אוכל של קולנוע

הקרנת חצות של שישי, קניון איילון.
הלכנו לראות את פרומתאוס של רידליק סקוט. אם להתבסס על הטריילירים זו הייתה אמורה להיות חוויה קולנועית מעיפת פנים.

במזנון אנחנו מעמיסים דלי של פופקורן (אני מאוד אוהב פופקורן אבל בקולנוע אין לי סבלנות לדברים שנתקעים בשיניים, המלח המצמיא והמאבק האינסופי בחושך בעודי מנסה לא לאכול את השרופים, להמנע מהלא מפוצחים וכו'.
אני עושה החלטה מהירה והולך על הנאצ'וס.

באולמות הקולנוע של ישראל 2012 נאצ'וס הם חטיפי תירס עם טיפה סלסה בצד.
המנה הקטנה קטנה מאוד, הגדולה לא גדולה בהרבה.
הבחורה בדלפק בוחרת לתת לי כמות קטנה מאשר האחרות נותנות ללקוחות האחרים. בזמן שאחרות מעמיסות הר - שלי נתנה לי גבעה קטנה שבתחתיתה המון חתיכות שבורות.
לא נורא, אני לא הולך להציק לנערה שצריכה להתמודד עם אלפי לקוחות מעצבנים מדי ערב.
בדיעבד מסתבר שהנאצ'וס בחלקם לא ממש טריים.
אני אחיה, אם כי מאוכזב מעט.

אני זוכר שביקרתי בבית קולנוע בניו יורק, עם כיסאות עצומים שביניהם מרווח ונאצ'וס עם גבינה צהבהבה כמעט נוזלית ועשירה בטעם כמו שרק אמריקאים יודעים להזליף מהמפעלים שלהם.
החוויה הזו כ"כ רחוקה מהקולנוע הישראלי שגם אם באולמות VIP מסויימים אפשר לשבת בנוחות - הרי שאת הגבינה לא נראה לדעתי בעשור הקרוב (שלא לדבר על רוטב צ'ילי או פיסות בייקון קלויות מעל).

אגב, הסלסה והנאצ'וס יוצרים שילוב פיקנטי (אולי אפילו חריף לדודות הפולניות שבין קוראינו).
כדי להרוות את עצמי בחרתי דווקא בצמד משקאות ענבים דמויי טרופית.
יחדיו הם עלו שישה שקלים בלבד (ייתכן והייתי צריך לקחת עוד כמה), קרים וכיפיים, אין כמו משקה ענבים טוב.

הסרט היה מאכזב.
רידלי סקוט יודע לפנק מאוד בויזואליות שלו, במחוות למביני עיניין ומעמיקי חקר, בבחירת תפאורות מדהימות וזוויות שמחמיאות להן. העלילה הייתה הפריקוול של הפריקוול של הנוסע השמיני, זה לא דבר רע אבל הפריע מעט שהיא הייתה מונעת ע"י הצורך בהמשך ולאו דווקא בסיפור כתוב היטב. אם היה צורך באקשן בסיקוונס כלשהו אז הדמויות עשו את מה שהניע את האקשן ולאו דווקא את הדבר המתבקש מבחינת סיפור.
אני מקווה שעם צפיות אחרות יתגלו רובדים חדשים ועמוקים יותר, מה גם שלרידלי תמיד יש איזה חצי שעה גנוזה שצצה אחרי שנה או שתיים ומוסיפה עניין נוסף לסרט.

הנאצ'וס נגמרו לפני תחילת הסרט. ככה זה כשהכמות קטנה והפרסומות אינסופיות.