צ'אנדרה: עסקית ארוחת טאלי, משלוח

אחד מהכותבים בבלוג הזה מתעב אוכל הודי.
הוא לא בדיוק שונא אותו, הוא יותר חושש ממנו, הצבעים, הצורה, בעיקר החריפות.
יש לו עניינים משלו ועל פי המחשבות הפרטיות שלו הוא שולל דברי מזון רבים.
זו היא זכותו, אבל זה גם אומר שהוא לא יבוא איתי למקומות מסויימים, אפילו אם לדעתי הם באמת באמת שווים ביקור.
יש עוד אחד שמוכן לאכול אוכל הודי, נהנה ממנו בגדול, אבל מעדיף ללעוג לצבעים ולמרקמים.
גם איתו קשה ללכת למקומות; גם אם הוא בא ואפילו אם הוא נהנה - הוא יספר בדיחות ויעקם פרצופים.

שלא כמו המקומות ששווים ביקור, יש מקומות שאולי הייתם אומרים לעצמכם שעדיף ללכת למקום אחר, דומה, אם יש מקום כזה בסביבה, אם הוא פתוח, אם הוא קיים. כזו אולי היא גם צ'אנדרה, למרות שלא נעים להגיד דבר כזה על בית עסק.

עוף, ירקות, אורז

ההזמנה מסורבלת משהו, תפריט אחד מראה תמונות אבל לא ממש מספר מה כלול.
תפריט אחר מפרט יותר, אבל לא ניתן להזמין בעזרתו ישירות.
היו עוד כמה כאלה באתרים אחרים, לא כולם אמרו בדיוק את אותם דברים.
הסיטואציה שנוצרה היא שהזמנו עוד מטבלים ועוד לחמים כי לא היה ברור מה כוללת איזו מנה.
אני לא אדם שמתלונן על מטבלים ורטבים מיותרים, אבל רצוי לדעת מה מזמינים, מה מקבלים ומה חסר. במיוחד אם יש אנשים בעלי תקציב מוגבל \ לא בזבזנים שאוהבים לזרוק אוכל סתם.

צ'אטני - כוסברה, מיקסד פיקלס, רוטב לימון מוחמץ

ועכשיו לאוכל עצמו.
הוא היה לא רע. אבל כשאתם שואלים אותי מה הוא אוכל לא רע, התשובה שלי היא בדרך כלל שהוא אכיל, יחסית טעים, אבל לא עשוי באופן מקצועי, מוקפד ובטעמים שאי אפשר לשחזר לבד בבית ואפילו בהצלחה רבה יותר.
מדובר במנה סבירה, לא התמורה הכי טובה למחיר (ביחד למנות במחיר דומה במקומות דומים).
האוכל ההודי ניתן לשחזור בסביבה הביתית באופן די פשוט, צריך את המתכון ואת חומרי הגלם וממש מעט כישרון.
כמו כל סוגי הבישול, מדובר בעניין של אהבה ויש מקומות שאפילו אם הטעמים לא מדוייקים בהם - אתה לא מרגיש זלזול.
צ'אנדרה לא בדיוק מזלזלים, אבל כמישהו שסעד ממטבחם גם ממשלוחים וגם במקום עצמו - אני יכול להגיד בחופש מוחלט שהם מגישים את החוויה ההודית על הצד המרהיב שבה. הם עושים אוכל משביע, טעים בדיוק במידה הנכונה, לא מעבר לזה. מספיק טעים כדי שלא תצאו החוצה בזעם, לא מספיק טעים כדי שתחלמו על המסעדה בלילה. זהו פתרון לעת מוצא.

אם אתם נמצאים ברחוב ריב"ל, או באזור יד חרוצים, או ברחוב המסגר או שם בסביבה, ובא לכם אוכל הודי אז באמת, לכו על זה.
אם בא לכם להזמין משלוח ממקום זול שנותן מגוון ממש גדול אז באמת, לכו על זה.
אם בא לכם לסגור פינה עם תבשיל, משהו מגולגל במשהו, לגוון טיפה את הדברים הרגילים, אז באמת לכו על זה.
אם אתם רוצים אוכל הודי שיגרום לכם להתלהב בצורה חסרת רסן - יש מקומות אחרים.
אגב, צאנדרה סוגרים יחסית מאוחר, אז באמת, אם אתם שם - לכו על זה.

חברים של מוזס

בהמשך לפוסט של NISH, הייתי רוצה לחלוק את החוויה המוזסית של ערב חמישי.
היא כללה בשבילי אצבעות גבינה, סלט קיסר עוף, צ'יפס ופפסי מקס.
ארוחה פשוטה למדי, כיאה לאדם פשוט.

אם האצבעות שלכם הן גושים שמנוניים גסים, פריכים, עבים וקצרים משהו - אולי אתם סובלים מאצבעות גבינה

עצבעות הגבינה נראו שונה מבעבר, בהירות יותר, אולי הבלילה השתנתה, אולי מרכיב כלשהו. הן היו הרבה יותר עשויות מבעבר,  על אף הבהירות, וזה בא לידי ביטוי בגבינה שהייתה מותכת מספיק בשביל להיות סיבית, להבדיל מגוש גבינה סתמי (בציפוי קל, חם ושמנוני).
הרוב המלווה אותן חש שונה מבעבר, לטובה, אני מקווה שכך זה ישאר כי הרוטב הקודם הרגיש כמו משהו מהצנצנת של דוריוטס.

קיסר העוף היה טוב, במיוחד לאור סלט קיסר עוף אחר שאכלתי לאחרונה, עליו אספר בהזדמנות.
היה יחס טוב של עוף \ קרוטונים \ חסה \ רוטב \ גבינה.
בשלב כלשהו ביקשנו עוד רוטב קיסר וגם קיבלנו אותו (אמנם באיחור משמעותי).
רוטב הקיסר היה קרוב יותר לרוטב של פעם, אבל עדיין לא אותו טעם, חבל מאוד כי הוא היה מוצלח מאוד בעבר.
למרות שסלט קיסר הוא בסה"כ אוסף רכיבים בסיסיים, רוב המקומות לא מדייקים בו ויוצרים סתם עוד סלט; לא קיסר ובטח שלא שווה את המחיר.

הצ'יפס של מוזס התקרב לצורה שלו בעבר. זה חשוב לציין את זה כי לאחרונה הצ'יפס פשוט לא היה במיטבו, והרמה בעבר הייתה מן הטובות בעיר.

הארוחה הייתה טובה, אם כי החוויה בשלמותה סבלה מעומס לקוחות, רעש ועיכובים.
למרות כל הנ"ל (וגם התמחור \ מנת הצ'יפס שקטנה) הרושם שנשאר היה חיובי.

לאחרונה יש כאן המון פוסטים על מוזס, אולי יותר מדי אפילו.
אני לא חושב שזה מגיע להם, אבל זה בהחלט מסקר את המציאות. יש המון סניפים זמינים, הם שם בשעות הנכונות, האוכל מגרה מספיק בשביל שתדע מראש שאתה רוצה להכנס. אולי אחרי ירח הדבש המצויין והדיעה משהו - זה סוד הקסם שנשאר.

ח.ע.

לאחרונה יצא לי לבקר הרבה במוזס, ותמיד הזמנתי אצבעות גבינה לצד המנה, כי אי אפשר לשבת במקום שיש בו אצבעות גבינה בתפריט ולהתעלם מכך. מייסד בלוג זה המליץ לי לנסות את אצבעות הגבינה של "מייקס פלייס" בטענה שזה עולם אחר ומדהים.
ובכן, אתמול צצה ההזדמנות להגיע למייקס פלייס וכמובן שמחתי על ההזדמנות לשים את הדברים למבחן.

כשאצבעות הגבינה הגיעו בתחילה נבהלתי מגודל המנה, לא קטן, אבל לא נראה מספיק, אחרי רגע נרגעתי והגיע הזמן לטעימה. ביקשתי סכום ונאלצתי לחכות, אחרי עשר דקות ללא תשובה החלטתי ללכת על זה בידיים כמו גדול, כמובן שעם הזמן שעובר הגבינה קצת מתקשה אבל היא היתה עדיין נוזלית מספיק כשנגסתי, והטעם - גן עדן! כמובן שאין מה להשוות למוזס, עולם אחר, עולם של טעם. הטעם לקח אותי ישר לפיצה האט שנת 95, כשפיצה האט עוד היתה פיצה האט. אני לא יודע בדיוק איזו גבינה או תערובת גבינות הולכת שם, אבל אני מקווה שאולי חוכמת ההמונים כאן תוכל לעזור להגיע לתשובה. אם יש לכם מידע פנימי, או שטעמתם ויש ניחושים - בבקשה כתבו בתגובות!

מתכון לצלי

פשוט, קל, מהיר - וטעים מאוד.

1. צריכים בשר. סינטה עדיף אבל אם הממון לוחץ אפשר להסתפק בנתחים אחרים
2. מכינים "ציפוי" - מערבבים שמן זית, הרבה שום, קצת חרדל, הרבה גבינת פרמזן ואפשר גם פירורי לחם, אורגנו בנדיבות רבה, מלח ופלפל. - אין כמויות, לפי העין. מנסים. לא טעים - מכינים עוד צלי. (זה יצא טעים אבל, השאלה רק כמה)
3. אם יש על הבשר גוש שומן ענק או משהו דומה כדאי להיפטר ממנו לדעתי
4. מצפים את הבשר בציפוי, אם הוא יצא יבש מידי אפשר להוסיף שמן זית כמובן.
5. מכניסים את הצלי לתנור, חום 180-200 ל7-8 דקות והופכים לצד שני לעוד 7-8 דקות, לאחר מכן מחלישים קצת את החום, 160, ומשאירים עוד 10-15 דקות, או אם ממש לא אוהבים בשר אדום אפשר 20 דקות (להזהר שלא יותר מידי, חבל).
6. מוציאים, נהנים.

לרוב יש שאריות לציפוי - טעים מאוד מאוד לקחת פיטריות, להוציא להן את הרגל ולמלא את הפנימה שלהן בציפוי - זה אפילו טעים יותר מהצלי עצמו. ואני גם אוהב לחתוך בצל לפרוסות דקות ולהעביר אותן קצת דרך הציפוי ולפזר בתבנית - אבל זה צריך להתבשל בנפרד מהצלי כי צריך יותר זמן או חום יותר גבוה כדי להישרף קצת , כמו שצריך.

בהצלחה.

מוזס - רמת החייל

לאחרונה, ובעצם מאז ומתמיד, אנשים מתלוננים על מוזס שהוא 'לא כמו שהוא היה פעם' ושכלמיני רשתות אחרות מציעות אוכל מוצלח יותר או מה שזה לא יהיה מוצלח יותר. זה אולי נכון, אבל לא ברמת החייל.

לאחר נסיון נוסף ללכת לבלאק שסוכל במהירות רבה כשראינו התקהלות של מעל לעשרה אנשים בכניסה לבלאק, הוחלט לחצות את הכביש וללכת למוזס. 

המארחת הייתה נחמדה ומצאה לנו מקום מיד מבלי הצורך להתנהג כאילו היא עושה לנו טובה ענקית. קיבלנו מיד תפריטים והאוכל שהזמנו הגיע ממש מהר.

זה ישמע לא קשור - אבל המקום היה יחסית מלא אך לא רועש, ומואר. (לעומת מקומות אחרים שלא אציין את שמם בהם צריך לחכות מלא זמן, כדי לשבת ולחכות מלא זמן למלצר בחושך).

הזמנו שתי עסקיות,הזולות יותר (52 ש"ח כל אחת) בעסקית אפשר לבחור מתוך שני סוגי סלטים ומרק (מינסטרונה) או להוסיף 18 שקלים לראשונה מגניבה יותר. הזמנו את הסלט ה'קלאסי' שהוא חסה, ירוק וצנונית ברוטב טעים שמאופיין בחומץ וסלט 'בריאות' טעים לחובבי הג'ינג'ר שהכיל כרוב אדום, בצל ירוק, בוטנים, נבטי חמניה ועוד.

למעלה סלט 'קלאסי', למטה סלט בריאות

כמנה עיקרית הזמנו המבורגר קלאסי עשוי מדיום ופירה (חלבי) והמבורגר 'מיזרי' (שם מאוד מפתה!) צמחוני עם צ'יפס.

ההמבורגר הלא צמחוני היה טעים ומעבר לזה, בטעם בשר, (לעומת ההמבורגר של בורגוס, שיש לו טעם של מה שזה לא יהיה שההמבורגר של בורגר ראנץ' עשוי ממנו, דבר שאינו בלתי טעים, אך בהחלט בלתי בשר). הפירה היה ממש טעים בצורה מפתיעה, בעבר הזמנתי שם פירה שלא היה טעים, אך הפעם הוא היה במרקם וטעם מוצלחים מאוד.

                                                      

אנשים רבים לא אוהבים את הבשר שלהם חצי חי, אבל אני כן. כי תמיד כשזה WELL, זה מוכן יתר על המידה ואי אפשר להנות מהבשריות של הבשר.

המבורגר מדיום

                  

ההמבורגר הצמחוני עשוי מקטניות כלשהן ומגיע עם ממרח פלפלים ונבטי חמניה, מה שמוזר הוא שההמבורגר הצמחוני לא מגיע עם כל הירקות שיש בהמבורגר הרגיל (עגבניה, מלפפון חמוץ, בצל, חסה), ביקשנו את הירקות בכל זאת והם הגיעו בצלחת נפרד (ללא תוספת תשלום כמובן). 

המבורגר צמחוני 'מיזרי' וצ'יפס

ירקות 

הצ'יפס היה מעט שמנוני, מה שכנראה אומר - כמו שצריך.

אכילת המנה הצמחונית עד סופה לא צלחה מפאת חוסר יכולת, וביקשנו לארוז. לא רצינו לצאת 'כינוי מעליב שלא מעליב אף אחד מקוראינו' וביקשנו מהמלצר לעטוף את חצי ההמבורגר שנשאר בנייר על מנת שלא ימות בדרכו הביתה, מה שקיבלנו היה זה:

אריזה

משעשע.

לסיכום: 

לי לא מובן למה בלאק ובורגוס תמיד מפוצצים, האוכל שם בסדר, אבל יותר גרוע מזה של מוזס. ומה שיותר מוזר הוא שבמוזס האנשים נורמליים יותר (סועדים ועובדים כאחד) ומתייחסים אליך כסועד במסעדה ולא כפשוט עם שניתנה לו הזדמנות לטעום מאוכל האלים. אולי זה שונה במקומות שאינם רמת החייל או אוכל שאינו העסקית.

ניחא.

תעלומת החמוץ מתוק

כולם יודעים שבעבר הרחוק מסעדה סינית היתה בכל רחוב שני, ואפילו היתה להם קטגוריה משלהם בדפי זהב. כולם יודעים ש"סיני" בישראל הוא לא סיני בסין, או כנראה בכל מקום אחר בעולם, אלא איזו המצאה מוזרה.

בעבר, אם היה בא לשחק בכאילו, היתה האפשרות להביא מהסופר רוטב חמוץ מתוק, בטעם תעשייתי בדיוק כמו במסעדה הסינית הקרובה, לשפוך אותו על כל דבר כמעט, לעצום עיניים ולחלום. מאז השנים עברו, המסעדות נסגרו, המדפים בסופר הועמסו בכל טוב של מוצרי סושי שונים ממחצלת ועד סויה, אבל לאט לאט נעלם לו החמוץ מתוק והוחלף בצ'ילי מתוק, זאת למרות שיש מקום על מקום על המדף לכולם. הצ'ילי המתוק כבודו במקומו מונח, אבל זה פשוט משהו אחר.
לפני בערך חצי שנה הופיעו על המדפים רטבי חמוץ מתוק של קנור - אח! ההתרגשות!
מייד כמובן רכשתי אחד כזה הביתה וראיתי כי טוב - בחודש-חודשיים הקרובים חזרתי פעמים רבות אל אותו מדף , עד שיום אחד באתי, אבל הרוטב לא היה. חזרתי למחרת ושוב הוא לא היה, שאלתי לפשר העניין ונאמר לי שהוא לא יחזור.חיפשתי אחריו בחנויות אחרות, במכולות, אך ללא הועיל. את החודשים הבאים העברתי בעצב קולינרי, עד שיום אחד במכולת ראיתי רוטב חמוץ מתוק של אסם - חשבתי שזה חייב ניסיון - ופסק הדין הוא שזה הרבה פחות טוב מהקנור, אבל במדבר כל קוץ הוא פרח. להפתעתי - הסיפור שב על עצמו ! עם תום הבקבוק הרביעי\חמישי - לפתע אין יותר למצוא את הרוטב על המדפים, באף חנות, באף סופר.

ניסיתי מס' רטבים של חברות אחרות, מקצועיות יותר, כמו אלה עם הילד השמן, או "מזרח מערב" אבל לצערי הרוטב שלהם לא לטעמי, הוא חמוץ מאוד, ובהחלט מורגש שהוא "איכותי יותר" ופחות תעשייתי , אבל דווקא את הטעם התעשייתי אני מחפש.

אני מנצל את  הפלטפורמה הזו כקול קורא לחברות הרטבים (בעיקר קנור!!) דאגו שהרוטב ישוב למדפים!
עד אז מה שנשאר לי זה להתמודד עם החמיצות של הרטבים ה"איכותיים" אבל זה מגיע לרמה שאני מעדיף להשאר רעב :\

על מקדונלדס וצרכנות

טקסט זה נכתב ופורסם ע"י אורן שץ בשבת, ה13 לנובמבר 2010, בשעה 04:28am.

לפני כמה שנים ראיתי סרט על בחור שאוכל רק במקדונלדס כדי לבדוק מה ההשפעה על הבריאות שלו. זה היה סרט מצוין, אבל נושא הבריאות לא מעניין אותי. לפני כמה שבועות ראיתי סרט על כמה היפים שפרסמו עלונים נגד מקדונלדס בהיבטים חברתיים-כלכליים-אקולוגיים-ושאר-אידאולוגיות, ומקדונלדס עשו הרבה מאמצים כדי להשתיק אותם (כך הסרט מציג). כל הנושאים שהם פרסמו נגד מקדונלדס לא מעניינים אותי גם כן במיוחד, אבל נושא התביעה עצמה היה די מפחיד (בסוף הסתבר שמתן ההכשר לתביעת דיבה של מקדונלדס נגד שניים מהפעילים היה הפרה בוטה של התחייבות בריטניה לאמנת האיחוד האירופי, זה היה די מצחיק. לא משנה.)
כל זה היה הקדמה כדי להבהיר: אני לא מתכוון לומר פה שום דבר נגד מקדונלדס מכל בחינה של גרימת עוול לציבור באיזשהו חוסר-אחריות, פגיעה בבריאות, התאכזרות לחיות או שאר מעשים לא מוסריים. מבחינתי מקדונלדס עושה מה שהיא עושה במסגרת החוק, מנהל תקין, ושאר המאפיינים הנפוצים במסגרת בית עסק בישראל. אני הולך לתאר עובדות ואת הדיעות שלי. העובדות קרו במציאות. בדיעות שלי אין דבר להצביע על מקדונלדס כנושאת באחריות כלשהי, או על סירוב של צוותיהם למלא אחר בקשותיי. האצבע היחידה שאני מפנה היא למי שקורא את הנואט הזה.

עד כאן ענייני המנעות מתביעות דיבה ושאר מזיקין. ולעניין עצמו.

אילוסטרציה: המציג אינו חייל \ רופא

כילד אכלתי בריא וכמובן נשאתי עיניים לעבר חטיפים ומאוחר יותר ג'אנק-פוד מסחרי מתוחכם יותר. גיל ההתבגרות הביולוגי (המנטלי נמשך עד היום) המוקדם שלי התמזג באורח קסום עם כניסתן של בורגר קינג ומקדונלדס לשוק הישראלי (תוך היחשפות במקביל לרשת McSwampling - או שם דומה - המגישה רפש ביצות במשחקי המחשב שוליית המכשף 1 ו-2) וארוחת המקנאגטס הראשונה שלי בסניף מקדונלדס ליד בית האופרה מול הים, עם "אגדת השמש והירח" (של אתניקס וריטה) ברקע, כמו גם ארוחות וסניפים ספציפיים אחרים, תהיה נצורה בזכרוני לעד. מאז ארוחות כאלה הלכו ותפסו מקום פה ושם באופן עצמאי, פה ושם באופן חברתי. מאז שאני בירושלים, אני אוכל כל יום שישי במקדונלדס בסניף במרכז העיר בשעות הערב המוקדמות. אני מגיע לקופה, מחכה כמה דקות, מזמין - ארוחת מקנאגטס 10 יחידות, ספרייט ענק בלי קרח, צ'יפס/פוטטו ענק, רוטב חרדל, רוטב חמוץ-מתוק, לפעמים פאי תפוחים. לפעמים במקום נאגטס אני מזמין דאבל מק-רויאל בלי חמוצים. אחרי כמה דקות מגיעה הארוחה, כל חלק בתורו - על מגש פלסטיק מכוסה גיליון נייר. את הצ'יפס משאירים לפעמים עומד תחת מנורת החימום עד שמביאים אותו. בינתיים לפעמים כוס הספרייט מחכה במגש שלי. לפעמים הפאי מגיע לא חם, ואני מבקש שיחממו לי אחד חדש. לפעמים הצ'יפס לא ממש-חם, ואני מבקש אחד חדש. בסופו של דבר אני הולך עם המגש שלי ואוכל חם ושתיה קרה, לשבת לאכול. אני אוכל קודם כל את הצ'יפס או את הפוטטו שלא יתקרר. לצ'יפס יש טעם אבל לא כל כך חזק מעבר לרקע השמן שלו. לעתים לא-מאוד-רחוקות הוא מומלח מדי, עדות לכך שקיבלתי את תחתית מלאי הצ'יפס הנוכחי. היכן שהמלח שקע אחרי שפוזר מלמעלה על הצ'יפס הטרי כשיצא מהשמן. הרטבים מאוד שמנוניים וסמיכים, וחסרי מרקם שיאזן את הטעם החריף שלהם. הקטשופ מתוק מדי. הפוטטוז, שהיו אמורים להיות להיט, רחוקים מאוד מהפוטנציאל שלהם - כשהם מספיק חמים כדי להיות טעימים, הציפוי שלהם קצת צמיג ובהחלט לא פריך, בעוד הפנים על סף הרותח, ובלתי-ניתן למאכל ללא כוויה מצטברת על החך, המקהה את חוש הטעם (בפרט את השפעת מטבל החרדל) לקראת סיום המאכל. פעמים לא מעטות חתיכת הפוטטו מצומקת וחסרה את בשר התפו"א שיצדיק אותה, מפח נפש רציני - הנוכח לרוב במקרים אלה כמעט בכל המנה. הנאגטס ממש טעימים בעיניי, אם כי זוהרם הועם במעט מאז ימי הילדות (לא ברור אם מהרגל או משהו מהותי בתהליך הייצור), אבל לפעמים יוצאים לא עשויים עד הסוף, בפרט חלקם בעייתיים בפריכות הציפוי. לפעמים אני מוצא סיבים מבצבצים מהנאגט, אבל זה מספיק נדיר כדי לא להעיב על החוויה. הדבל מקרויאל שוחה ביותר מדי רוטב אלף האיים, שמלכלך לי את השפם והזקן. קשה לנגוס בו בלי שהעגבניה והחסה ינשרו ממנו החוצה ויפלו על גיליון הנייר שעל המגש, בעוד ניסיון לאסוף אותם משם לאחר-מכן מכתים את הידיים בכמויות נכבדות של רוטב (אלף האיים). כמו כן הלחמנייה לרוב ממש רטובה לקראת סיום האכילה, והניסיון להחזיק אותה באופן שיאפשר לנגוש גם באומצה מסתיים לרוב בנשירתה אל המגש, תוך ניסיון נואש לאחוז באומצה עצמה כמוצא אחרון. לא פעם ולא פעמיים כשהזמנתי את הפאי לסיום הארוחה, ההזמנה נשכחת והייתי צריך להזכיר אותה לצוות. תוכן הפאי לרוב או לוהט מדי ומשאיר כוויה או פושר, ומתרכז בחצי אחד של הפאי, כך שהנגיסות מן החצי השני נטולות מחית (השמנונית כשלעצמה). הספרייט בעל טעם דלוח ומתקתק באופן מעט דוחה, שונה בתכלית מן המשקה הנמכר בפחיות ובקבוקים, ובעיקר מעט יותר דליל. על המגש עצמו קשה מאוד לצופף את כל תכולת הארוחה, וצריך לעשות סדר מתמיד כדי לאפשר לצ'יפס לא להתלכלך בקטשופ למשל, ולשמור על המפיות נקיות עד סוף הארוחה - תוך כדי סיבוב המגש בשלבים שונים של מאכל הארוחה. בפרט מדאיג שחתיכות קטנות של צ'יפס מתפזרות על המגש ומתקררות לגמרי עד אכילתן - מה שמחייב היפנות לחיפושן מיד בראשית הארוחה. ככלל החוויה בסיום הארוחה היא אינה של שובע, אלא מועקה קלה בבטן, מלווה בתחושה קלה של אופוריה (נפוץ יותר בדבל מקרויאל מאשר בנאגטס -  בהם האופוריה יותר שלטת בזמן הנגיסה עצמה) ודכדוך. מבחינת ההרגשה בפה, רוב הארוחה היא איזשהו מישמש של דברים מימיים (אפקט מעיק במיוחד בגזרת הדבל מקרויאל, בפרט האומצה) השוחים בדברים שומניים. מאז התחלתי ללמוד ביולוגיה וההפרדה בין שומן ומים הרבה יותר נהירה ומעסיקה אותי בחיי היומיום, אספקט זה של הארוחה נראה אף יותר מכניסטי ונטול חדוות החיים שאוכל בד"כ מספק אצלי. כשאני מסיים לאכול, אני מפנה את המגש לפח האשפה, שלרוב כמעט מלא, ודורש מגע יד פעיל כדי לקפל את האשפה המרחפת למעלה ולאפשר כניסת האשפה מהמגש שלי. מלבד מוזיקה נחמדה אבל משעממת וקולות של אנשים אוכלים ומדברים מסביב ומזמינים בדלפק, הרעש העיקרי הנוכח ברקע האכילה הוא הצפצוף של מכונת הצ'יפס. בשנתיים האחרונות האפקט הכי חזק שיש למקדונלדס עליי הוא השחיקה המנטלית שלי ע"י הצליל הנ"ל, הנוכח בממוצע במשך יותר מרבע (לעתים יותר מחצי) מזמן השהות שלי בסניף.

עד כאן בעיקר עובדות (בפרספקטיבה אישית אמנם). מכאן אני רוצה לגשת לשלב הבעת הדיעה. הצליל הזה של מכונת הצ'יפס הוא בעיניי הדבר הראשון שמטריד אותי בקשר לכל החוויה הזו של אכילה במקדונלדס. בן אדם יושב במקום שאמור להיות נחמד ומעודד תיאבון, וכל הזמן שומע את הצפצוף הזה ברקע, מנסר בשכל, באופן שמצד אחד מונוטוני בנוכחות שלו ומצד שני חופר בזיגזוג שלו בין פאזת השקט ולבין הפאזה הרועשת - ויתרה מזאת, מרגע שנפסק הצפצוף משתלטת הידיעה המחרידה שמתישהו - אין לדעת מתי בדיוק - הוא עוד ישוב, ואין שום סיבה להתרווח חזרה בכיסא (בעל משענת פסי המתכת הכל כך מזעזעת במאונכותה). מכאן נגזר כבר כל היתר, הרגשת שפיפות הקומה, הנמיכות וחוסר-החשק האופפים את מעשה הכניסה לסניף וביצוע האקט של אכילת הארוחה במקדונלדס. המבורגר מימי-שמנוני עם צפצוף ברקע. אנשים אוכלים אוכל אחיד ברמתו ואיכותו חסרי המעוף לצלילי מוזיקה משמימה בווליום מבאס (בעמימותו הקהה). הידיעה שאחרי הכוויה מהפוטטו יבוא שלוק מספרייט סוג ב'. העיקצוץ של רוטב החרדל החריף מטעם הלוואי החמצמץ, ורוטב חמוץ-מתוק דוחה בהרכבו המתקתק בעל גוון-הטעם הסינתטי.

וכמה כל זה עולה? כמעט 56 שקלים. בדבל מקרויאל צריך להוסיף חצי שקל על כל רוטב (בנאגטס הם כלולים בעסקה). ארוחת עשר יחידות מקנאגטס בלי פאי תפוחים והגדלה לענק עולה 45 שקלים.

אבל מה האלטרנטיבה?

בחלקים נרחבים של הארץ ואף של העיר - אין כזו.

אבל גם אם יש, הנוכחות המסיבית של מקדונלדס בכל מוקד התרחשות, אפקטיבית מייתרת את השימוש באלטרנטיבה. אם יש מקדונלדס, סביר שילכו לשם. מי ילכו לשם?

הילדים.

וכאן הבעיה.

כי אני כבר אכלתי במוזס, ואכלתי באיוו, ואני יודע שדברים יכולים להיות אחרת.

אני יודע שארוחת בורגר או חטיפי עוף, צ'יפס ושתיה יכולה לעלות במסעדה לא-יוקרתית 50-55, קצת יותר ממקדונלדס - במסעדה שכונתית אפילו 37, קצת פחות ממקדונלדס.

אני יודע שארוחה כזו תאפשר לי להשתמש בסכין ובמזלג ממתכת, ובצלחת מחומר סימפטי כמו עץ או קרמיקה.

אני יודע שהשתיה תהיה טעימה כמו שאני מכיר ואוהב.

אני יודע שהצ'יפס יהיו פריכים ובשרניים או שפוטטו יהיו אפויים היטב ומתובלים בחכמה.

אני יודע שאני לא אעמוד ליד דלפק אלא אזמין בשולחן (או בטלפון בדרך).

אני יודע שהמוזיקה תהיה סבבה (גם אם לא איכותית או לטעמי).

אני יודע שהרטבים יגיעו מבקבוקים ויהיו סבירים ועם פחות חומר משמר ו/או מייצב.

אני יודע שאם אני אשתה בקש, הוא יתקפל במקום הנכון.

אני יודע שהמבורגר יהיה בעל מרקם לכיד, עובי מורגש, תערובת צפופה ומעניינת של טעמים שונים.

אני יודע שהלחמניה תהיה טעימה ושהשומשום עליה יאיר לי פנים.

אני יודע שאני לא אשמע כל מיני דברים מוזרים ברקע.

ואני בהחלט יודע שאני אצא משם שבע ומרוצה עם הרגשה נעימה בבטן.

אז למה בעצם אני אוכל במקדונלדס?

כאמור, כי הייתי ילד. כי זה מה שנחשפתי אליו.

לא הייתה בשכונה שלי מסעדת המבורגר (נגישה לילדים) כמו שיש כיום. אבל גם כיום הרבה בילויים בקניון מנגישים יותר את מקדונלדס, יותר אף משווארמה.

ויש למקדונלדס גם את ההילה הזו של משהו נוצץ ונקי יותר, לא עממי באמת. אמריקאי.

אבל חזרה אליי. אני אוכל במקדונלדס בשביל להרגיש נמוך. קשה לומר כזה דבר באופן שיובן כמו שצריך. זה לא שאני רוצה להלקות את עצמי או לגרום לי לסבל. משהו בכניסה הזו לעולם שכולו דלוח ושפוף פשוט הופכת לחלק מהשגרה וההרגל, ומשהו שהוא בעצם כן רצוי, ויש בו טעם, עושר ועניין, והנאה. אני נהנה לאכול במקדונלדס למרות כל הגועל ואי-הנוחות הכרוכים. אני אוהב להתאכזב כל פעם מחדש. אולי אוהדים של קבוצות כדורסל מסוימות יבינו את העניין. אולי מצביעי העבודה. זה פחות משנה, מה שמשנה הוא שאני עושה את הבחירות שלי מעמדה מודעת. אני יודע מה אני מוצא

שם, אני יודע מה האלטרנטיבה, ואני בוחר את אורח החיים שלי ואת הדרך שאני מכניס את עצמי למצבים מסוימים ומוציא את עצמי מהם אחר-כך כשבא לי. מה ששוב מחזיר אותי לעניין הילדים.

צריך חוצפה וביצים גדולות מאוד כדי להיות מסוגלים לעשות מה שמקדונלדס עושים. כי ברור שעם קצת דמיון ומחשבה דברים היו יכולים להיות אחרת. דברים תמיד יכולים להיות אחרת. ושוב, זו לא האשמה כלפי מקדונלדס. אבל צריך להבין איפה דברים עומדים. הם עושים מה שהם עושים כי הם יכולים. ואני אפילו לא מציע לקרוא עליהם תגר. לא להחרים אותם. ולא להפגין מולם. ולא אפילו להמנע מלאכול שם.

אבל כן צריך להבין שאפשר גם אחרת, ולהבין את הבחירה המכוונת במקדונלדס. ושוב, בפרט אם אתה ילד. אתה צריך לדעת שנוצקת לתוך המציאות הזו, הנמוכה.

שמה שאתה מכיר מילדות ותכיר בתור מבוגר אחר כך, זה לא האלטרנטיבה היחידה.

וכן, ברור שתחשף למסעדות ולטעם טוב ולסטנדרטים אחרים של תרבות אוכל. אבל עדיין, ילד שגדל היום, והילד שאני גדלתי ממנו, עמוק בלב נעוץ בו הטריז הזה, של מקדונלדס. יאללה, יש כאן מקדונלדס, בוא נאכל. ונראה לי חשוב שכבר מילדות יהיה בראש שזה לא מצב בריא ומאושר להיות בו, הלשבת לאכול במקדונלדס. זה כן עוד אחד מגווני החיים, וכן, אפשר להתענג על זה, אבל זה בכל זאת פיכסה. אז קשה לי לראות הורים נכנסים עם הילדים שלהם לסניף ולא מעבירים להם את המסר ואת התחושה. קשה לי לחשוב על הורים שנותנים כסף לילדים שלהם, ואומרים להם הכל - לא בריא, סוכר, תזמין סלט, לא גלידה, רק פעם בחודש, קולה זירו / מיץ תפוחים - רק לא שעצם החוויה היא פשוט לא משהו בכלל. ובאמת קשה לומר כזה דבר לילד, הכל נתפס מאוד אחרת, בפרט ממקור חיצוני ולא-שקול כמו הורה. אבל עדיין, משהו בסיסי בלעצור בנסיעה צפונה בסניף ולקנות שם. אפילו בלי לקנות שם, רק לעצור שם והסמל של הסניף בחלון האחורי הימני. אני לא יודע, זו בעיה.

וכל הפעילים בעד זכויות העובדים, ונגד ההתעללות בחיות, ובעד מזון בריא,  ונגד תאגידים, ונגד שימוש בכלים חד-פעמיים - ואף אחד לא פעיל כדי לגרום לרשת הג'אנק-פוד/מזון-מהיר/מקום-שאפשר-להזמין-בו-המבורגר/חטיף-עוף+צ'יפס+שתיה הנפוצה והמשפיעה בארץ להוות חוויה נעימה יותר. זה לא מסתדר. (לא, אני לא חושב שאם תתקן את כל הדברים שהפעילים כן רואים לעיניהם אז המצב כפי שתארתי ישתפר.)

אני לא בטוח שאני מצליח להעביר את הרגש-מסר במלים.

זה גם לא כמו מקדונלדס מייצגים פה איזה מקרה כללי יותר, בנוגע לצרכנות או התנהלות כללית בחיים. לא. רציתי לדבר בדיוק על מה שדיברתי, אין כאן שאר רוח רחב יותר. הקייס הזה מאוד ממוקד.

ולא שאפילו יש לי קייס חזק מדי בתכלס. לא באמת חשבתי יותר מדי על שיווק, על סוציולוגיה ופסיכולוגיה. לא חשבתי על קולינריה, תזונה, ואילוצים של טכנולוגיות מזון. זה פחות מעניין אותי, הפרקטיקה, האמת. בעיקר פשוט רציתי להעביר את התחושה הזו של המשהו שמרגיש רקוב, וגם בלי לפתור אותו, ברור כשמש שזה כך. וזהו, צריך לשים את זה על השולחן, ולהמשיך הלאה.

למקלחת ולמיטה, בתור התחלה.

מיראבל - רמת גן

זה בעצם בית קפה די קטן שנמצא בתחילת רחוב ארלוזורוב ברמת גן, על הצומת שנקראת 'כופר הישוב', בה נפגשים הרחובות - ארלוזורוב, קריניצי, סירקין וביאליק על גבול רמת גן וגבעתיים.

היו כמה עסקים כושלים שנסגרו קודם באותו מקום, וכולם היו בתי קפה באותו סגנון; נקודת התחלה מאוד מבטיחה.

במקום יש קינוחים שנראים כאילו הם נעשים במקום, קפה, ואוכל - סנדביצ'ים, פסטות, סלטים, וארוחות בוקר.

לאחר שניסינו ללכת למקום בערך פעמיים בסביבות 7 בערב, והמקום היה סגור, הלכנו לשם בשעה אחת בצהריים הפעם; ואכן, המקום היה פתוח.

הזמנו ארוחת בוקר, ושקשוקה.

ארוחת הבוקר כוללת שתי ביצים שעשויות איך שבא לך, סלט, גבינת שמנת, חמאה, לחם וריבה. 

ארוחת בוקר

ושקשוקה, שמגיעה עם סלט, גבינת שמנת ולחם. הביצים בשקשוקה היו מוכנות כמו שצריך (נוזליות מבפנים) ולא כמו בהרבה מקומות שעושים את הביצה מבושלת לגמרי והורסים את השקשוקה. 
הסלט היה טרי ונחמד, סה"כ עגבניה מלפפון וקצת בצל (או שלא היה בצל?) אבל כמו שצריך.

כאן הייתה אמורה להיות תמונה של שקשוקה אבל הייתה תקלה והיא נמחקה :(

כל האוכל שהזמנו היה לא גרוע בכלל, והכמויות אינן ענקיות כמו אלה שמציעים בארוחות בוקר במקומות אחרים וסותמים אותך לכל היום, אני מוכנה להניח שהמנות לא ענקיות מתוך שיקולים שאינם רמת הסתימות של הלקוח, אבל עדיין - המנות בגודל טוב והמחיר בהתאם - ארוחת הבוקר עולה 35 והשקשוקה 36, שזה סביר.

כיוון שלא היינו מפוצצות, קינוח היווה אופציה טובה, ולקחנו את מה שהעובדים קוראים לו 'נפולון' (...)

'נפולון'

העוגה הייתה מוצלחת, לא הכי טעימה מסוגה שאכלתי, אבל טובה בצורה סטנדרטית (שזה פחות גרוע ממה שזה נשמע, כי זה היה אחלה).


התעניינו אצל העובדים בקשר לקניית ספל קטן של אספרסו מזכוכית שנראה מאוד אטרקטיבי, הם לא הסכימו למכור לנו אחד כיוון שאין להם הרבה, לטענתם, אבל נתנו לי בחינם את הספל הקטן שבתמונה. גם טוב.

לסיכום: המקום קטן ויחסית חדש, אז השירות מוזר מעט בינתיים, אבל האוכל סביר והמחירים סבירים אז זה בסדר למי שגר בסביבה.

המחיר ששילמנו על כל האוכל היה 95 שקלים (לא כולל שירות).

שף תאכל

פסטיבל שף תאכל 14 מתקיימת החל מה8 עד ה19 לחודש זה.
הפסטיבל מתיימר להציע לגרגרנים ארוחות במחירים מוזלים במסעדות מובילות בכל רחבי הארץ.
נראה לי שהפסטיבל הנוכחי מציג שיא בעלות הארוחה - 84 שקל לאדם על ארוחה הכוללת מנה ראשונה + עיקרית + קינוח.
אם מסתכלים קצת בתפריטים המיוחדים שמציעות המסעדות לכבוד הפסטיבל מגלים ש 84 זה בעצם מחיר המינימום שאתה משלם עבור הארוחה הבסיסית המוצעת.
במחיר הזה לדוגמא כנראה לא תזכה לטעום אנטריקוט אלא להוסיף עוד כסף למחיר הארוחה.
גם במחיר 84 שקלים בלבד, אתה יוצא במעל 100 שקל לפחות לאדם כולל שתיה קלה וטיפ.

סקרתי את רשימת המסעדות בפסטיבל - יש שם כמה נחמדות אבל לא הצליחו לרתום את התותחים הכבדים שבאמת מציעים ארוחות יקרות שבמחיר רגיל כנראה לא תתקרב אליהם (למעט באירועים מיוחדים) - אני מדבר על מקומות כמו רפאל, הרברט סמואל, מסה, כתית ואני יכול להמשיך את הרשימה בקלות.

עברתי על כמה מקומות בת"א - מהמוכרים והשווים יותר ברשימה - לראות כמה כסף הפסטיבל באמת חוסך לכם.

1. באבא יאגה - אפשר להתפרע עם פטה כבד אווז ושרימפס ברוטב שום שמנת ויין. לקינוח קרם ברולה\טירמיסו.
פטה כבד ושרימפס עולים לפי התפריט באינטרנט באופן רגיל 124. בוא נניח שקינוח זה עוד 30, מה שמוביל אותנו לסכום של 154 שקל לעומת 84 בפסטיגל - נשמע שווה.

2. איטלקיה בתחנה - ארוחה לדוגמא ב84 שקל היא סלט פסטה קר, ספגטי ארביאטה ומוס שוקולד.
כל הנ"ל עולים 134 באופן רגיל - עדיין מחיר אטרקטיבי של כמעט 40 אחוז הנחה מהמחיר הרגיל.

3. וויטהול - ניתן להרכיב ארוחה נחמדה שכוללת קרפצ'יו בקר, סטייק אנטריקוט ופרפה חלבה.
לצורך כך צריך אמנם להוסיף 25 שקלים ומחיר הארוחה יוצא 109 - אבל עדיין מדובר בחיסכון משמעותי לעומת כ180 שקל מהארוחה הרגילה הייתה עולה.

4. סרגוס - פטה כבד, שלישיית בייבי בורגר (3 המבורגרים קטנים בללמניה עם תוספות) ולקינוח טירמיסו, יעלו 132 שקל באופן רגיל ו84 שקלים בפסטיבל.

5. מונטיפיורי 7 - קרפצ'יו קצבים, שרימפס בחמאת איכרים ופנקוטה יוגורט לקינוח יעלו באופן רגיל 173 שקל - בזכות הפסטיבל יש כאן חיסכון של מעל 50 אחוז - המנצח הרשמי בסקר הכאן, שמנצח גם כמעט כל קופון שתוכלו למצוא.

ערכתי את הרשימה תוך כדי השוואה בין מחירי המנות בתפריט הערב של כל המסעדות שמופיע באינטרנט.
מה שאומר ש :
1. ייתכן שמחירים שנקבתי לא מעודכנים לגמרי כתוצאה מאי שינוי של המחירים בתפריט באינטרנט (אם כי לפי ניסיוני, המחירים במציאות הם כמעט תמיד גדולים או שווים למחיר באינטרנט)
2. בצהרים ניתן לסעוד כמובן במקומות האלה יותר בזול

ההשוואה נעשתה תוך כדי הנחה שהמנה בארוחת הערב הרגילה תהיה בדיוק כמו המנה שמוגשת במסגרת הפסטיבל - אם לדוגמא אחת המסעדות מתכוונת להגיש מעין "מנה מוקטנת" זה בהחלט לא לעניין, ואני מקווה שזה לא יקרה.

בנוסף הפסטיבל הנוכחי נעשה בעיצומה של קדחת הקופונים שפוקדת את המדינה.
בהרבה מקומות כולל חלק מהמקומות שצוינו למעלה, ניתן להשיג הנחות של עד 50 אחוז בתאריכים מסויימים.
אם רוצים למצוא בכל זאת עוד פירצה אפשר לשים לב לעובדה שמרבית הקופונים מוגבלים בימי השימוש - רוב הקופונים לדוגמא אוסרים על מימוש בימי שישי בערב, ואילו כאן לא ראיתי מגבלה כזו.

אני אפסיק לכתוב עכשיו לפני שיאשימו אותי ביחצון מכוון של יום שישי הקרוב במונטיפיורי 7.

המסע בעקבות הכריך וסוף השבוע הארוך

בסוף השבוע הקודם יצאתי למסע חסר מעצורים.
הכל החל ב28.6.2012, ערב הלילה הלבן. את סיפורי הקשה אגולל בפניכם דרך נקודות מפתח בקולינריה המקומית.
שימו לב ששילבתי לינקים במקומות שהיו עליהם סיקורים קודמים - סתם אם תרצו להתרשם.

• דבוש: בצהרי יום חמישי ידידתי מהעבודה התקשרה ושאלה אם אני רוצה שהיא תביא לי מנה מדבוש. להצעות כאלה לא מסרבים ולכן לא סירבתי. לא הייתה לי שום דרך לדעת שיקח לה שעה וחצי לחזור למשרד, והשווארמה תהיה יחסית קרירה. למזלי היה יום קיץ חם כך שטמפ' הסביבה לא ציננה את הלאפה יותר מדי. כמובן שהתלוננתי בכל זאת, אבל אכלתי ונהניתי מכל ביס. דבוש יודעים מה הם עושים וכך נעלמה לה לאפה עם צ'יפס, סלט, טחינה ועמבה. (קרליבך 1)

זה די קשה לצלם לאפה שווארמה בקטע מוצלח

• המעורב: בערב יום חמישי הלכנו לראות חבר שהופיע ברחוב רוטשילד. החבר אוהב צדק חברתי וגם אנחנו, אבל אהבתו לצדק לא הפריעה לו לפרוט על מיתרי האהבה ביחד עם זמרת מוכשרת. מה שכן הפריע לו היו מוחים שמצאו לנכון לריב איתו כאילו הוא החבר הכי טוב של חולדאי. לאחר סיבובים, זיעה וביקור בכמה מסיבות - הגענו למעורב. למרות שכבר היה לילה - השווארמה עדיין ישבה לי היטב בבטן אז לא הזמנתי אוכל. במקום זה שתיתי מיץ גת. המעורב כשמו מתהדר במנות חלקי פנים שאני לא נמנה על חובביהן. החבר עם הגיטרה לקח מנה צמחונית בהתאם לצמחוניותו (כריך קציצת קמח חומוס גביה וירקות), בת הזוג לקחה מנת בשר טחון בפיתה שמכינים אותה על האש בעוד הבשר נצלה דרך הפיתה. המשכתי לשתות מיץ גת והפעם לצידו ערק. אחרי שראיתי את כולם אוכלים הזמנתי צ'יפס עליו העמסתי חרדל, קטשופ ועמבה. אומרים שגת מוריד את התאבון ועושה אותך ערני - בשלב הזה לא האמנתי עדיין לאף מילה. (אלנבי 97)

• רובן: הגענו אחרי שלוש וחצי (AM) בדרך הביתה. למעשה חלפנו על פניהם אבל אז הבנתי שבטח אגיע הביתה ואצטער אז חזרנו ואספנו לי כריך. חולקו שוטים קטנטנים של ערק כדי לחגוג את הלילה הלבן ואת יום ההולדת השלישי של רובן. את הכריך לקחתי הביתה. הלילה עדיין לא נגמר. את הכריך הכנסתי לפה לראשונה לקראת חמש. הסתבר שבאמת יש לתאבון שלי קטע מוזר, הוא בא מדי פעם, לקחתי ביס וישר אחריו הוא נעלם, ואז הופיע שוב ואז שוב נעלם. הכריך היה נהדר אגב. אחרי שש הצלחתי להכנס למיטה והתעוררתי בקפיצות של חצי שעה ושעה, ערני לחלוטין, בכל פעם פשוט מתיישב במיטה כאילו לא אשן עוד לעולם. (יהודה הלוי 112, פינת קרליבך)

• דה באן: שישי, עשר בבוקר, אני כבר מדבר עם הבולס על ללכת לאכול משהו. הערנות המטורפת גרמה לי להשתוקק לפעילות חריגה. הוחלט על סיבוב בעקבות כריכיות, כידוע סנדוויצ'ים אפשר לאכול ברצף כשיש הפרשי זמן נדיבים מספיק ובהנחה שיש מזג אוויר נוח ואווירה נעימה בבטן. נפגשנו בכיכר מגן דוד, ליד מירי אלוני. דה באן הייתה התחנה הראשונה - לקחנו את המנה המפורקת, בשר בקר בבישול ארוך, מפורק לסיבים, ברוטב מתוק, בלחמניית באו, שתי לחמניות סה"כ. הלחמניות מעט לחות מטבען, הבשר מלא מיצים ורוטב. אני אהבתי מאוד, הבולס אהב טיפה פחות, אמר שחסרים לו ירקות בפנים. (הלל הזקן 18)

• הסנדוויץ': הדרמנו על נחלת בנימין ונכנסנו אל המקום החדש הזה, עדיין בהרצה. זולתנו ומלבד הצוות היו ארבעה אנשים ועם זאת לא ממש קיבלנו יחס. אחרי בחינה של התפריט הוחלט להמשיך הלאה. משהו באווירה לא היה מזמין, התיאורים של המנות לא הלהיבו והתמונות שראיתי מבעוד מועד לא היו מטריפות במיוחד. בדיעבד אני מצטער כי מאז ראיתי תמונות מוצלחות יותר. אולי בפעם הבאה.  (נחלת בנימין 59)

• יהלומה: הביסטרו \ מזנון של יהלומה לוי זוכה לסיקור נרחב ואוהד מאוד. ציניקנים יאמרו שאולי היא משכה בחוטים מהעבר (תפקידים בכירים בתקשורת) אך די לראות שאחרי גל היח"צ הגיע גם גל של תגובות חמות מאנשים כמוני כמוכם. האינדיקציה הכי טובה לאיכות היא התפוסה - המקום היה עמוס לחלוטין עד גלישה למדרכה הקטנה. הבולס ואני לא מצאנו ולו כיסא פנוי אחרי הליכה מתישה על נחלת בנימין, סיבוב באזור המסעדות הפרסיות וקצת זיעה בעיניים. התפריט כ"כ מבטיח שאנחנו עוד נחזור. (זבולון 5)

• בוטיק נקניק: מאוכזבים מהעובדה ששתי התחנות האחרונות לא הניבו פרי - הגענו למקום שהוא בחציו פשרה. מצד אחד נמאס להסתובב בשמש, מצד שני אני כבר סיקרתי את המקום בעבר ולאו דווקא בהתלהבות. למרות המדפים העשירים ברטבים מיובאים וצנצנות נאות, ההיצע לכריכים הוא דווקא מהפשוטים שבפשוטים. אם הייתם הולכים לסופר וקונים את המוצרים הטריים ביותר אך גם הבסיסיים ביותר לכריך כנראה שהייתם מקבלים את מה שאנחנו קיבלנו. אחרי ג'בטה עם קורנביף, שני סוגי חרדל וחסה בשבילי וג'בטה עם קבנוס בצלים, עגבניה וממרחים לבנים בשביל הבולס - יצאנו שוב לשמש, לחפש את הדבר הבא. (לוינסקי 50)

זה כריך הקורנביף שלי

כריך הקבנוס של הבולס

• אוגנדה: הייתי בטוח שהדבר הנכון לעשות הוא להעמיס בורקסים וגבינות ומיני מזונות בשוק וללכת הביתה אבל ההרפתקנות של הגת חשבה אחרת. הוחלט ללכת לאוגנדה כדי להרוות את צמאוננו החדש במעט סיידר קר מהחבית. הליכה לא ארוכה מהשוק לסמטה של הרצל \ דרך יפו, ועם זאת בשמש הכל מרגיש אינסופי. כשהגענו גילינו שעדיין סגור. אכזבה מרה. (סמטת בית הבד 5)

• קארדו: הקארדו הוא התחנה ההגיונית ביותר למי שנמצא על דרך יפו ומחפש סיידר קר. על הפינה של שדרות ירושלים ודרך יפו, מול המזרקה של תאטרון גשר, עם מבט על הרחוב וצוות חביב שמככב בבר היין שהוא גם קפה וגם ביסטרו. אחרי פיינט או שניים הצטרפו אלינו יוני, אישתו אסתי ובנם התינוק המקסים אלי שהוא גם חמוד וגם מתוק (ואני לא אוהב תינוקות). כך ישבנו ולגמנו כוס אחרי כוס, עד שנהיה טיפה פחות חם ולקחנו מוניות איש איש לביתו (חוץ מיוני שגר ממש קרוב).  בקארדו יש גם אוכל אבל לנו כבר לא היה מקום. (שדרות ירושלים 3)

למקרה שלא הבנתם: יוני הוא מימין ואלי התינוק משמאל (חמוד חמוד, אל תעשו עליו עין)

• בנדיקט: שבת בבוקר. אני שוב מתעורר בקפיצה, אבל הפעם אחרי שינה אמיתית. נורא מתחשק לי בנדיקט ותוך שעה אנחנו כבר שם, בהרכב של שני זוגות. ענבר אכלה אגז בנדיקט עם בייקון, אני אכלתי את הפילדלפיה סטייל (בנדיקט על בריוש עם אספרגוס ופיסות סינטה (שהפעם היו דקות ופחותות מהרגיל). שאול ופלג חולקים פריטטה (אומלט בנוסח ספרדי עם בצל, תפו"א, פלפל אדום, שום ועשבי תיבול עם/בלי שמנת חמוצה) ואחרי חולקים פרנץ' טוסט. בשלב מסויים כולם כבר הפסיקו לנשום אבל אני עדיין נאבקתי באוכל שלי. הייתי בעיצומו של ניגוב החלמון של שלושת הביצים (הוספתי ביצה נוספת לשתיים שמגיעות עם המנה) והמתנתי בקוצר רוח ללחמים נוספים. היה בהחלט טעים מאוד. החל מחצי שעה לאחר הארוחה וכ48 שעות אחריה סבלתי מכאבי בטן נוראיים. לשאר הסועדים שלום. (שדרות רוטשילד 29)

לחם בריוש, פרוסות סינטה, אספרגוס, ביצים עלומות, כמות חזירית של רוטב הולנדייז

כאבי הבטן של הסעיף האחרון קטעו את רצף התזונה שלי.

מאוחר יותר באותו היום היינו בביקור אצל אמא שלי וטעמתי תפוחי אדמה סגולים שהיא קנתה בשוק האיכרים. היה להם טעם מפתיע של תפוחי אדמה אפויים עם מלח גס. מפתיע כ"כ שזה היה דומה לכל תפוח אדמה אחר, אולי מעט רך יותר.

היו גם פוקאצ'ות עם דברים, הייתי כבר רעב אבל הבטן עדיין הציקה אז רק טעמתי - משום מה גם בחרו לעטר אותן בעירית, עוד סיבה לא לאכול יותר מדי.

ככה נראה תפוח אדמה סגול, למקרה שלא ידעתם

• מקדונלדס: יום ראשון, אחר הצהריים מאוחרים, יושב בבית כי לא הלכתי לעבודה. אני כבר מאמין שאני מרגיש יותר טוב. משכנע את ענבר לקנות לי ארוחת צ'יקן סלקט בדרך הביתה. טורף אותה כאילו לא אכלתי מהבוקר (מה שנכון). הורמונים, אמוניה, חומרים משמרים, צבעים טעם וריח, דורדנות תאגידית, סבל של חיות, כל אלה מרגישים פתאום טוב על הלשון. המוח הוא דבר מוזר מאוד. (מנחם בגין 123)

ארוחת צ'יקן סלקט מוגדלת, עם רוטב צ'ילי מתוק

החבר הצמחוני שהופיע ברוטשילד כיכב בתצלומים של הארץ בזכות המפגינים שהתנפלו עליו.

החברים שישבו איתנו בבנדיקט הם צמחוניים גם כן.

ויתרתי על תמונות מחלק מהמקומות שאתם כבר מכירים בעל פה (רובן למשל) ולא מכל המקומות היו תמונות.

זה היה סוף שבוע ארוך שהרגיש מתגמל אף על פי הכאבים, עלילות הגת, הכמויות הנדיבות של הערק שנמזג ובעיקר בזכות הרפתקאות ואוכל טעים. אוכל כמובן הוא לא הכל בחיים, אבל הוא טעים.

משלוח מהריבר

ריבר הוא מקום המתהדר בתואר "מטבח אסייתי ישראלי".

עד לאחרונה הזמנו באופן קבוע את המטבח האסייתי הישראלי שלנו מג'פאניקה, אבל בעקבות מקרה בו שמענו את השליח שלהם צורח בחדר מדרגות על כך שהוא קיבל "רק" 7 אחוז טיפ (בנוסף ל8 שקל משלוח למסעדה), החלטנו להעביר את עסקינו למקום אחר, לפחות עד יירגע זעם.

המקום שנבחר הוא כאמור הריבר שכבר יש לו 7 סניפים, והסניף הנבחר היה הקרוב אלינו, באבן גבירול.
החלטנו לבחור במנות הווק שעפ"י התפריט יקרות בכ20-30 אחוז מהמנות בג'אפניקה.

המנות שנבחרו על ידינו הן 2 המנות הראשונות המופיעות בתפריט הווק וכנראה גם 2 הפופולריות - "שבעת הפלאים" ו"אש ולהבה"

שבעת הפלאים

אש ולהבה

שבעת הפלאים מכילה כמובן אטריות ביצים בתוספת ששת הפלאים הבאים : נתחי בקר, ברווז פריך, נתחי עוף, בוטנים, נבטים ובצל סגול.
אש ולהבה היא מנת פיקנטית יותר של אטריות ביצים המכילה בקר צלוי, נתחי עוף, כרוב, גזר ובצל סגול.

המנות באו בקופסאות פלסטיק סטנדרטיות של משלוחים. יש כאלה שיאהבו את הסגנון הזה, אבל לדעתי אחד מסמלי המטבח האסייתי הוא הקרטונים של המשלוחים, והמהדרין אף מוסיפים כיתוב בשפה שאף אחד לא מבין.
עקב כך גם היה קשה להאריך את הכמות - עושה רושם שהיה בקופסאות יותר מזון מבקרטון משלוחים סטנדרטי.

באשר למנות - בכלליות אהבנו.
מנת שבעת הפלאים הייתה גדולה ומושקעת, ואפילו הבוטנים באו ב2 צורות - מרוסקים ושלמים.
ההסתייגות היחידה שלי הייתה מנתחי הבקר שהיו יבשים קשים ללעיסה, והזכירו לי את האנטריקוט ב30 שקל שאכלתי לא מזמן.
האמת שההערה הזו נכונה לרוב המנות האסייתיות שאכלתי עם בקר - אולי עדיף לוותר ולבחור בעוף בלבד.

גם מנת אש ולהבה הייתה טובה ופיקנטית בדיוק במידה הנכונה.
החלקים החלשים במנה היו הבקר הצלוי, שלקה בתחלואים של הבקר מהמנה הקודמת, וגם הגזר שקצת לא היה קשור.

החשבון עבור 2 המנות בתוספת דמי משלוח יצא בדיוק 100 שקלים.
לא נורא עבור משלוח אסייתי טוב ומשביע, שגם הגיע מהר יחסית (קצת יותר מחצי שעה)

בהחלט נשקול להזמין משם בפעם הבאה כשנרצה משלוח מקטגוריית האסייתי, וניזכר בשליח מג'אפניקה.

נוהל שכן

בפוסט זה אין טיפת התייחסות לאוכל, יש רק התייחסות ליחס.
הערב מצאנו בתיבת הדואר מעטפה, בתוכה תפריט משלוחים של בלאק ולצידו מכתב שנפתח בכותרת "שכן יקר"
המספר שבלאק פתחו סניף פה קרוב (מאצלנו בבית 10 דקות הליכה, מגדל משה אביב ברמת גן) ואם נגיע עם מכתב זה נקבל כרטיס חבר ללא תשלום (הוא עולה 50 ש"ח ברגיל) אני מצטט: "החברות תקפה לשנה, מקנה הטבות ומבצעים מיוחדים לאורך כל השנה, הטבת יום הולדת 4 פעמים בשנה, הטבת יום נישואין, צבירה ומימוש נקודות ועוד ועוד" וגם מקבלים הנחה של 15% על הארוחה הראשונה שבה גם מקבלים את הכרטיס.

בלי קשר לזה שבלאק קצת יקר לטעמי , ושיש המבורגריות שאני אוהב יותר - עדיין זו יופי של התנהלות בלי קשר לאיך שהמסעדה עצמה.

החסרונות:

1. המסעדה כשרה. - חבל, הדבר הכי טוב בבלאק זו העוגת גבינה
2. יש כוכבית שאומרת "הטבת ההצטרפות וההטבה לעיל, תקפים בסניף מגדל אביב ר"ג בלבד" - אם זה אומר שאפשר לבוא ולקבל את הכרטיס וכו' רק שם - זה הגיוני, אם זה אומר שהטבות הכרטיס במהלך השנה כולה, תקפות רק שם - אז זה חבל.

נקוה שמסעדות אחרות יקחו דוגמה

מקס ברנר - רמת החייל

• רצינו ללכת לבלאק על מנת לערוך מחקר השוואתי (לעומת הבורגוס), אבל, אחרי שעברנו את עמדת המארחת הלא מאויישת בחוץ ואת המאוורר שיורק עלינו מים ואוויר, נעצרנו על ידי אנשים שכבר המתינו בחוץ והודיעו לנו בסמכותיות רבה שלא ניתן להכנס בלי המארחת; המארחת הגיעה בסוף ואמרה לנו שאין מקום ושנצטרך לחכות 5 דקות (כלומר זמן בלתי מוגבל כלשהו), החלטנו לחכות קצת, אבל אחרי שכל שניה סגרו לנו את הדלת כדי שחלילה לא נרגיש מזגן וכל האנשים שחיכו בחוץ נראו כאילו ממש חשוב להם להכנס - החלטנו ללכת משם למוזס. בדרך למוזס עברנו ליד מקס ברנר והחלטנו להכנס מתוך תחושת פחד שנלך למוזס וגם שם לא יהיה מקום. זו כנראה הייתה טעות גורלית.
• גם פה הייתה מארחת חמוצת פרצוף שהודיעה שניאלץ לחכות 'כמה דקות', כששאלתי אותה 'כמה?' היא עשתה לי פרצוף של 'האם יש לך תסמונת דאון שאני לא מודעת לה?' וענתה לי שצריכים לנקות שולחנות כלשהם. חיכינו עוד חמש דקות של צפיה בשולחנות ריקים ואז הושיבו אותנו.
• בפעם האחרונה שהייתי שם, לפני כ3 שנים, מקס ברנר היה מקום די בינוני כזה לארוחת צהריים שיש בו כלמיני אוכלים שונים שאפשר לבחור מהם וגם אוכל צמחוני מספק.
• לידנו ישבה חבורה מאוד מרוצה מעצמה, רועשת, וentitled של 'עובדי הייטק', שדרשו שירות מקצועי ומעולה ולא היו מוכנים להתפשר עליו!ף לאורך כל הארוחה קיוותי שהם ילכו, אבל הם הלכו רק כחצי דקה לפנינו. חבל. לא שאני לא נהנית לצפות באנשים מאוד חשובים משפילים מלצרים שלא יודעים מה מקומַם.
• העסקית כוללת מנה ראשונה, מנה עיקרית ושתיה.
• התבשר לנו שאין יותר שקשוקה בעסקית כמו שהייתה פעם, ושחלק מהדברים שמופיעים בתפריט (הרבה פחות דברים צמחוניים מפעם) לא קיימים - כמו כריך חביתה.
• הזמנו מרק עדשים וכדורי ריזוטו כמנה ראשונה:



מרק עדשים וכדור ריזוטו

• מרק העדשים היה נחמד וכלל אף גרגרי חומוס, כדור הריזוטו היה נחמד גם הוא למרות שהוא היה אחד ויחיד (כתוב 'כדורי' בתפריט).
• קיבלנו גם סלסלת לחמניות וחמאה, לא לפני שאחראי המשמרת סיכל את מזימתה לתת לנו סלסלת לחם לפני שקיבלנו את הסכו"ם שלנו. מלצרית טיפשית שכמותה. הלחם לא היה ישן, אבל לא חמים וטרי. 
• כמנות עיקריות, הזמנו (מהתפריט שלא היו בו יותר מדי בחירות שנראו לנו מעולה) - כריך סלופי ג'ו וסלט פתוש:



סלט פתוש וסלופי ג'ו

• סלט הפתוש היה מאכזב כי היה כתוב שהוא עשוי מחתיכות פיתה, אבל אלה היו חתיכות לחם גדולות, כמו כן - משום מה הייתה ציפיה שיהיו בו כלמיני ירקות דמויי חסה, אבל זה בעצם סלט ירקות פשוט עם חתיכות לחם וטחינה. לא היה בלתי טעים, אך לא מרגש בעליל.
• הסלופי ג'ו היה בסדר גמור, לא מעניין במיוחד ולא משהו שאי אפשר להכין בבית, הסלופי ג'ו בהאדסון שנמצא 100 מטר ממקס ברנר הרבה יותר ראוי ומעניין, אבל אין שם יותר מדי מנות צמחוניות, אז פעם אחרת.
• וכשתיה הזמנו גרניטה לימונענע (ברד) ומשקה עם שם מוזר ששכחתי -כתום שמורכב מיוגורט, מנגו, דבש וקינמון. השתיה הייתה בסדר גמור.

• 

  שתיה
  
  

• לסיכום - היה לא מרגש, לקח הרבה זמן, השירות לא היה מדהים (שכחתי לציין שביקשנו שתי כוסות מי ברז כ4 פעמים מתחילת הארוחה וקיבלנו אותן רק לקראת סופה), הקהל מסביב היה לוקה בכל מיני דברים - ביניהם - חסר. 

קרפצ'יו בר

הקרפצ'יו בר שוכן בתחילת רחוב אבן גבירול ומהווה אחד מ2 המוסדות בבעלות האחים דוקטור - יחד עם שיפודיית האחים.

2 מוסדות אלה סוקרו בעבר בבלוג זה.

לגבי שיפודיית האחים נכתבה ביקורת בינונית שבעיקר קבלה על התמורה הנמוכה בעד האגרה - אחרי שהלכנו לשם היינו צריכים להשלים חוסרים בפיצה פליפה הסמוכה.

לגבי הקרפצ'יו בר נכתבה ביקורת אוהדת יותר ע"י חברי sabib sabiba ששכנעה אותי לנסות את המקום, למרות ניסיון העבר שלא מוצלח במיוחד במוסד הסמוך 2 בניינים אליו.

החלטתי לעשות לעצמי מעין תעודת ביטוח, ולרכוש מבעוד מועד קופון למקום, כך שלפחות ניעקץ פחות אם הקרפצ'יו בר הוא בסגנון שיפודיית האחים.

לקראת סוף חייו של הקופון הייתה לי סוף סוף הזדמנות לבצע את זממי, וקבעתי עם sabib ללכת לשם.

הגענו לקראת השעה 19:00, ועדיין המקום לא היה ממש ערוך לקבל אותנו.

חיכינו בסבלנות על הבר הקטן במקום. רציתי מאוד לטעום את העראק בזוקה שהמקום מתהדר בו, אך לרוע המזל הוא לא היה זמין באותו היום, ונאלצתי להסתפק בבחירה אחרת, אקזוטית קצת פחות - בירה טייבה הצוננת.

לאחר כ10 דקות המתנה על הבר, התפנו לקבל את הזמנות האוכל שלנו.

אציין את חוויותיי שלי, ואם ירצה השם sabib (שבא יחד עם חברתו) ישלים.

מכיוון שהיה קופון בידי, הייתי לארג' והלכתי על הקרפצ'יו היקר בתפריט המכונה גם קרפצ'יו רוסיני

  

הקרפצ'יו הכיל פילה בקר ממולא בכבד אווז כבוש, בתיבול מחית פטריות כמהין, פסטוקים קלויים וחומץ פטל.
הקרפצ'יו הוגש יחד עם קערת לחם עם חמאה.
הקרפצ'יו עצמו היה טעים מאוד - הורגש שהבשר היה טרי ונחתך במקום לפני זמן לא רב, הכבד אווז היה מצויין (זה כבד אווז, חסר לו שלא יהיה מצוין) ותוספת הפטריות באה במקום.
בהחלט מנה טובה שהחסרון היחיד שלה הוא החיסרון של כל מנת קרפצ'יו - הן קטנות ומסתיימות מאוד מהר.
המנה, כאמור ממש לא השביעה את רעבוני, והחלטתי לעבור למנה הבאה (שלא הספקתי לצלם עקב הרעב הכבד) - סנדביץ' סטייק ברולה.

בין המנה הזו למנת הקרפצ'יו טעמתי קצת מהלחם שהוגש יחד עם החמאה - בהחלט שילוב טעים (גם עם הקרפצ'יו אגב) שעוזר לך לא להשתגע כשאתה מחכה למנה הבאה.

לאחר כ10 דקות יצא הסנדביץ' שלי - מדובר ב2 לחמניות מרוקאיות קטנות שביניהן פרוסות אנטריקוט עם גבינת גאודה מותכת, חסה ועגבניות שרי.
האדם שהכין את המנה השתמש בטכניקה מעניינת ומהירה של בישול לאנטריקוט עם מבער גז.
גם המנה הזו הייתה טובה מאוד - ולהבדיל מקודמתה השביעה (ואולי לקח לפעם הבאה - להזמין את המנות בסדר הפוך)
אפילו הנוכחות של החסה - לדעתי אויב מספר אחד של הכריך, יחד עם המלפפון הלא חמוץ - לא הצליחה לקלקל את ההנאה.

החשבון עבור 2 המנות שאכלתי ביחד עם בירה טייבה יצא כ130 שקלים ובערך 65 אחרי הנחת הקופון.
הייתי אומר שאם יש לכם קופון - לכו על זה.

חומוס אסף ביום קיץ חם - מת העולם

אם אתם חובבי חומוס ייתכן ולאחרונה שמתם לב לשינויים בחומוס שלכם או באופן בו אתם צורכים אותו.

השינויים עלולים לנבוע מהחום הנוגס בחומוס שאמור להיות בתנאים אופטימליים מכיוון שמדובר בתרכובת רגישה שמתקלקלת מהר.

כמו כן, עלול השינוי לבוא דווקא מכם, מאיך שהגוף שלכם מתמודד עם החום, עם סלידה פנימית ולא מוסברת ממאכלים כבדים ומטעמים מסויימים שלא ישרתו את הגוף שלכם כהלכה.

עוד הסבר הוא שהחומוסיות משנות את הרכב המנה האהובה כדי שלא תתקלקל במפתיע ושלא תעמיד על הסועד כך שלא יוכל לזוז.

הסברים ומחשבות נוספות תוכלו לקרוא במאמר לאכול חומוס גם בקיץ, שהתפרסם לא מזמן בבלוג חומוס להמונים.

אני לא בטוח אם אתם יכולים להבין בכלל עד כמה הגרגרים האלה עצומים

ועכשיו מהמאקרו נעבור אל המיקרו.
ביום קיץ חם הלכנו שמואל ואני אל הסניף של חומוס אסף.
ככל שנהיה חם, כך אנו פוקדים את הסניף פחות מכיוון שהביקור כרוך בהליכה ואנחנו מעדיפים שלא להזיע ולמות בדרך לארוחת הצהריים.
עם זאת, חומוס אסף מוכר על ידינו כחומוס הכי מוצלח באזור שופע חומוסיות.
התואר הזה כולל בתוכו שירותיות, תמחור ותמורה לכסף, אחידות בטעם וכמובן את הטעם עצמו שהוא מצויין גם בפני עצמו וגם ביחס לסובבים.
גם הפיתות אגב מצויינות, תמיד טריות, נפוחות ורכות.

אחרי ההקדמה המרגשת והמבטיחה הזו תוכלו לראות עוד תמונה אחת ואז לקרוא על נפילה מפתיעה ועוד מחשבות על חומוס והחיים.

שולחן מלא בתענוגות מאכזבים

ביום המסויים ההוא הכל התהפך.
החומוס היה פחות טעים מהרגיל, מעט חמצמץ, טיפה יותר סמיך, הקסם שלו אבד.
גם שמואל וגם אני הרגשנו את זה כבר על הניגוב הראשון.
גם הפלאפל היה שונה מהרגיל, טעמו לא היה כטעם הפלאפל המצויין והפיקנטי שמגישים פה כבר זמן רב.
הגרגרים עצמם גם היו שונים, הרבה יותר גדולים.
כאילו עין רעה נפלה על המטבח, הכל נראה טוב אבל מרגיש מוזר על הלשון
הטעמים אותם חיפשנו ובשבילם הלכנו בשמש לא היה בבית.
את הגעגועים שלי לטעמים המוכרים הצליח להרגיע רק הכרוב, ואולי גם הפיתה, כוס הגזוז.
גם למזלג היה את הטעם הרגיל.

לא טעם רע, אם כי טעם שונה בעליל.
אולי יד זרה נגעה בסירים, אולי החום הוציא את כולנו מהכיוון, גם את הטועמים וגם את הבשלנים.

ועכשיו לוידוי:
הייתי לא מזמן באבו חסן ולא היה לי טעים.
הייתי לא מזמן באבו דאבי והיה לי נורא.
הייתי באבו אדהם והמנה הייתה רק בסדר.
בהתחלה חששתי שמשהו מקולקל בי, אבל אז שמעתי אנשים אחרים מדברים על זה.
אחרי הכתבה בחומוס להמונים שקלתי את הנושא בעיניים אחרות, אולי זה הקיץ, החום, אולי זה ישתנה בקרוב.
הרי לא ייתכן שכל החומוסים בסביבה פתאום מאבדים את זה.
כנראה שבקיץ הקרוב ננגב בעיקר זיעה.

בית תאילנדי

רחוב בוגרשוב בת"א ידוע לשמצה בעסקי המזון המתחלפים בו.
לאחרונה ניסיתי לחשוב אילו עסקי מזון היה ברחוב לפני 3-4 שנים ושרדו, והעליתי בחכתי 3 מקומות.
הפסטה הבר שנמצא ממש ליד הדירה שלי (חייב לטעום בהזדמנות) , הMOON המפורסם שמשום מה מהווה אבן שואבת לחובבי סושי שבאים למרחקים, והמסעדה האמיתית היחידה ברחוב - "בית תאילנדי", שנמצאת ממש קרוב לפינת הירקון.

אנחנו עוברים שם הרבה בדרכנו לחדר הכושר ברחוב הירקון (מי אמר שאנחנו פדלאות שרק בולסים כל הזמן) ותמיד אנחנו רואים שהמקום מלא - אפילו בימי ראשון שנחשב יום חלש במסעדות המקום מפוצץ.

יום אחד החלטנו שזהו זה - אנחנו חייבים לרדת לשורש העניין ולבדוק פעם אחת ולתמיד את המקום הזה.
החלטנו ללכת ביום שישי ולהזמין מקום שבוע יום לפני. התקשרתי והתברר שבדיוק מישהו ביטל בשישי בערב וניתנה לי הזדמנות פז לתפוס את מקומו באם רק אמהר. נעניתי לאתגר, ולמחרת לבשנו את מיטב מחצלותינו על מנת לצעוד כ200 מטרים בערב יום שישי חמים אל המסעדה.

כבר בכניסה למסעדה ראינו 2 זוגות שבאו בלי להזמין מראש, ונדחו בנימוס עקב חוסר מקום. עקפנו אותם ובאמצעות הכוונה צמודה של המלצרית התיישבו בחלק הימני של המסעדה.

עיצוב המקום אותנטי - יש אלמנטים של במבוק, בודהה, ותמונות מן המזרח - נקודת זכות למקום.

לאחר זמן קצר הוגש לנו תפריט והתפנינו לבחור את המנות הראשונות בארוחה.
בחרנו בלביבות שרימפס שניתן לראות בתמונה העליונה ואגרול שרימפס שניתן לראות בתחתונה.
למנות נלווה רוטב מתוק-חריף.

הלביבות הזכירו מאוד שניצל חזה עוף מטוגן עם פירורים - גם בטעם וגם במראה.
הרוטב פה שדרג רבות את רמת המנה - שחוסלה במהירות.
אגרולים אני פחות אוהב בגלל שומניות היתר שהם לוקים בה בד"כ , אבל זוגתי שתחיה טעמה ואהבה, אז מה עוד אפשר לבקש.

לאחר המנות הראשונות התפנינו למנות העיקריות.
הזמנו פירות ים ברוטב צדפות (למעלה) יחד עם עוף באגוזי קשיו (למטה) - מנה שממחקר מוקדם שעשיתי באינטרנט על המקום, השאירה רושם גדול על כל מי שטעם אותם (למרות השם הלא סקסי בעליל)
כל מנה באה יחד עם צלחת גדושה של אורז לבן.

מנת פירות הים של זוגתי קצת הפחידה אותה בהתחלה.
היו שם יותר מידי חתיכות קלמרי מפחידות וצדפות, ואילו היא ציפתה להרבה יותר טבעות קלמרי ושרימפס.
למרות זאת היא החליטה לזרום איתה, ולהעביר לי מנה גדושה של פירות ים, בה היא לא חשקה.
המנה הייתה טעימה אם כי לא נפלנו מהכיסא - אני לא חושב שאפשר להשוות את איכות פירות הים בה לאלה הטריים שמתאילנד המקורית, ומה שהציל אותה בעצם היה רוטב הצדפות, איתו השתמשנו אחר כך גם כדי לעכל את האורז.

המנה שלי הייתה לעומת זאת הצלחה גדולה יותר - השתתפו בה בעצם כל המרכיבים שאני אוהב - קשיו, פטריות, בצל, פלפל וכרובית. חיסלתי את המנה במהירות עד תום, ואחרי האורז הייתי כבר מפוצץ לחלוטין.
ממבט מסביב הסתבר שאני אחד האכלנים הכבדים במקום אם לא ה - לא ראיתי מישהו שהצליח לסיים את כל מה שהזמין, וחלק גדול מהאוכל נארז במנות טייק אווי שאנשים לקחו לביתם.

המחירים במקום לא זולים - וודאי לא יחסית לתאילנד. הארוחה המדוברת עלתה מעל 200 שקל לפני טיפ ובתאילנד ארוחה דומה הייתה עולה בערך חצי.

לא בטוח שנחזור - יש מספיק אוכל דומה באיכות מסביב ובמחיר נמוך יותר - אבל בשביל חוויה חד פעמית שהשביעה אותנו היה נחמד בסה"כ.