קפה אירופה

יש המון מילים המשמשות לתיאור דבר אחד בתחום המסעדנות.

יהיו כאלה שיכנו את זה באז (המהדרין יציינו באזז) יהיו כאלה שיגידו דווקא הייפ, יש שיבחרו בביטוי חרושת שמועות או יחסי ציבור או סתם מוניטין שעובר מהר מפה לאוזן.

לא תמיד זה מוצדק, אבל לפעמים דווקא כן.

במקרה של קפה אירופה זה עניין של טעם, או למעשה זה תלוי באיזה שלב של החיים שלכם אתם נמצאים.

הרשו לי לפרט, אבל לפני כן הנה תמונה של סינטה צלויה העוטפת אספרגווס (שנצלה יחד איתה) כאשר בין האלמנטים הללו יש הר קטן של חזרת לבנה עדינה.

סינטה עדינה ומלאת טעם העוטפת אספרגוס, יחד הם נצלים על הגריל ונפגשים עם חזרת לבנה עדינה

קפה אירופה נמצא בין שני בניינים ברחוב רוטשילד (מס.9), הוא למעשה שוכן על הרחוב, תחת גגון שקוף.
מספרים שיש גם בר בקומה השניה של הבניין שבסוף החצר בה ישבנו - אבל היה כ"כ עמוס שלא הצלחנו להגיע לאזור ההוא, שלא לדבר על לראות אותו.
היושבים וגם הצוות כולם לבושים בצורה הכי אופנתית, על שפמיהם המדוייקים, מכנסיהם הצמודים (או הרחבים באזורים מסויימים), כולל סריגים, פאייטים וכו', כמובן לא לשכוח אופניים מגניבים שממתינים להם על הרחוב.
הקהל צעיר ברובו, המוזיקה רוכבת על הטרנדים הכי עכשוויים ומושמעת בעוצמה שבה צריך להגביר את הקול אם בא לכם שהאדם שיושב לצידכם ישמע אתכם.
זה לא פשע להיות צעיר, לצאת למקומות חמים ולרצות לשתות קוקטיילים חדשניים. אני מאמין שכל אחד היה או יהיה בשלב הזה בחייו, מי שיכחיש ישקר.
לפני שנעבור לתחום האוכל אנא הזינו עיניכם בשיפוד נתח הקצבים שבתמונה הבאה.

שיפוד נתח קצבים בעל טעם עז עם כל מיני קלויים וקערית מטבל

אם כך, דיברתי על אופנה ובו זמנית הצגתי אוכל.
השילוב הזה אכן קורה, הוא מתרחש כאן בשיאו. קפה אירופה מצליחים להיות טרנדיים עד כאב, קלילים עד נינוחות וטעימים עד מאוד.
הגעתי עם קבוצה גדולה ולא היה בשולחן אדם אחד שלא קיבל מנה יפה וטעימה. כל הצלוחיות כולן זכו לצילומי אינסטגרם וקריאות התלהבות.
רוב הנוכחים נהגו אבל אני לא - ככה שהשרתי לעצמי לבחון את מצע המשקאות, רובם היו לא רעים (אם כי לא גאוניים).
גם העלות של כל העניין לא הייתה גבוהה מדי, בהתייחס למסעדות אופנתיות אחרות אפשר להגיד שזה אפילו סוג של זול.
מדובר בבילוי אופנתי איכותי, במיקום מצויין ועם אוכל מצויין.

אני לא יודע מה זה, בשלב הזה כבר הייתי שתוי מדי

וכמובן תלונה אחת לסיום כי אחרת איפה הביקורת:

הצוות לא היה קשוב מדי, ואפילו היה שלב שבו התעקשו שלא להוציא את הבצל ממנה מסויימת כי "השף לא יאהב זאת".

עם כל הכבוד לחינניות ולאפנתיות, שירותיות היא אחת המעלות החשובות ביותר בתחום ההסעדה וכאן הוא נעשה כבדך אגב.

עם זאת חשוב לציין שזו האווירה הכללית של המקום. מדובר במסעדה שנקראת כמו בית קפה, נראית ומתנהגת כמו פאב ושלוקח קצת זמן מרוב ההמולה להבין שיש פה אנשים שיושבים ואוכלים.

מלבד זאת הכל אחלה, אבל באמת באמת אחלה.

אולי צריך אפילו להגיד תודה שהצלחנו להכנס לשם, היו אחרינו המון המון אנשים שחיכו נצח.

החיים הפשוטים: כריך נקניק

לחמניה מתוקה טריה, חרדל שום צרפתי, נקניק סלמי פרוס דק דק.

יש שיגידו שאין צורך לחפש כריכיות וסנדוויצ'יות אם יש לך את הנ"ל בבית.

לא היה לי אותם בבית אבל קניתי בסופר מתחת לבית של חבר. חשבנו ארוכות איפה לאכול באותו הערב ובסוף הלכנו לסופר הקרוב לביתו ורכשנו כל מיני.

היה תענוג, ירד חלק והשאיר אחריו שובל של טעם, עם מיץ רימונים בצד. ארוחה פשוטה ועם זאת מדהימה.

פרוסות הנקניק היו שזורות גרגרי פלפל שחור, ברמת מליחות מושלמת ושמנוניות בדיוק במידה.

טעים כבר אמרתי?

סלמי, חרדל, לחמניית שומשום טרייה ומתוקה

חשוב לציין שהחרדל היה מציאה, הוא היה זול בצורה מחשידה וטעים עוד יותר.
תוכלו לראות אותו כאן למטה ולהשוות במידה ותתקלו בו במכולת הקרובה לביתכם.
חרדל בטעמים הוא כבר מזמן לא מצרך נדיר, אם כי במקומות רבים מתעקשים להחזיק בעיקר חרדל צהוב מהסוגים המוכרים (בד"כ תלמה ולצידו היינץ) ואולי כמה סוגים של חרדל גרגרי (או גרגירים, מה שבא לכם).
כמובן שעכשיו ישנם גם ממרחים בטעם חרדל, מבוססי מיונז וכו', אבל שוב, אני מאבד את הפוקוס, לאחרונה יותר ויותר מרכולים מחזיקים חרדל בטעמים, דהיינו חרדל עם חזרת, חרדל חריף, חרדל דבש ועוד.

חרדל עם שום ועשבי תיבול מבית Bornier

לסיכום:
סלמי פרוס דק דק, חרדל שום עם עשבי תיבול ולחמניית סומסום (ידעתם שאפשר לכתוב גם שומשום וגם סומסום?) טריה ומתוקה - כל אלה יחד יכולים לסגור לכם את הפינה חיש מהר.
סדרות חדשות של נתחים פרוסים דק דק או הסדרות הדומות של נתחים "כמו מעדנייה" אמנם לא נותנים ערך רב לכסף כי הם בד"כ עולים כמו כריך בסיסי בסנדוויצ'יה אבל ללא הרטבים או הלחים הנדרש - אבל עם מעט השקעה תוכלו להכין אחלה כריך.
לגבי החרדל - אמנם זה לא כיף כמו להכין חרדל ביתי (זה ממש פשוט, תנסו פעם) אבל חרדל כ"כ טעים במחיר כ"כ נמוך - זה כבר חומר לאגדות עם.
יאללה, שיהיה בתאבון.

הנאה מרובה: פליישמן דלי

והרי סיפור קצר:

מעשה בביקור שני בכריכיה פליישמן דלי. הלוואי והיו יותר ביקורים אבל הם מעט רחוקים ולא גמישים בשעות העבודה (למרות שהבנתי שבימי חמישי הם מאכילים בליינים עד אור הבוקר).

בכל מקרה, קודם תראו את התמונה ואז תשמעו את היספור (ספויילר: בעיקר תשבוחות).

לקחתי כריך קורביף למרות שכמעט ולקחתי את כריך השרדד ביף שלהם, בקר בבישול ארוך, מפורק ומתובל ברוטב BBQ.
הסנדוויץ' תובל בחרדל צהוב, רוטב צ'יפוטלה, רוטב ברבקיו, רוטב חזרת וקושט בחסה.
הייתי אחרי ארוחה שעליה אספר בפעם אחרת אבל מטעמי חמדנות ועיניים גדולות בחרתי להגדיל את כמות הבשר בכריך בעוד 100 גרם.
מה אומר ומה אספר: הכריך הזה נהדר.
הלוואי והיו עוד כריכים כאלה בסביבה. באמת, סנדוויץ' ראוי, עשוי היטב, כל חומרי הגלם הופכים לסימפוניה של טעמים על קצה הלשון.
לו רק היו פתוחים יותר שעות, תארו לעצמכם איזה עולם יפה זה היה יכול להיות.

נ.ב.
לקחתי את הכריך בטייק-אוואי, לשמחתי גיליתי בפנים מיכל קטן של רוטב צ'יפוטלה, כלי תפו-צ'יפס ואף כלי נוסף של כרוב מוחמץ מתקתק נהדר. הפתעה מוצלחת ביותר.

עלילות מזון תל אביביות

שלום, זה אני!

באמת שהתגעגעתי ללכתוב, ויתרה מזאת התגעגעתי גם לקונספט ההוא, זה שניסיתי בעבר, ריכוז של מספר סיפורים בפוסט אחד.

קיבלתי עליו תגובות חמות אז באמת אין סיבה שלא לנסות לשחזר את ההצלחה.

לצערי הגעתי עם רשימת תלונות אבל כל חוויה היא לטובה, גם השליליות.

והפעם בתפריט:

• פסטה בסטה, אלנבי 60 (בכניסה לשוק הכרמל), תל אביב.
• חדר האוכל, שדרות שאול המלך 23 (מול הקאמרי, האופרה ומוזיאון תל אביב המחודש), תל אביב.
• המזנון באגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות (באותו המתחם).
• סיילנס, שדרות יהודית 7, תל אביב.
• קפה לוסיה, בלפור 18, תל אביב.
• חומוס סעיד, דרך מנחם בגין 20, תל אביב.
• נקסט דור (Next Door), שדרות ח"ן 52, תל אביב.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

פסטה בסטה שולטים בנוסחה, יש לציין שזו נוסחה מוצלחת במיוחד והם עושים עמה חסד.

הרעיון פשוט נורא, הם הביאו אותו לידי שלמות בסניף שלהם בשוק מחנה יהודה והם ייבאו אותו בהצלחה מרובה לסניף התל אביבי השוכן בפינה נאה בכיכר מגן דוד - המקום הזה בכניסה לשוק, נקודת המפגש של אלנבי, שינקין, נחלת בנימין ורחוב הכרמל.

ועכשיו לפישוט הפשטות: לוקחים חומרי גלם טריים, מכינים מהם מנות פסטה פשוטות ונהדרות (וגם סלטים) עם מגוון תופסות אפשרי, מגישים את זה באווירה חביבה ובמחירים עממיים. זהו. הרי כל הרעיון של אוכל הוא שיהיה נגיש וטעים, השמחה במקום היא בסה"כ עוד אלמנט שתורם, אבל אוכל טעים לרוב עושה את העבודה כמוהו גם מחירים נמוכים. השניים ביחד הם כמו נס קולינרי שמושך אליו קהל. הפעם ההמולה מוצדקת, האוכל נהדר.

אגב, גם האלכוהול זול (ראו למטה ערק אשכוליות).

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

השף עומר מילר עושה רושם נהדר. הוא חביב, נאה, אופנתי, כשרוני והוא מדהים ביחסי ציבור.

כמויות האנשים שהוא מאכיל במסעדותיו השונות הן אדירות ובין אם נהניתי מהארוחה או לא - כבודו במקומו מונח.

עם זאת, ארוחת הצהריים המאוחרת שסעדתי בחדר האוכל לא עשתה צדק למוניטין הנהדר שיש לשף ולמוסדותיו.

הקפצ'יו שהיה מלוח מדי היה בסדר גמור, אם כי השקדים שהיו לא פריכים מספיק והמליחות העזה שגרמה לגבינה להרגיש תפלה היו סוג של התחלה רעה.

השניצל השמנוני שהיה בנוסף גם עבה יתר על המידה ובאזורים מסויימים עדיין ורוד וחי לא הוסיף להרגשה. לא סיימתי אותו, אבל גם זה בסדר. בדרך החוצה תהיתי אם זה היה החלק ביום בו המטבח כבר עייף או שאולי העסקית לא מקבלת מספיק יחס.

בסופו של דבר אוכל הוא אוכל וכסף הוא כסף, גם אם העיקרית כוללת מנה ראשונה ושתיה.

את נקודת האור של הארוחה סיפק הפירה. אני שונא פירה מאז טראומת ילדות שחוויתי, אבל הפירה הזה היה כה טעים אוורירי ועדין שאכלתי ממנו עוד ועוד.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 

בחלקו התחתון של האגף החדש במוזיאון תל אביב לאומנות ישנו חלל מרהיב (כל האגף בנוי לתפארת) שמאכלס דלפק ארוך והמוני שולחנות קטנים.
מבין הדברים הבנאליים יחסית בחרתי את טארט התפוחים שנראה מצויין מרחוק.
מקרוב התגלה מאפה צונן ומעט לח, לא פריך במקומות שהיה ראוי שיהיה, מלא בנוזל סמיך ולבן שמעט הרתיעה אך התגלה בסופו של דבר כאכיל. באמת שלא חגיגה גדולה אבל הביקור במוזיאון היה מרתק.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 

סתם בייגל טוסט עם גבינה צהובה, אבל כמה פשוט - ככה טעים.

פטריות, תירס, זיתים, עגבניות ופיסות של אננס, עם רוטב ברבקיו, רוטב חרדל, ממרח עגבניות מיובשות וקערית של רוטב חלפיניו בכדי לטבול.

הגאונות לפעמים מסתתרת בדברים הקטנים. סיילנס אמנם לא המציאו את הטוסט, אבל הם בהחלט יודעים לעשות אותו.

למרות פאשלות ארעיות (שנובעות מלחץ היסטרי - המקום מפוצץ ללא הפסקה) הם מספקים את הסחורה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 

קפה לוסיה ברחוב בלפור שייך לאותם אנשים שמנהלים את קפה תחתית. מדובר למעשה כמעט באותו צוות ואפשר לראות מלצריות מוכרות מתחתית גם בלוסיה. גם קהל הלקוחות דומה ולפעמים נודד ממקום למקום.

בית קפה ברנז'אי עם סלבס, אנשי תעשיה וסתם בני אדם פשוטים שעובדים עם הלפטופ שלהם ממעל ספל קפה או נהנים מהשמש החמימה (יש גם מקומות מוצלים).

הקפה אגב נהדר, כך גם עוגת המייפל ואגוזים שאכלתי, חייב להודות שגנבתי ביס מכריך אבוקדו שביקר בשולחן שלי וגם הוא היה לא רע בכלל.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 

חומוס סעיד הוא כבר חבר ותיק. המנה סבירה (למרות שיש ימים גאוניים), הפיתות טריות לסירוגין והשירות נע בין מצויין לבין מתקשה. עם זאת, כשמגיעים ביום טוב החומוס שווה את כל הימים הרעים.

בימים אחרים אפשר להתייחס לזה כאל מזון לצורך תזונה, גם זה חשוב.

בסופו של יום - חומוס סעיד הוא לא כזה רע בהתחשב בדברים הנוראיים שאפשר למצוא באזור המדובר.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 

מסעדת הבשרים מיטבר פתחה מקום שנמצא ממש מעבר לקיר. מדובר בפאב קטן (מאוד) שמסתתר בדלת ליד פיצה בזילי.קום במפגש של שדרות ח"ן עם כיכר רבין.

באנו בשעה סבירה (כזו שפאבים לרוב עוד ריקים בה) אבל כבר לא היה מקום בפנים ונאלצנו לשבת על השולחנות בחוץ, מה שהפך את השירות להרבה יותר איטי.

האכזבה הבאה הייתה בזה שרוב התפריט לא היה זמין (באנו בגלל שמועות על כריכים נהדרים המוגשים בחלה מתוקה).

אחרי התייעצות ארוכה עם מלצר אדיש בחרתי כריך מהתפריט, לשמחתי זו הייתה גם אחת המנות של הופיעה בתיאורה בצל.

המתנו זמן מה, קיבלנו את השתיה שלנו וסיימנו אותה, המתנו עוד מעט זמן והנה הגיע הכריך שלי וגם אלה של שאר הסועדים.

מלבד כמה חריגות שבלטו ואותן אזכיר בהמשך - מה שהכי הציק לי בעין היה הבצל הרב. כאמור - מנה שלא אוזכר בתיאורה בצל, להבדיל ממנות שמתואר שיש בהן בצל.

ההמתנה לכריך החלופי הייתה ארוכה גם כן. כשהוא הגיע התגלה כריך לא רע בכלל, אם כי באמת באמת קטן, כאילו לקחו כריך רגיל, תמחרו אותו גבוה מדי ואז חתכו באמצע.

הלחם אגב היה לחם דגנים רגיל והרכיך להבדיל ממספר דברים שלא אוזכרו הכיל גם ביצה קשה.

אני לא רוצה להיות האיש הרע בסיפור אבל ביצה קשה בדומה לבצל היא רכיב שיש לאזכר.

מיבטר הוא בהחלט מוסד מוערך וטעים כך שלא ברור מה להם ולשירות חובבני, תפריט מבולבל ובעיקר כריך קטן שלוקח בממוצע 25 דקות להוציא מהמטבח.

את הארוחה הזו קינחתי בארוחה אמיתית במקום אחר. נקסט דור זוכים ממני לאיחולי הצלחה ותקווה לשיפור אבל בהחלט שלא אחזור בקרוב. לא חסרים מקומות לאכול בהם סנדוויץ' טוב.

דונקי - Donkey

לפני כמה זמן קראתי תגובה באינטרנט שטענה שלא הייתה פה מסעדה מקסיקנית מעולם.
אני לא יודע עד כמה זה נכון.
המטבח המקסיקני המסורתי עדיין לא ממש הגיע לפה. כדי להחיות אותו בישראל צריך אמהות שמבשלות סירים, רועים שצולים חיות משק, טורטיות עצומות ולחות שמכינים בשיטות מסורתיות (לא מזמינים בחבילות מוכנות מראש) והמון תבלינים מקומיים.
מה שכן יש בישראל הוא הז'אנר המקסיקני כפי שהוא מיוצג בתרבות האמריקאית. תמיד היה פה קצת מזה, אפילו בעשרון האחרון ובתל אביב, תחשבו על המנות המקסיקניות של מייקס פלייס או מסעדת מקסיקנה (בוגרשוב \ בן יהודה), או אפילו רולים כאלה ואחרים שנמכרים במקומות כאלה ואחרים.
עכשיו נפתח משהו כמעט קרוב, עדיין על הסקאלה האמריקאית אבל עם טעמים עשירים יותר והפעם גם עם יד קולינרית טיפה יותר עדינה. דונקי.
מקום שבהחלט שווה לכם להכיר.

שלושה טאקוס, בשר מפורק, שעועית שחורה, צ'דר, רוטב כוסברה וסלסה חריפה לצד נאצ'וס

דונקי, יעני חמור, כמו בורו שהוא כמו בוריטו (חמוריקו!) הינו מוסד קולינרי חדש שנפתח ברחוב החשמונאים.
המקום מגיע עם רפרנסים לא רעים. פז רוטנברג (שף \ שותף באיטלקיה בשוק הפישפשים) נמצא מאחורי הדלפק רוב הזמן. בשותפות איתו תוכלו למצוא את אלון לוי (גם מהאיטלקיה אבל אולי ראיתם אותו גם במרגוזה).
רוטנברג הוא גם מקבל הפנים הרשמי, מחוייך, תזזיתי, ממהר להסביר לכולם על אופי המקום ולתת בריף על המנות הקיימות.
התשוקה הנשפכך ממנו מפעפעת גם בביקורים לייליים, כיאה לאדם שרוצה שהעסק שלו יצליח וכידוע הצלחה מבוססת על לקוחות חוזרים יותר מאשר על הייפ (עדיף לקוחות שיחזרו מאשר גל מבקרים שלא ישובו לעולם).
ועכשיו שוב תמונה ואחריה דיבורים על אוכל.

סיבי בשר מפורק מעל שעועית שחורה, עם צ'דר, סלסה ורוטב כוסברה

טוב, אז בואו נדבר על אוכל.
אם יש משהו שחסר כרגע בנוף התל אביבי הרי זה הוא בשר מפורק.
בשר מפורק וכריכים. זה לא שאין, יש ובזמן האחרון יש אפילו יותר, אבל לא מספיק. זה לא שצומחות כאן כריכיות איכותיות באותה מהירות שאנשים פותחים מסעדות שף, פלאפליות, חומוסיות וכו'.
הכריך שהוא מצד אחד שיא הפשטות ומצד שני מקום לחידושים ורכיבים אינסופיים - אותו מארז פלאי שאפשר לדחוף לתוכו כמעט כל דבר, הוא לא מקבל את היחס הראוי במטבח הישראלי.
על התלונה הראשונה, זו עם הבשר המפורק - עליה דונקי דווקא עונים בקלות, יש להם בקר מפורק, שייטל חזיר מפורק, עוף מפורק (וגם בקר טחון).
מישהו טורח בשבילכם, הבשרים המפורקים מבושלים, עוברים פירוק ומוגשים בצורתם הסיבית והעסיסית.
רק בשביל זה שווה לבוא.

בוריטו עם גבינה מומסת, בשר, אורז עם כוסברה וליים, שעושית שחורה והרבה רוטב חריף

טוב, בואו נתחיל במלאכת ההרכבה:

• יש בוריטו (טורטיה גדולה ועמוסה)
• יש טאקו - כרגע רק טאקו רך, הפריך לא בבית כרגע
• ישנה קאסאדייה - טוסט על בסיס טורטיה
• יש גם קערה בה אפשר להרכיב את כל המנות כמו סלט 

יש גם כמה תוספות, אבל זו לא הנקודה כאן. כאמור יש בקר, חזיר, עוף ובקר טחון. לצמחונים יש גם תערובת בצלים ופלפלים בתור מילוי עיקרי. שני סוגי אורז, שעועית שחורה סלטים וממרחים (רובם עמוסי בצל - היזהרו) ושלושה סוגי סלסה, הראשונה מבוססת כוסברה, השנייה פיקנטית והשלישית חריפה.
כנהוג יש גם גבינה מגוררת אותה אפשר לזרוק על הכל.

שלושה טאקוס מדהימים עם תה קר של אריזונה

גם מקרר המשקאות ראוי לאזכור.
היות ושואפים לאמריקה - נורא מעודד למצוא ד"ר פפר ומספר טעמים של תה קר אריזונה. ישנם משקאות "רגילים", בירות ומספר מיצים מעניינים.
מקרר המשקאות נמצא מתחת לקופה ככה שזה זמן טוב לדון במחירים. המנות העיקריות יעלו לכם בטווח ה38-34, בתוספת שתיה ותוספת חמה \ פריכה אתם יכולים בקלות להגיע לחמישים עד שישים שקלים לארוחה.
האם זה מחיר שאתם יכולים לספוג מדי ארוחת צהריים? האם זה מחיר שהייתם מוכנים לשלם בעבור כריך?
זו כבר שאלה שעליה לחשוב בעצמכם, לבד, בבית.

מנת הטאקוס השווה בעיר, לא שיש הרבה, רק מלהסתכל על התמונה אני כבר זומם ללכת לשם לארוחת ערב

וכעת לסיכום בן שני חלקים:

חלק א - תלונות כלליות על בשרים
כמו שכבר ציינתי, אנשים בישראל מתעצלים כשזה מגיע לבישול ארוך ופירוק של בשר. הרבה יותר קל לטחון וכידוע בשר טחון גם מתבשל מהר יותר. מה גם שבשר טחון הרבה יותר קשה לזהות.
בשר מפורק - על אף הפופולריות שלו בארה"ב היה זר תקופה ארוכה. בתל אביב היו אלה שיגי דיגי זצ"ל שהכניסו לתודעה כריכי שפונדרה ברוטב תמרהינדי לצד המבורגרים ולחמניות עם שניצל. בחוכמתם היו גם מכינים רטבים נוספים ומיוחדים, השם ינקום דמם.
כיום אפשר למצוא כריכי בקר מפורק מצויינים בדה באן, קפה 48, ואפילו בפליישמן דלי, ובעוד מספר מקומות שאליהם טרם יצא לי להגיע. עם זאת, הפשטות והעושר עדיין לא הגיעו לכל מקום, וחבל.
ואיך זה מתחבר לנקודה? הטורטיה היא אמנם אחלה כלי קיבול, אבל רכותו ועסיסיותו של הבשר המפורק פשוט נוזלת מתוך יריעת הבצק הדקיקה, במקום להיספח ולהעשיר את החיים של הסועד.
אני לא מזלזל במנות המצויינות, אבל יש מקום גם לטורטה, סנדוויץ' מהמטבח המקסיקני שנראה בדיוק כמו מה שאני מתאר. הולך נהדר עם כל הרכיבים הקיימים. מן המקום אגב נמסר בתגובה שהם נגד הקונספט.

חלק ב - עתידות
דונקי ממוקמים בפינה בולטת, ועם זאת לא בולטת מספיק.
אם אתם לא יודעים מה לחפש - יש סיכוי שתפספסו.
הם נמצאים ברחוב שהוא סואן ביום וכמעט נטוש אחרי שעות העבודה.
הם מגניבים, עכשויים, טעימים, לא יקרים מעבר לפרופורציה ועם זאת הם לא מפוצצים, אין תור, אין הייפ.
מקומות אחרים שהיו בדיוק באותו חלל נסגרו. הייתה שם מסעדה אסייתית כשרה (שתמיד הייתה מפוצצת בצהריים) שנעלמה לה. במקומה הופיע סניף של סאבווי שעמד בודד ואז נעלם.
אני מאחל לדונקי שלא יפלו לג'ינקס ששורר שם. עם השקעה בסיסית ביחסי ציבור אפשר למנף את המקום יותר.
אני אישית כבר הבאתי לשם לא מעט חברים שיצאו מרוצים מאוד ואף הבטיחו שיחזרו, יש פוטנציאל ורובו גם ממומש.

ועכשיו סיכום אמיתי: יש תמורה למחיר, יש אוכל מצויין, שירות טוב, האוכל נאמן לז'אנר והמקום פתוח בשעות נוחות.
חסרים לי בעיקר בייקון, לחמניה ורוטב ברבקיו. הייתי גם מעלים חלק מהבצל, אבל מצד שני אני גם בעד להכחיד כל הבצל ביקום.
במילים אחרות - מומלץ בטירוף, לכו כבר עכשיו.

פליישמן דלי

הכל התחיל כשהלכתי עם חברות מהעבודה כדי לראות דירה להשכרה בנווה צדק.

זה היה רעיון מוצלח על פניו, דירה נהדרת על הנייר, ארוחת צהריים באוויר החופשי, התכנון שלי היה ללכת לקישריה ברחוב הרצל.

תוכנית נהדרת.

בפועל מה שקרה הוא שהדירה הייתה צריף מכוסה אסבסט. חדר ומסדרון היכן שהובטחו שניים וחצי, השטח שהיה אמור להיות 60מ"ר היה קרוב יותר ל20 מטרים רבועיים.

הבחור שמתגורר שם כרגע אמר שאפשר לעשות מה שרוצים כי ממילא הורסים את המבנה בעוד שנה וחצי כדי לבנות בניין חדש במקומו.

וזה לא הכל, בדרך גם נפלנו על נהג מונית שפנה בכוונה לכל הרחובות הלא נכונים, נדחף לתוך פקקים ואמר כל הזמן "אתם תגידו לי לאן לנסוע, אני לא מכיר את הדרך" ואז כמובן התעלם מהכיוונים שלנו ואמר "וואי איך פיספסתי את הפניה".

אני מקווה שהארבעים שקלים האלה ילכו לו לתרופות. 

כריך קורנביף שמחם את הלב והבטן 

אחרי החוויה הלא נעימה הנ"ל הוחלט שנלך לאכול.
הצעתי את הקישריה, בסה"כ רציתי למלא את החלל העצוב בכמה קישים נהדרים. נרשמה הסכמה.
כשהגענו לקישריה בהרצל גילינו שהיא לא שם. במקומה נתלה שלט שאומר: דלי פליישמן, ניו יורק פינת הרצל.
בחלון הונח בתבונה כריך יפה.
זו אחלה דרך למשוך לקוחות, מוזר שלא עושים את זה ביותר מקומות, פשוט לשים מנה נאה בחלון הראווה הפונה לרחוב. מי עושה את זה כיום מלבד קונדיטוריות של פעם? מעטים.
בהתחלה כמעט ולא נכנסנו. היה חשש, חשבנו לאכול פסטה, פיצה, אפילו נקניקיה בלחמניה, אבל בסוף נשברנו, זה היה קרוב מאוד (עמדנו בדלת של המקום) והכריך בחלון נראה ממש טוב.

סנדוויץ' קורנביף עסיסי, עם עגבניה, מלפפון חמוץ, חסה, רוטב ברבקיו, חרדל ורוטב צ'יפוטלה

התפריט בפליישמן דלי הוא כמעט קלאסי, קורנביף, הודו, לשון (קלאסי בקטע ניו יורקי \ ארופאי), הדברים הרגילים.
בין השורות היה גם אזכור לבשר צלעות מפורק ברוטב ברבקיו, נשמע כמו חלום אבל לא ראיתי אותו בתצוגת הבשרים ומיהרתי אז העדפתי לבחון את הנושא בפעם אחרת.
כריכים, רכיבים של כריכים כסלט, לא יותר מדי מפואר או מגוון אבל מספיק בשביל להנות.
אני בהחלט נהניתי, אבל את זה אתם בטח יכולים להבין רק מהתמונות הנהדרות.

הבקר עסיסי לח וחמים, בדיוק כמו שהוא אמור להיות

לפני שאני מגיע לאוכל יש כמה נקודות זכות שאני חייב לציין כדי להסביר עד כמה טוב המקום, וזה עוד לפני האוכל:
* יש אפשרות לרכוש כוס גזוז עם ריפיל חופשי, אבל לא כמו במקומות אחרים אלא עם ברזים על הבר בשירות עצמי. אתה שותה מה שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה, בלי לבקש ולחכות ולהתייבש.
הקונספט הזה אמנם לא תפס בישראל כי למה לתת לאנשים לשתות עוד ועוד כשאתה יכול לקחת עוד כסף על השתיה, וגם מהצד השני אני מניח שהישראלי הממוצע יבוא אם בקבוק או שקית זבל בכיס ויקח כמה ליטרים לדרך.
אני טעמתי את גזוז הלימון, המנטה והתות. שלושתם היו נהדרים. הכוס של הריפיל מגיעה בעסקית הצהריים. יש גם סודה נקיה.
* יש בכל מקום אגרטלים עם בצל ירוק רענן, ככה, לנישנוש. אני אמנם שונא בצל, אבל הרעיון חביב מאוד ואחת מהבנות שאיתן באתי בהחלט השתוללה.
* יש מכשיר לחימום הצ'יפסים, כמו של נאצ'וס בבתי הקולנוע, כמו שצריך להיות, כדי שזה יגיע רענן וקריספי. בהמון מקומות נותנים צ'יפס מהשקית או סתם כזה שאיבד כל צורה.
* יש צ'ייסרים זולים (תשעה שקלים) של סטולי ושל ג'יימסון. זה בהחלט מוסיף.
* יש מגוון רטבים עשיר, והם ממש טעימים. זה די הגיוני שבסנדוויצ'יה צריכים להיות מלא רטבים טובים אבל זה לא תמיד קורה בעולמנו.

מכשיר לחימום צ'יפס, בצל ירוק ואפילו ברז גולדסטאר

ועכשיו לאוכל:
הזמנתי כריך קורנביף. הבשר הגיע חמים ולח, מאודה בדיוק כמו שצריך.
הכריכים מוגשים בלחמניות פרנה (יש גם פרנה דגני \ לייט ואפילו פרנה בגודל שונה, גדול יותר - לא ביררתי למה). ע"פ הטריות של הלחם והעובדה שיש תנור במרכז החלל אפשר להניח שהם אופים אותם במקום.
בתוך הסנדוויץ' ביקשתי רוטב ברבקיו, צ'יפוטלה (אני שמח שזה תפס) וחרדל. הטעמים השתלבו מצויין והרטבים היו שמיכה נהדרת לבשר.
בנוסף היו הקורבנות הרגילים, חסה ועגבניה, וגם טאץ' נחמד של מלפפונים חמוצים פרוסים דק דק.
הכריכים מגיעים עם קערה של כרוב חמוץ מתוק נהדר, ערימה של צ'יפסים (בסגנון תפוצ'יפס) ומתבלים.
יש על השולחנות ועל הבר בקבוקים עם רטבים אבל אם יש רוטב שבא לכם ואין אז תקבלו אותו תוך שניות בודדות.

סנדוויץ' קורנביף מושלם, באמת

חשוב לציין שהמקום כשר.
מצד אחד זה אומר שלא תקבלו תוספות של גבינה ובייקון שהם אחלה דבר בכריך, אבל מצד שני אם תחשבו על זה - אין את התוספות האלה ברוב הסנדוויצ'יות בישראל.
מכיוון שממילא רוב הכריכים בסביבה מבוססים על עופות ובקר - אתם לא תרגישו בהבדל.
האוכל נהדר וכשהאוכל טוב לא שמים לב למה שחסר בו (כמו באוכל צמחוני או טבעוני טוב).
כשרות היא כמובן גם שיקול עסקי. אני מניח שהתעודה עוזרת לפנות ליותר סוגי קהל. בכל מקרה, זה לא גורע.
אם תחשבו על זה - בעצם החיסרון היחידי הוא שהסנדווי'צים לא יהיו זמינים בשבתות וחגים, שזה כן פיספוס כי אלה אחלה סנדוויצ'ים.

גזוז לימון, כרוב כבוש מתוק, צ'יפס, ארוחת מלכים

לסיכום:

הכריך היה מדהים.

באמת, אין לי מילים כדי לתאר. זה בשכונה של רובן, בטעמים טיפה שונים, נימוח, עסיסי, טרי, רטבים נהדרים שרק מוסיפים, תפריט יחסית עשיר אפילו שהוא מצומצם.

המקום נקי, מואר, נוח, מעוצב בצורה מודרנית אך נעימה ועם הרבה עץ. להבדיל מהקישריה ששכנה שם בעבר - לא מתחילים להזיע בשניה שנכנסים.

השירות ידידותי מאוד, איכות שתמיד מחמיאה לאוכל מצויין.

יצאתי מרוצה בצורות קשות.

אני ממליץ בחום אינסופי לבקר שם ויפה שעה אחת קודם כי כידוע עסקים מתחילים זקוקים לתנופה ותמיכה.

חומוס הכרמל \ מגן דוד

ברחוב הכרמל מספר 11 מסתתרת פינת חמד קסומה השמורה ליודעי דבר.
אמנם זה הרחוב הראשי של שוק הכרמל ויש גם שלט יחסית גדול ודי בולט, אך לא די בכך.
בהמולה של השוק קל מאוד לפספס את הדלתות שמובילות אל חדר אחד שבסופו דלפק לשירות עצמי, ובצידו השמאלי עוד חדר, גדול מאוד המכיל שולחנות נוספים. והחומוס? נפלא.

חומוס גרגרים, חריף, שמן זית, פטרוזיליה, חמוצים ופחית של בירה נשר

אז אמרנו חומוס נפלא, הוספנו מיקום שלא כולם מכירים, אתם בטח מתחילים לחשוב שיש קאטץ', וזה עוד לפני שאמרתי שמנת חומוס עולה עשרה שקלים בלבד. כן, 10ש"ח, פעמיים חמש, חמישה שנקלים וכו'.
ועזבו את זה, השתיה עולה חמישה שקלים בלבד.
ב15ש"ח תוכלו לאכול אחלה מנה שבעולם.
אז מה החלק הרע אתם שואלים? ובכן: אם לא תהיו זהירים אתם עלולים לקבל בצלחת דברים שאתם לא אוהבים.
את המנות אפשר לקבל עם תוספת של חמוצים, בצל וחריף היישר לתוך הצלחת.
החריף אמנם אחד הטעימים וגם לא ממש ממש חריף, אבל זה בהחלט חריף מהזן ה"תימני", ירקרק עם גוונים וצבעים שונים, בעיקר אדמדמים, וריח מצויין, עם כל זאת יש אנשים שלא יוכלו להתמודד איתו.
הבצל - כאן אני נשבר, לא מסוגל לראות בצל בצלחת שלי או בקרבתה.
כל השאר? פשוט חגיגה בפה.

חומוס גרגרים, חריף, שמן זית, פטרוזיליה, חמוצים, בלי פחית

לא ברור לי מה הסוד לתמחור, אבל אני משער לעצמי שזה כולל עממיות והבנה של מחירי שוק.
יצא לי לבקר במקום רק בימי שישי ותמיד יש שם מספיק אנשים כדי לא להרגיש מופסד אף לא לרגע.
אולי השירת העצמי עוזר להוזיל את העלויות, אולי החיסכון בחומרי גלם - בכל זאת קוביות של מלפפון חמוץ בצלחת זה הרבה פחות בזבזני מלזרוק כל פעם אחרי שמישהו לא מסיים או חלילה למחזר מלקוח ללקוח.
בסופו של דבר, הרווח הוא כולו של הסועדים, ויש מספיק מהם.


עוד דבר שחיביים לאזכר לפני סיום: העיצוב.
למקום יש הרגשה של בית כנסת. תקרות גבוהות, ספרים, ספסלי בית כנסת בתור מושבים, יודאיקה ועיטורים עם דברי חכמים ובכניסה זכוכיות צבעוניות.
בין אם אתם מתחברים לעיצוב או לא - המקום הוא בהחלט בעל אופי.
אבל עזבו אותכם משטויות, באמת, החומוס, בואו בשביל החומוס.
בואו נעשה אפילו דיל: תבואו בשביל המחיר ותישארו בשביל כל השאר. רק בבקשה אל תגמרו הכל לפני שאני מגיע.

טרופית - הטעם של פעם

אני לא יודע איפה אתם גרים, אבל בסופרים שאני מסתובב בהם כבר כמעט ואי אפשר למצוא טרופית.

אם כבר פותחים את הנושא, כבר אי אפשר למצוא את המותג "טרופית" בכלל.

בשנים האחרונות המשקאות בשקית שהיו נפוצים בכל מקום היו "בוסתן" ומדי פעם היו כל מיני משקאות עם ציורים של ספיידרמן. בתי קולנוע מסויימים מחזיקים לסירוגין סוגים שונים של אותו משקה ענבים אהוב, אבל כרגע לא זכור לי איזה סוג בדיוק.

משקה ענבים הכוכב

חשבתי לרגע לנסות להעביר טעמים וחוויות של המשקאות שטעמתי לאחרונה, אבל הקריטריונים לא יכולים להיות רבים מעבר לטעם מלאכותי יותר או פחות, הרגשה סינטתית על הלשון, מתוק יותר או פחות וקשית אל מול פקק מתברג.
החלטתי לוותר וסתם להציג לראווה שלושה סוגים שיצא לי לשתות.
מספיק טוב?

משקה ענבים קולר

אז כמו שאמרתי בהתחלה, אני לא יודע איפה אתם גרים, אבל אולי לכם יש משקאות מסוג אחר.
אני הצלחתי למצוא רק קולר, פאנקי והכוכב.
המחירים משתנים בהתאם למקום בו קונים, סופר, פיצוציה, פיצריה, קולנוע וכו'.
בכמה אתם קונים את משקה הענבים שלכם?
משום מה יש לי הרגשה שלא מדובר במשקאות פופולריים, כשאני רוכש אותם זה תמיד מלווה בהרמת גבה.

משקה ענבים פאנקי

טוב, זה יצא פוסט די קצר.
הייתי בטוח שיהיה לי הרבה יותר לספר, אבל בסה"כ מדובר בפינה צרכנית חסרת חשיבות.
בסופו של יום אני בטוח שכל מחיר שנשלם על המשקה יהיה גבוה מדי, במיוחד לאור הזינוק האחרון במחירים וכל התקופה האחרונה בה יוקר המחיה הופך למוגזם ממש.
כאמור, אנחנו נשמח לשמוע מכם סיפורי טרופית, או איך שלא קוראים לרעל המתוק שאתם קונים במקום בו אתם גרים.

הדברים הקטנים

פתאום הימים נהיו ארוכים יותר (אפילו שמחשיך מוקדם), הכל הופך קשה ומעייף, אין חשק ואין כח.

באותה נשימה גם נהיה בלתי אפשר לכתוב פוסטים ארוכים, לספר הרבה, הכל כבד.

זה החלק היפה יותר בלכתוב בבלוג להבדיל מעיתון או אתר בעל יומרות, אפשר לעשות הפסקות, לשנות הרגלים, לנטב את היצירתיות לכיוון אחר.

היום אני מציג בפניכם צורת סיקור אחרת. 

במודל החדש יהיו אייטמים מהירים, תיאורים קצרים, מזון על קצה הלשון.

לא משנים את הצורה לגמרי, אבל לפעמים מתחשק מנות קטנות בביסים גדולים. מקווה שתהנו.

שימו לב לקווים, הם מפרידים בין סיפורים.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

פול ירוק בעגבניות מרוסקות

פול ירוק מבושל בעגבניות מרוסקות - אני הכנתי.
גם האורז וגם הפול מכילים תערובת גראם מסאלה, הפול מתקתק וטיפה חריף, עם כמון וקינמון, ואילו באורז יש סומאק הרבה פלפל שחור. שני חצאי הצלחת מכילים זרעי חרדל שחורים ולבנים. היה תענוג.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

פיצה סרט, פטריות, סריראצ'ה

פיצה סרט עם פטריות ופס של סריראצ'ה.
היה ממש כיף לגלות שפיצה סרט הפסיקו את הרצף הרע שחוויתי אצלהם. הפיצה לא הייתה לא קרה, לא מגעילה ולא מחוממת אחר יום שלם בחלון. זה עדיין לא היה ברמה שהיא הייתה בשנה שעברה אבל העטרה לאט לאט חוזרת ליושנה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

בורקס פיצה, ביצה קשה, טחינה, חריף, עגבניות מגוררות, חמוצים

לא מזמן כתבתי פוסט גדול ויפה על מאמאס בורקס, במקרה הייתי בשישי בלילה ליד המוסד המשובח הזה והיינו רעבים מאוד. הזמנתי בורקס פיצה בדיוק כמו בפעם הקודמת, אבל רק כדי להעביר את הזמן עד שתגיע הזיווה עם הגבינה הצהובה (הייתי מאוד רעב). הבורקס היה אחלה, אבל הזיווה הגיעה עם גבינה בולגרית, לא מה שרציתי אבל דחפתי הכל בכל זאת, לא היה לי חשק לחכות עוד רבע שעה וגם ככה הרעב שלי לא מתעניין בסוג הגבינה.
כרגיל: ביצה קשה, עגבניות מרוסקות, חריף, טחינה, חמוצים, הדברים הטובים.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

שיפון אגוזים, גבינות רכות

אמצע הלילה, אני מגלה שאני רעב.
אין לי חשק להכין כלום אבל יש במקרר גבינות של משק עפאים, הן רכות ומסריחות ויש להן טעם חזק ונהדר.
שמתי אותן על שיפון אגוזים של מאפיית לחמים, באמת שכל מילה נוספת מיותרת.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

פוקאצ'ה עם חציל, טחינה, כוסברה ומלח גס

והנה שוב מאפיית לחמים, הפעם בפוקאצ'ה שלתוכה אפוי חציל נהדר, מתחתין מסתתרת טחינה גולמית והכל מקושט בעלים של כוסברה.
את המלח הגס כבר הוספתי בבית.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

כרוב חמוץ מתוק

ביקור אצל חומוס אסף לארוחת צהריים, הפעם לא היה לי חשוב לתעד שום דבר מלבד הכרוב שחזר להיות נהדר אחרי כמה שבועות בינוניים. הוא שוב מתוק מאוד, מרגיש כמו קסם בפה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

צ'יקן סלקט

סט של שתי תמונות שמציגות רגעי אושר שנויים במחלוקת.
מצד אחד הראש והלב יודעים שמקדונלדס זה לא הדבר הכי טוב, לא לגוף ולא לסביבה, אבל מצד שני לפעמים נשברים.
ארוחת צהריים מהירה במקדונלדס: צ'יקן סלקט, צ'יפס, רטבי חמוץ מתוק וברבקיו, המון קולה זירו (בלי קרח).
לפעמים אלה הדברים הקטנים, הפשוטים, אפילו אם הם מפוקפקים.

צ'יפס, חמוץ מתוק, BBQ

אז נהניתם?
ספרו לנו בתגובות, גם אם לא, פשוט תגידו כבר משהו.
משעמם פה.

זילבר דלי בשוק נמל יפו

אני מבטיח כבר המון זמן אבל פשוט לא מקיים.
שאלו אותי (חברים, אנשים מהעבודה, אנשים בעמוד בפייסבוק וגם בפרופיל בפייסבוק) לגבי התמונות ההורסות של הכריכים שהעלתי לאחרונה, כולם שאלו ואמרתי שבקרוב אפרסם על זה משהו כדי לחסוך אלף סיפורים שנשמעים אותו הדבר. אמרתי ולכן אקיים.
הנה, זה מגיע, תכינו את עצמכם.

מימין יש חצי כריך רוסטביף עסיסי וחם, משמאל יש חצי סנדוויץ' קורנביף, בצד יש כוס סודה וחמוצים מצויינים, מעל יש כלי של רוטב חלפניו נהדר

המקום המדובר הינו סנדוויצ'יה ומעדניה המתמחה בנקניקים ובשרים מעובדים, עם קשר ישיר לנקניקי זילבר מחיפה.
על הנייר כבר מדובר בהתחלה טובה, וזה עוד לפני שראיתם את המראות, הרחתם את הריחות וקראתם לעומק.
אני לא אשקר אם אומר שזילבר מתברגים בקלות לרשימת הכריכים המובילים באזור.
טעם הוא כמובן עניין אישי, סובייקטיבי, אבל יש רמות איכות שבהן קשה להתחרות.
רובן לדוגמא קובעים רף גבוה עם בשר איכותי יותר ממתחרים ששמים פסטרמות רגילות לחלוטין, נקניקים עייפים, לחמים בנאליים או שתלטניים מדי וכו'.
תמיד חשוב לשים גם דגש על רטבים ותוספות. אצל טל בייגלס יש את כל הממרחים, המשחות, המוחמצים, המטוגנים, הגבינות וכו', וגם בייגלים מסוגים שונים שנאפים במקום.
אבל אני נסחף, בואו נחזור רגע לזילבר ומה הופך אותם לטובים כ"כ.

כריך רוסטביף, רוטב חלפניו, רוטב ברבקיו, חסה, עגבניה, גזוז בטעם לימון, חמוצים וקצה של פיצה פטריות מבית מרגוזה.

הפוסט הזה מבוסס על ארבעה ביקורים. האחד מקרי והשלושה הנוספים היו מכוונים מאוד. 
הסיבה פשוטה - אחרי הביסים הראשונים מכריך הקורנביף והרוסטביף כבר ידעתי שזה מקום שאני רוצה לחזור אליו.
אמנם השוק בנמל יפו אינו הדבר הכי קרוב בעולם, אבל יש בסביבה מספיק חניונים ותחנות אוטובוס כדי לפנק את עצמי מפעם לפעם בכריכים נהדרים, פיצות ופסטות, חומוס, חנויות בוטיק של בירות ועוד כהנה וכהנה, באמת שהמבחר גדול.
ובאמת, בכל אחת מהפעמים הרמה הייתה אחידה, הטעמים היו נהדרים, היחס היה... טוב, היחס היה שירותי ולפעמים משועשע, אבל לרוב יש לחץ (תמיד יש שם תור של סועדים) ככה שלא היה הרבה הרבה יחס.

כריך רוסטביף קסום ומופלא.

ועכשיו לפירוט המרכיבים:

• הלחם של זילבר נע בין דחיסות לאווריריות, מכיל זרעים, יש לו קראסט טעים וקראנצ'י, הוא בעובי שנותן טעם של לחם ולא רק כלי קיבול, אבל לא משטלת על המנה.
• הבשרים המוצעים מגוונים אבל הלכתי רק על הרוסטביף שנפרס מנתח שלם, ורוד, מצופה בקראסט תבלינים, טיפה מדמם לתוך הכריך, וגם על הקורנביף שאמנם לא ברמה של הקורנביף הלח והמעושן של רובן אבל הוא בהחלט מתקרב.
• ירקות טריים.
• רטבים: רוטב חלפניו פיקנטי, רוטב ברבקיו, חרדל ושאר דברים בסיסיים.
• לצד הכריכים מוגשת צלוחית מחמצים, לא רעים בכלל.

תוספת קורנביף לצד הכריך, רעיון גאוני.

בפעם האחרונה שישבנו שם הייתי רעב במיוחד (וגם מעט מבושם מרוב סיידר תפוחים אלכוהולי של ווסטונס) אז החלטתי להזמין תוספת של קורנביף בצד, ליד כריך הרוסטביף שלי.
זו הייתה החלטה נהדרת, אם כי הרגשתי לפעמים שהוא לא מושלם כמו הקורנביף של רובן. גם בתוך כריך אפשר עדיין להרגיש את החסרון של החרדל המתוק (עם סילאן), של רוטב החזרת ושאר נגיעות שקיימות במקומות אחרים.
אולי זה לא הוגן להשוות כל כריך לסנדוויצ'ים אחרים אבל ע"י בחינה השוואתית ניתן לשפוט, לבחור מועדפים ולדעת לתכנן גיחות רעב נסערות אל העולם שבחוץ.

אם אתם באזור הנמל - אל תחששו, מקום מוצלח ביותר, גם המחירים לא גבוהים מדי.
אם אתם לא באזור הנמל ומחפשים משהו לאכול - אל תהססו, זה שווה את הנסיעה, במיוחד אם בא לכם לנסות כריכים חדשים. 

רובן: טוב מראה עיניים

בהתקרב ערב יום כיפור יצאנו הבולס ואני לחפש ארוחה אחת לפני הארוחה המפסקת, כזו שתשאיר אותנו שבעים ושמחים בלב עת צריך להתנצל קבל עם ועדה.

הבולס ואני אנשים טובים, יש שאף יוסיפו אנשים פשוטים למדי.

לא עשינו הרבה רע השנה ככה שלא היה צורך בהמון התנצלויות וחשבוניות הנפש. עשינו סיבוב, ראינו שהמון דברים סגורים ואז פתאום כמו סימן משמיים ראינו שרובן פתוחים לרווחה.

קורנביף עסיסי ומעושן, רוטב חזרת, חרדל, חסה, עגבניה, לחם. לצד דוקרטור פפר וחמוצי גרקין נהדרים.

התיישבנו בניחותא על המרפסת, כאילו איננו יודעים על הימים הנוראיים.
המקום שקק חיים, בני ישראל באו ללעוס ולבלוס, לקחת הביתה וסתם להגיד שלום לצוות המקום.
דיברנו על השנה החדשה, על משכנתא, על אנשים שהרסו לנו את החיים, עבודה, מנוחה, עוד אנשים שעשו לנו רע.
באופן פלאי - האנשים שעושים לך הכי הרבה רע הם אלה שלא יודעים לבקש סליחה או אפילו לא מבינים שהם גרועים.
לאט לאט הבקר ירד את הבטן והשיחה נעשתה רגועה יותר, הכעס השתחרר, הרעב התרחק, הבולס ואני נעשינו מהורהרים בעתיד, חולמניים, התחלנו לבנות מגדלי מגורים בפריפריה.

המשכנו משם את רחבת הסינמטק, הבולס רצה לקחת תל אופן אבל גילה שכולם נחטפו לקראת כיפור.
עשינו הפוגה על הספספלים, דיברנו עוד, ערכנו התחשבנויות של הנפש.
האכלתי יונים וצילמתי אותן מתקהלות סביב המזון ורבות אחת עם השניה. לא משנה כמה שמתי הן המשיכו לריב.
ככה גם האנשים, כולם רוצים עוד ועוד, רק לרמוס ולקחת ולדרוס ולגנוב.
אני לא יודע מה היו השיקולים שלכם בכיפור האחרון, אם בחרתם לבקש סליחה, להתעלם מהחג בהפגנתיות או סתם להסתתר בחדר ולקוות שהכל יעבור מהר, אני רק מקווה שערכתם חשבון נפש, ושאתם זוכרים להסתכל פנימה גם בשאר ימות השנה.

לגבי רובן, הם היו טובים כתמיד, שווה לעבור שם גם אם לא מדובר בימים נוראיים.
אם בא לכם לראות עוד תמונות שלהם, בבקשה, תהנו:
רובן: מתכב אהבה
רובן והתוספות \ שונא עופות יחיה
רובן \ צהריים במשרד

ארומה לונדון מיניסטור

בוהריים מאוחרים של שישי, אנחנו דקות לפני נסיעה אל מקום שאין בו אוכל של ממש.

חנויות מסביב מתחילות להסגר, מסעדות רוחצות את הרצפה, דלתות ננעלות, יש לחץ באוויר וריקנות בבטן.

פתאום עלתה הצעה לאכול משהו מהיר בארומה.

אני לא ידעתי מה לחשוב, לא נכנסתי לסניף של ארומה כבר עשור, לא בגלל משהו מיוחד, זה יכול לקרות לכל אחד.

כעך שהוא בייגל ופרעצל, עם ריבת תות וחמאה.

מבט בתפריט שעל הקיר לא עושה לי טוב.
יותר מדי אפשרויות, בכל אחת צריך לפרק, לשנות להנדס.
אני מתייאש ומחלט לשתות פחית קולה. בראש אני אומר לעצמי שכבר אסתדר, אמצא משהו אח"כ.
פתאום המבט עוצר על כעך גדול שמונח על המדף, מין בייגל, פרצל, אפילו פרעצל אם תרצו.

בעוד שזוגתי לוקחת ביסים מהוססים מהכריך שלה ומספרת לי שהוא לא משהו - גם אני מגלה לאט לאט שהכעך שלי לא זורם. עם הריבה הוא מתוק מדי, עם החמאה הוא שמנוני מדי ויש לו טעם לוואי, לבד הוא רק בסדר, אבל יבשושי.
הקונספט נהדר (אפילו שהכעך לא היה בתרפיט בכלל), העיצוב וההגשה קונטיננטליים, הטעם יכול להיות יותר טוב, אבל אולי אגלה משהו חדש בעוד עשור.

שיפודי זיקה

בוקר טוב.

אמנם אנחנו אחרי החגים וכבר אין סיבה של ממש לשמוח - עדיין הייתי רוצה להתחיל בנימה חיובית ואף לסיים בכזו.

הפוסט הזה נפרס על פני שני ביקורים במסעדת זיקה אשר ברחוב יפת 160, מקום שכבר הזכרנו לחיוב בעבר (אצרף לינקים בסוף).

הביקור הראשון היה באמצע ספטמבר, ואילו השני התרחש אתמול ממש.

מקווה שתהנו.

שיפודי זיקה: למשלוחים חייגו 03-5062104

את הביקור של ספטמבר התחלנו בסיבוב. היו איתנו חברים שלא רצו לנסוע ליפו ולכן הלכנו לבנדיקט (סניף רוטשילד).
אחרי שנמאס לנו להמתין בחוץ הוחלט להמשיך לכיוון מוזס.
משם כבר תפסנו מונית ליפו.
התוכנית המקורית התגשמה, אם כי באיחור מסויים.

נחשו איזה מהשיפודים זה כבש ואיזה שיפוד אדום

הגענו לזיקה לקראת שלוש, הייתה במקום רק קבוצה אחת והם עמדו לסיים את האוכל שלהם.
הזמנו מהר וכך גם קיבלנו את האוכל לשולחן, במהירות השמורה למקצוענים מחד ומאידך לאנשים שרוצים לסגור את המקום.
השירות האדיב והמחוייך לא הושפע מהשעה המאורחת או מהרצון לסיים את יום העבודה.

פותחים שולחן עם סלטים

למי שלא מכיר עדיין, היופי בשיפודי זיקה הוא שהתמחור הוא הגיוני והטעם הוא מצויין ככה שיש VFM, יעני הכסף שלכם שווה פה יותר.
כשמתיישבים מקבלים צלחת חומוס נהדרת, סלטים צ'יפס פיתות ומצב רוח. אם הזמנתם עיקרית אז אתם לא צריכים לשלם על הסלטים, אם לא אז יש איזה מחיר סמלי.
בנגזרת הבשרים אנחנו מעדיפים תמיד ללכת על השיפוד האדום ועל הכבש, המחירים שלהם עומדים על 55ש"ח לשני שיפודים, וזה אחרי עלייה במחיר.

חומוס, פיתות, סלט, סלסה, החיים הטובים

כאן זה זמן טוב לעצור כדי לעשות חשבון נפש קטן.
שמתי לב שבכתיבה שלנו אנחנו הרבה פעמים חוזרים לאותם מקומות, דהיינו מוותרים על הרפתקאות כפי שעושים כתבי אוכל רבים וטובים שתרים אחרי מסעדות חדשות ללא הרף.
תהיתי ביני לבין עצמי אם אני למעשה מסכן את המעמד שלי כמישהו שיש לעקוב אחרי מה שהוא כותב, שהרי פעמים רבות אני לא מחדש אלא סוג של ממחזר.
לעצמי אמרתי שזו בעצם לא הנקודה, הנקודה היא מקומות ששווה לחזור אליהם. להסתכן כל אחד יכול, לא חסרות מלכודות בעיר, אבל מצד שני כולם אוהבים להכיר מקומות בטוחים שתמיד יתנו לך את מה שאתה מחפש, מקומות שאין להם ימים רעים במטבח ואת המנות לא מכינים לפי מצבי רוח. וככה נרגעתי, המצפון שלי קיבל את התשובה.

מה יותר טעים מסלטים טעימים? סלטים טעימים בחינם.

את הביקור ההוא של ספטמבר עשינו ממש מהר, היינו רעבים ועייפים, אחרי פחות מחצי שעה כבר היינו במוניות בדרך הביתה, שבעים ומרוצים.
ביקור שמשאיר טעם של עוד אבל מצד שני מפיל אותך מהרגליים.
בדרך חזרה במונית אפילו יצאה לי נחירה קטנה שגילתה לי שנרדמתי קצת.

צ'יפס

את הביקור של אמש (שתמונת הצ'יפס מעל מתחילה את רצף התמונות שלו) התחלו גם כן במקום אחר.
כבר מהבוקר רציתי מאוד כריך של זילבר ולכן הוחלט להעביר את הפעילות לנמל יפו, לאזור השוק ליתר דיוק.
בנמל ארבו לנו משפחות רבות שבאו לטייל ביום החג, ואפילו עוד יותר אנשים שבאו אל פסטיבל הצילום הבינלאומי #2 שנערך ממש שם, מול הסניף של לוב איט. המוני אנשים עם מצלמות, בגדים אופנתיים, תסרוקות מודרניות ודיבור על אמנות. האנשים הללו חסמו את הנמל והורידו את המצב רוח.

קערית של טעם החיים

משם הדרך לזיקה הייתה כבר מהירה.
עלינו ברגל לכיוון יפת וחיש מהר לכיוון המסעדה.
כשהגענו הופתענו לראות שגם שם מפוצץ אך תוך כשלוש דקות פינו לנו מקומות והתיישבנו.
השולחן נפתח והשמחה התחילה.

שולחן ערוך

עימנו היו חברים שלא דרכו בשיפודיה כבר הרבה זמן, אולי בגלל אילוצים של חיי היום יום, עבודה וכו', ואולי בגלל שאנשים מרגישים שלצאת לאכול בחוץ הוא פינוק שיש לנצלו היטב, משמע לחסוך ולא להתבזבז ואם כבר אז לא ללכת לסתם שיפודיות.
אנחנו מצד שני ניסינו להסביר שלפעמים עדיף לא לבזבז על דברים שלא באמת צריך - אבל לפנק את החיך במטעמים כי חוויות טעם הן בסופו של דבר חוויות של מצב רוח טוב, זכרונות מבילויים והנאה בפה.

אדום על השיפוד וכבש בצלחת

בשלב הזה הבשר הגיע והדיבורים הפכו לקולות של לעיסה וצקצוקים.
בראש ניסיתי לספור כמה יעלה כל התענוג וגיליתי שזה יוצא פחות ממה שלוקחים על עסקית במקומות מפונפנים ויומרניים, ואפילו לא על העסקית הטובה.
ואם כבר מחשבות, תסתכלו שניה על החציל פה למטה ותנו למחשבות לנדוד.

חציל  בגריל עם טחינה, פטרוזיליה, פפריקה וכמה גרגירי חומוס רכים

בסופו של דבר זה היה חג נפלא ביפו.
שמענו פעמוני כנסיה, את שירת המואזין, ראינו על הטיילת אנשים שמחים בשמחת תורה, מנשקים ספרים ורוקדים.
כלבים, סוסים, ילדים ותינוקות שנראו פחות מעצבנים מהרגיל, הים היה יפה, הרוח הייתה קרירה, זה היה אחד מהימים האלה שעושה חשק שיהיו עוד ימי חג וחופש בקרוב.

כל הדברים הטובים בשולחן אחד

זיקה הוא אכן מקום ששווה לחזור אליו, יאשר זאת הבולס שהלכתי איתו ברגל לא פעם ברחובות יפו הקיציים (וגם החורפיים) כדי להגיע לזיקה.
הוא גם יוכל לספר לכם על שיפודיות אחרות, ברובן שודדים וגוזלים ביד אחת ועם היד השניה אפילו לא עושים כאילו.
בסופו של דבר יש מקומות שווה לחזור אליהם שוב ושוב, ובשביל זה כנראה יש אותנו, בשביל המלצות מכל הלב וכן, לפעמים גם סיפורים על מקומות חדשים.
שתהיה לכם עבודה נעימה או מנוחה, כל איש ומה שמגיע לו.

ועכשיו כמו שהבטחתי, כתבות קודמות:
שיפודי זיקה
שיפודי זיקה בחול המועד