על מקדונלדס וצרכנות

טקסט זה נכתב ופורסם ע"י אורן שץ בשבת, ה13 לנובמבר 2010, בשעה 04:28am.

לפני כמה שנים ראיתי סרט על בחור שאוכל רק במקדונלדס כדי לבדוק מה ההשפעה על הבריאות שלו. זה היה סרט מצוין, אבל נושא הבריאות לא מעניין אותי. לפני כמה שבועות ראיתי סרט על כמה היפים שפרסמו עלונים נגד מקדונלדס בהיבטים חברתיים-כלכליים-אקולוגיים-ושאר-אידאולוגיות, ומקדונלדס עשו הרבה מאמצים כדי להשתיק אותם (כך הסרט מציג). כל הנושאים שהם פרסמו נגד מקדונלדס לא מעניינים אותי גם כן במיוחד, אבל נושא התביעה עצמה היה די מפחיד (בסוף הסתבר שמתן ההכשר לתביעת דיבה של מקדונלדס נגד שניים מהפעילים היה הפרה בוטה של התחייבות בריטניה לאמנת האיחוד האירופי, זה היה די מצחיק. לא משנה.)
כל זה היה הקדמה כדי להבהיר: אני לא מתכוון לומר פה שום דבר נגד מקדונלדס מכל בחינה של גרימת עוול לציבור באיזשהו חוסר-אחריות, פגיעה בבריאות, התאכזרות לחיות או שאר מעשים לא מוסריים. מבחינתי מקדונלדס עושה מה שהיא עושה במסגרת החוק, מנהל תקין, ושאר המאפיינים הנפוצים במסגרת בית עסק בישראל. אני הולך לתאר עובדות ואת הדיעות שלי. העובדות קרו במציאות. בדיעות שלי אין דבר להצביע על מקדונלדס כנושאת באחריות כלשהי, או על סירוב של צוותיהם למלא אחר בקשותיי. האצבע היחידה שאני מפנה היא למי שקורא את הנואט הזה.

עד כאן ענייני המנעות מתביעות דיבה ושאר מזיקין. ולעניין עצמו.

אילוסטרציה: המציג אינו חייל \ רופא

כילד אכלתי בריא וכמובן נשאתי עיניים לעבר חטיפים ומאוחר יותר ג'אנק-פוד מסחרי מתוחכם יותר. גיל ההתבגרות הביולוגי (המנטלי נמשך עד היום) המוקדם שלי התמזג באורח קסום עם כניסתן של בורגר קינג ומקדונלדס לשוק הישראלי (תוך היחשפות במקביל לרשת McSwampling - או שם דומה - המגישה רפש ביצות במשחקי המחשב שוליית המכשף 1 ו-2) וארוחת המקנאגטס הראשונה שלי בסניף מקדונלדס ליד בית האופרה מול הים, עם "אגדת השמש והירח" (של אתניקס וריטה) ברקע, כמו גם ארוחות וסניפים ספציפיים אחרים, תהיה נצורה בזכרוני לעד. מאז ארוחות כאלה הלכו ותפסו מקום פה ושם באופן עצמאי, פה ושם באופן חברתי. מאז שאני בירושלים, אני אוכל כל יום שישי במקדונלדס בסניף במרכז העיר בשעות הערב המוקדמות. אני מגיע לקופה, מחכה כמה דקות, מזמין - ארוחת מקנאגטס 10 יחידות, ספרייט ענק בלי קרח, צ'יפס/פוטטו ענק, רוטב חרדל, רוטב חמוץ-מתוק, לפעמים פאי תפוחים. לפעמים במקום נאגטס אני מזמין דאבל מק-רויאל בלי חמוצים. אחרי כמה דקות מגיעה הארוחה, כל חלק בתורו - על מגש פלסטיק מכוסה גיליון נייר. את הצ'יפס משאירים לפעמים עומד תחת מנורת החימום עד שמביאים אותו. בינתיים לפעמים כוס הספרייט מחכה במגש שלי. לפעמים הפאי מגיע לא חם, ואני מבקש שיחממו לי אחד חדש. לפעמים הצ'יפס לא ממש-חם, ואני מבקש אחד חדש. בסופו של דבר אני הולך עם המגש שלי ואוכל חם ושתיה קרה, לשבת לאכול. אני אוכל קודם כל את הצ'יפס או את הפוטטו שלא יתקרר. לצ'יפס יש טעם אבל לא כל כך חזק מעבר לרקע השמן שלו. לעתים לא-מאוד-רחוקות הוא מומלח מדי, עדות לכך שקיבלתי את תחתית מלאי הצ'יפס הנוכחי. היכן שהמלח שקע אחרי שפוזר מלמעלה על הצ'יפס הטרי כשיצא מהשמן. הרטבים מאוד שמנוניים וסמיכים, וחסרי מרקם שיאזן את הטעם החריף שלהם. הקטשופ מתוק מדי. הפוטטוז, שהיו אמורים להיות להיט, רחוקים מאוד מהפוטנציאל שלהם - כשהם מספיק חמים כדי להיות טעימים, הציפוי שלהם קצת צמיג ובהחלט לא פריך, בעוד הפנים על סף הרותח, ובלתי-ניתן למאכל ללא כוויה מצטברת על החך, המקהה את חוש הטעם (בפרט את השפעת מטבל החרדל) לקראת סיום המאכל. פעמים לא מעטות חתיכת הפוטטו מצומקת וחסרה את בשר התפו"א שיצדיק אותה, מפח נפש רציני - הנוכח לרוב במקרים אלה כמעט בכל המנה. הנאגטס ממש טעימים בעיניי, אם כי זוהרם הועם במעט מאז ימי הילדות (לא ברור אם מהרגל או משהו מהותי בתהליך הייצור), אבל לפעמים יוצאים לא עשויים עד הסוף, בפרט חלקם בעייתיים בפריכות הציפוי. לפעמים אני מוצא סיבים מבצבצים מהנאגט, אבל זה מספיק נדיר כדי לא להעיב על החוויה. הדבל מקרויאל שוחה ביותר מדי רוטב אלף האיים, שמלכלך לי את השפם והזקן. קשה לנגוס בו בלי שהעגבניה והחסה ינשרו ממנו החוצה ויפלו על גיליון הנייר שעל המגש, בעוד ניסיון לאסוף אותם משם לאחר-מכן מכתים את הידיים בכמויות נכבדות של רוטב (אלף האיים). כמו כן הלחמנייה לרוב ממש רטובה לקראת סיום האכילה, והניסיון להחזיק אותה באופן שיאפשר לנגוש גם באומצה מסתיים לרוב בנשירתה אל המגש, תוך ניסיון נואש לאחוז באומצה עצמה כמוצא אחרון. לא פעם ולא פעמיים כשהזמנתי את הפאי לסיום הארוחה, ההזמנה נשכחת והייתי צריך להזכיר אותה לצוות. תוכן הפאי לרוב או לוהט מדי ומשאיר כוויה או פושר, ומתרכז בחצי אחד של הפאי, כך שהנגיסות מן החצי השני נטולות מחית (השמנונית כשלעצמה). הספרייט בעל טעם דלוח ומתקתק באופן מעט דוחה, שונה בתכלית מן המשקה הנמכר בפחיות ובקבוקים, ובעיקר מעט יותר דליל. על המגש עצמו קשה מאוד לצופף את כל תכולת הארוחה, וצריך לעשות סדר מתמיד כדי לאפשר לצ'יפס לא להתלכלך בקטשופ למשל, ולשמור על המפיות נקיות עד סוף הארוחה - תוך כדי סיבוב המגש בשלבים שונים של מאכל הארוחה. בפרט מדאיג שחתיכות קטנות של צ'יפס מתפזרות על המגש ומתקררות לגמרי עד אכילתן - מה שמחייב היפנות לחיפושן מיד בראשית הארוחה. ככלל החוויה בסיום הארוחה היא אינה של שובע, אלא מועקה קלה בבטן, מלווה בתחושה קלה של אופוריה (נפוץ יותר בדבל מקרויאל מאשר בנאגטס -  בהם האופוריה יותר שלטת בזמן הנגיסה עצמה) ודכדוך. מבחינת ההרגשה בפה, רוב הארוחה היא איזשהו מישמש של דברים מימיים (אפקט מעיק במיוחד בגזרת הדבל מקרויאל, בפרט האומצה) השוחים בדברים שומניים. מאז התחלתי ללמוד ביולוגיה וההפרדה בין שומן ומים הרבה יותר נהירה ומעסיקה אותי בחיי היומיום, אספקט זה של הארוחה נראה אף יותר מכניסטי ונטול חדוות החיים שאוכל בד"כ מספק אצלי. כשאני מסיים לאכול, אני מפנה את המגש לפח האשפה, שלרוב כמעט מלא, ודורש מגע יד פעיל כדי לקפל את האשפה המרחפת למעלה ולאפשר כניסת האשפה מהמגש שלי. מלבד מוזיקה נחמדה אבל משעממת וקולות של אנשים אוכלים ומדברים מסביב ומזמינים בדלפק, הרעש העיקרי הנוכח ברקע האכילה הוא הצפצוף של מכונת הצ'יפס. בשנתיים האחרונות האפקט הכי חזק שיש למקדונלדס עליי הוא השחיקה המנטלית שלי ע"י הצליל הנ"ל, הנוכח בממוצע במשך יותר מרבע (לעתים יותר מחצי) מזמן השהות שלי בסניף.

עד כאן בעיקר עובדות (בפרספקטיבה אישית אמנם). מכאן אני רוצה לגשת לשלב הבעת הדיעה. הצליל הזה של מכונת הצ'יפס הוא בעיניי הדבר הראשון שמטריד אותי בקשר לכל החוויה הזו של אכילה במקדונלדס. בן אדם יושב במקום שאמור להיות נחמד ומעודד תיאבון, וכל הזמן שומע את הצפצוף הזה ברקע, מנסר בשכל, באופן שמצד אחד מונוטוני בנוכחות שלו ומצד שני חופר בזיגזוג שלו בין פאזת השקט ולבין הפאזה הרועשת - ויתרה מזאת, מרגע שנפסק הצפצוף משתלטת הידיעה המחרידה שמתישהו - אין לדעת מתי בדיוק - הוא עוד ישוב, ואין שום סיבה להתרווח חזרה בכיסא (בעל משענת פסי המתכת הכל כך מזעזעת במאונכותה). מכאן נגזר כבר כל היתר, הרגשת שפיפות הקומה, הנמיכות וחוסר-החשק האופפים את מעשה הכניסה לסניף וביצוע האקט של אכילת הארוחה במקדונלדס. המבורגר מימי-שמנוני עם צפצוף ברקע. אנשים אוכלים אוכל אחיד ברמתו ואיכותו חסרי המעוף לצלילי מוזיקה משמימה בווליום מבאס (בעמימותו הקהה). הידיעה שאחרי הכוויה מהפוטטו יבוא שלוק מספרייט סוג ב'. העיקצוץ של רוטב החרדל החריף מטעם הלוואי החמצמץ, ורוטב חמוץ-מתוק דוחה בהרכבו המתקתק בעל גוון-הטעם הסינתטי.

וכמה כל זה עולה? כמעט 56 שקלים. בדבל מקרויאל צריך להוסיף חצי שקל על כל רוטב (בנאגטס הם כלולים בעסקה). ארוחת עשר יחידות מקנאגטס בלי פאי תפוחים והגדלה לענק עולה 45 שקלים.

אבל מה האלטרנטיבה?

בחלקים נרחבים של הארץ ואף של העיר - אין כזו.

אבל גם אם יש, הנוכחות המסיבית של מקדונלדס בכל מוקד התרחשות, אפקטיבית מייתרת את השימוש באלטרנטיבה. אם יש מקדונלדס, סביר שילכו לשם. מי ילכו לשם?

הילדים.

וכאן הבעיה.

כי אני כבר אכלתי במוזס, ואכלתי באיוו, ואני יודע שדברים יכולים להיות אחרת.

אני יודע שארוחת בורגר או חטיפי עוף, צ'יפס ושתיה יכולה לעלות במסעדה לא-יוקרתית 50-55, קצת יותר ממקדונלדס - במסעדה שכונתית אפילו 37, קצת פחות ממקדונלדס.

אני יודע שארוחה כזו תאפשר לי להשתמש בסכין ובמזלג ממתכת, ובצלחת מחומר סימפטי כמו עץ או קרמיקה.

אני יודע שהשתיה תהיה טעימה כמו שאני מכיר ואוהב.

אני יודע שהצ'יפס יהיו פריכים ובשרניים או שפוטטו יהיו אפויים היטב ומתובלים בחכמה.

אני יודע שאני לא אעמוד ליד דלפק אלא אזמין בשולחן (או בטלפון בדרך).

אני יודע שהמוזיקה תהיה סבבה (גם אם לא איכותית או לטעמי).

אני יודע שהרטבים יגיעו מבקבוקים ויהיו סבירים ועם פחות חומר משמר ו/או מייצב.

אני יודע שאם אני אשתה בקש, הוא יתקפל במקום הנכון.

אני יודע שהמבורגר יהיה בעל מרקם לכיד, עובי מורגש, תערובת צפופה ומעניינת של טעמים שונים.

אני יודע שהלחמניה תהיה טעימה ושהשומשום עליה יאיר לי פנים.

אני יודע שאני לא אשמע כל מיני דברים מוזרים ברקע.

ואני בהחלט יודע שאני אצא משם שבע ומרוצה עם הרגשה נעימה בבטן.

אז למה בעצם אני אוכל במקדונלדס?

כאמור, כי הייתי ילד. כי זה מה שנחשפתי אליו.

לא הייתה בשכונה שלי מסעדת המבורגר (נגישה לילדים) כמו שיש כיום. אבל גם כיום הרבה בילויים בקניון מנגישים יותר את מקדונלדס, יותר אף משווארמה.

ויש למקדונלדס גם את ההילה הזו של משהו נוצץ ונקי יותר, לא עממי באמת. אמריקאי.

אבל חזרה אליי. אני אוכל במקדונלדס בשביל להרגיש נמוך. קשה לומר כזה דבר באופן שיובן כמו שצריך. זה לא שאני רוצה להלקות את עצמי או לגרום לי לסבל. משהו בכניסה הזו לעולם שכולו דלוח ושפוף פשוט הופכת לחלק מהשגרה וההרגל, ומשהו שהוא בעצם כן רצוי, ויש בו טעם, עושר ועניין, והנאה. אני נהנה לאכול במקדונלדס למרות כל הגועל ואי-הנוחות הכרוכים. אני אוהב להתאכזב כל פעם מחדש. אולי אוהדים של קבוצות כדורסל מסוימות יבינו את העניין. אולי מצביעי העבודה. זה פחות משנה, מה שמשנה הוא שאני עושה את הבחירות שלי מעמדה מודעת. אני יודע מה אני מוצא

שם, אני יודע מה האלטרנטיבה, ואני בוחר את אורח החיים שלי ואת הדרך שאני מכניס את עצמי למצבים מסוימים ומוציא את עצמי מהם אחר-כך כשבא לי. מה ששוב מחזיר אותי לעניין הילדים.

צריך חוצפה וביצים גדולות מאוד כדי להיות מסוגלים לעשות מה שמקדונלדס עושים. כי ברור שעם קצת דמיון ומחשבה דברים היו יכולים להיות אחרת. דברים תמיד יכולים להיות אחרת. ושוב, זו לא האשמה כלפי מקדונלדס. אבל צריך להבין איפה דברים עומדים. הם עושים מה שהם עושים כי הם יכולים. ואני אפילו לא מציע לקרוא עליהם תגר. לא להחרים אותם. ולא להפגין מולם. ולא אפילו להמנע מלאכול שם.

אבל כן צריך להבין שאפשר גם אחרת, ולהבין את הבחירה המכוונת במקדונלדס. ושוב, בפרט אם אתה ילד. אתה צריך לדעת שנוצקת לתוך המציאות הזו, הנמוכה.

שמה שאתה מכיר מילדות ותכיר בתור מבוגר אחר כך, זה לא האלטרנטיבה היחידה.

וכן, ברור שתחשף למסעדות ולטעם טוב ולסטנדרטים אחרים של תרבות אוכל. אבל עדיין, ילד שגדל היום, והילד שאני גדלתי ממנו, עמוק בלב נעוץ בו הטריז הזה, של מקדונלדס. יאללה, יש כאן מקדונלדס, בוא נאכל. ונראה לי חשוב שכבר מילדות יהיה בראש שזה לא מצב בריא ומאושר להיות בו, הלשבת לאכול במקדונלדס. זה כן עוד אחד מגווני החיים, וכן, אפשר להתענג על זה, אבל זה בכל זאת פיכסה. אז קשה לי לראות הורים נכנסים עם הילדים שלהם לסניף ולא מעבירים להם את המסר ואת התחושה. קשה לי לחשוב על הורים שנותנים כסף לילדים שלהם, ואומרים להם הכל - לא בריא, סוכר, תזמין סלט, לא גלידה, רק פעם בחודש, קולה זירו / מיץ תפוחים - רק לא שעצם החוויה היא פשוט לא משהו בכלל. ובאמת קשה לומר כזה דבר לילד, הכל נתפס מאוד אחרת, בפרט ממקור חיצוני ולא-שקול כמו הורה. אבל עדיין, משהו בסיסי בלעצור בנסיעה צפונה בסניף ולקנות שם. אפילו בלי לקנות שם, רק לעצור שם והסמל של הסניף בחלון האחורי הימני. אני לא יודע, זו בעיה.

וכל הפעילים בעד זכויות העובדים, ונגד ההתעללות בחיות, ובעד מזון בריא,  ונגד תאגידים, ונגד שימוש בכלים חד-פעמיים - ואף אחד לא פעיל כדי לגרום לרשת הג'אנק-פוד/מזון-מהיר/מקום-שאפשר-להזמין-בו-המבורגר/חטיף-עוף+צ'יפס+שתיה הנפוצה והמשפיעה בארץ להוות חוויה נעימה יותר. זה לא מסתדר. (לא, אני לא חושב שאם תתקן את כל הדברים שהפעילים כן רואים לעיניהם אז המצב כפי שתארתי ישתפר.)

אני לא בטוח שאני מצליח להעביר את הרגש-מסר במלים.

זה גם לא כמו מקדונלדס מייצגים פה איזה מקרה כללי יותר, בנוגע לצרכנות או התנהלות כללית בחיים. לא. רציתי לדבר בדיוק על מה שדיברתי, אין כאן שאר רוח רחב יותר. הקייס הזה מאוד ממוקד.

ולא שאפילו יש לי קייס חזק מדי בתכלס. לא באמת חשבתי יותר מדי על שיווק, על סוציולוגיה ופסיכולוגיה. לא חשבתי על קולינריה, תזונה, ואילוצים של טכנולוגיות מזון. זה פחות מעניין אותי, הפרקטיקה, האמת. בעיקר פשוט רציתי להעביר את התחושה הזו של המשהו שמרגיש רקוב, וגם בלי לפתור אותו, ברור כשמש שזה כך. וזהו, צריך לשים את זה על השולחן, ולהמשיך הלאה.

למקלחת ולמיטה, בתור התחלה.