אוכל הודי, בריאות ומשפחה.

סאלם בומביי (אלנבי 124) היא המסעדה ההודית הכי טובה שאכלתי בה אי פעם.
אני יכול להעיד מבלי לחשוב פעמיים שהמסעדה שמנוהלת כמסעדת פועלים פשוטה תעמוד בכבוד לצד המפוארות שבמסעדות, אפילו שהיא מתנהלת בתוך כוך אפלולי.

אני אוכל בסאלם בומביי כבר כארבע שנים, ומעולם לא הייתה ולו מורדה אחת. תמיד יצאתי מרוצה.
למעשה, התלונה היחידה שיש לי היא ששעות הפתיחה מצומצמות יחסית. המקום פותח את דלתותיו בסביבות 12 בצהריים, וסוגר כשהאוכל נגמר (בסביבות 5 ואם יש לכם מזל אז קצת אחרי).

הנקודה של הסיפור שלי היא מעט עצובה.
לפני כשבוע לקחתי יום חופש, ובדרך כלל כשאני לוקח ימי חופשה אני מנצל אותם כדי לאכול בסאלם בומביי.
כשהגעתי לשם (בליווי חברים ואהובים) גילינו שהמקום סגור, עם פתק שמבקש לחזור ביום ראשון.
בצער הלכנו לאכול בסאב קוץ' מילגה. לפעמים הם בסדר, ולרוב אפשר לאכול שם, ולפעמים (תלוי בטבחים ובמלצרים) זו חוויה מזעזעת של אוכל קר או רע, שמגיע באיחור של שעה. אגב, אם אתם נופלים על יום רע וממתינים להזמנה דרך ספר האוכל - אתם עלולים להמתין שעתיים ולקבל משהו אחר לגמרי, ולא בקטע טוב.

בכל מקרה,
חזרתי ביום ראשון, יחסית מאומר, ולכן האוכל היה לקראת סופו.
אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שהלל, הבעלים של המקום, זה שמגיש באהבה ובחיוך את המזון, לא היה שם.
היה שם בחור שנראה כמוהו, ובחורה שנראתה כמוהו, וכמובן גם רינה, אישתו.
הילדים שלו סיפרו בסוף הארוחה שהלל עובר ניתוח מעקפים, ולכן רינה עושה את רוב הבישולים, והילדים עוזרים.

למה זה עצוב? כי הלל מאכיל אותי ביד אוהבת כבר ארבע שנים.
אני לא מכיר אותו אישית בצורה אמיתית, אבל אין לי ספק שהוא אדם טוב, אחרת הוא לא היה עושה אוכל שמיטיב כ"כ עם הנשמה שלי.
יצאתי מהמקום בלב כבד, עם ענן של דאגה מרחף מעליי.
אני לא הייתי רוצה שיקרה משהו לאיש החביב הזה, שמקבל בחיוך, תמיד מתעניין וזוכר, יוצר מזון מדהים (באמת, אני נשבע לכם), ובעיקר מתנהג באופן נחמד. הנחמדות שלו היא ערך מוסף שקשה מאוד לכמת.

זה מרגיש לי מטופש לדבר על זה, ובעצם גם העובדה ששמתי את החלק החשוב ביותר בסוף של הפוסט, אבל אני סתם שופך דברים בצורה שאני חושב אותם.
אני בסה"כ מקווה שהניתוח יעבור \ עבר בשלום, ושהלל יחלים במהירות.