיני שום חצואים היא שככה הם לא נשרפים לחלוטין, יש להם מספיק בשר כדי להתרכך ולהתבשל, אבל הם גם לא גדולים מדי. זה שהם חצויים גם עוזר להפריש את הטעם מהליבה החוצה.

קארי צהוב שצבעו הוא בעצם אדום

עוד כמה דקות על האש ואני מוסיף כף ענקית של משחת קארי צהוב. המשחה גדושה בכל טעמי המזרח הטובים. בצלים למיניהם, עוד ג'ינג'ר, כוסברה ושלל דברים שאני לא זוכר. סביר להניח שיש שם גם הל, ציפורן, מוסקט קינמון ועוד. מי זוכר. העיקר שזה טעים והכי חשוב - לא מרגישים יותר מדי את הבצל או הכוסברה.
וכן, זה חריף.

מקפיצים היטב את הירקות והקארי

אחרי שהקפצתי היטב גיליתי שאיט לטעמי מספיק קארי. הוספתי עוד כפית, הקפצתי עוד, השחמתי עוד, ואז גליתי שאני רוצה מתיקות. הפתרון בטח כבר ידוע לקוראים המתמידים - סילאן!

הכל נקשר ומקורמל וחום ומתוק וטעים ונמס בפה

תראו את השום היפה, האננס השחום, הגזר הכתום כהה. תראו איך חלק מגרגרי החומוס קיבלו גוון שרוף אפילו שהם רכים ונימוחים. פשוט תענוג. והכל עטוף בסילאן סמיך שמצטמצם על המבחת.

מסדרים את האורז

בשלב הזה הכל כבר מוכן, מסדרים את האורז על הצלחת - כל אחד לפי הכמות הטובה לו, ויאללה, נשאר רק להגיש עם הירקות מעל. סליחה שלא עשיתי צלחות ראוי, למי יש זמן לזה כשאתה מבשל בשביל לאכול (אני לא אבשל במיוחד בשביל הבלוג, זה מזוייף!).

מטה תוכלו לראות שתי תמונות סיכום כי היה לי קשה להחליט על אחת בלבד שתייצג את המנה. היה טעים, באמת, תשאלו את ענבר.

אננס, גזר, גרגרי חומוס, זנגביל ושום מוקפצים בסילאן וקארי צהוב על מצע אורז עם קוסוס
יאמי!

תמונה נוספת של אננס מוקפץ עם גזר, גרגרי חומוס, גינג'ר ושום, מטוגנים בסילאן וקארי צהוב על מצע אורז עם קוסוס
יצא ממש טעים וזה בסה"כ די פשוט. כמו שציינתי - רוב המרכיבים מגיעים במצב חצי מוכן ולא דורשים יותר מדי התעסקות. אם אתם ממש רוצים לקלף ולפרוס אננס, להשרות ולבשל גרגרי חומוס ואפילו לקלף ולקצוץ ג'ינג'ר - אולי אתם מתקדמים מכדי לעיין במתכונים כאלה פשוטים.

יום ראשון, 22 בינואר 2012

ירקות מוקפצים בסילאן וחרדל דיז'ון על מצע אורז לבן

מה הוא בוקר יום שישי אם לא הזדמנות מצויינת להתעורר מאוחר ובמצב של רעב עמוק.
בעוד אנחנו מתארגנים וחושבים לאן נלך ומה נעשה - נשבתי.
התחלתי לנבור במקרר והחלטתי להכין משהו קטן כדי להעביר את המועקה בבטן.
בין הרכיבים שהיו במקרר ונבחרו למשימה זו:
  • גזר
  • קישוא
  • פלפל אדום
  • פרטיות שמפיניון
  • אורז לבן שהמתין בסיר שענבר הכינה מבעוד מועד
  • ג'ינג'ר משומר כי הטרי שהיה לי היה למעשה קפוא ולא היה לי כח להתעסק איתו
  • סילאן
  • חרדל דיז'ון גרגרים


בשלב הראשון טיגנתי את הפלפל האדום
החלטתי להתחיל מהפלפל האדום כי תמיד לוקח להם יותר מדי זמן עד שהם מתרככים. בדיוק מהסיבה הזו פרסתי לחתיכות קטנות.
גזר על קרש חיתוך, ממתין לגורלו כמו אבטיח בגשם
הבא בתור היה גזר. גם הוא ירק קשה שלוקח לו זמן להתרכך ולהתקרמל, אבל למעשה אני רק מראה לכם אותו כאן - ובמציאות שמתי את הקישואים לפניו. אני אוהב קישואים שרופים וגזרים עם קראנץ'.


קישוא אחד

את הקישוא כאמור הכנסתי גם. הוא נראה כמו מלפפון אבל הוא לא מלפפון. לא מבין את הקטע. אני אחפש אחרי זה בויקיפדיה. העיקר שזה טעים, לא? רק בזמן האחרון התחלתי ממש להתמסר אליו, וגם לגרום לענבר לאכול הרבה ממנו יחד איתי.

בזמן שהכל התרכך חציתי פטריות
 אנשים רבים נפטרים מרגל הפטריה, אבל אני אוהב גם אותו, לא יודע מה הקטע שלהם. בגדול אני גם יכול לאכול אותן חיות, אני אוהב את הטעם, אבל פטריות בגדול הן תחליף נהדר לבשר, לפחות מבחינת המרקם במנה.

הירקות מזהיבים אט אט על המחבת

הפלפל והקישוא עוברים טיגון וממתינים לגזר שיבוא כשהקישוא יהיה שחום, ולגזר כמה דקות אחרי.


בנתיים הכל זהוב וחביב, הוספתי פלפל שחור גרוס גס
הירקות מזהיבים להם בסבבה, ואני מוסיף כף גדושה של חרדל גרגרים. בגדול זרעי חרדל הם אחלה תבלין, וגם חרדל רגיל הוא אחלה ממרח. אני פשוט משתמש כאן במה שיש לי במקרר, וזה עובד מצויין.

כף חרדל בלב הירקות
ועכשיו זמן הפטריות. הן מתבלשות מהר ובחום יחיסית גבוה הן לא נהיות מימיות ולא מפרישות נוזלים מיותרים.

ועכשיו כולם ביחד
מקפיצים ומערבבים ומסתובבים וממתינים שהכל נהיה שחום ויפה. הפטריות אמורות להיות חמות וכיפיות, עם סימני צריבה, ספוגות בטעמים וטיפה שמנוניות כי הן כמו ספוג שסופח את שאר הטעמים במחבט.

אפשר לאכול כבר עכשיו
מכיוון שה"מתכון" הזה הוא שיטת ההנכה שלי, ואני אוהב דברים מתוקים אז אתם לא באמת חייבים להמשיך איתי, אבל הצעד הבא שלי ישדרג כל דבר שתעשו אי פעם ומדובר בסה"כ בתוספת בריאה למדי.

הוספתי סילאן וגינג'ר

בשלב הזה הוספתי רצועות ארוכות של ג'ינג'ר משומר מצנצנת, ואחרי שהוא טוגן קצת מזגתי מעל הכל סילאן. הסילאן, או בשמו האחר "דבש תמרים" הוא נוזל חום וקסום, מתוק וטעים. הוא משדרג כל דבר, ואפשר לדחוף אותו לכל מקום מבלי להזיק. במקרה הזה - הסוכרים מתקרמלים סביב הירקות במחבת, נספגים בפטריות, מצטמצמים והכל נהיה חום וטעים ומדהים על הלשון. גם ג'ינג'ר זה בריא, למרות שאני לא בטוח אם התכונות נשמרות אחרי תהליך הכבישה והשימור.

ירקות מוקפצים בסילאן וחרדל, על מצע אורן לבן
לא בטוח לאיזה מטבח לשייך את המנה. היא שילוב בין המטבח האסייתי \ אוריינטלי לדברים שנמצאים במקרר ובסופר. לא מדובר בקפיצה קולינרית מטורפת, סה"כ מנה פשוטה מחומרים יחסית בריאים. הכל משתלב יפה וזה בהחלט טעים מאוד.

פנקייק, חביתית או חמיטה או קישוא

אחרי הכריכים המשביעים חלקית הגענו הביתה, עייפים מהטיולים ורעבים להרפתקאות שבסלון.
בשלב כלשהו ענבר רצתה פנקייק, התחילה להכין את הבלילה ואני נותרתי לסיים את העבודה. יש שיגידו שאני פראייר שלא נותן לעשות את העבודה שלו, ויש שיטענו שאני בכלל נדחפתי ורציתי מאוד לעשות הכל בעצמי.
בכל מקרה, בהתחלה היא עמלה, אח"כ שנינו, ובסוף אני.

פנקייק בצורת לב
פרו טיפ: פנקייקים לא זורמים עם מחבת קרמי. משום מה זה נדפק ואפילו שימון לא עוזר במקרה הזה. יש צורך להשתמש בתרבד או מרית מעץ או פלסטיק כדי להפוך, או חלילה מזלג פשוט שעלול לשרוט את הציפוי.
רפי גינת עשה לא מזמן ספיישל על כמה מסוכן לשרוט את הציפוי הזה, אז תיזהרו, וגם תיזהרו שלא יידבק.

ערימת פנקייקס + מזלג
ערמתי אט אט את החמיטות למקבץ יפה, ואפילו שהתקשיתי טיפה עם ההיפוך בסופו של דבר מצאתי את השיטה והתקדמתי לסיום הבלילה.  אני יודע שהבלוג מספר בד"כ על אוכל שנרכש מחוץ לבית, אבל תתנחמו בעובדה שהבלילה הוכנה מאבקה של פילסברי אז לא באמת הכנו את הכל לבד.

חביתיות או לא להיות
הבלילה של פילסברי הייתה מבושמת בניחוח וניל, וגם הפנקייקים לא היו רעים. ניסיתי להתעלם מהעבודה שהאבקה הכילה חלב מיובש או תחליף חלב, אבקת ביצים או תחליף ביצים, ושאר תחלואות של החברה המודרנית והמזון המתועש.

בתמונה רואים פנקייק, קונפיטורת תות עם גוש תות על המזלג, וממרח נוטלה על הסכין
שוב, אם תשימו לב לתמונה תראו שענבר אכלה קונפיטורת תות ונוטלה עם הפנקייקים שלה. אני גם אכלתי אחד, אולי אחד וחצי ואז גילינו את מה שאנחנו תמיד מגלים אחרי פנקייק. אחרי שאוכלים פנקייק נורא מתחשק משהו מלוח, ולרוב אנחנו הולכים על צ'יפס. אני לא זוכר בדיוק מה ענבר עשתה, כי אני הייתי באטרף למלוח שלי. לא היה לי כח להתעסק עם צ'יפס, אז הלכתי על ירק מטוגן אחר.

קישואים חצויים מטוגנים בשמן חמניות, עם מעט פלפל גרוס
רחיצה מהירה של המחבת ועפתי לדרכי. חציתי קישואים, השחמתי את הצד של הקליפה קודם, ואז הבאתי את הצד הפנימי למצב של כמעט שרוף. הם היו רכים וחמים ומלוחים (כי שמתי מלח + פלפל גרוס) ואכלתי אותם ישר מהמחבת ובהתלהבות רבה.  תודה רבה.

בוטיק נקניק \ שוק לוינסקי בערב

אל בוטיק נקניק הגעתי בטעות. לא בדיוק בטעות, במקור רצינו ללכת סנדוויץ' בר שנקרא "המקווה", שעליו קראתי מוקדם יותר באותו יום באתר בייגלה.
לצערנו (בעיקר לצערי) המקום היה סגור, אף על פי שהגענו לא הרבה אחרי שש. באינטרנט היה כתוב שהמקום עובד עד שמונה, בבייגלה היה כתוב שהמקום פתוח עד שש, אני הימרתי והפסדתי.

עשינו סיבוב רגלי, לבחור את האפשרויות ולמתוח את הישבנים אחרי יום עבודה על כיסא מחשב.
טיילנו ברחוב מקווה ישראל, פנינו שמאלה ליד טורק לחמג'ון (שנשבעתי כבר מזמן שאני לא חוזר אליהם אחרי מה שהיה - אכתוב על זה בפעם אחרת). הלכנו ברחוב של המסעדות הפרסיות, והגענו בסופו של דבר ללוינסקי.
השוק היה חשוך והכל כבר עמד להסגר למעט כמה מקומות של תבלינים ומעדנים.
ידעתי כבר לאן אנחנו הולכים, כי נתקלתי במקום בעבר ונורא רציתי לדגום. אני חולה על נקניקים, כריכים ונתחים קרים.

היפסטרים ונקניקים, לקראת סוף הישיבה שם הם התחילו לרקוד ולקפץ
המקום התקרב לסוף היום שלו ובכל זאת בוטיק נקניק היה הומה. בכניסה איש בעל מוגבלות כלשהי עמד ועשה קולות וצעק לתוך חלל הסנדוויצ'יה, מושך תשומת לב, מחייך, מתקשר עם הצעירים היושבים בשולחנות, מנסה לגרום למשהו לא ברור להתרש. המוזיקה חזקה, אולי אפילו חזקה מדי, בחלק מהאזורים במקום קשה לדבר כי לא שומעים, בחלקים אחרים אפשר להסתודד, פחות או יותר.

זנבות נקניק קבנוס

בעוד אנו עומדים מול הויטרינה ומנסים להחליט מה בא לנו צמד העוסקים במלאכה זורק עלינו פיסות של קבנוס ונקניקיות פרוסות לעיגולים מקסימים ומושחמים. הייתי מצלם גם את הנקניקיות אבל פשוט טרפנו אותם.  הייתי מצלם גם את הויטרינה ואת הסלטים והממרחים, אבל הייתי רעב ולמען האמת גם לא היו שם דברים מסעירים. זה נראה פחות או יותר כמו האזור של הנקניקים בסופר.

רטבים וממרחים כיד המלך, אבל לא בתוך הכריך.
במקום מבחר מגוון מאוד של לחמים בהם ניתן לסעוד, וכאמור יש גם יותר נקניקים ממקלחת בטירונות. עמדתי והבטתי בענבר בוחרת, ובנתיים בהיתי בשלל הנתחים הקרירים. הלכתי בסוף על לחמניה רכה עם סומסום, חרדל דיז'ון, חרדל צהוב אפור ופסטו שמגיע מקופסא שמעידה על זה שהם מכינים אותו במקום. היו עוד דברים, אבל בחרתי לא להסתכן, אפילו שהם נראו טריים יחסית ואפילו פרסו בשביל ענבר חסה טריה במקום.
הפריע לי שלא היו רטבים "מיוחדים" או תוספות כיפיות כמו שיש במקומות שמשקעיים טיפה. אני לא פוסל את העובדה שבאנו בסוף היום ואזל להם המלאי, אבל בהחלט הייתי שמח להוסיף איזה חציל או פלפל קלוי, או אפילו אחד מהרטבים הנהדרים שהיו להם למכירה על המדף - בתמונה תוכלו לראות את כל רטבי הברבקיו הכיפיים, מיונז ווסאבי ועוד רבים וטובים שאני מכיר מטיב טעם ומסניפי רובן (שלא רק מוכרים אלא גם מורחים).

ארוחת נקניקים עם כריך קורנביף ורוסטביף, זיתים דפוקים ואפילו קצת קולה זירו
אם שמתם לב לכיתוב של התמונה אז בטח כבר הבנתם שביקשתי לשים בלחמניה שלי קורנביף ורוסטביף. שניהם היו נקיים ויפים, בלי פסים או נקודות או דברים שמזכירים שאתה אוכל חיה מתה. הייתי די רעב וטרפתי את הכריך במהירות. סיימתי את כולו עוד לפני שעבנר הגיעה לסוף של החצי. ניסיתי גם את הזיתים, אבל על זה בהמשך. היה פשוט וטעים. בחרתי שלא לחמם את הכריך בטוסטר אפילו שהמוכרים (לדעתי גם הבעלים) המליצו, כי אני מעדיף חימום של אדים ולא חימום ישיר שכולל מעיכה של הכל. בשר חמים ולח הוא עדיף, אבל אולי זה רק אני.

חרדל, פסטו, פרה, לחמניה וכו'
אף ע"פ שבחרנו לשתות קולה זירו - במקום ניתן למצוא המון סוגי בירה של מבשלות בוטיק מקומיות. האווירה במקום היא לא מחייבת, אנשים מקפצים, מרקדים, צוחקים, אחד מהאנשים מאחורי הדלפק בוחר שירים ידנית ושר איתם בצעקות רמות. מדי פעם הוא מצלצל בפעמון יד, תיירים צעירים צוחקים, מישהו קם ורוקד, הוא נראה שיכור אבל הבירה שלו חצי מלאה והסנדוויץ' הלא גמור מעיד שהוא לא יושב שם יותר מדי זמן. שמח ורועש ושמח.

זיתים דפוקים אחושרמוטה
לפני שאסכם הייתי רוצה להתייחס לזיתים. לא רק לאלה שאכלתי אלא בכלליות. זיתים, למה אתם בעצם טובים, חוץ משמן וגם חוץ מתוספת לפיצה. תמיד כשזיתים מוגשים עם משהו הם נוטים להיות מרירים. מעטים מאוד הזיתים שטעמתי שלא ירקתי או בלעתי בצער וניסיתי לשטוף את הטעם. גם אלו שמעל היו טעימים בביס הראשון ועם המשך הלעיסה פתאום המרירות הורסת את החיים. אשמח אם מישהו יספר לי איפה קונים זיתים שלא עושים באסה בפה.

את החיוב התעקשו לעשות אחרי האוכל, מה שהתגלה כבעייתי כששאלו אותי על מה אני משלם ולא הייתי בטוח מה הקריטריונים, הרי לא מדובר במנה מוכנה אלא בכריך בהרכבה עצמית. ללחמים שונים יש מחירים שונים, וגם לנתחים שונים. אולי צריך עוד ביקור או שנים כדי להבין את שיטת החיוב.

מילות סיום: המקום משעשע, נחמד לשבת בו אם אתם בסביבה ועוד לא מאוחר. אפשר לבוא עם חברים לנישנוש, אבל לא במיוחד. לא מדובר בכריך או נקניק שבאים במיוחד. מה שכן - הרטבים על המדפים דווקא כן שווים ביקור אם אתם מחפשים להעשיר את הבית שלכם בטעמים מיוחדים. מלבד הדברים המיוחדים או הרגילים השווים היה שם אפילו מיונז שראיתי עד כה רק בבולגריה. מזל שאני לא אוהב מיונז.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...

ארכיון הבלוג