פורט סעיד | אייל שני יושב איתך לבירה

נקודות הפתיחה של הביקורת הזו הן קלות למדי, כן, זה מקום נוסף בסדרת המקומות של אייל שני.
הוא זול יותר, עממי יותר, פונה לקהל צעיר ואופנתי שבא לראות ולהראות (כמו במרבית המקומות של שני) אבל מצד שני גם לדפוק דרינקים ולשמוע מוזיקה.
אלו הם דברים שאפשר להגיד על ההתחלה ובזה למצות את הסיפור, אבל יש לו זוויות אחרות, על כך ארחיב בהמשך.

פרוסות מינוט סטייק על עגבניות ופלפל ירוק חריף, על מיטה של טחינה

יום שישי בצהריים הוא זמן מצויין לבקר בפורט סעיד.
הוא גם מצויין וגם נוראי, תלוי מי אתם ומה אתם מעדיפים.
אם לא איכפת לכם מהחום ומהשמש, מהמוני אנשים שממתינים להצטרף לחוויה ומחפשים לנשנש ולשתות ולהתחיל עם בחורות ולהראות את הקעקועים שלהם.

אם בא לכם לאכול זה גם זמן לא רע, אבל בטוח שיש שעות יותר נוחות בהן לא צריך להרגיש עומס אנושי מסביב.

קרפצ'יו רוסטביף עם זרעי עגבניות ופלפל ירוק חריף

מאפיין נוסף שקל לזהות במטבח של שני הוא חוסר ההתפשרות על רכיבי המנות.
אם אתם רוצים לשנות משהו, להוציא משהו, להזיז רכיב אחד הצידה - לא כאן.
אתם תאכלו את מה שהלחין המאסטרו, ואם אתם אלרגיים לבצל אז כדאי שתמצאו מנה אחרת.
זכותו.

היה על זה המון בצל וניסיתי להתרחק - אפשר לראות למטה את הקמפארי שלי

האוכל עצמו טרי, טעים, מוקפד, מוגש באופן מקצועי וללא המתנה מיותרת - אפילו שהכל רוחש ובוחש וכולם מזמינים וצוהלים. מלצרים וטבחים אחרים היו מתבלבלים אבל הצוות כאן עושה את עבודתו נאמנה.
המינוט סטייק היה מדוייק ועסיסי, הקרפצ'יו היה מיוחד. אמנם שניהם ניחנו ברכיבי בססיס דומים אך היה מדובר במנות שונות לחלוטין, לא יקרות, לא קטנות מדי.
הפתעה חביבה.

טחינה ומעליה דברים עם בצלים שגרמו לי לזוז הצידה

מקווה שתסלחו לי שלא זכרתי או אפילו לא טרחתי לזכור מה אכלו חברינו לשולחן.
עם זאת, החלק שזכרנו מהארוחה היה כשחבר ביקש מלח והמלצרית הגיעה כעבור דקה לשולחן ועשתה תנועה תאטרלית עם היד בעודה מפזרת מלח אלטנטי גס מכף ידה אל נייר המטבח החום ששימש כמפה.


בקיצור:
מחיר - מפתיע
אוכל - טעים מאוד
שתייה - יש מבחר וזה לא מרגיש כמו שוד
ניקיון \ עיצוב - יחסית לעובדה שיושבים ברחבה של בית הכנסת הגדול באלנבי אפשר עדיין להרגיש במקום מכובד
שירות - מלצריות חביבות וזריזות שמצליחות לתפקד בתוך המון סואן

בבקשה תזכירו לי להעלות את הביקורת על המזנון של אייל שני. עד אז אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת של הבולס.

פויקה חם

הביקור במסעדת פויקה היפואית מתחיל בשלילה ומשם רק הולך ומשתפר. אמנם מרבית התלונות הן נסיבתיות - יש שיאמרו שאי אפשר לצפות מלקוח להבין שזה רק יום רע שלא מצביע על ימים אחרים. הרי לקוחות לא מגיעים יום אחרי יום למקום כדי לבחון אם הוא השתפר, במיוחד אם הפעם הראשונה היא לא חיובית ובכלליות אם המקום מרוחק ולרוב עמוס.
בראי הזמן, הביקור אמנם לא היה הדבר הכי נורא שחוויתי בחיים, אבל ברגע האמת היה קשה מאוד.

מרגריטה אנמית

זהו למעשה ביקורי השני בפויקה. הפעם הראשונה הייתה יחד עם הבולס, היו אלה ימי חורף עדינים בעבר הלא מאוד רחוק. המקום התגלה כסביר פלוס פלוס, מה שהפריע לי הייתה בעיקר העובדה שהיה קשה מאוד להכנס, בטח שלא בספונטניות (ניסינו לא פעם). התהליך היה יותר מורכב מקביעת תור למומחה בקופת חולים.

חציל ויקטוריה

הביקור המדובר גם כלל הזמנה מבעוד מועד, לסתם שבת בצהריים. בסופו של דבר הובטח לנו מקום על הבר, אבל זורזנו להגיע מכיוון שבשבת ישנו פרק זמן בו סוגרים את המטבח עד הערב.
כשהגענו אכן ישבנו על הבר, לבד, למרות שהיו מספר מקומות פנויים אבל הם לכאורה הוזמנו ע"י אנשים יותר מחושבים מאיתנו. במשך השהות שלנו הגיעו אנשים נוספים לשבת על הבר, רובם נופפו על עצמם בתפריטים ונעו באי נעימות.

לחם ביתי המוגש עם מטבל חציל וחמאה

אלה היו צהריים חמים של לפני חודש, כשהקיץ בשיאו. למרות שחנינו במרחק של דקת הליכה - הגענו לחים ונוטפים.
לצערנו החלל היה חם כמו הרחוב, ולמרות שישבנו מתחת לפתח המזגן ואף הבטיחו לנו שהוא בעוצמת הקירור המירבית - לא באה הישועה.
פתחנו בלימונדה סתמית ומרגריטה שנעשתה ברשלנות ובצורה שלא משאירה טעם של עוד.

נתח שייטל מיושן דפוק וכבוש בוויסקי סאוור וגבינה כחולה

למנות ראשונות הזמנו קרפצ'יו שייטל מצויין שהגיע עם פיסות גבינה כחולה שהעשירה את המנה באופן קסום, לצד הקרפצ'יו הזמנו חציל קלוי ואת לחם הבית (שהגיע עם מטבל חצילים וכלי של שמן ובלסמי).
אם אסדר את הדברים בכיוון הארוחה המשתפר - החציל היה קטן ולא עשוי היטב. נטען כי הוא מעושן וגם קלוי על הפלנצ'ה. הוא הגיע במחבת רותחת ומעשנת שממנה ניתזו עלינו נוזלים חמים ממצע של שמן על סף בערה.
הלחם היה טרי וטעים מאוד, ממרח החציל שהגיע עמו היה עדיף על מנת החציל.
והכוכב האמיתי של המנות הראשונות, הקרפצ'יו, הוא הציל לחלוטין את השלב הזה של הארוחה.
לצערי עדיין היה לנו חם, ופעולת האכילה רק החמירה זאת.

סטייק דרום אפריקאי קלאסי, פירה בטטה מעושנת וצ'אטני פלפל

בשלב של העיקריות הכל רק הלך והשתפר.
אני הזמנתי ראמפ סטייק עם פירה בטטה מעושנת, באמת תענוג בכל ביס.
האישה הזמינה פוייקה ציידים. - תבשיל קדירה מצויין המגיע בפוייקה ממנו מעבירים לצלחת, היה שם מספיק בשביל לחלוק. זו הייתה מנה שהמלצתי לה עליה באופן אישי מכיוון שהיא אוהבת תבשילי בקר רכים ומלאי טעם. הפעם הנוכחות של התיבול פחות מורגשת מבעבר אך למרות הטעם העדין מדי זו עדיין הייתה מנה מוצלחת.

בשלב הזה אנחנו מתחילים לפתח אגלי זיעה כבדים השמורים לאנשים שאוכלים בשר חם בחלל לוהט בסוף הקיץ.
מכיוון שאני מאמין בכנות מוחלטת ואינני חושש לספר תיאורים לא נעימים לא אתבייש לספר שהלכתי לפחות פעמיים לשירותים כדי להתנגב ואפילו פעם אחת כדי לרחוץ פנים במים קרים כי המצב היה לא נעים בעליל.
לא צילמתי את פויקה הציידים כי בשלב הזה כבר לא יכולתי לחשוב על כלום מלבד אוכל וזיעה.

חשבון פשוט לאנשים פשוטים

בעת התשלום השארתי את הארנק שלי לבת הזוג וברחתי החוצה. זה הגיע לרמה חדשה של אי נעימות, למרות האוכל שהיה מצויין בסוף הארוחה ובעיקר בגלל שכבר לא היה לי כח לסבל המתמשך.
בחוץ הופתעתי לגלות שלמרות שהקיץ בשיאו - הרבה יותר נעים מאשר בתוך המסעדה.

שורת הסיכום הקולינרית היא שבסופו של דבר רציתי עוד מהאוכל שלהם. למחרת כבר תהיתי אם שווה לי ללכת אליהם רק כדי לקחת טייק אוואי.
מבחינה שירותית וחווייתית, ייתכן ובאמת שווה יותר לקחת טייק אוואי ולאכול בסביבה אחרת מאשר להמתין עד שיתפנה מקום כלשהו ואז לקוות לטוב.

דה דיינר - הדיינר של גוצ'ה

הפוסט שאתן עומדות לקרוא הוא תוצאה של מספר ביקורים בדיינר, לא רק ביקור אחד או שניים ואת ההצדקה לביקורים התכופים שלי תוכלו לגלות במורד כמה שורות ומספר תמונות.

סטייק פילה בקר ביין אדום וציר בקר, עם מעט שעועית ירוקה בצד וצ'יפס עוד יותר בצד. מעל הסטייק יש שום קונפי.

הקרבה לאזור העבודה והמגורים היא הסיבה הראשונה לביקורים התכופים, אבל זו רק אחת מהן.
העובדה שהמקום פתוח עד 02:00 בימים ש'-ד' ואפילו עד 03:00 בימים ה'-ו' היא סיבה נוספת.
ועכשיו גולת הכותרת: המחירים במקום סבירים, ז"א - ישנם מחירים גבוהים יותר באזור ובכלל, במיוחד למנות שהן מוקפדות וטעימות כמו המנות בדיינר, אבל סביר להניח שמה שבאמת גורם לך להרגיש עוד יותר טוב (מלבד האוכל המצויין) הוא הדיל.
יש 30% הנחנה בימים א'-ה' בין 16:00 - 19:00, ומלבד זאת יש את אותה ההנחנה בכל יום אחרי חצות שזה מצויין כי אלו הן בדיוק השעות בהן אני שורץ באזור אבן גבירול ומחפש לבלוס.

אנטריקוט "דה פריז", ברוטב חמאת עשבי תיבול, עם צ'יפס עמוס בסריראצ'ה.

למען הסדר הטוב אני רוצה ליידע אתכן שאני אוכל גם מנות ראשונות, אבל הן לא מצולמות כי איתן הכי קשה להתאפק או אפילו לזכור שיש לך בלוג אוכל ומחוייבות כלשהי כלפי קוראים סקרנים ורעבים.
לרוב אני פותח את הארוחה שם עם קריספי קלמארי (דומה לאחיו בגוצ'ה הרגיל אם כי המטבל שונה) או עם הקרפצ'יו המצויין שלהם.

אנטריקוט "דה פריז", ברוטב חמאת עם אפיל יותר עשבי תיבול, עם צ'יפס עמוס בסריראצ'ה, קטשופ וחרדל.

ליווי נהדר לכל הארוחה הוא מוחיטו ההדרים, גם הוא זהה לזה שבמסעדת גוצ'ה המקורית אם כי כאן יש יותר מקום לאנרפרטציה של הברמן התורן ולקיימותם של רכיבים. למשל - סלייסים שונים של תפוזים, תפוזים שונים, קיימות או אי נוכחות של עלי נענע, כמות קרח וכו'.

מוחיטו הדרים צונן: סטולי תפוז, ליקר תפוז דם, לימון, תפוז טרי, עלי נענע לקישוט טעים.

נקודה מעניינת היא הצ'יפס של גוצ'ה, שהוא טעים מאוד, דקיק ולפעמים מגיע מעט סמרטוטי. מדי פעם הוא כמעט רך מדי, ועם זאת עדיין מצויין ושונה בנוף הצ'יפס המקומי.
מה שעוזר לו ללא ספק הוא הנוכחות של רוטב הסריראצ'ה האהוב, מה שנדיר כיום כי היבואן שמייבא סריראצ'ה ארצה תקוע עם המשלוח הנוכחי ולכן אין מלאי בחנויות השונות.
לצערי הגעתי אף למצב בו אני מבקש ממסעדות (וממלצרים \ מנהלי משמרת שונים באותן המסעדות) לרכוש מהם בקבוק.

צ'יפס עם סריראצ'ה חרדל וקטשופ.

התמונות שלי מעט מטעות, קשה לראות את העושר הקיים בתפריט, אולי הסיבה היא שאני כל הזמן דוחה מנות אחרות לפעם אחרת ומתמקד בשני הסטיקיים (האנשים עמם אני סועד דווקא מנסים בכל פעם דברים אחרים ולא מתאכזבים).
בכל מקרה, בפעם הבאה אני בטוח אלך על כריך.
שימו לב שהתפריט שקישרתי אליו הוא של הערב, יש גם תפריט עסקי לצהריים וכאמור מחירים של שעות שמחות בין לבין.

פילה ורדרד מבפנים וסגור היטב מבחוץ, עם שן שום מעוכה עליו ושעועית ירוקה לצידו.

טוב, זה הכל להיום.
עשיתי לעצמי תאבון, מקווה שגם לכם.
אם אתם הולכים לבדוק את המקום תנסו להכנס ראשונים בדלת - ככה יהיה לכם סיכוי יותר טוב לשבת על הספות ומי שיבוא איתכם יאלץ לשבת על כיסא כמו אדם פשוט.

קרפצ'יו בר

הקרפצ'יו בר שוכן בתחילת רחוב אבן גבירול ומהווה אחד מ2 המוסדות בבעלות האחים דוקטור - יחד עם שיפודיית האחים.

2 מוסדות אלה סוקרו בעבר בבלוג זה.

לגבי שיפודיית האחים נכתבה ביקורת בינונית שבעיקר קבלה על התמורה הנמוכה בעד האגרה - אחרי שהלכנו לשם היינו צריכים להשלים חוסרים בפיצה פליפה הסמוכה.

לגבי הקרפצ'יו בר נכתבה ביקורת אוהדת יותר ע"י חברי sabib sabiba ששכנעה אותי לנסות את המקום, למרות ניסיון העבר שלא מוצלח במיוחד במוסד הסמוך 2 בניינים אליו.

החלטתי לעשות לעצמי מעין תעודת ביטוח, ולרכוש מבעוד מועד קופון למקום, כך שלפחות ניעקץ פחות אם הקרפצ'יו בר הוא בסגנון שיפודיית האחים.

לקראת סוף חייו של הקופון הייתה לי סוף סוף הזדמנות לבצע את זממי, וקבעתי עם sabib ללכת לשם.

הגענו לקראת השעה 19:00, ועדיין המקום לא היה ממש ערוך לקבל אותנו.

חיכינו בסבלנות על הבר הקטן במקום. רציתי מאוד לטעום את העראק בזוקה שהמקום מתהדר בו, אך לרוע המזל הוא לא היה זמין באותו היום, ונאלצתי להסתפק בבחירה אחרת, אקזוטית קצת פחות - בירה טייבה הצוננת.

לאחר כ10 דקות המתנה על הבר, התפנו לקבל את הזמנות האוכל שלנו.

אציין את חוויותיי שלי, ואם ירצה השם sabib (שבא יחד עם חברתו) ישלים.

מכיוון שהיה קופון בידי, הייתי לארג' והלכתי על הקרפצ'יו היקר בתפריט המכונה גם קרפצ'יו רוסיני

  

הקרפצ'יו הכיל פילה בקר ממולא בכבד אווז כבוש, בתיבול מחית פטריות כמהין, פסטוקים קלויים וחומץ פטל.
הקרפצ'יו הוגש יחד עם קערת לחם עם חמאה.
הקרפצ'יו עצמו היה טעים מאוד - הורגש שהבשר היה טרי ונחתך במקום לפני זמן לא רב, הכבד אווז היה מצויין (זה כבד אווז, חסר לו שלא יהיה מצוין) ותוספת הפטריות באה במקום.
בהחלט מנה טובה שהחסרון היחיד שלה הוא החיסרון של כל מנת קרפצ'יו - הן קטנות ומסתיימות מאוד מהר.
המנה, כאמור ממש לא השביעה את רעבוני, והחלטתי לעבור למנה הבאה (שלא הספקתי לצלם עקב הרעב הכבד) - סנדביץ' סטייק ברולה.

בין המנה הזו למנת הקרפצ'יו טעמתי קצת מהלחם שהוגש יחד עם החמאה - בהחלט שילוב טעים (גם עם הקרפצ'יו אגב) שעוזר לך לא להשתגע כשאתה מחכה למנה הבאה.

לאחר כ10 דקות יצא הסנדביץ' שלי - מדובר ב2 לחמניות מרוקאיות קטנות שביניהן פרוסות אנטריקוט עם גבינת גאודה מותכת, חסה ועגבניות שרי.
האדם שהכין את המנה השתמש בטכניקה מעניינת ומהירה של בישול לאנטריקוט עם מבער גז.
גם המנה הזו הייתה טובה מאוד - ולהבדיל מקודמתה השביעה (ואולי לקח לפעם הבאה - להזמין את המנות בסדר הפוך)
אפילו הנוכחות של החסה - לדעתי אויב מספר אחד של הכריך, יחד עם המלפפון הלא חמוץ - לא הצליחה לקלקל את ההנאה.

החשבון עבור 2 המנות שאכלתי ביחד עם בירה טייבה יצא כ130 שקלים ובערך 65 אחרי הנחת הקופון.
הייתי אומר שאם יש לכם קופון - לכו על זה.

הסדנא - ירושלמיות נהנות יותר

בסוף השבוע האחרון ביקרתי את אחותי ובן זוגה, שיחיה, בעיר הקודש. את כל השבת העברנו בדירתה בצפייה בסדרות, כתיבת עבודות וגיחות למטבח. את שלושתנו ניתן לאפיין כגרגרנים לא קטנים, עם זאת אף אחד מאיתנו לא מועסק בתנאים ששמים אותו בקטגוריה מעל מעמד פועלים.

הגיעו להן שעות הערב, מאסנו בפיתות (חמץ! אללי!) עם אבוקדו וגבינת עיזים ובבית לא באמת היה דבר מה אטרקטיבי במיוחד כחומר גלם לארוחת ערב. בשיקולי עלות ביחס לאיכות כמו גם קרבה גיאוגרפית החלטנו ללכת לסדנא. מקריאה מהירה של התפריט ניתן להסיק בקלות שלא מדובר בסעודה זולה, אבל ביחס לתמורה הרי שגם לא הייתי מחשיבה אותה יקרה במיוחד.

חלקנו שלוש מנות כולנו יחד, כל אחד שתה שני משקאות אלכוהוליים והברמנית מזגה לנו צ'ייסרים על חשבון הבית (מיתרונותיה של ישיבה על הבר - כדאי לאמץ).

פריטו מיסטו: סלסלה של שרימפס, קלאמרי, ארטישוק ודגיגונים מטוגנים. מגיעים עם מיונז מתובל ופלח לימון.
טעים בטירוף, אבל לא יחס הגון בין הקלאמרי לשרימפס (היו רק שניים). המחיר: 68 ש"ח

מיקס נקניקיות: שלוש נקניקיות שונות, טעימות אחת אחת, בייצור ביתי. מוגשות עם עגבניה צלויה, כרוב כבוש והחרדל הכי קטלני וטעים שאכלתי מזה זמן מה. על הצלחת היה גם בצלון צלוי (אך לא צלוי מספיק) שנכנס לקטגוריית ה'קישוט לא אכיל' אותה קשה לי לסבול. מאידך, אם אתם אוהבים בצל חצי חי אז תהנו. המחיר: 72 ש"ח

ניו יורק סטייק (סינטה על העצם): מסביר את עצמו לא? היו מנות של 350, 400 ו-450 גר' כשהמחיר הוא 30 שקלים ל-100 גר'. הזמנו 350 מדיום רייר. המדיום רייר אכן היה מדיום רייר, הבשר היה טעים מאוד. התוספות: פלחי תפוחי אדמה מטוגנים מעולים, ירקות נוספים צלויים, עלים ירוקים וחרדל. הוגש על קרש חיתוך גדול שהפך את עבודת הניסור לכיפית מהרגיל.

לטובה יצוינו במקום: העיצוב הכללי, האווירה הנעימה, הסכינים המקסימים והנברשת הענקית שנראית קצת כמו אינסטליישן שלי משנה שעברה.

חשבון סופי: 450 כולל טיפ, לשלושה אנשים עבור ארוחה של 2 עיקריות ועוד מנת ביניים, מנת לחם, 2 כוסות עראק, 3 קוקטייל הבית שהיה משהו טעים עם תפוחים וויסקי סאוור וכוס אחת של מרלו מקומי מוצלח.
אז נכון, זו לא בדיוק ארוחת פועלים, אבל יצא לי כבר לצאת על חשבון של 100 לאדם במסעדות בינוניות על אוכל לא טעים במיוחד כולל שתיה, אז להוסיף עוד קצת ולקבל אוכל איכותי נראה לי שווה את זה, אם כבר יוצאים.


הסדנא, דרך חברון 28 ירושלים

באגסי פלורנטין טעים

קורה לפעמים שאדם מוצא עצמו בפלורנטין.
זה קורה לטובים ביותר, ולא תמיד יש שליטה בנושא. לפעמים אפיל קורה שמגיעים לפלורנטין וחשים רעבים, השם ישמור.
אדם פשוט אולי היה הולך לרובן (שמתם לב שאני ממש אוהב רובן?), או לפיצה בזילי.קום, או לאיזה חור אחר - השם הטוב יודע שבפלורנטין עסקים של מזון צצים ונעלמים וצצים שוב, חלקם טובים, חלקם רעים, חלק נשארים לפרקים ארוכים.
לקראת סוף הפוסט אספר למה ישבנו היכן שישבנו.
אגב, מישהו טעם את חומוס בית לחם? שמעתי עליו רק משלושה אנשים, אחד מסנגר, אחד מקטרג ואחד אמביוולנטי.

אנחנו בחרנו לשבת בבאגסי.  זה אחד מהמקומות האלה שמרגיש כאילו היו שם תמיד (למעשה המקום בן 7 שנים), ותמיד יש בכל קבוצה מישהו ממליץ על האוכל שלהם. אני מצטער מראש על איכות התמונות לי - היה חשוך ולא רציתי להשתמש בפלאש כך שהייתי צריך להבהיר אותן בצורה מזעזעת.

למנה ראשונה הזמנו פרחי כרובית פריכים שמגיעים עם איולי לימונים כבושים (32ש"ח).

פרחי הכרובית הגיעו בסיר קטן וחמוד שהגיע על כלי זכוכית שעליו גם ישבה צלוחית המטבל. המטבל היה מצויין (אפילו שאני שונא מיונז, לא משנה אם קוראים לו איולי או לא), הכרובית הייתה אחלה, והמנה הייתה גדולה וחמה וכיפית.
החיסרון היחידי במנה היה שהיא נשכחה ע"י המלצרית. האוכל כולו הגיע, ואז שאלנו מה עם הכרובית והיא יצאה מהמטבח כשהיינו כבר לקראת סיום.
אולי סתם יש לנו נאחס, כי זו לא פעם ראשונה שזה קורה עם מנות ראשונות. הכרובית הייתה אחלה בכל מקרה, ולקחנו הביתה את מה שנשאר (הרבה).

כל כרובית פרח (ובצד סלט)

המנה העיקרית שלי הייתה סטייק אנטריקוט 350גרם, המוגש לצד רושטי בטטות, שורשים, עשבי טיבול וטחינה (98ש"ח).
הסטייק היה מצויין. אמנם לא הטוב ביותר שאכלתי, אבל הוא עלה על הציפיות שלי ממקום בפלורנטין. חיפשתי הרפתאה ויצאתי מרוצה. כשהזמנתי את הסטייק הסברתי למלצרית שאני מעדיף צ'יפס לצד הסטייק שלי, וכך קיבלתי צלחת גדולה ויפה של צ'יפס כפרי - כך הם קוראים למנת הצ'יפס שלהם, המורכבת מפרוסות עגולות של תפוחי אדמה. דמיינו ת'פוצ'יפס עבה מספיק בכדי שיהיה לו מרקם רך בפנים.

סטייק טעים שלא ירקתי אף חתיכה ממנו לתוך מפית

זוגתי שתחיה הזמינה קדירת בשר "7 שעות", הסיבה האמיתית שבגללה באנו לבאגסי מלכתחילה.

בתפריט המנה מתוארת כך: ב"פורט" בצלים מקורמלים ותבלינים אנדלוסים" מוגשת לצד אורז פראי שחור לבן או פירה קונפי שום (69ש"ח).
באמת שלא מפריע לי שיש שם סימן מרכאות מיותר באמצע, או שיש מרכאות סביב הפורט, שזה בעצם אומר שזה לא פורט או משהו כזה. המנה הזאת כ"כ טעימה שזה לא הגיוני בכלל להתווכח עם שום דבר. בסה"כ מדובר בכמה גושי בשר שמגיעים על הצלחת לצד התוספת וטיפה מעליה, אבל וואי, זה כזה טעים, ואני אפילו לא אכלתי את הכל, רק כמה חתיכות.
מקווה שהיא תכתוב על זה אח"כ, ולדעתי גם יש לה תמונה או שתיים של הדברים בטלפון שלה, עם פלאש.
טוב, ביי.

ככה נראה צ'יפס בכפר

המזנון של אייל שני

אייל שני הוא למעשה האביב גפן של עולם הקולינריה.
אפשר לאהוב אותו, אפשר לשנוא אותו, אך לא ניתן להישאר אדיש.
יש כאלה שיסגדו לו, לדיבור שלו על אוכל שנשמע כמו שירה, למקוריות של המנות שלו, לפרפקציוניזם איתו הוא הולך ביצירת האוכל תוך שימוש בחומרי הגלם הטובים ביותר העומדים לרשותו.
ויש גם את הצד השני. של האנשים הסבורים שהוא מייצגת את "הפלצנות התל אביבית", שהשפה הפיוטית בה הוא מלהג על האוכל נועדה להסתיר יכולות קולינריות בינוניות, שההערצה שלו לעגבניה גובלת בפדופיליה, שהתמורה בעד המחיר שהוא דורש נמוכה מאוד.

אני אדם פשוט - לא יודע למי להאמין, ורוצה לשפוט בעצמי ולשם כך סרתי למקום שאייל שני פתח ברחוב אבן גבירול.
בניגוד ל2 המקומות האחרים המזוהים איתו - "צפון אברקסס" ו"הסלון" - הקונספט פה הוא אחר - לא מסעדה אלא מקום של מזון מהיר. במקום יש בר והסועדים יושבים סביבו כאשר ממולם נחשף תהליך הכנת המזון - קונספט נחמד.

כשהגעתי המקום היה עמוס לעייפה, ולקח 2 דקות עד שהתפנו אלי ע"מ לקחת את הזמנתי.
המלכה של המקום היא ללא ספק הפיתה - ואייל מנסה להעמיס אותה בדברים שעד כל לא היו מקובלים.
דוגמאות? פיתה עם שרימפס (מנת הדגל של צפון אברקסס), פיתה עם steak & egg, והמפתיע מכולם - גזרי פיתה בשוקולד ובננות (החלק של הפיתה שחותכים וזורקים)

החלטתי לנסות את מנת הסטייק וביצה שעלותה הייתה 35 שקל. הקונספט דומה לזה של ארומה. אתה נותן את שמך בהזמנה, וכאשר היא מוכנה כל הנוכחים מסביב יכולים לדעת איך קוראים לך. במקרה הזה נוסח השאלה היה קצת שונה ויצירתי של "איך אתה רוצה שיקראו לך". בלי לחשוב פעמיים אמרתי HABOLES. לאחר מספר ניסיונות ("דניאל?", איך אמרת, אוהד?") איש הדלפק הצליח לקלוט את השם הזה, וההזמנה יצאה לדרך.

ניצלתי את זמן ההמתנה כדי להתבונן באנשים האחרים שיושבים על הבר. תהיתי כמה מתוכם היו באים למקום באם הוא לא היה עם החותמת של אייל שני.
לא הספקתי לחשוב הרבה, ומיד ראיתי מולי מנה שהוכנס אליה חתיכות סטייק שחשדתי בהן , שהן אמורה לחדור לקיבתי בעוד דקות מספר. בעיניים מתוחות ראיתי איך לסטייק מוסיפים את הביצה שהחלה לזלוג לאיטה אל מחוץ לפיתה.
קיוויתי שהמנה הזו לא שלי כי קצת מבאס אותי שנוזלים דברים מהפיתה כבר בהתחלה - זוהי התחלה רעה שמבשרת בדרך כלל על המשך רע.
חששותי התאמתו - לאחר מספר שניות הכריזה קראה "HABLOOS אממ HABOLS" תוך חיפוש הנמען. לצערי זה היה רגע ההנאה הכמעט יחיד שלי מהמקום. הסטייק התגלה כיבש כמו הנגב, והיה צריך להיאבק בו כדי לאכול אותו. גם הפיתה נקרעה ואכזבה. זה היה אחד מהמקרים היוצאי דופן בהם הבשר לא רק שלא משדרג את המנה, אלא הורס אותה משום שהביסים שלי שכללו רק את הפיתה והביצה היו לא רעים בכלל.

בסך הכל החוויה הכללית הייתה מאכזבת - המנה לא מצדיקה את מחירה, למרות שיש גם מנות עם תמחור הרבה יותר שערורייתי. גזר הפיתה שתיארתי קודם שבמקומות רגילים מושלך לפח\מטוגן ומוגש ליד הסלטים עולה 11 שקל..
למקום יש אלטרנטיביות טובות יותר מסביב, למרות שאני לא דואג לו - יחסי ציבור הם דבר חשוב בתל אביב רבתי..