‏הצגת רשומות עם תוויות שף. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שף. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 29 ביולי 2018

אתם כותבים: תל יצחק קיטשן אנד גארדן


והפעם בפינת "אתם כותבים", הגולש יחיאל גולל בפנינו את עלילות משפחתו במסעדת תל יצחק קיטשן & גארדן הממוקמת בנוחות בצמוד לתחנת דלק.
יחד עם ביקורת המסעדות הנוקבת שהוא שלח הגיעה גם הבקשה לא לשנות שום דבר, בכדי ש"אחרים לא יסבלו כמו שאנחנו סבלנו".


מסעדת תל יצחק היא מקום מתעתע. ראשית מכיוון שהיא נסתרת לעין.
מגיעים אל תחנת דלק, מגלים שחניון המסעדה, חניון התחנה, חניון המשתלה הצמודה ועוד אזורים נבחרים באזור תפוסים לחלוטין, ואז אחרי חניה בחולות והליכה קצרה חזרה מגלים מסעדה נאה מאוד למראה.

למעשה, אם רמת ההשקעה הויזואלית הייתה תואמת את רמת האוכל, היה מדובר בחוויה מרגשת לכל הדיעות.
הגינה רחבת הידיים, הצמחיה, המבנה עצמו, הטון העיצובי כאילו הגיע מערוץ החיים הטובים; מודרני כאן, רך שם, נגיעות שהגיעו מיד של אמן, ההשקעה ניכרת.
מעל הכל מרחפות באופן מעט צורם ורק טיפה חזק מדי - גרסאות כיסוי בסגנון בוסה-נובה ללהיטי נייטיז. בגינה בהפסקת הסיגריה ניתן היה לשמוע אנשים מתלוננים לגבי הווליום ומבקשים לעבור רחוק מהרמקולים.

הרשו לי לציין שוב: אם אתם רוצים לערוך ארוחה משפחתית שמכבדת את מבוגרי המשפחה, תורידו אותם בחניון לפני שאתם הולכים לחפש חניה. תבקשו גם לשבת בפינה יחסית שקטה, תבקשו מראש בעת ההזמנה או ההושבה.

ועכשו ברשותכם נעבור לתחום המזון.

אשמח להזהיר כבר על ההתחלה שאוכל הוא לא העיקר פה. תל יצחק מנסה להעביר חוויה, ונראה שהרבה משפחות מקומיות באות לקנות אותה. אולי בגלל שהיא נעימה לעין ואולי בגלל מחסור באלטרנטיבות באזור. גם השירות הוא לא העיקר, שילוב מרהיב של בוסר נעורים עם התנהלות לא נעימה כגון התעלמות מכוונת, הסטת מבט וריצה לכיוון ההפוך, צעקות מהצד השני של השולחן וניסיונות נואשים לאפסייל של מוצרים זניחים: תנסו לספור כמה פעמים מציעים לכם פוקאצ'ה. נרשמה גם חוסר יכולת בסיסית כגון לתקשר עם השולחן, המטבח והמציאות כשמנה של אחד הסועדים מגיעה אחרי זמן המתנה כה רב ששאר הסועדים עומדים לסיים לחלוטין.

ואם כבר באוכל עסקינן, דוגמה טובה לחוסר הרצון להשקיע מעט היא מנה ראשונה במקום שמתגאה בטאבון שלו אבל מצליח להוציא אנטיפסטי אנמי ועצוב עם הרגשה כללית של טוסטר אובן. אותו אנטיפסטי מתגאה לכאורה בגבינת קצ'וטה של יעקבס, שמגיעה מחוממת מעט ובעיקר מונחת על הצלחת בחוסר חן וללא תקשורת עם שאר הרכיבים. למעשה אין באנטיפסטי שום דבר שמחבר את הפיסות, לא תיבול, לא טעם של צלייה, לא הרגשה של טריות או יד אחידה (על כך יעיד הקישוא הרטוב), שתי פיסות בטטה ברמות עשייה שונות. מסעדת שף שמוציאה מנה כ"כ סתמית ואפילו לא טורחת לצלחת או לקשט - כאילו לא ניסתה כלל.

פיספוס נוסף בראשונות נרשם בפולנטה שע"פ התפריט מגיעה עם פרמז'ן, שמן כמהין, פטריות ואספרגוס.
אז נכון, היו פטריות ואספרגוס, פיסות קטנות, בודדות ועצובות מאוד. וגם הפולנטה שהייתה דווקא טעימה מאוד - הייתה מרוחה בצניעות על קערית הכלי (והייתה מאוד קרמית לכיוון המדוללת). לא היה מה לדבר על שמן כמהין, אפילו לא מהז'אנר התעשייתי, לא הייתה שום נוכחות או ארומה, כנ"ל לגבי הפרמז'ן, היו שבבים, אבל בעיקר נטולי טעם וריח.
גם כאן היה ניכר, בדיוק כמו עם האנטיפסטי - שהשף לא בבית.

אם לנסות להתבדח כדי לא להרגיש מרומים לחלוטין, היה גם דג בעלות של למעלה ממאה ש"ח שהיה מהסוג שגורדון רמזי מגיע לתת לו אגרוף זועם בשביל האפקט מול המצלמה. למרבה הצער הדג היה כ"כ יבש שגורדון עלול היה לפגוע בעצמו.

עוד הלצה שנרשמה מכיוון המטבח הייתה פיצה שהגבינה, הרוטב והטופינגז שלה היו במרכז בלבד, מה שיצר בפועל לחם עגול וגדול עם טיפה פיצה באמצע. אני חוזר: חצי מהמשולש היה בצק, ורק לקראת השפיץ התחילו הגבינה והרוטב.

מכיוון מנות הילדים נרשמה תלונה של ילד שצד אחד של השניצל שלו היה עבה בצורה מפחידה מהצד השני והוא נאלץ לאכול מסביב כי האזור העבה לא היה במיטבו.

נרשם גם קוקטייל שכמות הקרח הגרוס בו האפילה על הטעמים, ואף ע"פ שהאלכוהול עדייון היה מורגש, שאר הרכיבים והטעמים בתפריט נעלמו.

שלא לשלול לחלוטין, נראה שחלק מהסועדים נהנו, יותר ופחות, וגם בשולחנות אחרים לא כולם התלוננו כמונו (למרות שדווקא בטיולי הסיגריה החוצה נשמעו תלונות נוספות). על הצד החיובי אפילו יש למסעדה מגלשה לילדים בחלל הגינה.
אולי היא מושלמת לאנשים שרוצים לשלם הרבה על אוכל גבולי ורק לשלוח את הילדים לאיזו פינה לשחק.
לרגע אפילו הרגשתי רע מרוב שליליות וארסיות, חשבתי שאולי קמתי על רגל שמאל או הגעתי ביום רע במיוחד, אבל לאחר הצצה בתגובות, כתבות, ביקורות ואפילו בתגובות בדף הפייסבוק גיליתי שאני לא לבד, רבים שרים את אותו שיר עצוב.

אפשר לומר מבלי להתבלבל שמסעדת תל יצחק קיטשן אנד גארדן היא התגלמות שקר החן והבל היופי. התמונות בגלריה ובכתבות היח"צ יפות הרבה יותר מהמציאות, והמציאות עצמה פחות טעימה בפה מאשר בעיניים. תשומת הלב שהושקעה במסעדה עצמה חסרה מאוד מהאוכל שאותו היא מגישה ביומרה מסויימת. חשוב לציין שלא מדובר ביומרה קולינרית, כזו הייתה דווקא מבורכת מאוד, אבל לא תמצאו כאן עיטורים מורכבים, רטבים מתחכמים, חידושים או ניסיונות נועזים לטובה או לרעה. 
אם המקום הזה היה מועתק בשלמותו אל אזור המרכז הוא היה נקטל ונסגר, או הופך לחצר אירועים אם כי גם באלו הדרישות התל אביביות המוגזמות לערך בתמורה למחיר, עמידה בסטנדרטים וטעם סביר איכשהו מעלות את הרף עם הזמן.
אולי הקהל של המסעדה הזו שבוי מפאת ההיצע המועט יחסית באזור, או כי מבאס לנסוע רחוק יותר ולחפש חניה (לא שיש כאן חניה חלילה).

בסופו של יום הטייטל שלהם לא משקר, המסעדה אכן נמצאת בתל יצחק, ובאמת יש להם קיטשן ויש להם גארדן. כל השאר זה כנראה סיפור שסיפרתם לעצמכם.

יום ראשון, 4 באוגוסט 2013

פורט סעיד | אייל שני יושב איתך לבירה

נקודות הפתיחה של הביקורת הזו הן קלות למדי, כן, זה מקום נוסף בסדרת המקומות של אייל שני.
הוא זול יותר, עממי יותר, פונה לקהל צעיר ואופנתי שבא לראות ולהראות (כמו במרבית המקומות של שני) אבל מצד שני גם לדפוק דרינקים ולשמוע מוזיקה.
אלו הם דברים שאפשר להגיד על ההתחלה ובזה למצות את הסיפור, אבל יש לו זוויות אחרות, על כך ארחיב בהמשך.

פרוסות מינוט סטייק על עגבניות ופלפל ירוק חריף, על מיטה של טחינה
פרוסות מינוט סטייק על עגבניות ופלפל ירוק חריף, על מיטה של טחינה

יום שישי בצהריים הוא זמן מצויין לבקר בפורט סעיד.
הוא גם מצויין וגם נוראי, תלוי מי אתם ומה אתם מעדיפים.
אם לא איכפת לכם מהחום ומהשמש, מהמוני אנשים שממתינים להצטרף לחוויה ומחפשים לנשנש ולשתות ולהתחיל עם בחורות ולהראות את הקעקועים שלהם.

אם בא לכם לאכול זה גם זמן לא רע, אבל בטוח שיש שעות יותר נוחות בהן לא צריך להרגיש עומס אנושי מסביב.


קרפצ'יו רוסטביף עם זרעי עגבניות ופלפל ירוק חריף
קרפצ'יו רוסטביף עם זרעי עגבניות ופלפל ירוק חריף

מאפיין נוסף שקל לזהות במטבח של שני הוא חוסר ההתפשרות על רכיבי המנות.
אם אתם רוצים לשנות משהו, להוציא משהו, להזיז רכיב אחד הצידה - לא כאן.
אתם תאכלו את מה שהלחין המאסטרו, ואם אתם אלרגיים לבצל אז כדאי שתמצאו מנה אחרת.
זכותו.


היה על זה המון בצל וניסיתי להתרחק - אפשר לראות למטה את הקמפארי שלי
היה על זה המון בצל וניסיתי להתרחק - אפשר לראות למטה את הקמפארי שלי

האוכל עצמו טרי, טעים, מוקפד, מוגש באופן מקצועי וללא המתנה מיותרת - אפילו שהכל רוחש ובוחש וכולם מזמינים וצוהלים. מלצרים וטבחים אחרים היו מתבלבלים אבל הצוות כאן עושה את עבודתו נאמנה.
המינוט סטייק היה מדוייק ועסיסי, הקרפצ'יו היה מיוחד. אמנם שניהם ניחנו ברכיבי בססיס דומים אך היה מדובר במנות שונות לחלוטין, לא יקרות, לא קטנות מדי.
הפתעה חביבה.

טחינה ומעליה דברים עם בצלים שגרמו לי לזוז הצידה
טחינה ומעליה דברים עם בצלים שגרמו לי לזוז הצידה

מקווה שתסלחו לי שלא זכרתי או אפילו לא טרחתי לזכור מה אכלו חברינו לשולחן.
עם זאת, החלק שזכרנו מהארוחה היה כשחבר ביקש מלח והמלצרית הגיעה כעבור דקה לשולחן ועשתה תנועה תאטרלית עם היד בעודה מפזרת מלח אלטנטי גס מכף ידה אל נייר המטבח החום ששימש כמפה.


בקיצור:
מחיר - מפתיע
אוכל - טעים מאוד
שתייה - יש מבחר וזה לא מרגיש כמו שוד
ניקיון \ עיצוב - יחסית לעובדה שיושבים ברחבה של בית הכנסת הגדול באלנבי אפשר עדיין להרגיש במקום מכובד
שירות - מלצריות חביבות וזריזות שמצליחות לתפקד בתוך המון סואן

בבקשה תזכירו לי להעלות את הביקורת על המזנון של אייל שני. עד אז אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת של הבולס.


יום ראשון, 16 בדצמבר 2012

עלילות מזון תל אביביות

שלום, זה אני!
באמת שהתגעגעתי ללכתוב, ויתרה מזאת התגעגעתי גם לקונספט ההוא, זה שניסיתי בעבר, ריכוז של מספר סיפורים בפוסט אחד.
קיבלתי עליו תגובות חמות אז באמת אין סיבה שלא לנסות לשחזר את ההצלחה.
לצערי הגעתי עם רשימת תלונות אבל כל חוויה היא לטובה, גם השליליות.
והפעם בתפריט:
  • פסטה בסטה, אלנבי 60 (בכניסה לשוק הכרמל), תל אביב.
  • חדר האוכל, שדרות שאול המלך 23 (מול הקאמרי, האופרה ומוזיאון תל אביב המחודש), תל אביב.
  • המזנון באגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות (באותו המתחם).
  • סיילנס, שדרות יהודית 7, תל אביב.
  • קפה לוסיה, בלפור 18, תל אביב.
  • חומוס סעיד, דרך מנחם בגין 20, תל אביב.
  • נקסט דור (Next Door), שדרות ח"ן 52, תל אביב.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -


פסטה בסטה שולטים בנוסחה, יש לציין שזו נוסחה מוצלחת במיוחד והם עושים עמה חסד.
הרעיון פשוט נורא, הם הביאו אותו לידי שלמות בסניף שלהם בשוק מחנה יהודה והם ייבאו אותו בהצלחה מרובה לסניף התל אביבי השוכן בפינה נאה בכיכר מגן דוד - המקום הזה בכניסה לשוק, נקודת המפגש של אלנבי, שינקין, נחלת בנימין ורחוב הכרמל.
ועכשיו לפישוט הפשטות: לוקחים חומרי גלם טריים, מכינים מהם מנות פסטה פשוטות ונהדרות (וגם סלטים) עם מגוון תופסות אפשרי, מגישים את זה באווירה חביבה ובמחירים עממיים. זהו. הרי כל הרעיון של אוכל הוא שיהיה נגיש וטעים, השמחה במקום היא בסה"כ עוד אלמנט שתורם, אבל אוכל טעים לרוב עושה את העבודה כמוהו גם מחירים נמוכים. השניים ביחד הם כמו נס קולינרי שמושך אליו קהל. הפעם ההמולה מוצדקת, האוכל נהדר.
אגב, גם האלכוהול זול (ראו למטה ערק אשכוליות).


עראק אשכוליותפסטה בסטה - חצילים ופרחי כרובית


- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -



השף עומר מילר עושה רושם נהדר. הוא חביב, נאה, אופנתי, כשרוני והוא מדהים ביחסי ציבור.
כמויות האנשים שהוא מאכיל במסעדותיו השונות הן אדירות ובין אם נהניתי מהארוחה או לא - כבודו במקומו מונח.
עם זאת, ארוחת הצהריים המאוחרת שסעדתי בחדר האוכל לא עשתה צדק למוניטין הנהדר שיש לשף ולמוסדותיו.
הקפצ'יו שהיה מלוח מדי היה בסדר גמור, אם כי השקדים שהיו לא פריכים מספיק והמליחות העזה שגרמה לגבינה להרגיש תפלה היו סוג של התחלה רעה.
השניצל השמנוני שהיה בנוסף גם עבה יתר על המידה ובאזורים מסויימים עדיין ורוד וחי לא הוסיף להרגשה. לא סיימתי אותו, אבל גם זה בסדר. בדרך החוצה תהיתי אם זה היה החלק ביום בו המטבח כבר עייף או שאולי העסקית לא מקבלת מספיק יחס.
בסופו של דבר אוכל הוא אוכל וכסף הוא כסף, גם אם העיקרית כוללת מנה ראשונה ושתיה.
את נקודת האור של הארוחה סיפק הפירה. אני שונא פירה מאז טראומת ילדות שחוויתי, אבל הפירה הזה היה כה טעים אוורירי ועדין שאכלתי ממנו עוד ועוד.

חדר האוכל - פירה ושניצלחדר האוכל - קרפצ'יו


- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 


בחלקו התחתון של האגף החדש במוזיאון תל אביב לאומנות ישנו חלל מרהיב (כל האגף בנוי לתפארת) שמאכלס דלפק ארוך והמוני שולחנות קטנים.
מבין הדברים הבנאליים יחסית בחרתי את טארט התפוחים שנראה מצויין מרחוק.
מקרוב התגלה מאפה צונן ומעט לח, לא פריך במקומות שהיה ראוי שיהיה, מלא בנוזל סמיך ולבן שמעט הרתיעה אך התגלה בסופו של דבר כאכיל. באמת שלא חגיגה גדולה אבל הביקור במוזיאון היה מרתק.


פאי תפוחים, או קראמבל, או טארט



- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 


סתם בייגל טוסט עם גבינה צהובה, אבל כמה פשוט - ככה טעים.
פטריות, תירס, זיתים, עגבניות ופיסות של אננס, עם רוטב ברבקיו, רוטב חרדל, ממרח עגבניות מיובשות וקערית של רוטב חלפיניו בכדי לטבול.
הגאונות לפעמים מסתתרת בדברים הקטנים. סיילנס אמנם לא המציאו את הטוסט, אבל הם בהחלט יודעים לעשות אותו.
למרות פאשלות ארעיות (שנובעות מלחץ היסטרי - המקום מפוצץ ללא הפסקה) הם מספקים את הסחורה.


בייגל טוסט צהובה, רטבים ומגוון תוספות



- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 


קפה לוסיה ברחוב בלפור שייך לאותם אנשים שמנהלים את קפה תחתית. מדובר למעשה כמעט באותו צוות ואפשר לראות מלצריות מוכרות מתחתית גם בלוסיה. גם קהל הלקוחות דומה ולפעמים נודד ממקום למקום.
בית קפה ברנז'אי עם סלבס, אנשי תעשיה וסתם בני אדם פשוטים שעובדים עם הלפטופ שלהם ממעל ספל קפה או נהנים מהשמש החמימה (יש גם מקומות מוצלים).
הקפה אגב נהדר, כך גם עוגת המייפל ואגוזים שאכלתי, חייב להודות שגנבתי ביס מכריך אבוקדו שביקר בשולחן שלי וגם הוא היה לא רע בכלל.


עוגת מייפל של קפה לוסיהקפה לוסיה



- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 


חומוס סעיד הוא כבר חבר ותיק. המנה סבירה (למרות שיש ימים גאוניים), הפיתות טריות לסירוגין והשירות נע בין מצויין לבין מתקשה. עם זאת, כשמגיעים ביום טוב החומוס שווה את כל הימים הרעים.
בימים אחרים אפשר להתייחס לזה כאל מזון לצורך תזונה, גם זה חשוב.
בסופו של יום - חומוס סעיד הוא לא כזה רע בהתחשב בדברים הנוראיים שאפשר למצוא באזור המדובר.


מנה משולשת בחומוס סעיד, משום מה מתעקשים לקרוא לה מחלוטהפיתות טריות ומתוקותזה החריף גדול יהיה



- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 


מסעדת הבשרים מיטבר פתחה מקום שנמצא ממש מעבר לקיר. מדובר בפאב קטן (מאוד) שמסתתר בדלת ליד פיצה בזילי.קום במפגש של שדרות ח"ן עם כיכר רבין.
באנו בשעה סבירה (כזו שפאבים לרוב עוד ריקים בה) אבל כבר לא היה מקום בפנים ונאלצנו לשבת על השולחנות בחוץ, מה שהפך את השירות להרבה יותר איטי.
האכזבה הבאה הייתה בזה שרוב התפריט לא היה זמין (באנו בגלל שמועות על כריכים נהדרים המוגשים בחלה מתוקה).
אחרי התייעצות ארוכה עם מלצר אדיש בחרתי כריך מהתפריט, לשמחתי זו הייתה גם אחת המנות של הופיעה בתיאורה בצל.
המתנו זמן מה, קיבלנו את השתיה שלנו וסיימנו אותה, המתנו עוד מעט זמן והנה הגיע הכריך שלי וגם אלה של שאר הסועדים.
מלבד כמה חריגות שבלטו ואותן אזכיר בהמשך - מה שהכי הציק לי בעין היה הבצל הרב. כאמור - מנה שלא אוזכר בתיאורה בצל, להבדיל ממנות שמתואר שיש בהן בצל.
ההמתנה לכריך החלופי הייתה ארוכה גם כן. כשהוא הגיע התגלה כריך לא רע בכלל, אם כי באמת באמת קטן, כאילו לקחו כריך רגיל, תמחרו אותו גבוה מדי ואז חתכו באמצע.
הלחם אגב היה לחם דגנים רגיל והרכיך להבדיל ממספר דברים שלא אוזכרו הכיל גם ביצה קשה.
אני לא רוצה להיות האיש הרע בסיפור אבל ביצה קשה בדומה לבצל היא רכיב שיש לאזכר.
מיבטר הוא בהחלט מוסד מוערך וטעים כך שלא ברור מה להם ולשירות חובבני, תפריט מבולבל ובעיקר כריך קטן שלוקח בממוצע 25 דקות להוציא מהמטבח.
את הארוחה הזו קינחתי בארוחה אמיתית במקום אחר. נקסט דור זוכים ממני לאיחולי הצלחה ותקווה לשיפור אבל בהחלט שלא אחזור בקרוב. לא חסרים מקומות לאכול בהם סנדוויץ' טוב.


נקסט דור \ next doorנקסט דור \ next door






יום שבת, 14 באפריל 2012

יפו - תל אביב

באחד הימים לפני מספר שבועות חדר האוכל שלנו בעבודה היה מושבת והיינו צריכים לאלתר פתרון אחר לאכילה בחוץ.
נזכרתי שמזמן רציתי לנסות לדגום את המסעדה החדשה המפומפמת עד עייפה בתקשורת של  חיים כהן, ובנוסף קיבלנו תמריץ בזכות מקורב לצלחת שם שבא לסעוד איתנו, וסיפק תקווה לתוספות על חשבון הבית, שבמקומות יקרים כאלה יכולים להיות יקרים מפז.

וכך בצהרים אחד הלכנו לבדוק את העיסקיות של מסעדת יפו-תל אביב, בציפיה לקבל חוויה קולינרית יוצאת דופן.
הגענו למקום המעוצב בצורה יוצאת דופן למסעדת שף.
בחלק מהמקומות יש עמדת צפיה טובה למטבח הפתוח של השף, וניתן לראות מה מתרחש בכל רגע נתון.
חלק ניכר מהמקומות הם מקומות על הבר, ואילו אנחנו התמקמנו במקומות שהם בין לבין - כיסאות ישיבה רגילים עם שולחן, בשכנות צמודה אל הבר.

הנה 2 תמונות להמחשת האווירה במקום (2 התמונות היחידות לצערי שתראו בפוסט כי די התנפלו על האוכל)








כאמור, המקום מציע ארוחה עסקית - המחיר הוא 125 ש"ח, בהחלט לא מחיר של ארוחת צהרים ממוצעת, אבל זוהי ההזדמנות הזולה ביותר לנסות את המקום.
תמורת הסכום הזה אתה מקבל מנה ראשונה + עיקרית + שתיה קלה לבחירתך מתוך התפריט.

זרמנו עם ההזמנות ובמהרה הגיע לשולחננו השתיה + לחם הבית עם שמן זית משובח ומלח גס ליד ועגבניות שרי צהובות.
הלחם בדמות פוקצ'ה היה בהחלט ברמה טובה וניכר שהוא טרי ונעשה במקום (כמו כל שאר התפריט כפי שהבנתי)
 
לאחר הנשנוש הקל בפתיחה קיבלנו את המנות הראשונות שלנו.
המנה שלי הייתה קלמרי יוגורט.
לא קשה כמובן לנחש מה היה שם, אבל בכל זאת היה במנה הזו משהו מעבר.
ניכר שהיוגורט היה משובח, והקלמרי היה מאוד טרי, וכל שאר המרכיבים שעזרו להרכיב את המנה, כולל השמן והמלח היו באיכות מצויינת. חבל רק שהמנה הייתה מאוד קטנה וחוסלה תוך זמן קצר, אבל היה ניתן לצפות לגודל כזה ממנה ראשונה במסעדת שף.
בנוסף קיבלנו כבונוס מנה של קרפצ'יו דג למרכז השולחן - המנה כללה סלט ירקות באיכות מצויינת, יחד עם חתיכות דג אינטיאס שקצת התחבאו במנה - מנה טובה לאוהבי הירק הטרי, אבל לא הייתי מבזבז את המנה הראשונה שלי עליה.

למנה העיקרית הזמנתי סינטה ברגע.
זוהי מנה שמכילה למעשה פרוסות סינטה שהן חצי סלופי ג'ו במשקל של בערך 200 גרם. הפרוסות נחות על מצע של ג'בטה ומסביב יש כל טוב בדמות חצילים קלויים, טחינה ושמן זית משובח.
המנה הזו הייתה הטובה ביותר שאכלתי במסעדות זה זמן רב - הסינטה הייתה מאיכות משובחת, שומנית ונמסה בפה, הג'בטה הייתה מתקתקה ונימוחה בפה, הטחינה והחצילים שדרגו את המנה כך שכל ביס ממנה היה תענוג צרוף.
גם את המנה הזו חיסלתי בתוך זמן קצר, למרות שהייתה בגודל סביר.

לקינוחים (לא כלול במחיר) הזמנו ברולה קוקוס, וקיבלנו כבונוס סורבה תפוז.
מהסורבה תפוז לא ממש התלהבתי - ניכר שהוא טרי ונעשה במקום, אבל אני אישית לא ממש מחובבי הסורבה כך שהשארתי לשאר יושבי השולחן להנות ממנו.
השוס הגדול היה הברולה קוקוס - שאפשר להבין משמו מה הוא כולל אבל קצת קשה לתאר את התענוג שבלקיחת כל ביס וביס ממנו.

סה"כ אפשר לסכם את הקונספט של המקום כפשטות משודרגת ומכאן כנראה בא השם של המקום יפו- תל אביב. אין במנות משהו גרנדיוזי שמפיל מהכיסא, אבל ניכר שימוש בחומרי גלם משובחים בכל מרכיב במנה, מה שמרים את הרמה של המנות (וגם של המחיר, מה לעשות) לגבהים של מעבר למסעדה ממוצעת.

איני יודע אם אחזור למקום בקרוב - במחיר הזה יש עוד מסעדות שף שהייתי רוצה לנסות, אבל למי שלא היה ויכול להרשות לעצמו - בהחלט שווה להקריב איזה אירוע חגיגי כדי לנסות את המקום.




 





Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...

ארכיון הבלוג