פיצה סרט והפלאפל של סעדיה

העלילה הזו הולכת להיות מעט מוזרה, אבל בסה"כ מדובר באחלה בילוי בעיר.

הערב התחיל למעשה כשחברי שאול ואני הלכנו לפיצה סרט (אבן גבירול 24). כשהגענו לשם והתיישבנו נזכרתי פתאום שאני עדיין חולה ואין לי ממש חוש טעם. במקביל גיליתי שיש להם על הדלפק רוטב Sriracha. מדובר ברוטב תאילנדי חריף שמאוד אהוב על אמריקאים. הם אוהבים לספר עליו סיפורים, ליצור מתכונים במיוחד בשבילו או בהתבסס עליו, או אפילו להצטלם איתו ולהעלות לאינטרנט. 

אני שמחתי כי הרוטב הזה באמת טעים וקצת נדיר בארץ, אבל הוא בעיקר עזר לי להרגיש טעמים.

הנה רצף תמונות ואז אני אמשיך לספר סיפורים:

כאן אני מחזיק את רוטב ה-Sriracha ליד השלט שמספר על דברים

משולש רגיל ומשולש זיתים של פיצה סרט, זה מה שאני אכלתי

כאן כבר הבנתי שאני לא מרגיש טעמים אז שמתי מלא רוטב

שני משולשים של פיצה סרט לצד רוטב Sriracha

רוטב Sriracha הגבר

מבט הפוך של הפיצה של שאול (זיתים ופטריות) הפיצה שלי,  ורוטב סרירצ'ה הגאוני

בשלב כלשהו אחרי האוכל - שאול החליט שהוא עדיין לא שבע, ושהוא רוצה ללכת לאכול פלאפל מאוד ספציפי על קינג ג'ורג'. זרמתי כי באמת שלא היה לי מה לעשות באותו זמן, וגם עמוק בתוכי הבנתי שאני לא שבע כי אכלתי רק את אותם שני משולשים, ובצהריים אכלתי רק מנה זעירה של פלאפל בלי תוספות מלבד צ'יפס.

באותו שלב של הערב לא הייתי מודע לזה שאכלתי כבר פלאפל בצהריים. הייתי חולה, ולא באמת הייתי מאופס על עצמי. לא הצלחתי ממש לחשוב, רק ניסיתי להניע את הגוף שלי קדימה כדי לא להגיע הביתה וליפול לתוך הספה או המיטה.

עוד כמה תמונות ואז להמשך הסיפור:

סעדיה הוא ד"ר, אז הוא בטח מבין עניין

כאן ניתן לראות איך שמים חמוצים מתוך הויטרינה ישר לתוך הפיתה שלי, אני לא בטוח אם זה ד"ר סעדיה מוזג

ככה נראית מנת פלאפל מוגמרת של ד"ר סעדיה

הקליניקה של ד"ר סעדיה ממוקמת בקינג ג'ורג' 45 (אפשר לקרוא לזה גם המלך ג'ורג' ואפשר לקרוא לזה רחוב המלך קינג ג'ורג' סטריט - בחירה שלכם). אני לא יודע כמה מכם מכירים את המקום, אבל יש לי הרגשה כאילו הוא תמיד היה שם. אם לא הוא ספציפית - אז אולי מקומות שנראים בדיוק כמוהו. הרי כל כמה שנים יש התחדשות של פלאפליות שנפתחות במקום עסקים אחרים שכשלו, פרק זמן בו הקרקע יציבה (וזולה) ויש דרישה לפלאפל - בעצם הרי תמיד יש דרישה לפלאפל.

אם אתם זוכרים מה קראתם לפני דקה - לא היה לי חוש טעם.

כדורי הפלאפל הירוקים והחמים שיצאו מהשמן לתוך הפיתה שלי לא היו מורגשים לי בכלל.

למעשה זו הייתה המנה הכי מבוזבזת בעולם. שכחתי לשים עמבה (חולה ומפוזר - לא ידעתי מה טוב בשבילי), כך שהדבר היחידי שהרגשתי באותו ערב היה רטוב בפיתה.

למעשה הרגשתי גם את הטחינה, היא הייתה מהולה וטיפה גועלית, לפחות עם מעט חוש הטעם שיש לי, או שהיה לי באותו רגע נתון.

בחרנו לשבת בחושך, בגן מאיר, להסתכל על נשים מעצבנות שידברו מעצבן אל הכלבים המעצבנים שלהם. לא הגעתי אפילו לאמצע של המנה. הכלבים ניסו לקחת לי אותה מהספסל.

נשאר רק להיות חולה בחושך ולחשוב על החיים.