אבו איסמעיל | ריב"ל

את חומוס אבו איסמעיל חלקכם בוודאי מכירים.
בהתחלה היה זה חומוס יונס מרחוב אבן גבירול (באחד הגילגולים האחרונים שלו).
החומוס ההוא היה טעים, שלא לאמור מצויין. ואז פתאום נסגר. אח"כ האנשים שהביאו את החומוס הטוב ההוא עברו לנמל יפו, הפעם תחת השם אבו איסמעיל.
חומוס אבו איסמעיל ביפו פתוח גם היום, ואנשים עומדים בתור בשביל עוד ועוד מנות.

חומוס אבו איסמעיל של רחוב ריב"ל התחיל בתור חגיגה לפה, אחרי תקופה קצרה חווה ירידה (בעיקר בגלל שירות מבולבל) ולא מזמן נשרף - כך שלמיטב הבנתי בזמן שאני כותב שורות אלה הוא עומד סגור.

מנה משולשת בחומוס אבו איסמעיל, עם צ'יפס, פלאפל, חמוצים וסלט

אז אמנם אנחנו מדברים פה על חומוס שאי אפשר לאכול כרגע בסניף שעליו אני כותב, אבל אפשר לטעום תוצרת נהדרת בסניף שבנמל יפו. תראו את התמונות, הן לא משקרות.

לגבי הסניף שנשרף - אני מקווה שיחזור במהרה, חומוס טוב בקרבת מקום הוא תמיד נכס, במיוחד במחירים הזולים שהיו לאבו איסמעיל של רחוב ריב"ל.

אמנם לא חסרות פה חומוסיות באזור, אבל כל אחת מגיעה עם מצבי הרוח שלה, התור שלה, שעות עומס בצהריים בהן אי אפשר לתפוס שולחן וגם טעמים שלא תמיד בא לך יום אחרי יום אפילו שבא לך חומוס.

חומוס משולש של אבו איסמעיל

מדובר בחומוסיה מבטיחה שהסניף הספציפי הזה שלה לא שרד (פיזית). אני לא בטוח מה קרה שם, אבל זה בהחלט חבל כי הפוטנציאל היה עצום. המחירים היו נוחים וכללו גם עסקיות מפנקות, וגם מגוון מנות גריל ותבשיל.
בס"ה תמיד טוב שיש מקומות חביבים לאכול בהם.
אעדכן אם יהיו התפתחיות.
בתאבון!

מנה משולשת של אבו חסן

בביקור המדובר הלכתי עם חברים רבים סעוד ארוחת בוהריים באבו-חסן.
אני לא זוכר אם כבר יצא לי לספר בעבר, אבל אני לא חולק את ההתהבות המוגזמת סביב המקום.
זה אחלה חומוס, באמת, אבל יש כאלה שאני אוהב יותר.
אני גם בעיקר לא אוהב לעמוד בשמש מלא זמן בשביל לקבל מנה ולאכול אותה ממש מהר תוך כדי שאנשים מזיעים מחכים שאני אפנה להם מקום במבטים זועמים מרעב.

משולשת: אבו חסן

שלא תבינו אותי לא נכון, טעים גם טעים, אבל חומוס זה עניין אישי ובעיניי מספר הפעמים שאכלתי מנה באמת באמת מדהימה באבו חסן זה משהו שאפשר למנות על יד אחת.
בשביל מנה טעימה אפשר ללכת להרבה מקומות, בלי תור, בלי דחיפות וצעקות, ובלי לאכול ממש מהר כדי לפנות מקום לאחרים.
אני עדיין מכבד את כל מי שמעדיף ללכת לשם, אבל כמעט אחרי כל סיבוב כזה אני מרגיש שיכולתי לחסוך לעצמי זמן ומאמץ.

יצא לי להתלונן על זה בפני חברים וחומוסאים, לא תמיד יש הסכמה לגבי הטעם, אבל כמעט תמיד יש הסכמה לגבי החוויה.
עם זאת, כולם, כולל אותי, חוזרים אל התור המיוזע.

אבו חסן בשישי בבוקר | חומוס פול מסבחה

אבו חסן היא לא החומוסיה האהובה עליי.
לרוב אני אפילו לא מאמין שהיא שווה נסיעה מיוחדת אלא אם נמצאים באזור או ממש רוצים להפגש עם אנשים שמתכננים להגיע לאכול בסניף.
אף פעם לא הבנתי את ההיסטריה סביב המסבחה שלהם (למרות שהיא באמת מצויינת), ולדעתי גם לא כתבתי אף פעם פוסט עליהם, למרות שאכלתי שם מלא פעמים.
אבל תמיד יש "אבל".

משולש: חומוס, פול, מסבחה

לפני שבוע היו לי סידורים עם חבר בסביבה והחלטנו לעשות מעשה.
הגענו, התיישבנו כנהוג, ליד זרים.
הזמנתי חומוס משולש, יעני מנה משולשת, קצת מכל דבר, מסבחה, חומוס, פול, רוטב חריף, לא לפספס כלום ולשבוע עד הסוף.
על הצד גם פלאפל וצ'יפס.

הפלאפל והצ'יפס היו סבירים, לא משהו לכתוב עליו.
המנה לעומת זאת הייתה קסומה, באמת, אולי זו הייתה ההליכה, הרעב, מזג האוויר, לא יודע, אבל כל דבר בצלחת הזאת היה מדהים.
זה היה כ"כ טעים שבסוף גם לקחתי את המארז הכי גדול שאפשר של מסבחה הביתה.
כל עוד המארז הזה לא נגמר חשבתי לעצמי שחבל, כי הייתיי יכול לקחת גם קופסה גדולה של פול.
באמת טעים.

חומוס זה עניין של טעם וריח, לא כולם אוהבים את אותו הדבר, יש תמיד דיעות לכל הכיוונים, אבל הפעם הייתי חייב להסכים עם כל מי שאי פעם שיבח את המקום. זו הייתה חוויה חיובית עד מאוד, פי מיליון.
בסופו של דבר זה גם לא משנה אם תאכלו את החומוס שלכם ברחוב הדולפין, בשבטי ישראל 14 או בסניף שמולו (מס', לא הגיוני אבל ככה זה), החומוס הוא אותו חומוס, טעים, מפתיע, ובעיקר מעורר מחלוקת סביב הכדאיות של המתנה בתור בשביל המנה הספציפית הזו.

ג'אפה ג'וס | Jaffa Juice

אם אתם בשוק של נמל יפו - אל תהססו לאתר את דוכן המיצים ג'אפה ג'וס.

מיצים סחוטים טריים ומקוררים.

אין מה להכביר במילים, עשרה שקלים לכוס, אתם תחזרו לקנות עוד.

בתמונה: אני קונה לימונענע ומיץ רימונים.

ג'אפה ג'וס: לימוננענע ומיץ רימון

בקיצור:
מחיר: מציאה
טעם: גן עדן
עיצוב: קרח מרוסק ודוכן מתכת מבריק
שירות: מכל הלב
ניקיון: מצוחצח

ממתקי מוטראן | רח' יפת 99, יפו

על שיפודי זיקה סיפרתי כבר לא פעם ולא פעמיים.
מה שלא סיפרתי הוא שאחרי שיפודי זיקה יש עוד דברים לעשות, והם ממש קרובים.
הבית שלנו מתחלק לשניים, אלה שרוצים לאכול בממתקי מוטראן ואלה שרוצים לאכול בגלידה אנדריי.
אני נמנה עם חובבי מוטראן, גם כי למי בא גלידה אחרי שיפודים וגם כי אני לא חובב של פרוזן יוגורט (בגלל היוגורט).
אבל קודם תראו את התמונה ואז נדבר.





זה היה יום שבת האחרון בצהריים המוקדמים.
עשינו סיבובים בשני פארקים שונים, השתובבנו, נשמנו אוויר ואז שמנו לב שכל המנגלים מסביב עושים חשק לקצת מנגל משלנו. בגלל שלא היה חשק ללכת להוציא את הציוד מהמחסן וללכת לרכוש בשר במיוד - גיחה קצרה ליפו הייתה הפתרון המושלם.
אצל זיקה מרואן (אלא מי) נפרדנו מ205 ש"ח בעבור שני שיפודי אדום, שני שיפודי פילה ושניים כבש, בליווי חומוס מדהים, צ'יפס גדול, סלט לפי בקשתנו (בלי עגבניה ובצל), רטבי וסלטי הבית (בסוף ביקשנו גם כלי עם צ'ימיצ'ורי לקחת), חציל בגריל בגודל של בית (מקושט בטחינה, תיבול וגרגרי חומוס רכים), בקבוק ליטר וחצי של קולה זירו ובקבוק קטן של מים מינרליים.
תעשו שניה חשבון בראש איפה הייתם יוצאים עם סכום כזה בעבור ארוחה בהיקף כזה.


בכל מקרה, חזרה למוטראן.
אם אתם בקטע של קפה ומתוק אז זה המקום.
אם אתם בקטע של לקחת הביתה איזה פינוק לערב או לילדים וכו', זה בהחלט המקום.
אומרים עליהם הרבה דברים, שזה משמין, שזה מתוק מדי, בסופו של דבר הם שם והם טובים, עם זה באמת קשה להתווכח.





ונחזור שניה ברשותכם לאנדריי.
גלידה ויוגרט בשבילנו זה בעיקר משהו שהולכים איתו עד האוטו (מקסימום לוקחים איזה קלקר הביתה).
הפעם דווקא נהניתי מאוד ממנה של פרוזן יוגורט עם המון חלבה, פקאן, סילאן ותותים.
היא אמנם לא הייתה שלי ולא הייתי מסוגל לאכול את כל הכוס (הקטנה) אבל באמת שהיה טעים.

השורה התחתונה: סוכר אמנם עושה סכרת, אבל גם את החיים טיפה יותר מתוקים.

זילבר דלי בשוק נמל יפו

אני מבטיח כבר המון זמן אבל פשוט לא מקיים.
שאלו אותי (חברים, אנשים מהעבודה, אנשים בעמוד בפייסבוק וגם בפרופיל בפייסבוק) לגבי התמונות ההורסות של הכריכים שהעלתי לאחרונה, כולם שאלו ואמרתי שבקרוב אפרסם על זה משהו כדי לחסוך אלף סיפורים שנשמעים אותו הדבר. אמרתי ולכן אקיים.
הנה, זה מגיע, תכינו את עצמכם.

מימין יש חצי כריך רוסטביף עסיסי וחם, משמאל יש חצי סנדוויץ' קורנביף, בצד יש כוס סודה וחמוצים מצויינים, מעל יש כלי של רוטב חלפניו נהדר

המקום המדובר הינו סנדוויצ'יה ומעדניה המתמחה בנקניקים ובשרים מעובדים, עם קשר ישיר לנקניקי זילבר מחיפה.
על הנייר כבר מדובר בהתחלה טובה, וזה עוד לפני שראיתם את המראות, הרחתם את הריחות וקראתם לעומק.
אני לא אשקר אם אומר שזילבר מתברגים בקלות לרשימת הכריכים המובילים באזור.
טעם הוא כמובן עניין אישי, סובייקטיבי, אבל יש רמות איכות שבהן קשה להתחרות.
רובן לדוגמא קובעים רף גבוה עם בשר איכותי יותר ממתחרים ששמים פסטרמות רגילות לחלוטין, נקניקים עייפים, לחמים בנאליים או שתלטניים מדי וכו'.
תמיד חשוב לשים גם דגש על רטבים ותוספות. אצל טל בייגלס יש את כל הממרחים, המשחות, המוחמצים, המטוגנים, הגבינות וכו', וגם בייגלים מסוגים שונים שנאפים במקום.
אבל אני נסחף, בואו נחזור רגע לזילבר ומה הופך אותם לטובים כ"כ.

כריך רוסטביף, רוטב חלפניו, רוטב ברבקיו, חסה, עגבניה, גזוז בטעם לימון, חמוצים וקצה של פיצה פטריות מבית מרגוזה.

הפוסט הזה מבוסס על ארבעה ביקורים. האחד מקרי והשלושה הנוספים היו מכוונים מאוד. 
הסיבה פשוטה - אחרי הביסים הראשונים מכריך הקורנביף והרוסטביף כבר ידעתי שזה מקום שאני רוצה לחזור אליו.
אמנם השוק בנמל יפו אינו הדבר הכי קרוב בעולם, אבל יש בסביבה מספיק חניונים ותחנות אוטובוס כדי לפנק את עצמי מפעם לפעם בכריכים נהדרים, פיצות ופסטות, חומוס, חנויות בוטיק של בירות ועוד כהנה וכהנה, באמת שהמבחר גדול.
ובאמת, בכל אחת מהפעמים הרמה הייתה אחידה, הטעמים היו נהדרים, היחס היה... טוב, היחס היה שירותי ולפעמים משועשע, אבל לרוב יש לחץ (תמיד יש שם תור של סועדים) ככה שלא היה הרבה הרבה יחס.

כריך רוסטביף קסום ומופלא.

ועכשיו לפירוט המרכיבים:

• הלחם של זילבר נע בין דחיסות לאווריריות, מכיל זרעים, יש לו קראסט טעים וקראנצ'י, הוא בעובי שנותן טעם של לחם ולא רק כלי קיבול, אבל לא משטלת על המנה.
• הבשרים המוצעים מגוונים אבל הלכתי רק על הרוסטביף שנפרס מנתח שלם, ורוד, מצופה בקראסט תבלינים, טיפה מדמם לתוך הכריך, וגם על הקורנביף שאמנם לא ברמה של הקורנביף הלח והמעושן של רובן אבל הוא בהחלט מתקרב.
• ירקות טריים.
• רטבים: רוטב חלפניו פיקנטי, רוטב ברבקיו, חרדל ושאר דברים בסיסיים.
• לצד הכריכים מוגשת צלוחית מחמצים, לא רעים בכלל.

תוספת קורנביף לצד הכריך, רעיון גאוני.

בפעם האחרונה שישבנו שם הייתי רעב במיוחד (וגם מעט מבושם מרוב סיידר תפוחים אלכוהולי של ווסטונס) אז החלטתי להזמין תוספת של קורנביף בצד, ליד כריך הרוסטביף שלי.
זו הייתה החלטה נהדרת, אם כי הרגשתי לפעמים שהוא לא מושלם כמו הקורנביף של רובן. גם בתוך כריך אפשר עדיין להרגיש את החסרון של החרדל המתוק (עם סילאן), של רוטב החזרת ושאר נגיעות שקיימות במקומות אחרים.
אולי זה לא הוגן להשוות כל כריך לסנדוויצ'ים אחרים אבל ע"י בחינה השוואתית ניתן לשפוט, לבחור מועדפים ולדעת לתכנן גיחות רעב נסערות אל העולם שבחוץ.

אם אתם באזור הנמל - אל תחששו, מקום מוצלח ביותר, גם המחירים לא גבוהים מדי.
אם אתם לא באזור הנמל ומחפשים משהו לאכול - אל תהססו, זה שווה את הנסיעה, במיוחד אם בא לכם לנסות כריכים חדשים. 

שיפודי זיקה

בוקר טוב.

אמנם אנחנו אחרי החגים וכבר אין סיבה של ממש לשמוח - עדיין הייתי רוצה להתחיל בנימה חיובית ואף לסיים בכזו.

הפוסט הזה נפרס על פני שני ביקורים במסעדת זיקה אשר ברחוב יפת 160, מקום שכבר הזכרנו לחיוב בעבר (אצרף לינקים בסוף).

הביקור הראשון היה באמצע ספטמבר, ואילו השני התרחש אתמול ממש.

מקווה שתהנו.

שיפודי זיקה: למשלוחים חייגו 03-5062104

את הביקור של ספטמבר התחלנו בסיבוב. היו איתנו חברים שלא רצו לנסוע ליפו ולכן הלכנו לבנדיקט (סניף רוטשילד).
אחרי שנמאס לנו להמתין בחוץ הוחלט להמשיך לכיוון מוזס.
משם כבר תפסנו מונית ליפו.
התוכנית המקורית התגשמה, אם כי באיחור מסויים.

נחשו איזה מהשיפודים זה כבש ואיזה שיפוד אדום

הגענו לזיקה לקראת שלוש, הייתה במקום רק קבוצה אחת והם עמדו לסיים את האוכל שלהם.
הזמנו מהר וכך גם קיבלנו את האוכל לשולחן, במהירות השמורה למקצוענים מחד ומאידך לאנשים שרוצים לסגור את המקום.
השירות האדיב והמחוייך לא הושפע מהשעה המאורחת או מהרצון לסיים את יום העבודה.

פותחים שולחן עם סלטים

למי שלא מכיר עדיין, היופי בשיפודי זיקה הוא שהתמחור הוא הגיוני והטעם הוא מצויין ככה שיש VFM, יעני הכסף שלכם שווה פה יותר.
כשמתיישבים מקבלים צלחת חומוס נהדרת, סלטים צ'יפס פיתות ומצב רוח. אם הזמנתם עיקרית אז אתם לא צריכים לשלם על הסלטים, אם לא אז יש איזה מחיר סמלי.
בנגזרת הבשרים אנחנו מעדיפים תמיד ללכת על השיפוד האדום ועל הכבש, המחירים שלהם עומדים על 55ש"ח לשני שיפודים, וזה אחרי עלייה במחיר.

חומוס, פיתות, סלט, סלסה, החיים הטובים

כאן זה זמן טוב לעצור כדי לעשות חשבון נפש קטן.
שמתי לב שבכתיבה שלנו אנחנו הרבה פעמים חוזרים לאותם מקומות, דהיינו מוותרים על הרפתקאות כפי שעושים כתבי אוכל רבים וטובים שתרים אחרי מסעדות חדשות ללא הרף.
תהיתי ביני לבין עצמי אם אני למעשה מסכן את המעמד שלי כמישהו שיש לעקוב אחרי מה שהוא כותב, שהרי פעמים רבות אני לא מחדש אלא סוג של ממחזר.
לעצמי אמרתי שזו בעצם לא הנקודה, הנקודה היא מקומות ששווה לחזור אליהם. להסתכן כל אחד יכול, לא חסרות מלכודות בעיר, אבל מצד שני כולם אוהבים להכיר מקומות בטוחים שתמיד יתנו לך את מה שאתה מחפש, מקומות שאין להם ימים רעים במטבח ואת המנות לא מכינים לפי מצבי רוח. וככה נרגעתי, המצפון שלי קיבל את התשובה.

מה יותר טעים מסלטים טעימים? סלטים טעימים בחינם.

את הביקור ההוא של ספטמבר עשינו ממש מהר, היינו רעבים ועייפים, אחרי פחות מחצי שעה כבר היינו במוניות בדרך הביתה, שבעים ומרוצים.
ביקור שמשאיר טעם של עוד אבל מצד שני מפיל אותך מהרגליים.
בדרך חזרה במונית אפילו יצאה לי נחירה קטנה שגילתה לי שנרדמתי קצת.

צ'יפס

את הביקור של אמש (שתמונת הצ'יפס מעל מתחילה את רצף התמונות שלו) התחלו גם כן במקום אחר.
כבר מהבוקר רציתי מאוד כריך של זילבר ולכן הוחלט להעביר את הפעילות לנמל יפו, לאזור השוק ליתר דיוק.
בנמל ארבו לנו משפחות רבות שבאו לטייל ביום החג, ואפילו עוד יותר אנשים שבאו אל פסטיבל הצילום הבינלאומי #2 שנערך ממש שם, מול הסניף של לוב איט. המוני אנשים עם מצלמות, בגדים אופנתיים, תסרוקות מודרניות ודיבור על אמנות. האנשים הללו חסמו את הנמל והורידו את המצב רוח.

קערית של טעם החיים

משם הדרך לזיקה הייתה כבר מהירה.
עלינו ברגל לכיוון יפת וחיש מהר לכיוון המסעדה.
כשהגענו הופתענו לראות שגם שם מפוצץ אך תוך כשלוש דקות פינו לנו מקומות והתיישבנו.
השולחן נפתח והשמחה התחילה.

שולחן ערוך

עימנו היו חברים שלא דרכו בשיפודיה כבר הרבה זמן, אולי בגלל אילוצים של חיי היום יום, עבודה וכו', ואולי בגלל שאנשים מרגישים שלצאת לאכול בחוץ הוא פינוק שיש לנצלו היטב, משמע לחסוך ולא להתבזבז ואם כבר אז לא ללכת לסתם שיפודיות.
אנחנו מצד שני ניסינו להסביר שלפעמים עדיף לא לבזבז על דברים שלא באמת צריך - אבל לפנק את החיך במטעמים כי חוויות טעם הן בסופו של דבר חוויות של מצב רוח טוב, זכרונות מבילויים והנאה בפה.

אדום על השיפוד וכבש בצלחת

בשלב הזה הבשר הגיע והדיבורים הפכו לקולות של לעיסה וצקצוקים.
בראש ניסיתי לספור כמה יעלה כל התענוג וגיליתי שזה יוצא פחות ממה שלוקחים על עסקית במקומות מפונפנים ויומרניים, ואפילו לא על העסקית הטובה.
ואם כבר מחשבות, תסתכלו שניה על החציל פה למטה ותנו למחשבות לנדוד.

חציל  בגריל עם טחינה, פטרוזיליה, פפריקה וכמה גרגירי חומוס רכים

בסופו של דבר זה היה חג נפלא ביפו.
שמענו פעמוני כנסיה, את שירת המואזין, ראינו על הטיילת אנשים שמחים בשמחת תורה, מנשקים ספרים ורוקדים.
כלבים, סוסים, ילדים ותינוקות שנראו פחות מעצבנים מהרגיל, הים היה יפה, הרוח הייתה קרירה, זה היה אחד מהימים האלה שעושה חשק שיהיו עוד ימי חג וחופש בקרוב.

כל הדברים הטובים בשולחן אחד

זיקה הוא אכן מקום ששווה לחזור אליו, יאשר זאת הבולס שהלכתי איתו ברגל לא פעם ברחובות יפו הקיציים (וגם החורפיים) כדי להגיע לזיקה.
הוא גם יוכל לספר לכם על שיפודיות אחרות, ברובן שודדים וגוזלים ביד אחת ועם היד השניה אפילו לא עושים כאילו.
בסופו של דבר יש מקומות שווה לחזור אליהם שוב ושוב, ובשביל זה כנראה יש אותנו, בשביל המלצות מכל הלב וכן, לפעמים גם סיפורים על מקומות חדשים.
שתהיה לכם עבודה נעימה או מנוחה, כל איש ומה שמגיע לו.

ועכשיו כמו שהבטחתי, כתבות קודמות:
שיפודי זיקה
שיפודי זיקה בחול המועד

פויקה חם

הביקור במסעדת פויקה היפואית מתחיל בשלילה ומשם רק הולך ומשתפר. אמנם מרבית התלונות הן נסיבתיות - יש שיאמרו שאי אפשר לצפות מלקוח להבין שזה רק יום רע שלא מצביע על ימים אחרים. הרי לקוחות לא מגיעים יום אחרי יום למקום כדי לבחון אם הוא השתפר, במיוחד אם הפעם הראשונה היא לא חיובית ובכלליות אם המקום מרוחק ולרוב עמוס.
בראי הזמן, הביקור אמנם לא היה הדבר הכי נורא שחוויתי בחיים, אבל ברגע האמת היה קשה מאוד.

מרגריטה אנמית

זהו למעשה ביקורי השני בפויקה. הפעם הראשונה הייתה יחד עם הבולס, היו אלה ימי חורף עדינים בעבר הלא מאוד רחוק. המקום התגלה כסביר פלוס פלוס, מה שהפריע לי הייתה בעיקר העובדה שהיה קשה מאוד להכנס, בטח שלא בספונטניות (ניסינו לא פעם). התהליך היה יותר מורכב מקביעת תור למומחה בקופת חולים.

חציל ויקטוריה

הביקור המדובר גם כלל הזמנה מבעוד מועד, לסתם שבת בצהריים. בסופו של דבר הובטח לנו מקום על הבר, אבל זורזנו להגיע מכיוון שבשבת ישנו פרק זמן בו סוגרים את המטבח עד הערב.
כשהגענו אכן ישבנו על הבר, לבד, למרות שהיו מספר מקומות פנויים אבל הם לכאורה הוזמנו ע"י אנשים יותר מחושבים מאיתנו. במשך השהות שלנו הגיעו אנשים נוספים לשבת על הבר, רובם נופפו על עצמם בתפריטים ונעו באי נעימות.

לחם ביתי המוגש עם מטבל חציל וחמאה

אלה היו צהריים חמים של לפני חודש, כשהקיץ בשיאו. למרות שחנינו במרחק של דקת הליכה - הגענו לחים ונוטפים.
לצערנו החלל היה חם כמו הרחוב, ולמרות שישבנו מתחת לפתח המזגן ואף הבטיחו לנו שהוא בעוצמת הקירור המירבית - לא באה הישועה.
פתחנו בלימונדה סתמית ומרגריטה שנעשתה ברשלנות ובצורה שלא משאירה טעם של עוד.

נתח שייטל מיושן דפוק וכבוש בוויסקי סאוור וגבינה כחולה

למנות ראשונות הזמנו קרפצ'יו שייטל מצויין שהגיע עם פיסות גבינה כחולה שהעשירה את המנה באופן קסום, לצד הקרפצ'יו הזמנו חציל קלוי ואת לחם הבית (שהגיע עם מטבל חצילים וכלי של שמן ובלסמי).
אם אסדר את הדברים בכיוון הארוחה המשתפר - החציל היה קטן ולא עשוי היטב. נטען כי הוא מעושן וגם קלוי על הפלנצ'ה. הוא הגיע במחבת רותחת ומעשנת שממנה ניתזו עלינו נוזלים חמים ממצע של שמן על סף בערה.
הלחם היה טרי וטעים מאוד, ממרח החציל שהגיע עמו היה עדיף על מנת החציל.
והכוכב האמיתי של המנות הראשונות, הקרפצ'יו, הוא הציל לחלוטין את השלב הזה של הארוחה.
לצערי עדיין היה לנו חם, ופעולת האכילה רק החמירה זאת.

סטייק דרום אפריקאי קלאסי, פירה בטטה מעושנת וצ'אטני פלפל

בשלב של העיקריות הכל רק הלך והשתפר.
אני הזמנתי ראמפ סטייק עם פירה בטטה מעושנת, באמת תענוג בכל ביס.
האישה הזמינה פוייקה ציידים. - תבשיל קדירה מצויין המגיע בפוייקה ממנו מעבירים לצלחת, היה שם מספיק בשביל לחלוק. זו הייתה מנה שהמלצתי לה עליה באופן אישי מכיוון שהיא אוהבת תבשילי בקר רכים ומלאי טעם. הפעם הנוכחות של התיבול פחות מורגשת מבעבר אך למרות הטעם העדין מדי זו עדיין הייתה מנה מוצלחת.

בשלב הזה אנחנו מתחילים לפתח אגלי זיעה כבדים השמורים לאנשים שאוכלים בשר חם בחלל לוהט בסוף הקיץ.
מכיוון שאני מאמין בכנות מוחלטת ואינני חושש לספר תיאורים לא נעימים לא אתבייש לספר שהלכתי לפחות פעמיים לשירותים כדי להתנגב ואפילו פעם אחת כדי לרחוץ פנים במים קרים כי המצב היה לא נעים בעליל.
לא צילמתי את פויקה הציידים כי בשלב הזה כבר לא יכולתי לחשוב על כלום מלבד אוכל וזיעה.

חשבון פשוט לאנשים פשוטים

בעת התשלום השארתי את הארנק שלי לבת הזוג וברחתי החוצה. זה הגיע לרמה חדשה של אי נעימות, למרות האוכל שהיה מצויין בסוף הארוחה ובעיקר בגלל שכבר לא היה לי כח לסבל המתמשך.
בחוץ הופתעתי לגלות שלמרות שהקיץ בשיאו - הרבה יותר נעים מאשר בתוך המסעדה.

שורת הסיכום הקולינרית היא שבסופו של דבר רציתי עוד מהאוכל שלהם. למחרת כבר תהיתי אם שווה לי ללכת אליהם רק כדי לקחת טייק אוואי.
מבחינה שירותית וחווייתית, ייתכן ובאמת שווה יותר לקחת טייק אוואי ולאכול בסביבה אחרת מאשר להמתין עד שיתפנה מקום כלשהו ואז לקוות לטוב.

שיפודי זיקה

בשבת בבוקר התעוררתי עם רעב עצום למשהו.

לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה, אבל כן ידעתי שאני מאוד רעב. שיחה קצרה בין בני זוג העלתה שאין לנו מקום שאנחנו מסכימים עליו וזה כמעט ופגע בשלם הבית.

אחת האופציות שהעלתי הייתה זיקה או שיפודי זיקה אם תרצו.

משום מה החצי השני שלי לא ששה לאכול שיפודים לארוחת בוקר, לך תבין.

חומוס שמצדיק ביקור

בסופו של דבר כן הגענו לזיקה, זה עדיין היה כמו ארוחת בוקר בשבילי, אפילו שהשעה הייתה שעת אחר צהריים. לא אכלתי שום דבר לפני. בעצם סליחה, אכלתי חתיכת חלה.
אספנו את הבולס בדרך ונסעדנו אל המקום האהוב אל המזון האהוב עם כל הנשמות האהובות.
מצאנו חניה במרחק דקה הליכה והתקדמנו אט אט בשמש.
חנות צעצועים סמוכה הציבה בחוץ מכונה לבועות סבון והן נצצו וריחפו ומילאו את הרחוב.

פותחים שולחן, וזו רק ההתחלה

זיקה חמדאן ישב בעצמו באחד מצמד השולחנות בחוץ, בירכתיהו לשלם ונכנסו פנימה אל החלל הממוזג.
שניה אחרי שהתיישבנו החלו להעיף לכיווננו צלחות וצלוחיות, חומוס, פיתות, פלאפל, צ'יפס, סלט וסלטים.
הזמנו את הפריטים הבאים:

• שיפודי כבש
• שיפודי "אדום"
• שיפודי פרגית
• חציל בגריל
• בקבוק ליטר וחצי של קולה זירו

זו לו אותה תמונה של חומוס, אבל היא דומה

אני מקווה שתבינו אבל בשניה שהאוכל האמיתי הגיע אני הפסקתי לצלם.
השיפודים, החצילים, העובדה שלא אכלתי כלום מהבוקר, כל אלו ועוד גרמו לי לשכוח מזה שיש לי בלוג אוכל לתחזק.
כן, ברור שזה לא מקצועי מצידי, אבל כשרעבים המקצוענות עוברת למושב האחורי.
ישבנו ונישנשנו ובלסנו ובלענו ונהנינו מכל רגע.

כדורי פלאפל קטנים ומוצלחים

החציל היה כ"כ מוצלח שהזמנו עוד ועוד ממנו.
החומוס גם זכה להצלחה דומה.
יש הטוענים שהחומוס כ"כ טעים מכיוון שהוא מגיע מהחומוסיה של אחיו של זיקה, אבו מרואן המפורסם.
בכל מקרה, הסיבוב הראשון של החומוס הצ'יפס והסלטים הוא על חשבון הבית (במידה ואתם אוכלים גם מנות עיקריות.
יש גם כרובית מטוגנת עם לימון מעל אבל לא תמיד מוציאים אותה. מומלץ לשאול, לפעמים תאלצו לשאול ולבקש כמה וכמה פעמים, אם תיפלו על יום טוב תוכלו אפילו לקבל קצת הביתה (אצלי זה נגמר בדרך).

היה לי העונג לאכול את רובו

שיפודי זיקה פותחים בסביבות עשר בבוקר וסוגרים לקראת ארבע לפנות בוקר.
בשעות הללו הם לרוב מלאים, אבל אף פעם אין המתנה ארוכה מדי.
עוד דבר שחשוב לציין הוא שבאף אחד מביקוריי הרבים שם לא נתקלתי ביום רע. הדבר הכי רע שיכול לקרות הוא שמרוב עומס ישכחו מנה או שיהיו עיכובים, אבל כל אלו רגעיים ולא משפיעים על איכות האוכל וחביבות האירוח.
המקום עצמו פשוט, לא גדול מדי, אבל תמיד תמיד מספק את הסחורה.

החומוס הוא תמיד הראשון שנגמר

ועכשיו לחשבון:
החשבון שלנו יצא 222ש"ח לשלושה סועדים.
מדובר ב74ש"ח לסועד, וזה אחרי שהמלצרית טעתה בחישוב פעמיים לטובתנו ואנחנו בחביבותנו תיקנו אותה וגם הזכרנו מנות שהיא פיספסה.
בחישוב גס מדובר בשני שיפודים לאדם, חומוס, סלטים, פלאפל, צ'יפס, שתיה וחציל בגריל עם תוספות חוזרות והכל בשבעים וקצת שקלים.
התיאורים שלי באמת לא עושים חסד לכמויות המזון שהגיעו לשולחן ונאכלו ללא הפסקה.


אם אינכם מכירים את תחום השיפודים, הרשו לי לספר לכם שכיום מקומות שמחשיבים את עצמם לטובים או סתם עפים על עצמם נוטים לקחת בממוצע כ70ש"ח לזוג שיפודים (כבש\עגל), וזבמקרים הלא טובים זה אפילו לא כולל תוספת כלשהי.
עם חשבון שכזה - יצאנו מרווחים מכל הכיוונים, וזה עוד לפני האיכות הטריות והטעם.

זנגה זנגה | Zanga zanGa

סוף שבוע מהנה.
מה עוד אפשר לבקש מסוף השבוע? בילויים, חברים, אוכל טוב, משפחה, אינטימיות, צחוקים, קולנוע וכו'.
על כל אלה אנסה לספר בפוסטים הקרובים.
על כל אלה, וגם על דברים אחרים שנותרו (יש ארכיון של דברים שעוד לא הגעתי אליהם).
כל זאת ועוד החל ממחר, אבל היום עוד אפשר לספר לכם על משקה מעניין וטעים ששתיתי היום.

היינו ביפו (אחרי ארוחת שיפודים מוצלחת) ואני רציתי לשתות משהו ברחוב החם.
יפו ידוע בהיצע המשקאות הרחב.
פחיות ובקבוקים שלא רואים כל יום, תענוג לעיניים והפתעות לא צפויות.
במקרר אחד ברחוב יפת מצאתי פחיות בצבעים שונים של זנגה זנגה (כמו בפעם ההיא עם מועמר קדאפי).

בלגימה הראשונה זה מרגיש כמו מיץ תפוחים מוגז (הלכתי על טעם תפוח) רגיל שמגיע בתוך פחית מסגנון משקאות האנרגיה. בלגימה השניה מרגישים שמשהו טיפה שונה.
מבט קצר על הפחית מגלה שמדובר במשקה מבוסס מאלט (לתת), כמו בירה שחורה, אבל עם תוספי טעים.
טעים? מאוד.

ע"פ גב האריזה, המשקה מיוצר בפולין ומיובא לארץ ע"י סוויט ריאלאטי שיושבים במועצה המקומית ריינה.
כל הכבוד להם על המציאה המוצלחת, הייבוא הזה בהחלט שווה את הטרחה.
אם שאר הטעמים טובים באותה מידה (ואולי גם אם לא) אני בהחלט אעשה קניה מרוכזת ואמלא את המקרר שלי.
מומלץ לנסות.

לגבי המחיר:
אני לא בטוח כמה הפחית עלתה לי, זו הייתה קניה של 200גרם אגוזי קשיו + הפחית שהסתכמו ב21ש"ח.
שיהיה לרוויה.

יפו - תל אביב

באחד הימים לפני מספר שבועות חדר האוכל שלנו בעבודה היה מושבת והיינו צריכים לאלתר פתרון אחר לאכילה בחוץ.
נזכרתי שמזמן רציתי לנסות לדגום את המסעדה החדשה המפומפמת עד עייפה בתקשורת של  חיים כהן, ובנוסף קיבלנו תמריץ בזכות מקורב לצלחת שם שבא לסעוד איתנו, וסיפק תקווה לתוספות על חשבון הבית, שבמקומות יקרים כאלה יכולים להיות יקרים מפז.

וכך בצהרים אחד הלכנו לבדוק את העיסקיות של מסעדת יפו-תל אביב, בציפיה לקבל חוויה קולינרית יוצאת דופן.
הגענו למקום המעוצב בצורה יוצאת דופן למסעדת שף.
בחלק מהמקומות יש עמדת צפיה טובה למטבח הפתוח של השף, וניתן לראות מה מתרחש בכל רגע נתון.
חלק ניכר מהמקומות הם מקומות על הבר, ואילו אנחנו התמקמנו במקומות שהם בין לבין - כיסאות ישיבה רגילים עם שולחן, בשכנות צמודה אל הבר.

הנה 2 תמונות להמחשת האווירה במקום (2 התמונות היחידות לצערי שתראו בפוסט כי די התנפלו על האוכל)

כאמור, המקום מציע ארוחה עסקית - המחיר הוא 125 ש"ח, בהחלט לא מחיר של ארוחת צהרים ממוצעת, אבל זוהי ההזדמנות הזולה ביותר לנסות את המקום.
תמורת הסכום הזה אתה מקבל מנה ראשונה + עיקרית + שתיה קלה לבחירתך מתוך התפריט.

זרמנו עם ההזמנות ובמהרה הגיע לשולחננו השתיה + לחם הבית עם שמן זית משובח ומלח גס ליד ועגבניות שרי צהובות.
הלחם בדמות פוקצ'ה היה בהחלט ברמה טובה וניכר שהוא טרי ונעשה במקום (כמו כל שאר התפריט כפי שהבנתי)
 
לאחר הנשנוש הקל בפתיחה קיבלנו את המנות הראשונות שלנו.
המנה שלי הייתה קלמרי יוגורט.
לא קשה כמובן לנחש מה היה שם, אבל בכל זאת היה במנה הזו משהו מעבר.
ניכר שהיוגורט היה משובח, והקלמרי היה מאוד טרי, וכל שאר המרכיבים שעזרו להרכיב את המנה, כולל השמן והמלח היו באיכות מצויינת. חבל רק שהמנה הייתה מאוד קטנה וחוסלה תוך זמן קצר, אבל היה ניתן לצפות לגודל כזה ממנה ראשונה במסעדת שף.
בנוסף קיבלנו כבונוס מנה של קרפצ'יו דג למרכז השולחן - המנה כללה סלט ירקות באיכות מצויינת, יחד עם חתיכות דג אינטיאס שקצת התחבאו במנה - מנה טובה לאוהבי הירק הטרי, אבל לא הייתי מבזבז את המנה הראשונה שלי עליה.

למנה העיקרית הזמנתי סינטה ברגע.
זוהי מנה שמכילה למעשה פרוסות סינטה שהן חצי סלופי ג'ו במשקל של בערך 200 גרם. הפרוסות נחות על מצע של ג'בטה ומסביב יש כל טוב בדמות חצילים קלויים, טחינה ושמן זית משובח.
המנה הזו הייתה הטובה ביותר שאכלתי במסעדות זה זמן רב - הסינטה הייתה מאיכות משובחת, שומנית ונמסה בפה, הג'בטה הייתה מתקתקה ונימוחה בפה, הטחינה והחצילים שדרגו את המנה כך שכל ביס ממנה היה תענוג צרוף.
גם את המנה הזו חיסלתי בתוך זמן קצר, למרות שהייתה בגודל סביר.

לקינוחים (לא כלול במחיר) הזמנו ברולה קוקוס, וקיבלנו כבונוס סורבה תפוז.
מהסורבה תפוז לא ממש התלהבתי - ניכר שהוא טרי ונעשה במקום, אבל אני אישית לא ממש מחובבי הסורבה כך שהשארתי לשאר יושבי השולחן להנות ממנו.
השוס הגדול היה הברולה קוקוס - שאפשר להבין משמו מה הוא כולל אבל קצת קשה לתאר את התענוג שבלקיחת כל ביס וביס ממנו.

סה"כ אפשר לסכם את הקונספט של המקום כפשטות משודרגת ומכאן כנראה בא השם של המקום יפו- תל אביב. אין במנות משהו גרנדיוזי שמפיל מהכיסא, אבל ניכר שימוש בחומרי גלם משובחים בכל מרכיב במנה, מה שמרים את הרמה של המנות (וגם של המחיר, מה לעשות) לגבהים של מעבר למסעדה ממוצעת.

איני יודע אם אחזור למקום בקרוב - במחיר הזה יש עוד מסעדות שף שהייתי רוצה לנסות, אבל למי שלא היה ויכול להרשות לעצמו - בהחלט שווה להקריב איזה אירוע חגיגי כדי לנסות את המקום.




 

קארדו | סיידר מבית ווסטונס (Westons)

הכל התחיל כשהלכתי בצהרי יום שישי עם החבר שאול (וזוגתו פלג באמת שתחיה בכבוד) לקארדו, מקום חביב בתחילת שדרות ירושלים ביפו, בית קפה שהוא סוג של בר יינות וקצת מסעדה וטיפה ביסטרו.
פלג ושאול אכלו פנקייקים וקרואסונים עם גבינות עיזים ופרושוטו.
אני ידעתי בדיוק בשביל מה אני מגיע.

קארדו הגישו בעבר את אחת הבירות האהובות עליי, ליפמנס (Liefmans), בירה בלגית עם בסיס פירותי, בתסיסה במיכלים פתוחים (התסיסה מתרחשת מאורגניזמים העפים באוויר), מתוקה וטעימה להפליא. יש להם כמה סוגים, רובם מבוססי דובדבנים או פירות יער או שילוב שלהם.

באיזשהו שלב לקראת החורף - החבית הוחלפה, לא זוכר למה בדיוק, אם אינני טועה זה היה סוג אחר, כהה יותר, פחות מתוק אבל עדיין לא רע בכלל.

ביום השישי הזה, שהיה קיצי, בו אני והחבר שאול וזוגתו פלג באנו, התבשרתי שהוחלף שוב המלאי. כעת היה סיידר. בהתחלה מיררתי, אבל מהר מאוד אמרתי יאללה.
מה רבה הייתה שמחתי כשגיליתי שמדובר בסיידר ווסטונס אותו לראשונה טעמתי בפאב אירי בפראג ומאז גם שתיתי די הרבה משיכר האגסים שלהם (אפשר למצוא בחינאווי).
הסיידר היה צונן, עם מעט קרח בכוס הפיינט (זו ההגשה המומלצת לליפמנס), תענוג ביום שמש.

עברו מאז כשבועיים ואני צמא מאוד לסיידר שלי (מדובר בסוג הפחות יבש ופחות חמצמץ, 4.5%) , פשוט, קליל ומענג.
מי בא?

רוני פול, בשביל המסבחה.

לא יודע כמה שנים אני כבר מכיר את רוני פול, לדעתי עשר בקלות, אין לי מושג כמה שנים באמת המקום קיים אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהסתובבתי באזור בשעות שהוא פתוח ומשדר הצלחה.
נכנסתי עם החבר שאול וזוגתו שתחיה בכבוד, התיישבנו בפנים ואני ושאול הזמנו משולשת כי אנחנו יודעים מה טוב.
למעשה מה ש"טוב" זה לנסות על ההתחלה את שלושת הכוכבים, כדי לדעת מה מהם טוב יותר ואם שווה בכלל לחזור.
על כך ארחיב עוד בהמשך.

המשולשת של רוני פול

פתאום ראיתי מישהו שנראה כמו אסף מחומוס אסף. הוא הסתובב וחילק הוראות, הושיב אנשים, בדק שכולם מרוצים, צעק שמות של הזמנות לכיוון המטבח, ממש כמו אסף מחומוף אסף.
האיש שם לב שאני בוהה בו ואמר לי שאני כנראה חושב שהוא אחיו התאום, אסף.
אני לא ממש האמנתי, כזה אני, אדם פשוט, שלא מאמין ישר, אני עדיין ממתין לביקור אצל אסף כדי לוודא.
בנתיים, הגיע צ'יפס, ומנות החומוס גם הגיעו.

אחלה צ'יפס ביתי שבעולם, כמו בבית אבל יותר טוב.

המקום עצמו די גדול, ובחוץ יש עוד מקום ונראה לי שגם הייתה קומה שניה. קראתי איפשהו שהם נחשבים לחומוסיה שאפשר להכניס לתוכה הכי הרבה אנשים בישראל.
הפול היה בסדר ומטה, את הטעם של החומוס לא זוכר בוודאות, אבל המסבחה הייתה ממש ממש טובה. מאוד לימונית, טיפה חריפה, עדינה ועשויה ביד של מומחה.
בביקור הבא אני אתמקד במסבחה ואשאיר את השאר להרפתקנים, למרות שלדעתי יהיה מעניין לנסות גם חומוס גרגרים.

אם אתם בסביבה ויש לכם מקום בבטן, למה לא.
אם אתם בדרך לאכול ביפו - תעצרו, טובות שתי מנות מהאחת.

חומוס יונס ופיצה סרט

לפרק זמן בחיי חומוס יונס היה החומוס המועדף עליי (תל אביב, לא יפו).
זה היה חומוס טעים, טרי, זול וזמין (גם מבחינת מרחק וגם מבחינת שעות וימי פעילות).

יום אחד - הנורא מכל קרה!
החומוס שלהם נהיה מגעיל. לא סתם לא טעים, היה לו טעם מעאפן, כבד בתבלינים, לא טרי במיוחד ובעיקר לא בא בטוב.
שתי פסילות וגמרנו, לא יכולתי לחזור לשם שוב אחרי שגיליתי שזה לא משהו חד פעמי, ויותר מזה - גם אנשים אחרים דיברו על זה. האסון היה כבד, הייתה מצוקה באוויר.

חומוס יונס, אמש, מנה טעימה ברמות מרעננות, עם קצת גרגרים ומעט טחינה (וסומאק?)

מה רבה הייתה שמחתי כשאני והבולס קיבלנו אתמול את החומוס שלנו והוא היה טעים בצורה אסטרונומית.
חזרה העטרה ליושנה, והכל נהיה דבש!
רק מה, המנה כפי שאתם יכולים לראות מרוחה ביד קמוצה מאוד (מזל שאכלנו פיצה לפני, ועל זאת בקרוב).

הבולס הזהיר אותי שזה קרה לו גם בפעם האחרונה, הוא קיבל מנה קטנה מאוד, פיתה במקרה הטוב ובניגובים קטנים.
מזל שגם הזמנו מפלאפל הבית. פלאפל ירוק, טרי ומדהים. אמש הוא היה פחות מדהים מהרגיל אבל עדיין טעים עד מאוד.

פלאפל ירוק טרי טרי, עם צלוחית טחינה מוצלחת

כמו שאמרתי, את הערב בעצם פתחנו עם פיצה.
התכנון היה ללכת בכלל לקרפצ'יו בר - הבולס כצפוי הצטייד בקופונים. כשהגענו גיליתי שאני לא במצברוח ובשכנוע קליל המשכנו לפיצה סרט. הפעם, שלא כמו בפעם שעברה שביקרתי בפיצה סרט כבר היה לי חוש טעם, אם כי אני עדיין טיפה חולה.
כדי לדעת מה ההבדל בין הטעמים - לא העמסתי ישר מרוטב הסריראצ'ה המצויין אלא אכלתי חצי משולש (עם פטריות) במצבו הטבעי. המגש בדיוק יצא לא מזמן והפיצה הייתה גם טריה וגם טעימה. רוטב עסיסי, פטריות עשויות במידה הנכונה וכל שאר הדברים שצריך. אחרי זה כבר שחיתי ברוטב.

פיצה סרט, פטריות, רוטב סריראצ'ה וקצת סודה כדי להרטיב את הגרון.

סה"כ היה ערב משובח של קולינריית רחוב. אם כבר לאכול אוכל רחוב - אז את הסוגים הטעימים.
תראו את כל התמונות ותגידו לי שאתם לא רוצים גם קצת מהתענוגות האלה?
לא? שקרנים!
מה שמזכיר לי: אמרו לי שיש פה יותר מדי חומוס ומעט מדי דברים אחרים. האם זה נכון? נשמח לשמוע מכם.
לסיכום, עוד תמונה של כוכב הערב:

חומוס יונס, שוב זרח מעליהם כוכב החומוס התל אביבי, מומלץ בחום לבוא לנגב