אוכלים בחוץ ואז בפנים (שווארמה, תבשיל ירקות, בטטה אפויה)

כשאין אפשרויות, או סבלנות, או חשק להמתין למשלוח - שווארמה היא פתרון פשוט.
שוב ביקרתי במקום החביב והשכונתי ששמו הפלאפל של דוד, או הפינה של דוד (כך קוראים למקום מאז השיפוצים).

הלכתי לצהריים עם ענבר ועם שמואל, חברי לעבודה. שלושתנו אכלנו שווארמה ושמענו בדיחות שאפשר לשמוע בעיקר במקומות של אוכל רחוב מפי מוכרים משעשעים וחביבים שמביאים לך את השווארמה מתחת לויטרינת הזכוכית, או סתם צועקים קאץ' פרייזס קרועים. בשלב כלשהו אהובה עוזרי נכנסה, תמיד נחמד לראות את אהובה עוזרי.

לאפה כמעט מלאה בשווארמה

מכירים את זה שאחרי שמגלגלים לכם את הלאפה - החלק הטוב של הלמעלה נופל על הדלפק ולא תמיד טורחים למלא מחדש או להחזיר פנימה את מה שנפלד (במידה ואזור העבודה נקי)? זה מה שקרה לי אתמול.
נכון, לא חייבים להתלונן על זה, לאפה מספיקה ממילא, ומה זה עוד ביס או שניים, אבל ככה אני, אוהב לספר לכם את כל הפרטים. ממילא השלב המעניין יותר של הפוסט הזה הוא דווקא על הארוחה שהייתה בבית.

מבט מלמעלה על השווארמה המיותמת

לי היה טעים, ענבר ושמואל התלוננו קצת, ואכלו הרבה. אתמול היה לחץ ויצא שלא קיבלנו ערימות מפנקות של צ'יפס, אבל זה בסדר, זה לא שמבקומות אחרים מפנקים - אז מתרגלים, יום עסל ויום בסל. לפחות הסלטים הם טריים וכיד המלך.
אני אכלתי את השווארמה, הבטתי ברחוב הרטוב מהגשם והתבאסתי שצריך לחזור לעבודה.

שווארמה עמוסה בסלט ועמבה

הערת שוליים: בדיוק השבוע דנו באתר בייגלה בתחום העמבה. אני חובב גדול של עמבה, אבל משום מה בפלאפל של דוד לא מדללים אותה בצורה הראויה, או פשוט משתמשים בסוג סמיך מאוד. הוא כבד יותר, ריחני יותר, והרבה יותר קשה להפטר ממנו בתום הארוחה. זה לא הופך אותו לפחות טעים, אבל החוויה של אחרי הופכת ליותר קשה.

ובכל זאת, עמבה זה ממש ממש ממש ממש ממש טעים.

תמונה אחרונה מארוחת הצהריים: חמוצים

 ועכשיו נעבור לעיקר: ארוחת ערב

ההתחלה הייתה פשוטה מאוד. הנחתי על תבנית אפיה בטטות פרוסות. חצי מהתבנית תיבלתי במלח ופלפל, ואת החצי השני השארתי טבעי. גיוון על הלשון זה כיף מאוד.

משחתי אותן בתערובת של שמן תירס עם שמן זית, והכנסתי לתנור לחימום - ואז כשהיו רכות לחריכה קלה על חום גבוה יותר.

קטע חדש שניסיתי אתמול ועליו גם דיווחנו בעמוד הפייסבוק שלנו, אכילת בטטה לא מבושלת.

קראתי על זה באינטרנט ואתמול החלטתי לטעום. התוצאה הייתה לא רעה בכלל. המרקם והטעם מזכירים מאוד גזר, זה מתוק, קראנצ'י וטעים.  

בטטה זה טעים, בטטה זה בריא (מדהים)

אחרי שהבטטה נכנסה לתנור החלטתי לבדוק במקרר על אילו מוצרים אפשר לבסס את ארוחת הערב.

הקורבנות היו:

• קישוא גדול
• תפוח אדמה גדול
• כוס וחצי אפונה ירוקה
• חצי כרובית בינונית
• חמישה ראשי שום גדולים
• חצי כוס אבקת קוקוס גסה
• כף חרדל גרגרים
• כמון, כורכום, פפריקה חריפה, קינמון, פלפל שחור גרוס, מלח, סוכר, כמות גדולה של ג'ינג'ר
• חצי כוס פינה קולדה על בסיס רום
• אורז לבן

ירקות עם קוקוס בנוסח כאילו הודי

השלב הראשון היה לקלות את התבלינים בשמן, זה אחד מהשלבים הסבוכים יותר של התבשיל, כאשר השלב הסבוך השני הוא להכניס את הירקות לפי אורכי הבישול הדרושים - כדי לא ליצור דייסה.

הסוכר אמנם נכלל ברשימת התבלינים, אבל אל תכניסו אותו לשמן כי הוא יהפוך לקרמל וישרף ויהרוס לכם את המנה.

החשיבות של טיגון התבלינים היא רבה. תבלינים קלויים מפרישים את טעמם בצורה עזה יותר, וחשוב להזהר שלא לשרוף את האבקות הדקות יותר, או את השומים - כי אז המנה תבושם בטעם של שום שרוף.

סוג תפוח האדמה וגודל הפרוסות גם משחק אלמנט חשוב. במקרה הזה השתמשתי בתפוח אדמה בהיר וצעיר, והוא התבשל אפילו יותר מהר מהכרובית. 

השומים המרוסקים כאמור טוגנו בהתחלה, אז הכנסתי לשמן גם את הכרובית ותפוח האדמה - לצלייה מהירה מאוד כדי שהתבלינים לא יישרפו (הירקות קיררו מעט את השמן ונתנו עוד זמן).

לאחר מכן הוספתי את הרום וקצת מים, הרום היה החלטה של הרגע כי הוא פשוט היה שם ליד צנצנות האחרות. שקלתי להשתמש במשחות הקארי שלי, אבל הבסיס כבר היה חריף יחסית עקב הפפריקה החריפה, ולא רציתי להגיע למצב בלתי אכיל - למרות שלי אישית אין בעיה עם חריף.

בכל מקרה, הכל נכנס לסיר מלבד הקוקוס, אותו אני תמיד משאיר לסוף, כדי להסמיך את הנוזלים שיש בסיר. אני מוסיף מים עד לאמצע הסיר (למראית עין זה באמצע, אבל למעשה יש פחות נוזלים מאשר נראה כי הירקות דוחסים אותם כלפי מעלה - חוק פיתגורס). בכל מקרה, כשאתם רואים שהכל רך ושיש מעט נוזלים (אל תוסיפו יותר מדי מלכתחילה, תמיד אפשר להתקדם בכמויות קטנות של מים רותחים מהקומקום) הוסיפו את הקוקוס, ערבבו היטב, תנו לזה לשבת כמה דקות - הירקות סופגים את הטעמים, הכל מתייצב והופך לאגדי.

אני אוהב דברים מתוקים אז כמובן ששמתי טיפה סילאן בנוסף לסוכר.

הערימה הירוקה הונחה בקערה חצי עמוקה מעל אורז לבן, היה טעים חמים ונעים.

לגבי הבטטה: נזכרנו בה באיחור, התבשיל היה מרכז הערב.