דומינוס פיצה

בניגוד לשפע הפיצריות האיכותית שיש בת"א - שאחת מהן (פליפה) סוקרה בבלוג בשבוע ממש לא מזמן, בחולון המצב הוא שונה. שוק הפיצה מתחלק ל2 סוגים : הגדולים והמוכרים (דומינוס והאט) ופיצות בס"ד למיניהן שבהן המחיר זול, אבל ההנאה בכלל לא מובטחת. אני עדיין מנסה אגב לחפש את הסוג השלישי של פיצריות קטנות ואיכותיות.

מכיוון שפיצה האט האחרונה שהגיע למפתן ביתנו הייתה שומנית בצורה כזו שחשנו צורך עז להתקלח אחרי אכילתה, החלטנו ללכת על האופציה הישנה והמוכרת - דומינוס.

לדומינוס תמיד יש מבצעים, שהופכים את מחיר הפיצה משערורייתי לרק מעט מוגזם.
הפעם בחרנו במבצע פיצה משפחתית + 5 תוספות ב75 שקלים - התוספות שנבחרו היו : פפרוני, קבנוס, גבינה בולגרית, שום ופטריות טריות (וסליחה אם מישהו מקוראי הבלוג הדתיים הרבים נפגע)

האופציה ל5 תוספות דחפה לפיצה שלנו 2 תוספות חדשות שטרם טעמנו - קבנוס ושום.
הקבנוס היה טעים אבל קצת הרגיש מיותר לאור נוכחותו של הפפרוני.
לעומת זאת השום שדרג משמעותית את הפיצה, ונשקול להזמין אותו בעתיד גם כשלא יהיו לנו 5 תוספות לבחירה (הוא גם יכול ביום נתון להשתחל למקום השלישי אחרי הפפרוני והפטריות)

בסך הכל מדובר בחווית פיצה סטנדרטית ולא מפתיעה, מספקת את הסחורה לאנשים רעבים.
הפיצה לא מתקרבת ברמה לפיצה פליפה (שעלתה כ10 שקלים יותר) אבל זה מה יש כמו שהרס"ר שלי בצבא היה אומר.

חומוס אבו מרון | מנחם בגין 48

הכל התחיל בציפיה ארוכה.

החבר'ה שבאו לפתוח את חומוסיית אבו מרון (שבחיפה נחשבת למיתולוגית) כאן בתל אביב נתקלו בקשיים.

במשך כמה ימים אפילו אפשר היה לראות אותם יושבים מבואסים בסניף וממתינים לרשיונות כלשהם.

הייתי יוצא להפסקות סיגריה ושואל אותם מתי פותחים והתשובה הייתה שוואללה ממש עוד מעט.

אחרי זה היה השלב של האזהרות.

ביום הראשון שלהם מלא אנשים חזרו וסיפרו סיפורי אכזבה מרים. הפיתות קרות, החומוס מבאס, כל מיני עלילות.

אבל אני בתור אכלן ותיק יודע שלא סומכים על טעמים של אחרים וגם שלכל מקום מגיעה תקופת הרצה, עד שמוצאים את כל הטעמים הנכונים, שהשירות מתיישב כמו שצריך, שעובדי המטבח מתרגלים וכו'.

בסוף היה השלב של הטעימות.

בהתחלה היה סביר, לא נפילה ולא סוף העולם. אחרי יום יומיים עוד טעימה ופתאום הכל משתפר.

בין לבין נקודת האור הייתה הפול. הפול אצל אבו מרון התל אביביים תמיד מנצח ובגדול.

מעל זה, בנוסף, מנת צ'יפס הבית, המפורסמת מחיפה, צ'יפס שמנים ויפים בטיגון כפול, עם קצת חריפות ושום לימון, הרבה פטרוזיליה מעל והבזק של סומאק, רק הריח שלו יכול להרוג, והטעם הוא זה שמביא את הגופה לגן עדן.

יצא שאני אוכל שם לפחות פעם בשבוע, הרמה מספיק גבוה כדי לא להרחיק לכת עד המתחרים (אפילו שיש רבים וטובים).

בגדול, אחלה חומוסיה, לאוהבי היציקה האוורירית עם כמויות השמן הנדיבות, בטמפרטורת החדר כשהחימום מגיע מהגרגירים והפול. רטבי הבית (פלפל ירוק חריף ושום לימון - כאשר הדגש הוא בעיקר על השום) משדרגים כל דבר ללא היכר, אפילו אם תרימו אבן מהרצפה היא תהיה טעימה ברמות.

הפיתות שלא כמו שציינו החברים המלעיזים - תמיד טריות ורכות, לפעמים גם עושים להן מכת חום קטנה (שניה או שתיים) לפני ההגשה, בשבל הפינוק.

אבל חלאס עם הדיבורים, בואו תראו איזה תמונות צילמתי מאז הפתיחה ועד היום.

אתם עוד תלקקו את המסך.

כתובת: מנחם בגין 48, תל אביב.

תמחור: עממי

ניקיון: יסודי, מצוחצח ומבריק

שירות: מחוייך, מפנק, זוכרים לקוחות חוזרים

תפריט: בסיסי, מנות חומוסיה קלאסיות

ארוחה טבעונית | בישול פשוט וטעים | טופו

כבר מזמן שלא עשיתי כאן פוסט על בישול ביתי.
לא כי חלילה הפסקתי להכין אוכל בבית, אולי פשוט כי התעצלתי.

מכיוון שעצלנות היא גורם נפוץ בקרב כל מי שרוצה לאכול או סתם לעשות משהו אחר, הנה מתכון (לא בדיוק מתכון אלא יותר כיוון כללי) פשוט מאוד ואיתו אפילו מספר המלצות לפישוט נוסף.

בכדי לקבל את הצלחת הנהדרת שבתמונה יש לפעול בשלושה מישורים, להלן הסברים לכל חלק בנפרד.

תבשיל חומוס ועבגבניות בנוסח הודי:

מתחילים בתערובת תבשילים גאראם מסאלה, או במידה ואין בכמון, כורכום, קינמון, ג'ינג'ר, פלפל שחור, זרעי כוסברה וחרדל ושאר דברים  רלוונטיים שיש במטבח הישראלי הממוצע.
את התבלינים מטגנים קלות בשמן עם שיני שום רבות (לפי הטעם).
שום שלם או פרוס או מרוסק - זו כבר החלטה שלכם.

בטרם התבלינים נשרפים - מוסיפים עגבניות מרוסקות או מגוררות.
אני אוהב להוסיף בשלב הזה מעט חריפות, פלפל צ'ומה, סחוג או אפילו רוטב סריראצ'ה.
לאחר שהתבשיל חם דיו מוסיפים גרגרי חומוס מרוככים.
אני אוהב את האוכל שלי חריף ומתוק אז סילאן או סוכר הם תוספת מצויינת - לפי הטעם.
קיצורי הדרך למנה זו הם עגבניות מרוסקות משומרות, מחית שום מוכנה מראש, חומוס קפוא או משומר.

טופו אפוי במרינדה:

השלב ההתחלתי הוא לרכוש לבנה של טופו. המצרך הזה שהיה אקזוטי בעבר הפך להרבה יותר נגיש וניתן למצוא אותו בסופרים.
מחלקים לצורות לפי בחירתכם (קוביות, רצועות, פרוסות, אצבעות וכו'), ומניחים במרינדה האהובה עליכם. אני מעדיף תערובות של חוץ בלסמי, חרדל, שום וג'ינג'ר כתושים, מעט רוטב סויה, סילאן, תבלינים ושאר חומרי טעם שנראים הגיוניים ברגע ההכנה (במקרה הנ"ל השתמשתי במעט מיץ אוכמניות).
לאחר השריה של מספר שעות (ניתן ורצוי אפילו למשך הלילה) מכניסים את הרצועות לאפיה על רדיד אלומיניום או נייר אפיה.
קיצור הדרך היחידי שניתן להציע הוא לרכוש טופו שמגיע מתובל או מושרה, אבל כאן אתם מאבדים את היכולת לשלוט בטעמים.

אורז עם רצועות גזר:

מבשלים אורז פרסי או בסמטי, ניתן לתבל (לפעמים בשביל הגיוון אני מוסיף מעט ג'ינג'ר, שום או בזיליקום מרוסק - אם כי כשכל האוכל מלא בשום וג'ינג'ר - זה לא מגוון).
אל האורז מוסיפים רצועות גזר דקיקות (אני מייצר אותן בפשטות בעזרת קולפן).
ניתן להוסיף אותן כשהאורז כבר מוכן, או אם רוצים לרכך ולתת לאורז מעט צבע וטעם מתוק - ניתן להוסיף תוך כדי בישול או אפילו לטגן מעט  גזר עד שהוא מתכסה קרמל גזר מדהים ולשים את האורז מעל - ורק אז להתחיל לבשל אותו.


מקווה שזה היה מספיק ברור, למרות שיש לי הרגשה שלא :)
אשמח לענות על כל שאלה ולעבור על נקודה נקודה במידה וצריך.
בכל מקרה, ניפגש בשמחות.

יום ראשון תוספות | פיצה דומינוס

למי שלא מכיר - בימי ראשון פיצה דומינוס יוצעים במבצעים שמטרתם לעודד את כמות ההזמנות.
השבוע הם יצאו בהכרזה כי על הזמנה של פיצה משפחתית ניתן לקבל עד חמש תוספות חינם.

בדקנו ומצאנו:
לצערי הרב שני מגשי הפיצה שהזמנו הגיעו מעט שונים מאיך שרצינו אותם.
במגש בו ביקשנו דאבל פפרוני קיבלנו רק חצי פפרוני (וחצי דברים אחרים שהיו אמורים להיות על כל המגש).
במגש עליו היו מגוון תוספות מן הצומח (חצילים, תירס, אננס, פטריות) החלוקה גם לא הייתה כפי שהייתה אמורה להיות, אבל ההפתעה האמיתית הייתה תוספות שלא היו אמורות להיות שם (חתיכות של בצל וזיתים שהסתתרו מתחת למעטה הגבינה הכפולה).

אבל הנה כמה תמונות, כי אוכל קודם כל טועמים עם העיניים:

חצילים, תירס, אננס, פטריות פורטבלו, גבינה כפולה

בסיטואציות כאלה תמיד חשוב לנסות להמנע מפיתויים של "חינם" שגוררים את הפיצה שלכם להראות כמו סלט ולא כמו מאפה איטלקי חינני עד סקסי.
ההמלצה היא אכן לפזר את התוספות וליצור עניין של מרקמים ושילובים באזורים שונים של הפיצה.
הבעיה היא כמובן שלא תמיד האדם בסניף שמקבל את ההזמנה יודע לבצע אותה - הן מבחיה של איכפתיות ומתן שירות איכותי והן מבחינה של לחץ בימים של מבצע בהם כולם משתוללים עם ההזמנות.

דאבל צ'יז, פפרוני, שום פרוס

תוכלו לראות ששום דבר לא דאבל בפפרוני הנ"ל.
על הצד הטוב ניתן להגיד שהוא הגיע עשוי בדיוק כפי שביקשו אותו, אבל אולי זה סתם היה צירוף מקרים.

לצער כל הכותבים בבלוג - לאחרונה נרשמה ירידה באיכות הפיצות המוצעות מהרשותות הותיקות והאהובות.
הפיצה יכולה להיות אותה הפיצה, אבל אולי איכות ההכשרה או רמת העובדים נפלה.
כעת נותרו רק הפיצריות הפרטיות לעזרנו.
לחלק מהפיצריות הפרטיות אין שירות משלוחים בעוד לאחרות יש מחירים מופרזים על היותן פיצות בוטיק.
את השיקולים שלכם תעשו לבד, אבל באמת, לפעמים אוכל הוא רק אוכל ואפשר להכין גם פיצה עם חצי פיתה, קטשופ וגבינה.

החיים הפשוטים: כריך נקניק

לחמניה מתוקה טריה, חרדל שום צרפתי, נקניק סלמי פרוס דק דק.

יש שיגידו שאין צורך לחפש כריכיות וסנדוויצ'יות אם יש לך את הנ"ל בבית.

לא היה לי אותם בבית אבל קניתי בסופר מתחת לבית של חבר. חשבנו ארוכות איפה לאכול באותו הערב ובסוף הלכנו לסופר הקרוב לביתו ורכשנו כל מיני.

היה תענוג, ירד חלק והשאיר אחריו שובל של טעם, עם מיץ רימונים בצד. ארוחה פשוטה ועם זאת מדהימה.

פרוסות הנקניק היו שזורות גרגרי פלפל שחור, ברמת מליחות מושלמת ושמנוניות בדיוק במידה.

טעים כבר אמרתי?

סלמי, חרדל, לחמניית שומשום טרייה ומתוקה

חשוב לציין שהחרדל היה מציאה, הוא היה זול בצורה מחשידה וטעים עוד יותר.
תוכלו לראות אותו כאן למטה ולהשוות במידה ותתקלו בו במכולת הקרובה לביתכם.
חרדל בטעמים הוא כבר מזמן לא מצרך נדיר, אם כי במקומות רבים מתעקשים להחזיק בעיקר חרדל צהוב מהסוגים המוכרים (בד"כ תלמה ולצידו היינץ) ואולי כמה סוגים של חרדל גרגרי (או גרגירים, מה שבא לכם).
כמובן שעכשיו ישנם גם ממרחים בטעם חרדל, מבוססי מיונז וכו', אבל שוב, אני מאבד את הפוקוס, לאחרונה יותר ויותר מרכולים מחזיקים חרדל בטעמים, דהיינו חרדל עם חזרת, חרדל חריף, חרדל דבש ועוד.

חרדל עם שום ועשבי תיבול מבית Bornier

לסיכום:
סלמי פרוס דק דק, חרדל שום עם עשבי תיבול ולחמניית סומסום (ידעתם שאפשר לכתוב גם שומשום וגם סומסום?) טריה ומתוקה - כל אלה יחד יכולים לסגור לכם את הפינה חיש מהר.
סדרות חדשות של נתחים פרוסים דק דק או הסדרות הדומות של נתחים "כמו מעדנייה" אמנם לא נותנים ערך רב לכסף כי הם בד"כ עולים כמו כריך בסיסי בסנדוויצ'יה אבל ללא הרטבים או הלחים הנדרש - אבל עם מעט השקעה תוכלו להכין אחלה כריך.
לגבי החרדל - אמנם זה לא כיף כמו להכין חרדל ביתי (זה ממש פשוט, תנסו פעם) אבל חרדל כ"כ טעים במחיר כ"כ נמוך - זה כבר חומר לאגדות עם.
יאללה, שיהיה בתאבון.

דה דיינר - הדיינר של גוצ'ה

הפוסט שאתן עומדות לקרוא הוא תוצאה של מספר ביקורים בדיינר, לא רק ביקור אחד או שניים ואת ההצדקה לביקורים התכופים שלי תוכלו לגלות במורד כמה שורות ומספר תמונות.

סטייק פילה בקר ביין אדום וציר בקר, עם מעט שעועית ירוקה בצד וצ'יפס עוד יותר בצד. מעל הסטייק יש שום קונפי.

הקרבה לאזור העבודה והמגורים היא הסיבה הראשונה לביקורים התכופים, אבל זו רק אחת מהן.
העובדה שהמקום פתוח עד 02:00 בימים ש'-ד' ואפילו עד 03:00 בימים ה'-ו' היא סיבה נוספת.
ועכשיו גולת הכותרת: המחירים במקום סבירים, ז"א - ישנם מחירים גבוהים יותר באזור ובכלל, במיוחד למנות שהן מוקפדות וטעימות כמו המנות בדיינר, אבל סביר להניח שמה שבאמת גורם לך להרגיש עוד יותר טוב (מלבד האוכל המצויין) הוא הדיל.
יש 30% הנחנה בימים א'-ה' בין 16:00 - 19:00, ומלבד זאת יש את אותה ההנחנה בכל יום אחרי חצות שזה מצויין כי אלו הן בדיוק השעות בהן אני שורץ באזור אבן גבירול ומחפש לבלוס.

אנטריקוט "דה פריז", ברוטב חמאת עשבי תיבול, עם צ'יפס עמוס בסריראצ'ה.

למען הסדר הטוב אני רוצה ליידע אתכן שאני אוכל גם מנות ראשונות, אבל הן לא מצולמות כי איתן הכי קשה להתאפק או אפילו לזכור שיש לך בלוג אוכל ומחוייבות כלשהי כלפי קוראים סקרנים ורעבים.
לרוב אני פותח את הארוחה שם עם קריספי קלמארי (דומה לאחיו בגוצ'ה הרגיל אם כי המטבל שונה) או עם הקרפצ'יו המצויין שלהם.

אנטריקוט "דה פריז", ברוטב חמאת עם אפיל יותר עשבי תיבול, עם צ'יפס עמוס בסריראצ'ה, קטשופ וחרדל.

ליווי נהדר לכל הארוחה הוא מוחיטו ההדרים, גם הוא זהה לזה שבמסעדת גוצ'ה המקורית אם כי כאן יש יותר מקום לאנרפרטציה של הברמן התורן ולקיימותם של רכיבים. למשל - סלייסים שונים של תפוזים, תפוזים שונים, קיימות או אי נוכחות של עלי נענע, כמות קרח וכו'.

מוחיטו הדרים צונן: סטולי תפוז, ליקר תפוז דם, לימון, תפוז טרי, עלי נענע לקישוט טעים.

נקודה מעניינת היא הצ'יפס של גוצ'ה, שהוא טעים מאוד, דקיק ולפעמים מגיע מעט סמרטוטי. מדי פעם הוא כמעט רך מדי, ועם זאת עדיין מצויין ושונה בנוף הצ'יפס המקומי.
מה שעוזר לו ללא ספק הוא הנוכחות של רוטב הסריראצ'ה האהוב, מה שנדיר כיום כי היבואן שמייבא סריראצ'ה ארצה תקוע עם המשלוח הנוכחי ולכן אין מלאי בחנויות השונות.
לצערי הגעתי אף למצב בו אני מבקש ממסעדות (וממלצרים \ מנהלי משמרת שונים באותן המסעדות) לרכוש מהם בקבוק.

צ'יפס עם סריראצ'ה חרדל וקטשופ.

התמונות שלי מעט מטעות, קשה לראות את העושר הקיים בתפריט, אולי הסיבה היא שאני כל הזמן דוחה מנות אחרות לפעם אחרת ומתמקד בשני הסטיקיים (האנשים עמם אני סועד דווקא מנסים בכל פעם דברים אחרים ולא מתאכזבים).
בכל מקרה, בפעם הבאה אני בטוח אלך על כריך.
שימו לב שהתפריט שקישרתי אליו הוא של הערב, יש גם תפריט עסקי לצהריים וכאמור מחירים של שעות שמחות בין לבין.

פילה ורדרד מבפנים וסגור היטב מבחוץ, עם שן שום מעוכה עליו ושעועית ירוקה לצידו.

טוב, זה הכל להיום.
עשיתי לעצמי תאבון, מקווה שגם לכם.
אם אתם הולכים לבדוק את המקום תנסו להכנס ראשונים בדלת - ככה יהיה לכם סיכוי יותר טוב לשבת על הספות ומי שיבוא איתכם יאלץ לשבת על כיסא כמו אדם פשוט.

פיצה דומינו (בומבי)

אין מצב שאף פעם לא נתקלתם בפיצה דומינו (הידועה גם כדומינו בומבי).

יש להם כ50 סניפים ברחבי הארץ ומתוך אלו אכלתי בחמישה והם כולם היו טובים ובעלי רמה וטעם כמעט אחידים.

כשמצליחים לשמור על מוצר דומה בכל הסניפים זה כבר לא באמת משנה אם מדובר בזכיינות או בסניפים אמיתיים, מה שמשנה זה שזה טוב.

הפיצה הספציפית הזו הגיעה מהסניף בלסקוב (שאפילו לא מופיע באתר שלהם בין רשימות הסניפים).

הבחור שענה (וגם עשה את המשלוח) אמר שזה הסניף הראשון והמקורי, לא שזה שינה משהו.

מבחינתי שזה יהיה הסניף האחרון, כל עוד הם ימשיכו להיות טעימים ולהגיע תוך עשרים דקות.

גם התפריט מספיק רחב כדי שאפשר יהיה להתפנק עם "חטיפי תימן" וסלטים למיניהם.

המחירים מספיק נוחים כדי לא להתלונן ולחפש מקום אחר להזמין ממנו.

הפיצה עצמה באמת לא רעה, בחלק מהסניפים ובחלק  מהפעמים היא כ"כ טעימה שאפשר לאכול אותה קרה או למחרת.

מאפיין זה תמיד מוסיף אצלי אקסטרה קרדיט לפיצות ויוצריהן.

במקרה של דומינו הם מביאים גם רוטב עגבניות ושום פיקנטי שמעשיר מיד כל פיצה אפילו אם היא בינונית.

הרוטב הזה מיוצר בהמון פיצריות בינוניות ונועד להחליק את הפיצה בגרון ואפשר בקלות להעיד שהוא עושה את עבודתו נאמנה.

 
 


הסיכום לדעתי היה צפוי לאורך כל הפוסט:

• זה זול
• זה טעים
• זה מגיע מהר
• יש רוטב שמשדרג
• אפילו לא צריך תוספות כדי להנות מהטעם

לדעתי אם ישנו מצב בו פיצריה לא עומדת בקריטריונים הנ"ל אין טעם או צורך לאכול בה. הרי מדובר בדרישות שאמורות לאפיין פיצה מוצלחת או אפילו בינונית במידה ומשהו חסר.
אפשר לחיות גם עם פיצה יקרה יותר אם היא ממש טובה.
אפשר לחיות עם פיצה שמגיעה לאט אם היא מדהימה.
אפשר לשלם ממש מעט ולאכול פיצה בינונית אם כל הפיצריות האחרות סגורות או אם הן רחוקות.
אפשר להתפשר על המון דברים, אבל עדיף לתת את כספיכם למקומות שנותנים לכם הכל ומהלב.

פיצה זה טעים.

כריך של שישי בבוקר

מזל גדול שאתם מכירים אותי מהאינטרנט, ככה אתם יכולים לראות איזה סנדוויצ'ים אני אוכל.

הפעם מדובר בבייגל עם גבינה, בתוכו יש שלל הפתעות, כולל הגבינה עצמה.

להלן הרכיבים:

1. רוטב וואסאבי (מסדרת הרטבים שהביאה לנו את רוטב החזר של רובן).
2. שום קונפי - הכנתי אותו לבד כמה ימים קודם לכן ואיפסנתי אותו בכלי עם שמן. הוא משמש אחלה תוספת לדברים.
3. גבינת גאודה עיזים.
4. רוטב סריראצ'ה.

שימו לב שהסעיף השני והרביעי הם לינקים לכתבות עבר ששופכות קצת אור על הרכיבים.

השום פשוט מתפורר ונמס גם בכריך וגם בפה

הפלאש מוסיף קצת חן לתמונה, ועוזר לראות את רוטב הוואסאבי משמאל

מתוק התפוח

אני מאמין שאתם מקנאים כרגע, ובצדק.

מדובר בתענוג חריף מתוק עדין ונימוח, עם מגע של קראנץ' מצד הבייגל ובעיקר עם עושר גדול של טעמים בין העדינות המלוחה של גבינת הגאודה (עיזים) רוטב הוואסאבי, רוטב הסריראצ'ה שנותן מגע של פלפלים מעושנים לצד החריפות המתוקה והעדינה שלו וכמובן השום שמככב, מרטיב את הכל בשמן זית ונמס בפה באלגנטיות.

פול מבושל עם שום קונפי בעגביות מרוסקות

תראו איזה יופי:

שום קונפי, פול מבושל בעגבניות מרוסקות, על מצע אורז לבן

אופן ההכנה שלי למנה המדהימה הזו הוא פשוט מאוד, לא אלאה אתכם בשקרים על איך ריסקתי לבד את העגבניות, השריתי את הפול וגידלתי את האורז בשלולית, להלן מתכון סופר פשוט:

1. משיגים את הרכיבים הבאים: שמן זית, אורז, שום, פלפל, מלח, כמון, כרכום, קינמון, פול משומר (עדיף על קפוא מכיוון שהוא כבר מרוכך דיו - מה שמקצר את ההכנה) ושימור גדול של עגבניות מרוסקות.
2. מכניסים כמות שום רצויה (אני אוהב מאוד שום ולכן אני משתמש בכמה שיותר, אבל צורת ההגשה האופטימלית היא כשלוש שיני שום לסועד) לסיר עם שמן שחומם מראש. היזהרו שהשמן לא ישרף - שיהיה חם אך לא מעשן. על אש נמוכה יחסית החזיקו את השום בשמן ככל האפשר, או עד שיתרכך יחסית. יש אנשים שעושים זאת שעות, כאן מספיקות גם חמש דקות מכיוון שהוא ימשיך ממילא להתבשל ברוטב.
3. כשנמאס לכם מהשום הוסיפו תבלינים לפי הטעם אל תוך השמן, וכשאשר תרגישו ארומות נעימות באוויר (בתוך פחות מדקה אם הטמפרטורה נכונה) הוסיפו את העגבניות המרוסקות.
4. אחרי חימום נאות של הרוטב שנוצר (ניתן להגיע לרתיחה אם שומרים על ערבוב) הוסיפו פנימה את הפול. אם אתם אוהבים סמיכות - אל תפרידו את הפולים מהעיסה שיש בד"כ בתוך השימור, אלה סה"כ פולים מרוסקים. אם אתם רוצים מנה קלילה יותר ניתן או לדלל במים, או פשוט לשפוך החוצה את הנוזלים של השימור לפני שמוסיפים. אני מעדיף לשפוך כדי להמנע מחומרי שימור מיותרים.
5. במקביל הכינו אורז לבן.
6. מכיוון שהפולים מגיעים רכים זמן הבישול לא אמור לעלות על כמה דקות. אם השתמשתם בפולים קפואים בשלו עד לריכוך.
7. הניחו כמות יפה על האורז ובתאבון!

אוכלים בחוץ ואז בפנים (שווארמה, תבשיל ירקות, בטטה אפויה)

כשאין אפשרויות, או סבלנות, או חשק להמתין למשלוח - שווארמה היא פתרון פשוט.
שוב ביקרתי במקום החביב והשכונתי ששמו הפלאפל של דוד, או הפינה של דוד (כך קוראים למקום מאז השיפוצים).

הלכתי לצהריים עם ענבר ועם שמואל, חברי לעבודה. שלושתנו אכלנו שווארמה ושמענו בדיחות שאפשר לשמוע בעיקר במקומות של אוכל רחוב מפי מוכרים משעשעים וחביבים שמביאים לך את השווארמה מתחת לויטרינת הזכוכית, או סתם צועקים קאץ' פרייזס קרועים. בשלב כלשהו אהובה עוזרי נכנסה, תמיד נחמד לראות את אהובה עוזרי.

לאפה כמעט מלאה בשווארמה

מכירים את זה שאחרי שמגלגלים לכם את הלאפה - החלק הטוב של הלמעלה נופל על הדלפק ולא תמיד טורחים למלא מחדש או להחזיר פנימה את מה שנפלד (במידה ואזור העבודה נקי)? זה מה שקרה לי אתמול.
נכון, לא חייבים להתלונן על זה, לאפה מספיקה ממילא, ומה זה עוד ביס או שניים, אבל ככה אני, אוהב לספר לכם את כל הפרטים. ממילא השלב המעניין יותר של הפוסט הזה הוא דווקא על הארוחה שהייתה בבית.

מבט מלמעלה על השווארמה המיותמת

לי היה טעים, ענבר ושמואל התלוננו קצת, ואכלו הרבה. אתמול היה לחץ ויצא שלא קיבלנו ערימות מפנקות של צ'יפס, אבל זה בסדר, זה לא שמבקומות אחרים מפנקים - אז מתרגלים, יום עסל ויום בסל. לפחות הסלטים הם טריים וכיד המלך.
אני אכלתי את השווארמה, הבטתי ברחוב הרטוב מהגשם והתבאסתי שצריך לחזור לעבודה.

שווארמה עמוסה בסלט ועמבה

הערת שוליים: בדיוק השבוע דנו באתר בייגלה בתחום העמבה. אני חובב גדול של עמבה, אבל משום מה בפלאפל של דוד לא מדללים אותה בצורה הראויה, או פשוט משתמשים בסוג סמיך מאוד. הוא כבד יותר, ריחני יותר, והרבה יותר קשה להפטר ממנו בתום הארוחה. זה לא הופך אותו לפחות טעים, אבל החוויה של אחרי הופכת ליותר קשה.

ובכל זאת, עמבה זה ממש ממש ממש ממש ממש טעים.

תמונה אחרונה מארוחת הצהריים: חמוצים

 ועכשיו נעבור לעיקר: ארוחת ערב

ההתחלה הייתה פשוטה מאוד. הנחתי על תבנית אפיה בטטות פרוסות. חצי מהתבנית תיבלתי במלח ופלפל, ואת החצי השני השארתי טבעי. גיוון על הלשון זה כיף מאוד.

משחתי אותן בתערובת של שמן תירס עם שמן זית, והכנסתי לתנור לחימום - ואז כשהיו רכות לחריכה קלה על חום גבוה יותר.

קטע חדש שניסיתי אתמול ועליו גם דיווחנו בעמוד הפייסבוק שלנו, אכילת בטטה לא מבושלת.

קראתי על זה באינטרנט ואתמול החלטתי לטעום. התוצאה הייתה לא רעה בכלל. המרקם והטעם מזכירים מאוד גזר, זה מתוק, קראנצ'י וטעים.  

בטטה זה טעים, בטטה זה בריא (מדהים)

אחרי שהבטטה נכנסה לתנור החלטתי לבדוק במקרר על אילו מוצרים אפשר לבסס את ארוחת הערב.

הקורבנות היו:

• קישוא גדול
• תפוח אדמה גדול
• כוס וחצי אפונה ירוקה
• חצי כרובית בינונית
• חמישה ראשי שום גדולים
• חצי כוס אבקת קוקוס גסה
• כף חרדל גרגרים
• כמון, כורכום, פפריקה חריפה, קינמון, פלפל שחור גרוס, מלח, סוכר, כמות גדולה של ג'ינג'ר
• חצי כוס פינה קולדה על בסיס רום
• אורז לבן

ירקות עם קוקוס בנוסח כאילו הודי

השלב הראשון היה לקלות את התבלינים בשמן, זה אחד מהשלבים הסבוכים יותר של התבשיל, כאשר השלב הסבוך השני הוא להכניס את הירקות לפי אורכי הבישול הדרושים - כדי לא ליצור דייסה.

הסוכר אמנם נכלל ברשימת התבלינים, אבל אל תכניסו אותו לשמן כי הוא יהפוך לקרמל וישרף ויהרוס לכם את המנה.

החשיבות של טיגון התבלינים היא רבה. תבלינים קלויים מפרישים את טעמם בצורה עזה יותר, וחשוב להזהר שלא לשרוף את האבקות הדקות יותר, או את השומים - כי אז המנה תבושם בטעם של שום שרוף.

סוג תפוח האדמה וגודל הפרוסות גם משחק אלמנט חשוב. במקרה הזה השתמשתי בתפוח אדמה בהיר וצעיר, והוא התבשל אפילו יותר מהר מהכרובית. 

השומים המרוסקים כאמור טוגנו בהתחלה, אז הכנסתי לשמן גם את הכרובית ותפוח האדמה - לצלייה מהירה מאוד כדי שהתבלינים לא יישרפו (הירקות קיררו מעט את השמן ונתנו עוד זמן).

לאחר מכן הוספתי את הרום וקצת מים, הרום היה החלטה של הרגע כי הוא פשוט היה שם ליד צנצנות האחרות. שקלתי להשתמש במשחות הקארי שלי, אבל הבסיס כבר היה חריף יחסית עקב הפפריקה החריפה, ולא רציתי להגיע למצב בלתי אכיל - למרות שלי אישית אין בעיה עם חריף.

בכל מקרה, הכל נכנס לסיר מלבד הקוקוס, אותו אני תמיד משאיר לסוף, כדי להסמיך את הנוזלים שיש בסיר. אני מוסיף מים עד לאמצע הסיר (למראית עין זה באמצע, אבל למעשה יש פחות נוזלים מאשר נראה כי הירקות דוחסים אותם כלפי מעלה - חוק פיתגורס). בכל מקרה, כשאתם רואים שהכל רך ושיש מעט נוזלים (אל תוסיפו יותר מדי מלכתחילה, תמיד אפשר להתקדם בכמויות קטנות של מים רותחים מהקומקום) הוסיפו את הקוקוס, ערבבו היטב, תנו לזה לשבת כמה דקות - הירקות סופגים את הטעמים, הכל מתייצב והופך לאגדי.

אני אוהב דברים מתוקים אז כמובן ששמתי טיפה סילאן בנוסף לסוכר.

הערימה הירוקה הונחה בקערה חצי עמוקה מעל אורז לבן, היה טעים חמים ונעים.

לגבי הבטטה: נזכרנו בה באיחור, התבשיל היה מרכז הערב.

ירקות מוקפצים בקארי צהוב (וקצת סילאן)

יצא כי יום אחרי יום עמדתי במטבח וטיגנתי ירקות והנחתי אותם ע"ג אורז. לא שיש משהו רע בזה, אבל רציתי גיוון, ולכן הלכתי לכיוון טיפה אחר. מה שהכנתי היה שונה בתיבול, בחלק מהרכיבים, וגם בצורת ההכנה (בנוגע לאורז).

הרכיבים:

• אורז
• אבקת קוקוס
• פלפל שחור, מלח
• גזר
• אננס
• ג'ינג'ר
• ראשי שום לפי הטעם
• גרגרי חומוס
• משחת קארי (אני השתמשתי בקארי צהוב)
• סילאן

אורז לבן עם קוקוס ופלפל שחור, לא שרוף אבל בדרך

את האורז זרקתי לתוך הסיר, עם טיפה שמן, ובזמן שהצד התחתון של האורז השחים פיזרתי מעליו פלפל שחור גרוס ואבקת קוקוס גסה. כשהאורז היה כמעט שרוף התחלתי לערבב והוספתי מהר מים רותחים. מה שהשגתי בצורה הזאת היה צריבה של חלק מגרגרי האורז, מה שהופך את האורז ללבן עם חתיכות של אורז חום קראנצ'י מדי פעם, טיפה יותר מעניין בנגיסות, ומוסיף לזה טעם - לא שרוף אבל עם אלמנטים מעושנים משהו. הקוקוס הוסיף עוד מימד מעניין לאורז, וקוקוס זה תמיד כיף.

בהתחלה אני מטגן את הגזר

רק הגזר טבעי.

הכוונה שלי היא לעובדה שהשתמשתי באננס משומר, ג'ינג'ר משומר, גרגרי חומוס מתוך שימור ומשחת קארי מוכנה. בעצם גם השום היה טבעי לגמרי. אני לא יודע עד כמה אתם בקטע של בריאות \ צמחונות \ טבעונות, אבל אני מוכן להשתמש בגרגר חומוס משומרים כדי לא להשרות בלילות ולבשל בימים. זה מקצר. אם אתם ממש רוצים להתעקש על בריאות אז אפשר להשתמש בגרגרים מבושלים קפואים. לרוב הם מתבשלים לאט יותר ומדובר בזן עם גרגרים קטנים יחסית. במרבית המקרים רצוי להשרות גם אותם במים חמימים גדי להגיע לרמת ריכוך מקסימלית, או להתחיל את ההכנה שלהם לפני כל דבר אחר.

ועכשיו: גזר ואננס

את האננס כאמור הוצאתי משימור. סיננתי את הסירופ שבו הוא היה שרוי (סירופ - קל, מופחת קלוריות), והתחלתי לטגן אותו ביחד עם הגזר.

גזר, אננס, ג'ינג'ר, פלפל שחור גרוס

אחרי כמה דקות של טיגון הוספתי פלפל שחור גרוס דק [יחסית] (ממגרסה ידנית שיש לי). כולם טוענים שפלפל מוציא טעמים טוב יותר אחרי טיגון, וזה נכון. הוספתי גם ג'ינג'ר, שוב משומר, כי זה מה יש. אין לי כח להתעסק עם הטרי, שגם הוא לא טרי, הוא שוכב במקפיא. כבר סיפרתי את הסיפור הזה בעבר.

ועכשיו: גזר, אננס, ג'ינג'ר, גרגרי חומוס.

אחרי שמתחילים לראות קצת צבע (על אש גבוהה) מוסיפים את גרגרי החומוס. בשלב הזה האננס מפריש טיפה נוזלים, ודברים מתחילים להתקרמל, להזיע ולהחליף טעמים.

שיני שום חצויות יושבות על ערימת ירקות

הוספתי כמה שיני שום. כמו שאר המתכון - לפי הטעם והכמות הרצויה. אין פה מידות אמיתיות. אם גזר הוא הירק האהוב עליכם - אין שום סיבה שלא שימו אלף גזרים (כל עוד יש לכם מקום על הכיריים).

הסיבה שהוספתי שיני שום חצואים היא שככה הם לא נשרפים לחלוטין, יש להם מספיק בשר כדי להתרכך ולהתבשל, אבל הם גם לא גדולים מדי. זה שהם חצויים גם עוזר להפריש את הטעם מהליבה החוצה.

קארי צהוב שצבעו הוא בעצם אדום

עוד כמה דקות על האש ואני מוסיף כף ענקית של משחת קארי צהוב. המשחה גדושה בכל טעמי המזרח הטובים. בצלים למיניהם, עוד ג'ינג'ר, כוסברה ושלל דברים שאני לא זוכר. סביר להניח שיש שם גם הל, ציפורן, מוסקט קינמון ועוד. מי זוכר. העיקר שזה טעים והכי חשוב - לא מרגישים יותר מדי את הבצל או הכוסברה.

וכן, זה חריף.

מקפיצים היטב את הירקות והקארי

אחרי שהקפצתי היטב גיליתי שאיט לטעמי מספיק קארי. הוספתי עוד כפית, הקפצתי עוד, השחמתי עוד, ואז גליתי שאני רוצה מתיקות. הפתרון בטח כבר ידוע לקוראים המתמידים - סילאן!

הכל נקשר ומקורמל וחום ומתוק וטעים ונמס בפה

תראו את השום היפה, האננס השחום, הגזר הכתום כהה. תראו איך חלק מגרגרי החומוס קיבלו גוון שרוף אפילו שהם רכים ונימוחים. פשוט תענוג. והכל עטוף בסילאן סמיך שמצטמצם על המבחת.

מסדרים את האורז

בשלב הזה הכל כבר מוכן, מסדרים את האורז על הצלחת - כל אחד לפי הכמות הטובה לו, ויאללה, נשאר רק להגיש עם הירקות מעל. סליחה שלא עשיתי צלחות ראוי, למי יש זמן לזה כשאתה מבשל בשביל לאכול (אני לא אבשל במיוחד בשביל הבלוג, זה מזוייף!).

מטה תוכלו לראות שתי תמונות סיכום כי היה לי קשה להחליט על אחת בלבד שתייצג את המנה. היה טעים, באמת, תשאלו את ענבר.

אננס, גזר, גרגרי חומוס, זנגביל ושום מוקפצים בסילאן וקארי צהוב על מצע אורז עם קוסוס

יאמי!

תמונה נוספת של אננס מוקפץ עם גזר, גרגרי חומוס, גינג'ר ושום, מטוגנים בסילאן וקארי צהוב על מצע אורז עם קוסוס

יצא ממש טעים וזה בסה"כ די פשוט. כמו שציינתי - רוב המרכיבים מגיעים במצב חצי מוכן ולא דורשים יותר מדי התעסקות. אם אתם ממש רוצים לקלף ולפרוס אננס, להשרות ולבשל גרגרי חומוס ואפילו לקלף ולקצוץ ג'ינג'ר - אולי אתם מתקדמים מכדי לעיין במתכונים כאלה פשוטים.