אוכל של קולנוע

הקרנת חצות של שישי, קניון איילון.
הלכנו לראות את פרומתאוס של רידליק סקוט. אם להתבסס על הטריילירים זו הייתה אמורה להיות חוויה קולנועית מעיפת פנים.

במזנון אנחנו מעמיסים דלי של פופקורן (אני מאוד אוהב פופקורן אבל בקולנוע אין לי סבלנות לדברים שנתקעים בשיניים, המלח המצמיא והמאבק האינסופי בחושך בעודי מנסה לא לאכול את השרופים, להמנע מהלא מפוצחים וכו'.
אני עושה החלטה מהירה והולך על הנאצ'וס.

באולמות הקולנוע של ישראל 2012 נאצ'וס הם חטיפי תירס עם טיפה סלסה בצד.
המנה הקטנה קטנה מאוד, הגדולה לא גדולה בהרבה.
הבחורה בדלפק בוחרת לתת לי כמות קטנה מאשר האחרות נותנות ללקוחות האחרים. בזמן שאחרות מעמיסות הר - שלי נתנה לי גבעה קטנה שבתחתיתה המון חתיכות שבורות.
לא נורא, אני לא הולך להציק לנערה שצריכה להתמודד עם אלפי לקוחות מעצבנים מדי ערב.
בדיעבד מסתבר שהנאצ'וס בחלקם לא ממש טריים.
אני אחיה, אם כי מאוכזב מעט.

אני זוכר שביקרתי בבית קולנוע בניו יורק, עם כיסאות עצומים שביניהם מרווח ונאצ'וס עם גבינה צהבהבה כמעט נוזלית ועשירה בטעם כמו שרק אמריקאים יודעים להזליף מהמפעלים שלהם.
החוויה הזו כ"כ רחוקה מהקולנוע הישראלי שגם אם באולמות VIP מסויימים אפשר לשבת בנוחות - הרי שאת הגבינה לא נראה לדעתי בעשור הקרוב (שלא לדבר על רוטב צ'ילי או פיסות בייקון קלויות מעל).

אגב, הסלסה והנאצ'וס יוצרים שילוב פיקנטי (אולי אפילו חריף לדודות הפולניות שבין קוראינו).
כדי להרוות את עצמי בחרתי דווקא בצמד משקאות ענבים דמויי טרופית.
יחדיו הם עלו שישה שקלים בלבד (ייתכן והייתי צריך לקחת עוד כמה), קרים וכיפיים, אין כמו משקה ענבים טוב.

הסרט היה מאכזב.
רידלי סקוט יודע לפנק מאוד בויזואליות שלו, במחוות למביני עיניין ומעמיקי חקר, בבחירת תפאורות מדהימות וזוויות שמחמיאות להן. העלילה הייתה הפריקוול של הפריקוול של הנוסע השמיני, זה לא דבר רע אבל הפריע מעט שהיא הייתה מונעת ע"י הצורך בהמשך ולאו דווקא בסיפור כתוב היטב. אם היה צורך באקשן בסיקוונס כלשהו אז הדמויות עשו את מה שהניע את האקשן ולאו דווקא את הדבר המתבקש מבחינת סיפור.
אני מקווה שעם צפיות אחרות יתגלו רובדים חדשים ועמוקים יותר, מה גם שלרידלי תמיד יש איזה חצי שעה גנוזה שצצה אחרי שנה או שתיים ומוסיפה עניין נוסף לסרט.

הנאצ'וס נגמרו לפני תחילת הסרט. ככה זה כשהכמות קטנה והפרסומות אינסופיות.

פילדלפיה

איש חכם אמר פעם שפילדפליה זה כמו לאכול דיקסי שהיה על הרצפה.

אפשר לחדד את אמרת הכנף הזו בהשוואות למקדונלדס, או אפילו בעקיצות למיניהן.

אפרופו עקיצות, אבי אפרתי נכנס בחמישי האחרון בדיקסי עצמם והותיר אחריו שובלי עשן וטוקבקים חריפים לשני הצדדים.

לא חייבים לתהות אם הטוקבקים מגיעים מבעלי אינטרס, לא חייבים כי חלק מהם שקופים אבל גם כי בסופו של דבר דיקסי מלאה בסועדים כמעט עשרים וארבע שעות ביממה, כך גם אחותה הפשוטה.

אל תתבאסו שלא רואים מה יש בפנים, אין שם כמעט כלום

החלק הקשה ביותר בכריכי פילדלפיה או סנדוויץ' אנטריקוט בכלל הוא לאו דווקא הקשה של הלחם, אלא 50% תהייה של מה אתה באמת מקבל בפנים וה50% האחרים של חתיכות השומן ושאר הרקמות הלא לעיסות שמתקבלות כשהבשר לא עובר טיפול מושקע.
הייתי רוצה לספר שפילדלפיה הם לא כאלה, אבל יש כאן הימור.
יהיו ימים שבהם תקבלו פיסות בשר שנמסות לכם בפה, יהיו ימים שתקבלו כריך שכולו לעיסה אחת ארוכה ולא נעימה, ויהיו ימים שבהם תקבלו חצי חצי. הימים האלה הם חצי נחמה מהסוג המתפשר.

האוכל הסלקטיבי (אני וגם כותבים אחרים כאן בבלוג) תמיד מתאכזב מחדש כשהפלפלים והבצלים מגיעים יחד.
יש הבוחרים לפתוח את הלחמניה, לנבור ולנפות - אני מעדיף לוותר על הרכיב הזה.
הפעם בטעות הקלדה (השתמשתי בעמדה הממוחשבת בגלל לחץ בקופה - תזכירו לי לספר על זה בהמשך) מנעתי מעצמי גם חסה ומלפפון חמוץ אשר קיימים בפילדלפיה ירקות, ולא קיימים בפילדלפיה קלאסי.
אפשר לפתוח גם פוסט שלם על ממשק ההפעלה של הקופה לשירות עצמי, אבל באנו לדבר על אוכל.

הכריך שלי היה מהסוג החצי חצי, אבל עם פחות חצי לעיס ויותר חצי נימוח (תעשו את השברים לבד).
לצערי מלבד הבשר הייתה בו רק גבינה מותכת (אליה צירפתי חרדל), אבל זה ומנה של צ'יפס סידרו אותי בשתיים בלילה.

שתיים בלילה וכאמור המקום עמוס, כך גם מסעדת האם השכנה.
זה אומר שהעסקים הולכים כמו שצריך.
אולי העם לא יודע לקרוא את מילותיו החריפות של אפרתי, אולי הם אוהבים לשלם הרבה כסף על אוכל פשוט, אולי סתם קרוב להם למקום הבילוי וההיציע מסביר פנים.
אי אפשר לדעת, אנשים עושים את הטעויות שלהם ולפעמים אפילו אוהבים כל רגע.
גם אני נהנתי מהאוכל ברמה למעלה מסבירה. הרעש והעומס לא באו בטוב, אבל זה היה קרוב, פתוח וכשהם במיטבם פילדלפיה יכולים לתת תענוג בלחמניה (רכה וטעימה).

זנגה זנגה | Zanga zanGa

סוף שבוע מהנה.
מה עוד אפשר לבקש מסוף השבוע? בילויים, חברים, אוכל טוב, משפחה, אינטימיות, צחוקים, קולנוע וכו'.
על כל אלה אנסה לספר בפוסטים הקרובים.
על כל אלה, וגם על דברים אחרים שנותרו (יש ארכיון של דברים שעוד לא הגעתי אליהם).
כל זאת ועוד החל ממחר, אבל היום עוד אפשר לספר לכם על משקה מעניין וטעים ששתיתי היום.

היינו ביפו (אחרי ארוחת שיפודים מוצלחת) ואני רציתי לשתות משהו ברחוב החם.
יפו ידוע בהיצע המשקאות הרחב.
פחיות ובקבוקים שלא רואים כל יום, תענוג לעיניים והפתעות לא צפויות.
במקרר אחד ברחוב יפת מצאתי פחיות בצבעים שונים של זנגה זנגה (כמו בפעם ההיא עם מועמר קדאפי).

בלגימה הראשונה זה מרגיש כמו מיץ תפוחים מוגז (הלכתי על טעם תפוח) רגיל שמגיע בתוך פחית מסגנון משקאות האנרגיה. בלגימה השניה מרגישים שמשהו טיפה שונה.
מבט קצר על הפחית מגלה שמדובר במשקה מבוסס מאלט (לתת), כמו בירה שחורה, אבל עם תוספי טעים.
טעים? מאוד.

ע"פ גב האריזה, המשקה מיוצר בפולין ומיובא לארץ ע"י סוויט ריאלאטי שיושבים במועצה המקומית ריינה.
כל הכבוד להם על המציאה המוצלחת, הייבוא הזה בהחלט שווה את הטרחה.
אם שאר הטעמים טובים באותה מידה (ואולי גם אם לא) אני בהחלט אעשה קניה מרוכזת ואמלא את המקרר שלי.
מומלץ לנסות.

לגבי המחיר:
אני לא בטוח כמה הפחית עלתה לי, זו הייתה קניה של 200גרם אגוזי קשיו + הפחית שהסתכמו ב21ש"ח.
שיהיה לרוויה.

תאי פוד

דבר המחבר:
את הפוסט הבא כתבתי ביום רע.
גם לי מותר שיהיו לי ימים רעים, לא?
אי אפשר להיות סלחניים כלפי כולם, אי אפשר לשמוח כל הזמן, לפעמים פשוט מקיאים אמיתות לא נעימות החוצה.
זה היה יום כזה.
מאז אמרו לי שהפוסט הזה לא משהו, שאולי עדיף לא לפרסם, שאולי אני תוקף חזק מדי מקום שמפרס אנשים.
אני לא יודע מה להגיד.
הרי אני רק מספר את מה שהיה, מה שאני הרגשתי בפה, בלב ובמקומות אחרים בהם היה לי לא נעים אחר כך.
תחשבו מה שבא לכם על הפוסט הזה, זכותכם.


ייתכן ובשבילכם אוכל הוא לא יותר מתזונה, דבר פונקציונלי שמכניסים מצד אחד ומוציאים מהצד השני, לא משהו להתעמק בו. אם אתם אכן כך אז לא ברור לי למה שתרצו לקרוא בלוג שמתרכז באוכל.
זו לא הנקודה, למעשה אני לא יודע איך לגשת לנקודה.
בכל זאת, זה יהיה קשה, אבל אני אנסה, בלי נדר.

תמונה שווה לפחות עשר מילים

תאי פוד, באמת, אתם לא אשמים, סה"כ יש לכם פוטנציאל, נשאר רק להוסיף קצת טעם למנה.
לתבל אותה, להוסיף רכיבים שאולי לא חשבתם עליהם, אני מכיר אפילו משחות קארי ורטבים מהסופר שיכולים להקפיץ את האטריות שלכם לרמה הבאה.

אבל כבר דיברנו על זה בעצם, לא?
כמה אכזבות בטעם נודלס אפשר לאכול?
כמה מוקפצים דוחים יערימו לנו על הצלחת?
כמה מרורים עוד נאלץ לעטוף בבוטנים ורטבים כדי להסוות חוסר טעם?
עד מתי בני ישראל ימשיכו לתת את ידם ואת כספם למקומות שמגישים בינוניות לחה?
החיים בארץ הזו מספיק קשים, אין צורך בכישלון של המטבח האסייתי \ אוריינטלי כדי להמשיך לזרוע מלח על הפצעים.
לא ייתכן שמרבית המקומות העוסקים בהקפצה ונודלס יגישו אוכל סוג ב' במחירים מופרזים.
לא יתכן שלרוב המסעדות יש יום רע לאורך כל השנה.
הימים הטובים או הטבחים הספציפיים שלפעמים נמצאים במטבח ושולחים אליך מנה טעימה הם לא סטטוס קוו, ואי אפשר לחיות כל הזמן באזור השלילי. זה פשוט לא מסתדר.
זה לא שבתחומים האחרים כולם כשרונות עצומים, יש כשלונות בכל מקום ובכל מטבח, אבל כנראה שהתחום הקולינרי הזה הוא זה שמושך אליו הכי הרבה בינוניות.
אולי הם נפגשים כולם וצוחקים עלינו, על הדברים שהם מאכילים אותנו, על איך בתפריטים שלמים יש אולי שתי מנות טובות, על איך שמקום מגיש את אותה מנה בשני טעמים שונים, איך אפשר לשלם מאה ש"ח על מנה בינונית ומטה.

הרשו לי לחזור לתחילת הפוסט.
אם הייתי רוצה לאכול אוכל בשביל לשבוע הייתי יכול לדחוף פיתה עם טחינה או איזה חטיף.
הייתי יכול גם לרדת לסופר ולקנות נודלס ולא להשקיע בהם בשום צורה, סתם לבשל ולזרוק עליהם משהו.
אבל לא, אני הזמנתי אוכל ממקום שמתיימר להיות משהו.
והנה הם מוסיפים חטא על פשע, אין להם שירות משלוחים משלהם, המקום עובד עם ספר האוכל.
במקרה הזה כמעט ולא היו בעיות מלבד המתנה יחסית ארוכה לאוכל, אבל זה גם רע, לא?
גם על ספר האוכל כבר יצא לי להתלונן, אבל הפעם מתלוננים על עניין אחר.

אבל מספיק שלילי, תראו איזו תמונה מקסימה ואחריה אני אנסה להיות חיובי יותר.

האגרול היה רגיל, זה אומר שהוא היה אכיל, לא מגעיל, סביר אפילו.
ע"פ החבר ששיכנע אותי להזמין מהם ואכל יחד איתי זה היה יום רע, אבל הימים הטובים לא טובים בהרבה.
אני לא בטוח אם זה דבר חיובי להגיד, אבל היי, לפחות שבענו!

עכשיו ברצינות:
זה לא היה טעים. שום דבר חוץ מהאגרול לא היה טעים.
רק הרטבים שהגיעו שיפרו את האוכל, וכעבור זמן לא רב הייתה לי בחילה.

מקדונלד'ס: פאי תפוחים + קפוצ'ינו

אל תגידו לי שאף פעם לא אכלתם במקדונלדס.
אל תגידו לי גם שלא ידעתם שמקדונלדס ישראל מעדיפים לכתוב מקדונלד'ס, כאילו שיש בעברית את השייכות הזו שמיוחסת לשפה האנגלית.
איך הייתם מעדיפים שאכתוב? ספרו לנו.

בכל מקרה, מקונלדס זה לא כזה רע.
ברור שהקולה מהולה, החיות מסכנות, הכולסטרול גואה, הבישול והשירות נעשה לרוב ע"י ילדים, אין סכו"ם, הצ'יפס מתכלה כמו שקית ניילון, המזון מעובד בצורות שאתם לא רוצים לגלות וכו'.
כל זה כאמור ברור.

עם כל הנ"ל, קורה שעוברים ליד מקדונלדס ורוצים משהו.
לפעמים קשה לשלוט בדחף שלך לתרום לתאגידים מרושעים, זה קורה לכל מי שמדבר בטלפון הסלולרי שלו או נועל נעל שיוצרה בעשור האחרון.

הנקודה של כל החפירה הזו היא שעברתי ליד מקדונלדס והיה מבצע של פאי תפוחים וקפוצ'ינו בעשרה שקלים.
זה היה יחסית מוקדם בבוקר ומשום מה זו נראתה לי דרך טובה לפתוח את היום עם קצת סבל של אחרים.
מכיוון שמקדונלדס שומרים על אחידות קיצונית - כל מי שטעם פאי תפוחים יודע בדיוק מה אכלתי, אין שום מצב בעולם שתקבלו קוביית בצק תפוחה שיש לה טעם או מראה אחרים.
הקפה היה לא רע, גם הוא מוכר וניתן לטעום אותו במקומות רבים (מבית Illy).

בסה"כ במחיר של עשרה שקלים העסק הרגיש כמו מציאה.

אם שנאתם את הפוסט שלי אז חכו שתראו איך אכלתי צ'יקן סלקט.
ביוש!

אבו שאקר, חיפה.

קודם כל התנצלות:

התמונות לא מסודרות בזווית צפיה נוחה.

אני יודע, ניסיתי, אבל משום מה המערכת מתעקשת למצב אותן דווקא בזווית הזו.

אין מה לעשות, אי אפשר להתווכח עם מחשב, רבים וטובים ניסו ותראו מה קרה להם.

אם אתם בסדר עם זה אז יאללה, בואו תכניסו קצת חומוס לעיניים שלכם.

החמוצים היו אחלה אבל העגבניה הייתה ממש ממש טובה

ובכן, זה היה יום של טיולים וסיבובים.
הגענו לחיפה עם הפנים בין הידיים (מרוב עייפות) ואחרי סידורים מרובים הגיעה שעת הצהריים ותרנו אחרי המלצה של חבר אל חומוס אבו שאקר הממוקם בנוחות בשדרות המגינים 29.
אני מקווה שכולם כבר שמו לב שאנחנו מוסרים כתובות של מקומות בהם ביקרנו בתחתית הדף, ניתן לראות את הכתובת וכשמקליקים עליה גם להגיע לאזור בגוגל מפות.
המקום היה עמוס והתיישבנו במקום צמד שבדיוק סיים.
צריך לציין שיש עוד חומוסיות והן די צמודות (ועוד המון מקומות מגוונים מאוד על הרחוב) ובדיעבת נאמר לי שגם אלו הצמודות מומלצות, אך הפעם כאמור הלכנו בעקבות המלצה מסויימת.
אל השולחן הגיעה צלחת עם חמוצים, עגבניה פרוסה ובצל. אחלה דרך להתחיל ארוחה.

פיתות שטוחות וכו'

אל השולחן הצטרפו פיתות מהזן השטוח והדק.
הן היו מספיק טריות וטעימות כדי שלא נתלונן עליהן.
בשלב הזה לקחו את ההזמנה שלנו, השירות היה מעט מבולבל אבל מאוד שמח ולבבי.
אחרי כמה זמן לקחו את גם ההזמנה של השתיה.

הבורגול מימין והמגג'רה משמאל (בשביל האשכנזים)

אחרי דקות מספר השולחן אירח עוד שתי צלוחיות, הפעם בורגול ומג'דרה.
שני התבשילים היו עמוסי בצל כך שאפילו לא שקלתי לרגע לנסותם.
אני יכול להעיד בכ"ז שהריח היה מצויין וגם מראה העיניים היה לבבי.
אגב, התוספות הכיפיות הן כנראה מה שהופך את מנת החומוס לטיפה יותר יקרה מהרגיל.

חומוס אבו שאקר, אומרים עליו דברים

הנה הוא בא, הנה הנה, חומוס אבו שאקר.
כמה יפה ככה טעים, אבל לא מיוחד. הייחוד אולי בכמות הגדולה. בקושי סיימתי, הרמתי ידיים כמה וכמה פעמים תוך כדי.
הוא לא היה מגעיל, לא היה רע, לא היה בינוני, אבל הוא לא היה חומוס שחושבים עליו אחרי.
הוא לא הרגיש כמו חומוס שאתה רוצה לחזור אליו במיוחד.
אולי זה היה יום כזה, אי אפשר לדעת מביקור אחד בלבד.
אחרי הכל, החומוסיות האחרות ברחוב היו כמעט ריקות ואצל אבו שאקר היה מפוצץ מקיר לקיר.
קשה לי להסביר, החומוס טוב, החוויה חיובית, אבל פיצוצים על הלשון וכוכבים בעיניים לא היו.

קפה קטן סוגר עניין

ואז בא קפה קטן בשביל לסגור עניין.
מפתיע איך אפילו בחום הזה הקפה יושב מצויין בגרון ובבטן ומשחרר את הגוף שלך מהכובד של הארוחה.
הוא גם מאזן את חום הגוף עם הרחוב הלוהט ואתה יוצא אנרגטי ואפילו מעט רענן.
הקפה היה מצויין אגב.

היו גם פלאפלים שהסתובבו אבל אני לא זוכר אם הגיעו אלינו, הארוחה הזו התרחשה לפני קצת יותר מחודש ואני זוכר פרטים כאלה ואחרים (למשל קבוצה של עורכי דין שישבה לידנו, הם קיבלו פלאפלים, הצטרף אליהם בחור חדש ודרש פלאפלים חמים וטריים, למרות שהייתה לידו צלחת שהונחה שם רק לפני שתיים-שלוש דקות) אבל על הפלאפל אני לא זוכר.

זה בטח גם המקום לספר שלחומוסיה יש היסטוריה והיא קיימת מתקופת המנדט.

השמועות אומרות שדווקא המסבחה בה היא הסיבה הכי טובה לקפוץ - חבל שלא אמרו לי את זה קודם.

מכירים? ספרו לנו קצת.

קפה רוטשילד

זה יכול להיות פוסט על כל דבר, אבל לא על קפה רוטשילד.

אולי קצת על קפה רוטשילד והרבה על כל דבר.

הבילבול נובע מהעובדה שלא אכלתי שם מאז השיפוצים והכריך שאתם רואים ביקר רק פעם אחת בתוך הפה שלי.

ביס אחד, זה כל מה שהיה.

בביס הזה גיליתי בצל מטוגן ומאותו הרגע הכריך הזה נעשה מיותר בעבורי.

יש לציין שברגע שביקשתי לארוז לי אותו לדרך (אני מיהרתי ולכן העדפתי לתת אותו למישהו אחר במקום להמתין לכריך אחר תחתו) ישר הציעו לי אלטרטיבות, שאלו אם לא טעים, אם קרה משהו.

שימו לב שלא אמרתי דבר ולא הרמתי את קולי, רק ביקשתי לארוז.

זה שירות, זו רגישות, אלה אנשים שמבינים שמשהו לא טוב קרה.

אדם שמקבל את מה שהוא רוצה לרוב מתיישב ואוכל אותו, אבל לא כך היה המקרה.

מחמאות.

אז כמו שאמרתי, לא אכלתי שם מאז השיפוצים.

אם אינני טועה הם החלו בפסח.

מדהים לראות איך מקום מרים את עצמו תוך חופשה קצרה לרמה ויזואלית אפילו יותר מרשימה מהעיצוב הקודם.

בית קפה נאה שממוקם בנוחות באזור יחסית רגוע, אפילו שזה על הפינה של הצומת השניה בגודלה בשכונה.

האוכל הוא אוכל של בתי קפה. 

ארוחות בוקר, כריכים, סלטים.

המחירים נסבלים, לא על הצד הזול אבל קצת לפני שמתחילים לזעוק גוועלד.

היחס כאמור מקצועי, מה שמפצה על המתנות ארוכות (יחסית ותלוי לאיזו מנה).

ועכשיו תמונות (ואז עוד דיבורים):

הכריך באמת נאה, חבל שלא אכלתי אותו

הכל טרי וחם ופריך ומריח מצויין ורואים אפילו מעט פסטו

לפעמים הקטע הזה עם השנאת בצל הורס לי את החיים

כריך רוסטביף נאה בהחלט

התמונות של הכריך עושות אותי רעב.
זה לא הגיוני כי רק עשר בבוקר אבל להיגיון אין מקום בבטן ריקה.
בסוף כן יצא לי פוסט על קפה רוטשילד, וגם קצת על הכריך, אז בעצם סתם התלוננתי.
ספרו לנו אם אכלתם שם אי פעם ומה חשבתם על החיים תוך כדי שאכלתם שם.
ואולי לא היה לכם זמן לחשוב על החיים, אם אתם מהקהל השני, לא זה שחושב, זה שמגיע לארוחות מהירות וחוזר בריצה אל המשרד.
ואולי אתם סתם רציתם שווארמה אז בכלל המשכתם במורד הרחוב.
אי אפשר לדעת איתכם.

טראנצ'ו

לרוב אני מהרהר עם עצמי על כך שבלוג הוא לא עיתון או אתר נחשב ושלרוב אני מגיע באיחור למקומות, אם בכלל, לא מתרועע בהשקות, לא מתעניין בתקופות הרצה. משאיר את העניין שלי על אש קטנה.
זו היא דרך חיים.
אם הייתי רוצה לצוץ בכל מסעדה שנפתחת - סביר שהייתי יוצר קשר עם גופי יח"ץ ומתערה בחיים הללו, דבר אשר אינני יכול לעשות מכיוון שאני אדם מהשורה ויש לי עיסוקים רבים שאינם מאפשרים לי להיות כה גמיש.

עם זאת, מדי פעם, כמו בפעם הזו ממש, יוצא לי להגיע למקומות רגע לפני שהדלתות נפתחות.
המעמד הזה מגיע עם אחריות מסויימת.
אם אהיה הראשון לבקר ואבחר לקטול - הרי אני יכול לחבל בעסק שעדיין לא נעמד על רגליו.
האם הייתם נוטלים על עצמכם אחריות שכזו?
למזלי לא היו לי יותר מדי תלונות.

טראנצ'ו פלוס, יעני משולש וחצי

ובכן טראנצ'ו.
הבולס שמע עליהם אתמול בצהריים המוקדמים ובאחר הצהריים כבר התדפקנו על הויטרינה.
המקום לא נראה גמור, לא הכל היה מסודר לחלוטין, אבל יכול להיות שיש להם טאץ' תעשייתי לתקרה.
המקום עצמו הוא חלל שבעבר היה חצי מהסניף של חינאווי בקרליבך. ישנו תנור גדול ומעניין בו אופים את הפיצה והוא למעשה הסנטר-פיס של החדר, כאשר הפעילות העיקרית מתרחשת בחלק הקדמי של התנור - היוצא אל הויטרינה המדוברת וממנה אל הרחוב.

לכשהגענו הצוות היה עסוק בתדרוך על אופי ההכנה ובהכנת מגש.
ברגע שקיבלו את פנינו נתקבל גם ההסבר ששמענו שוב כמה פעמים (כשאורחים נוספים הגיעו).
ההסבר הולך בערך ככה: טראנצ'ו זו המילה האיטלקית לסלייס של פיצה. הטראנצ'ו גדול יותר ממשולש ממוצע, וכאשר משולש ממוצע בקושי מגרד את ה90גרם הטראנצ'ו הוא בסביבות ה300. המתכון הוא איטלקי כמו גם העגבניות שאיתן מכינים את הרוטב, יש המון גבינה, הכל טרי במקום.

המשולשים אכן היו גדולים. לא רק גדולים אלא גם עבים. מדובר בפיצה שיכולה בקלות להביך את המגש העבה של פיצה האט. בצק תפוח מאוד ועם זאת קליל, לח ורך, לא לחמי מדי, כל ביס נמס בתוך הפה.
רוטב העגבניות היה מבוסס בעיקר סביב עגבניות מרוסקות \ קצוצות.
חלקתי עם זוגתי טראנצ'ו+ שהוא משולש וחצי (בעלות של 30ש"ח כאשר המשולש הרגיל עולה 25ש"ח) ויצאתי מפוצץ עד עשר בערב.

הבולס סיים בקלות טראנצ'ו וחצי בזמן שאחנו נאבקנו עם מנה באותו גודל.

מחשבות:

• הטעם של הרוטב היה נקי מדי לטעמי. אני אוהב את הרטבים שלי כבדים יותר, מתוקים יותר, עם טאץ' של שום. העגבניות המרוסקות הן מעט ניטרליות, יש להן טעם מאוד מובהק, יתכן ויהיו אנשים שיחליטו שזו הפיצה האהובה עליהם ביקום - זו לא תהיה הבחירה הראשונה שלי אבל היא בהחלט לא רעה.
• המחיר הרגיש גבוה אבל לאחר שניה של מחשבה נזכרתי שאני משלם בערך את אותם הסכומים במקומות אחרים, על כמויות פחותות. כאן המדד הוא בנפח לעומת מספר המשולשים.
• אם הם יהיו פתוחים בשעות גבוליות אז זו יכולה להיות אחלה פיצה לבלייני קרליבך.
• במידה ויהיו משלוחים אני לא רואה סיבה שלא אזמין מהם מדי פעם כדי לגוון.
• עשרה שקלים לבקבוק זכוכית של קולה? לא נעים.
• מה עם תוספות?
• אם כבר יש להם תנור מטורף (עם הסקה פנימית וניחוחות עשן) וגם תבניות די עמוקות - אולי יום יבוא והם יעשו דיפ דיש?

סיכום:

מומלץ מאוד לנסות. בטוח שלא תתאכזבו יותר מדי ואולי אפילו תגלו את הפיצה החדשה שלכם.

קשים הם חייו של המבקר

קודם כל הרשו לי לציין את הבאות: הבלוג הזה אינו מקום להסתה, גזענות, עלבונות כלליים ועל רקע דת, מוצא, בחירות קולינריות וכו'. אם יש למישהו מכם ריבים פרטיים - אנא, קחו אותם למקום פרטי.

ועכשיו למנה העיקרית.

ביקורת היא דבר לא פשוט.
כל אחד יכול להתלונן, אנשים עושים את זה בפייסבוק, בטוויטר, ברחוב, בטוקבקים בכל מקום.
עוד יותר קל להתלונן על אוכל - זה הרי עניין של טעם, כל אחד יכול לאהוב או לא לאהוב משהו, לכל אחד יש דיעה ופה וידיים ועיניים וטעם נרכש וכו'.
כאן במערכת אוכל בחוץ אנחנו מבינים שעסקים הם רגישים מכמה סיבות:

• מדובר בפרנסה של אנשים. ביקורת שלילית יכולה להרע לעסקים.
• אלה בפרוייקטים אישיים. לכל עסק טבח \ שף \ בעלים \ מישהו שאיכפת לו.
• בכלליות אף אחד לא אוהב ביקורת, במיוחד אם היא שלילית.
• לפעמים הרבה יותר קל לזעום על אחרים מאשר לבדוק אם משהו לא בסדר בעסק שלך.
• חשש שמנסים לחבל לך.

בגלל שכל הנ"ל ברור לי, אחד העמודים הראשונים שפתחנו בבלוג היה: מספר הבהרות למען שמנו הטוב והצנוע (אפשר למצוא אותו בסרגל למעלה תחת השם "לציבור הנפגעים").

אני מעלה את הנושא מכיוון שלאחרונה אנחנו מקבלים יותר ויותר תגובות זועמות מאלמונים שמתלוננים על סיקורים שלנו.

אני מאמין שלקבל ביקורת אלמונית זה קצת פחות אמין מלקבל תגובה אמיתית מטעם המסעדה.

אם היו כותבים לי במייל או אפילו מגיבים בגוף הפוסט בטענה שכך או אחרת, בואו לבדוק, נדמה כי טעיתם - הרי זה מעמיד את העסק במקום מכובד ומכבד את לקוחותיו.

כך גם אני.

אם אתם מרגישים שפוסטים עושים לכם עוול - אל תסתתרו מאחורי האלמוניות.

אתם מוזמנים לכתוב לנו, להגיד שכך או אחרת, או אפילו לנסות לבדוק על מה מתלוננים.

אם האשימו את הצוות שלכם ביחס מזלזל, אולי עדיף לעשות ישיבת צוות ולהזכיר לאנשים להיות נחמדים?

אם כתבו עליכם ביקורת חיובית וציינו משהו אחד לרעה, אולי כדאי לבדוק את המשהו הספציפי הזה במקום להשאיר תגובות מאיימות או נעלבות מטעם?

אני לא מציין את הביקורות הספציפיות שמקבלות יותר מדי יחס לאחרונה כדי לא להלבין ברבים עוד יותר את פניהם של העוסקים במלאכה, אני בטוח שכל אחד יודע בדיוק כמה פעמים הוא נכנס מאותו IP ומה הוא כתב.

למעשה אין שום צורך לכבס כביסה מלוכלכת על פני הבלוג.

אממה, הבלוג הזה הוא פרוייקט אישי של אנשים, בדיוק כמו מסעדה, בית קפה, עגלת בורקס וכו'.

זכותנו לכתוב מה שאנחנו רוצים.

העובדה שאתם יכולים בקלות למצוא אותנו באינטרנט מעידה על מיקום גבוה מבחינת מנועי חיפוש, משמע תוכן איכותי ודירוג גבוה. מה נפקה מינך? אולי זה אומר שאנשים אחרים יכולים לבוא ולראות תגובות לא נעימות בתחתיתו של פוסט כזה או אחר, ולקבל רושם מוטעה.

אם הרושם הוא מוטעה בפוסט ואתם טוענים שיש טעות - אל תתביישו, לבוא ולהזדהות רק יוסיף לכם כבוד.

כמקרה מסכם אציג שני פנים לאותו המטבע:

1. עזרא ובניו על האש: מזללת השיפודים הותיקה מקבלת ביקורות נוראיות כבר שנים על גבי שנים, בכל פלטפורמה קיימת. למעשה הביקורות משבחות - מה שמלכלך הוא תגובות וטוקבקים של גולשים מטעם, לרוב מתחרים (באזור הקרוב לעזרא ובניו יש יותר מדי מקומות דומים שלא צולחים). מי שמכיר את עזרא יודע מה טוב. המקום ייחודי מאוד ומשרת קהל ספציפי שבא בהמוניו. האם בעזרא מתרגשים? כנראה שלא.
2. מוזס. הרשת הפורחת שמצמיחה סניפים ומדפיסה שוב ושוב תפריטים חדשים. נדמה כאילו אין להם כיסא ריק בכל שעות היממה בכל ימות השבוע. עם זאת - מלא תלונות נרשמות על המנות שנהיות קטנות יותר, מנות אחרות שנעלמות מהתפריט, המחירים שעולים, טעמים שמאבדים את קסמם עקב דילול רטבים והסרת רכיבים. האם למישהו במוזס איכפת? כנראה שלא.

נדרש בטחון עצמי כדי לא להתרגש מביקורות.

יש צורך באמון במה שאתה עושה, בצדקת הדרך או לחליפין בזה שטעויות אפשר לתקן.

ואנחנו? אנחנו סתם עוד בלוג באינטרנט.

משהו מתוק

אני מחשיבה את עצמי לבן אדם של מלוחים. בניגוד לרוב האנשים שאני מכירה, אני הייתי מעדיפה ביסלי על שוקולד בכל עת. למרות זאת ואף על פי כך, גם לי לפעמים מתחשק משהו מתוק.

הרבה אנשים שואלים אותי איך אני יכולה לחיות בלי שוקולד בתור טבעונית. אז קודם כל אני אומרת להם שאני בכלל בן אדם של מלוחים, ואז אני מסבירה להם שיש מלא שוקולד שהוא לא חלבי ושטבעונים יכולים להנות ממנו. שוקולד מריר, כמובן- אחת מאבני הייסוד של התפריט הטבעוני, מגיע בשלל סוגים, תוספות ואיכויות.

אבל אני גיליתי מה אני באמת אוהבת: שוקולד צ'יפס. כן, מהסוג הכי מעאפן וזול. שוקולד צ'יפס הם פרווה, כנראה בשביל שיוכלו להתאים גם לאוכלוסיות שומרות הכשרות על שלל קינוחיהם. אני אוהבת מאוד להשתמש בצ'יפסים בצורות קצת לא קונבנציונליות (עוגיות, עוגות, מאפים וכדומה) אלא בתור תוספת מתוקה לארוחות הבוקר שלי או סתם למתי שבא לי משהו מתוק (וזה לא קורה הרבה). משהו בגודל ובמרקם שלהם הופך אותם להרבה יותר נוחים (לעצלנית כמוני) והרבה יותר כייפים. 

אני לא כל כך טובה עדיין עם דייסות קוואקר (שעד לא מזמן בכלל הגעילו אותי) אבל הגעתי למסקנה שאני חייבת להתחיל להתנסות איתן כי הן באמת יכולות להעשיר ולגוון לי את הבוקר. 

לפעמים סתם בא לי את הדבר הכי פשוט: חלב סויה, בננות מיובשות וכמובן הצ'יפסים שלי. כמה פשוט, ככה טוב.

כל מי שמבין משהו במשהו יודע שחמאת בוטנים ושוקולד זה שילוב מנצח! תוסיפו לזה צנים שכרגע יצא מהטוסטר ויש לכם נשנוש בלתי נשכח.

עוד דבר שיכול להמתיק את ארוחת הבוקר הם כמובן פירות,  שאני לפעמים מוסיפה לקונפלייקס-הבריא-של-הבחורות-שלי כדי להעשיר אותו ולהפוך אותו לקצת יותר מעניין. 

טוב, ממש עשיתי לעצמי חשק למתוק...אני הולכת לשפוך לי כמה שוקולד צ'יפסים בקערית.

נתראה בפוסט הבא (:

ליוי