ימים אלה הם ללא ספק ימים קשים.
אנו נאלצים לשלם את המחיר שבצקם של בני ישראל בצאתם ממצרים לא הספיק להחמיץ.
אנו עוברים ברחוב על פני מקומות אהובים שסעדנו בהם בעבר רק כדי למצוא כי הם סגורים\מגישים דברים עם בצק שנתקע לך כל היום בגרון.
ביום ראשון הלכתי לאכול בשווארמה של דוד, בשכונת מונטיפיורי בת"א, כפי שהומלץ לי ע"י sabib sabiba.
לדאבוני, כאשר הגעתי לשם כבר נגמר הבשר על הגלגל, לא שבטוח שהייתי לוקח בכל מקרה משום שבמקום לאפה היה משהו שנראה כמו טורטיה מבאסת.
הלכתי למקום השווארמה הקרוב - עאוני מיפו שנמצא על המסגר. הייתה חוויה בינונית פלוס. הטעם של הלאפה היה קצת מוזר כמובן (וגם הצבע היה כהה במיוחד) אבל היא הייתה בסך הכל סבירה. מה שלא אהבתי היה גודל המנה שהיה לטעמי קטן מהרגיל (כשאני אוכל לאפה אני כמעט תמיד מפוצץ בסוף וזה לא קרה הפעם, לא בגלל שהייתי רעב במיוחד) כמו כן הצ'יפס הוצא הרבה יותר מידי מוקדם מהצ'יפסר, ולא היה ראוי למאכל אדם.
ביום השני הלכנו על החוויה האותנטית - חומוס אבו אדהם בקרליבך.
מבחינת המקום הזה - כאילו אין חג, כמו נווה מדבר לאוכלי החמץ.
אבל כמה כבר אפשר ללכת למקום הזה - אי אפשר לאכול חומוס כל יום בצהרים..
בקיצור, צריך לחשוב על תוכניות עד סוף השבוע, וכל אחד שמגדיר עצמו כ"אחד שמבין" מוזמן לייעץ..
