חדשות טובות מבית סאלם בומביי

לכל מי שהיה עצוב על כך שהמסעדה ההודית האהובה עלינו סגורה בימי שישי - יש לנו חדשות מצויינות!

מעכשיו ניתן למצוא דוכן של סאלם בומביי בשוק האוכל שבמתחם התחנה, בימי שישי, בין השעות 10:00-15:00

הולך להיות תענוג.

סאלם בומביי | אם כבר הודי אז עד הסוף

בוודאי שמתם לב שיש היום אווירה הודית בבלוג.
אם כבר אנחנו במטבח הנהדר הזה, אי אפשר בלי לתבל בפוסט על אחד המקומות האהובים עליי בעולם.

בתמונה מטה תוכלו לראות שתי כוסיות של צ'אטני ולצידן שני לחמי פאפאדאם.
את השאר אתאר לפי כיוון השעון: ירקות חריפים, תבשיל בקר, עוף מסאלה ועוף טיקה, תבשיל כרובית וקוקוס, חצילים וקישואים. במרכז נחה ערימה יפיפיה של אורז שבתוכה מסתתר דאל וגם עדשים ירוקות.

בתאבון!

צלחת עמוסה כל טוב | סלאם בומביי

פוסטים קודמים על סלאם בומביי:

סאלם בומביי | אוכל הודי עם נשמה
סאלם בומביי כשחולים
אוכל הודי, בריאות ומשפחה
לחזור הביתה

סאלם בומביי | פתוחים בחג

סאלם בומביי | פתוחים בחג

התמונה הנהדרת שמתלווה לכתבה זו אמנם צולמה לפני שבוע, אבל סאלאם בומביי פתוחים בחול המועד (היום רבירי - ומחר, למשל) ככה שאפשר לבוא להתענג על כל הדברים האהובים.

יש מצב שאפילו נתראה שם, אבל אתם לא תזהו אותי כי אני אהיה עם כובע.

סתם, אין לי כרגע כובע, אבל רוב הסיכויים שאנחנו פשוט לא מכירים.

בתמונה הנהדרת אתם יכולים לראות עוף בקארי, עוף טיקה ועוף מסאלה, עם אפונה, קישואים, ירקות חריפים, כרובית בקוקוס וקרקר פאפאדום. במרכז יש אורז נהדר, מעליו דאל ומעליו עדשים.
בצד מבצבצת קערית צ'אטני קוקוס ליד פחית ספרייט.
אלה הם החיים הנהדרים.

אם אתם אוכלים כשר בחג אז סליחה מראש ותיזהרו מהמרור.
אבל בלי רגשות אשמה, אנחנו אוהבים את כולם ושכל אחד יאכל החג הזה את מה שבא לו, כי חירות והכל.

פוסטים קודמים על סלאם בומביי:

סאלם בומביי | אוכל הודי עם נשמה
סאלם בומביי כשחולים
אוכל הודי, בריאות ומשפחה
לחזור הביתה

אז תהיו לי בריאים ותאכלו טוב, כי אחרי החג הזה מי יודע מתי יצא לנו לאכול שוב.

שלא לדבר על ימי עבודה קצרים של שבע שעות בלבד במקום תשע.

חירות של ממש.

סאלם בומביי | אוכל הודי עם נשמה

זה פוסט קצר על ביקור קצר ומדהים.

צהריים של יום חמישי (או רביעי?), תופסים מונית מהעבודה כדי לסעוד באחד המקומות הטובים בעיר.
אני לא אכביר במילים על סאלם בומביי (אבל יש לינקים בתחתית הפוסט אז אתם יכולים לקרוא דברים שכתבתי בעבר).

אנחנו מגיעים וכרגיל מתקבלים בחיוך וזרועות פתוחות.
מלבד הלל ורינה גם הילדים נמצאים, עסק משפחתי של אנשים עם לב חם ומטבח מפנק.

על הצלחת שלי: אורז, דאל, עדשים, שלושה סוגי עוף (קארי, טיקה, מאסאלה), תבשיל אפונה, חצילים קלויים, כרובית בקוקוס, ירקות חריפים.
לצד הצלחת יש פאפאד קריספי (ששברתי מרוב רעב ודחפתי מהר לפה עם קצת) צ'אטני מדהים שאי אפשר לאכול ממנו מספיק.

האוכל שלי נגמר תוך דקות, מדהים כמה שזה טעים.

פוסטים קודמים על סלאם בומביי:
סאלם בומביי כשחולים
אוכל הודי, בריאות ומשפחה
לחזור הביתה

הדברים הקטנים

פתאום הימים נהיו ארוכים יותר (אפילו שמחשיך מוקדם), הכל הופך קשה ומעייף, אין חשק ואין כח.

באותה נשימה גם נהיה בלתי אפשר לכתוב פוסטים ארוכים, לספר הרבה, הכל כבד.

זה החלק היפה יותר בלכתוב בבלוג להבדיל מעיתון או אתר בעל יומרות, אפשר לעשות הפסקות, לשנות הרגלים, לנטב את היצירתיות לכיוון אחר.

היום אני מציג בפניכם צורת סיקור אחרת. 

במודל החדש יהיו אייטמים מהירים, תיאורים קצרים, מזון על קצה הלשון.

לא משנים את הצורה לגמרי, אבל לפעמים מתחשק מנות קטנות בביסים גדולים. מקווה שתהנו.

שימו לב לקווים, הם מפרידים בין סיפורים.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

פול ירוק בעגבניות מרוסקות

פול ירוק מבושל בעגבניות מרוסקות - אני הכנתי.
גם האורז וגם הפול מכילים תערובת גראם מסאלה, הפול מתקתק וטיפה חריף, עם כמון וקינמון, ואילו באורז יש סומאק הרבה פלפל שחור. שני חצאי הצלחת מכילים זרעי חרדל שחורים ולבנים. היה תענוג.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

פיצה סרט, פטריות, סריראצ'ה

פיצה סרט עם פטריות ופס של סריראצ'ה.
היה ממש כיף לגלות שפיצה סרט הפסיקו את הרצף הרע שחוויתי אצלהם. הפיצה לא הייתה לא קרה, לא מגעילה ולא מחוממת אחר יום שלם בחלון. זה עדיין לא היה ברמה שהיא הייתה בשנה שעברה אבל העטרה לאט לאט חוזרת ליושנה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

בורקס פיצה, ביצה קשה, טחינה, חריף, עגבניות מגוררות, חמוצים

לא מזמן כתבתי פוסט גדול ויפה על מאמאס בורקס, במקרה הייתי בשישי בלילה ליד המוסד המשובח הזה והיינו רעבים מאוד. הזמנתי בורקס פיצה בדיוק כמו בפעם הקודמת, אבל רק כדי להעביר את הזמן עד שתגיע הזיווה עם הגבינה הצהובה (הייתי מאוד רעב). הבורקס היה אחלה, אבל הזיווה הגיעה עם גבינה בולגרית, לא מה שרציתי אבל דחפתי הכל בכל זאת, לא היה לי חשק לחכות עוד רבע שעה וגם ככה הרעב שלי לא מתעניין בסוג הגבינה.
כרגיל: ביצה קשה, עגבניות מרוסקות, חריף, טחינה, חמוצים, הדברים הטובים.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

שיפון אגוזים, גבינות רכות

אמצע הלילה, אני מגלה שאני רעב.
אין לי חשק להכין כלום אבל יש במקרר גבינות של משק עפאים, הן רכות ומסריחות ויש להן טעם חזק ונהדר.
שמתי אותן על שיפון אגוזים של מאפיית לחמים, באמת שכל מילה נוספת מיותרת.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

פוקאצ'ה עם חציל, טחינה, כוסברה ומלח גס

והנה שוב מאפיית לחמים, הפעם בפוקאצ'ה שלתוכה אפוי חציל נהדר, מתחתין מסתתרת טחינה גולמית והכל מקושט בעלים של כוסברה.
את המלח הגס כבר הוספתי בבית.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

כרוב חמוץ מתוק

ביקור אצל חומוס אסף לארוחת צהריים, הפעם לא היה לי חשוב לתעד שום דבר מלבד הכרוב שחזר להיות נהדר אחרי כמה שבועות בינוניים. הוא שוב מתוק מאוד, מרגיש כמו קסם בפה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

צ'יקן סלקט

סט של שתי תמונות שמציגות רגעי אושר שנויים במחלוקת.
מצד אחד הראש והלב יודעים שמקדונלדס זה לא הדבר הכי טוב, לא לגוף ולא לסביבה, אבל מצד שני לפעמים נשברים.
ארוחת צהריים מהירה במקדונלדס: צ'יקן סלקט, צ'יפס, רטבי חמוץ מתוק וברבקיו, המון קולה זירו (בלי קרח).
לפעמים אלה הדברים הקטנים, הפשוטים, אפילו אם הם מפוקפקים.

צ'יפס, חמוץ מתוק, BBQ

אז נהניתם?
ספרו לנו בתגובות, גם אם לא, פשוט תגידו כבר משהו.
משעמם פה.

טאג'ין: צהריים בהודו \ עוף

בעבר כבר סיפרתי לכם על טאג'ין, מקום נחמד ברחוב המסגר המציע שפע של תבשילים, מנות גריל, תוספות חמות וגיוון יום יומי במנות המוצעות מתוך ויטרינת סירים ענקית.
לאחרונה בטאג'ין צירפו למלאי מנות עוף מהמטבח ההודי, המגיעות לפעמים בצורת פיסות חזה עוף ולפעמים בשיפודים.
העוף מושרה ברוטב טיקה, עשוי על הגריל עד לעסיסיות הנכונה וממתין לבאים, זוהר בצבעים טעימים.

חזה עוף בטיקה, צ'יפס ביתי גדול, אורז לבן.

בביקור הראשון בו אכלתי את המנה הזו (התמונה למטה) העמסתי גם דברים אחרים כדי לא להתאכזב ולהשאר רעב.
תוכלו לראות שם קוסקוס עם ירקות, אורז לבן, תפוחי אדמה צעירים עם רוטב עגבניות, צ'יפס ביתי דקיק, וחזה עוף בגריל.
ברגע שנגסתי בשיפוד הראשון - הבנתי שהיה לי עדיף אם כל הצלחת הזו הייתה מלאה בשיפודים קטנים, אדומים ומדהימים.

קוסקוס ירקות, חזה עוף בגריל, שיפודי צ'יקן טיקה, צ'יפס פרוס לרוחב, תפוח אדמה ברוטב עגבניות כלשהו, אורז לבן.

לסיכום הפוסט הקצרצר הזה. אם אתם באזור המסגר ובא לכם טאץ' הודי (או סתם להעמיס מלא אוכל בסגנון ביתי) אל תשכחו את הטאג'ין, הוא גועש על האש, ממתין רק לכם.
השתיה אגב תעלה לכם אותו דבר בין אם היא בפחית או בבקבוק של חצי ליטר, אז אל תישארו צמאים סתם, חבל.

מייקס פלייס [Mike's Place] רמת החייל

עוד ביקור במייקס פלייס, הפעם גם אני וגם NISH בשילוב כוחות, וגם זוגתי האהובה בלב.
זה היה לאחר שיצאנו רעבים מהסרט "עלייתו של האביר האפל" (בשפת המקור זה נשמע יותר טוב: The Dark Knight Rises), אבל על החוויה הקולנועית אח"כ, קודם כל אוכל.
הנה תמונה שאמורה לשמן לכם טיפה את העיניים כדי שהטקסט יחליק טוב יותר.

צ'יזי פרייז עם בייקון, אם אתם באמת אוהבים התקפי לב בעתיד שלכם והרגשה אמריקאית על הלשון בהווה.

אני הזמנתי בערך את מה שהזמנתי בפעם הקודמת שנכנסתי אל מייקס פלייס, קערת צ'יפס מוקרמת בגבינה מותכת, עם פיסות בייקון מעל. תענוג לבלוטות הטעם, אם כי באיזשהו שלב אני מוסיף קטשופ \ חרדל \ רוטב BBQ \ מלח, כי זה נהיה טיפונת חדגוני כשמגיעים לאמצע.

NISH הזמין אצבעות גבינה ואצבעות עוף, אבל אני אשאיר לו כאן מקום לספר על זה בהמשך.

גם הוא אגב כבר כתב איזה קצרצר על מייקס פלייס.

האישה שאיתי הזמינה בוריטו עוף וגם לה אשאיר מקום לתיאור החוויה במילותיה שלה.

עם קערת המוות שלי שתיתי סיידר של סוואנה (Savanna) שלא אהבתי בעבר אבל כיום משום מה עכשיו הוא ממש טעים לי. המשקה מכיל 6% אלכוהול, והוא מוגדר כ"יבש", אולי טעמו שמזכיר מעט יין היה הסיבה לכך שהוא לא ממש התאים לי - מאחר ואני מעדיף את מתיקות.

הבקבוק אגב עלה פי שתיים וקצת ממה שהוא עולה על הבר בו אני שותה אותו בדרך כלל.

בנוסף (לפני שאני מגיע לעלייתו של האביר האפל) הייתי רוצה לציין את השירות.

הצוות היה רב והמלצריות הסתובבו כל הזמן בין השולחנות בפנים ובחוץ. עם זאת, היה קשה ליצור קשר עין, לא ניגשו אלינו לוודא שהכל בסדר עם ההזמנות, לא מיהרו לפנות אפילו כשביקשנו חשבון וגם לאף אחד לא היה איכפת שהייתה על השולחן מנה שכמעט ולא נגעו בה.

חוץ מזה היה גם צמד קאברים שהביך אותנו מדי פעם ואחד הברמנים עבר עם כוס וגייס עבורם תשלום מהיושבים בחלל.

ועכשיו לאביר האפל ולקולנוע:

משום מה לא היו טרופיות בקולנוע, זה כבר הביקור השני שלי שבו הבחנתי בכך. ייתכן ומישה עלה על זה שהמחירים של משקה הענבים היה נמוך מדי (ביחס לשאר הדברים).

הסרט עצמו היה ממש טוב, באמת, לא ציפיתי לסרט שירגש אותי כ"כ, ירתק אולם מלא אנשים למסך ויגרום לכל מי שהיה שם להפסיק לדבר מרוב מתח. כריסטופר נולאן הצדק לחלוטין עוד סרט המשך בבימויו ואפילו סלחתי על שינויים קלים בקווי הדמויות הקלאסיים של הדמויות הוותיקות.

אבל הקץ לספויירלים; כולי תקווה שבאטמן יחזור תחת שרביטו, עם הקאסטינג הנוכחי (שגנוב מעט מסרטים אחרים של נולאן), ושזה ימשיך להיות טוב כל כך.

צ'אנדרה: עסקית ארוחת טאלי, משלוח

אחד מהכותבים בבלוג הזה מתעב אוכל הודי.
הוא לא בדיוק שונא אותו, הוא יותר חושש ממנו, הצבעים, הצורה, בעיקר החריפות.
יש לו עניינים משלו ועל פי המחשבות הפרטיות שלו הוא שולל דברי מזון רבים.
זו היא זכותו, אבל זה גם אומר שהוא לא יבוא איתי למקומות מסויימים, אפילו אם לדעתי הם באמת באמת שווים ביקור.
יש עוד אחד שמוכן לאכול אוכל הודי, נהנה ממנו בגדול, אבל מעדיף ללעוג לצבעים ולמרקמים.
גם איתו קשה ללכת למקומות; גם אם הוא בא ואפילו אם הוא נהנה - הוא יספר בדיחות ויעקם פרצופים.

שלא כמו המקומות ששווים ביקור, יש מקומות שאולי הייתם אומרים לעצמכם שעדיף ללכת למקום אחר, דומה, אם יש מקום כזה בסביבה, אם הוא פתוח, אם הוא קיים. כזו אולי היא גם צ'אנדרה, למרות שלא נעים להגיד דבר כזה על בית עסק.

עוף, ירקות, אורז

ההזמנה מסורבלת משהו, תפריט אחד מראה תמונות אבל לא ממש מספר מה כלול.
תפריט אחר מפרט יותר, אבל לא ניתן להזמין בעזרתו ישירות.
היו עוד כמה כאלה באתרים אחרים, לא כולם אמרו בדיוק את אותם דברים.
הסיטואציה שנוצרה היא שהזמנו עוד מטבלים ועוד לחמים כי לא היה ברור מה כוללת איזו מנה.
אני לא אדם שמתלונן על מטבלים ורטבים מיותרים, אבל רצוי לדעת מה מזמינים, מה מקבלים ומה חסר. במיוחד אם יש אנשים בעלי תקציב מוגבל \ לא בזבזנים שאוהבים לזרוק אוכל סתם.

צ'אטני - כוסברה, מיקסד פיקלס, רוטב לימון מוחמץ

ועכשיו לאוכל עצמו.
הוא היה לא רע. אבל כשאתם שואלים אותי מה הוא אוכל לא רע, התשובה שלי היא בדרך כלל שהוא אכיל, יחסית טעים, אבל לא עשוי באופן מקצועי, מוקפד ובטעמים שאי אפשר לשחזר לבד בבית ואפילו בהצלחה רבה יותר.
מדובר במנה סבירה, לא התמורה הכי טובה למחיר (ביחד למנות במחיר דומה במקומות דומים).
האוכל ההודי ניתן לשחזור בסביבה הביתית באופן די פשוט, צריך את המתכון ואת חומרי הגלם וממש מעט כישרון.
כמו כל סוגי הבישול, מדובר בעניין של אהבה ויש מקומות שאפילו אם הטעמים לא מדוייקים בהם - אתה לא מרגיש זלזול.
צ'אנדרה לא בדיוק מזלזלים, אבל כמישהו שסעד ממטבחם גם ממשלוחים וגם במקום עצמו - אני יכול להגיד בחופש מוחלט שהם מגישים את החוויה ההודית על הצד המרהיב שבה. הם עושים אוכל משביע, טעים בדיוק במידה הנכונה, לא מעבר לזה. מספיק טעים כדי שלא תצאו החוצה בזעם, לא מספיק טעים כדי שתחלמו על המסעדה בלילה. זהו פתרון לעת מוצא.

אם אתם נמצאים ברחוב ריב"ל, או באזור יד חרוצים, או ברחוב המסגר או שם בסביבה, ובא לכם אוכל הודי אז באמת, לכו על זה.
אם בא לכם להזמין משלוח ממקום זול שנותן מגוון ממש גדול אז באמת, לכו על זה.
אם בא לכם לסגור פינה עם תבשיל, משהו מגולגל במשהו, לגוון טיפה את הדברים הרגילים, אז באמת לכו על זה.
אם אתם רוצים אוכל הודי שיגרום לכם להתלהב בצורה חסרת רסן - יש מקומות אחרים.
אגב, צאנדרה סוגרים יחסית מאוחר, אז באמת, אם אתם שם - לכו על זה.

חברים של מוזס

בהמשך לפוסט של NISH, הייתי רוצה לחלוק את החוויה המוזסית של ערב חמישי.
היא כללה בשבילי אצבעות גבינה, סלט קיסר עוף, צ'יפס ופפסי מקס.
ארוחה פשוטה למדי, כיאה לאדם פשוט.

אם האצבעות שלכם הן גושים שמנוניים גסים, פריכים, עבים וקצרים משהו - אולי אתם סובלים מאצבעות גבינה

עצבעות הגבינה נראו שונה מבעבר, בהירות יותר, אולי הבלילה השתנתה, אולי מרכיב כלשהו. הן היו הרבה יותר עשויות מבעבר,  על אף הבהירות, וזה בא לידי ביטוי בגבינה שהייתה מותכת מספיק בשביל להיות סיבית, להבדיל מגוש גבינה סתמי (בציפוי קל, חם ושמנוני).
הרוב המלווה אותן חש שונה מבעבר, לטובה, אני מקווה שכך זה ישאר כי הרוטב הקודם הרגיש כמו משהו מהצנצנת של דוריוטס.

קיסר העוף היה טוב, במיוחד לאור סלט קיסר עוף אחר שאכלתי לאחרונה, עליו אספר בהזדמנות.
היה יחס טוב של עוף \ קרוטונים \ חסה \ רוטב \ גבינה.
בשלב כלשהו ביקשנו עוד רוטב קיסר וגם קיבלנו אותו (אמנם באיחור משמעותי).
רוטב הקיסר היה קרוב יותר לרוטב של פעם, אבל עדיין לא אותו טעם, חבל מאוד כי הוא היה מוצלח מאוד בעבר.
למרות שסלט קיסר הוא בסה"כ אוסף רכיבים בסיסיים, רוב המקומות לא מדייקים בו ויוצרים סתם עוד סלט; לא קיסר ובטח שלא שווה את המחיר.

הצ'יפס של מוזס התקרב לצורה שלו בעבר. זה חשוב לציין את זה כי לאחרונה הצ'יפס פשוט לא היה במיטבו, והרמה בעבר הייתה מן הטובות בעיר.

הארוחה הייתה טובה, אם כי החוויה בשלמותה סבלה מעומס לקוחות, רעש ועיכובים.
למרות כל הנ"ל (וגם התמחור \ מנת הצ'יפס שקטנה) הרושם שנשאר היה חיובי.

לאחרונה יש כאן המון פוסטים על מוזס, אולי יותר מדי אפילו.
אני לא חושב שזה מגיע להם, אבל זה בהחלט מסקר את המציאות. יש המון סניפים זמינים, הם שם בשעות הנכונות, האוכל מגרה מספיק בשביל שתדע מראש שאתה רוצה להכנס. אולי אחרי ירח הדבש המצויין והדיעה משהו - זה סוד הקסם שנשאר.

על מקדונלדס וצרכנות

טקסט זה נכתב ופורסם ע"י אורן שץ בשבת, ה13 לנובמבר 2010, בשעה 04:28am.

לפני כמה שנים ראיתי סרט על בחור שאוכל רק במקדונלדס כדי לבדוק מה ההשפעה על הבריאות שלו. זה היה סרט מצוין, אבל נושא הבריאות לא מעניין אותי. לפני כמה שבועות ראיתי סרט על כמה היפים שפרסמו עלונים נגד מקדונלדס בהיבטים חברתיים-כלכליים-אקולוגיים-ושאר-אידאולוגיות, ומקדונלדס עשו הרבה מאמצים כדי להשתיק אותם (כך הסרט מציג). כל הנושאים שהם פרסמו נגד מקדונלדס לא מעניינים אותי גם כן במיוחד, אבל נושא התביעה עצמה היה די מפחיד (בסוף הסתבר שמתן ההכשר לתביעת דיבה של מקדונלדס נגד שניים מהפעילים היה הפרה בוטה של התחייבות בריטניה לאמנת האיחוד האירופי, זה היה די מצחיק. לא משנה.)
כל זה היה הקדמה כדי להבהיר: אני לא מתכוון לומר פה שום דבר נגד מקדונלדס מכל בחינה של גרימת עוול לציבור באיזשהו חוסר-אחריות, פגיעה בבריאות, התאכזרות לחיות או שאר מעשים לא מוסריים. מבחינתי מקדונלדס עושה מה שהיא עושה במסגרת החוק, מנהל תקין, ושאר המאפיינים הנפוצים במסגרת בית עסק בישראל. אני הולך לתאר עובדות ואת הדיעות שלי. העובדות קרו במציאות. בדיעות שלי אין דבר להצביע על מקדונלדס כנושאת באחריות כלשהי, או על סירוב של צוותיהם למלא אחר בקשותיי. האצבע היחידה שאני מפנה היא למי שקורא את הנואט הזה.

עד כאן ענייני המנעות מתביעות דיבה ושאר מזיקין. ולעניין עצמו.

אילוסטרציה: המציג אינו חייל \ רופא

כילד אכלתי בריא וכמובן נשאתי עיניים לעבר חטיפים ומאוחר יותר ג'אנק-פוד מסחרי מתוחכם יותר. גיל ההתבגרות הביולוגי (המנטלי נמשך עד היום) המוקדם שלי התמזג באורח קסום עם כניסתן של בורגר קינג ומקדונלדס לשוק הישראלי (תוך היחשפות במקביל לרשת McSwampling - או שם דומה - המגישה רפש ביצות במשחקי המחשב שוליית המכשף 1 ו-2) וארוחת המקנאגטס הראשונה שלי בסניף מקדונלדס ליד בית האופרה מול הים, עם "אגדת השמש והירח" (של אתניקס וריטה) ברקע, כמו גם ארוחות וסניפים ספציפיים אחרים, תהיה נצורה בזכרוני לעד. מאז ארוחות כאלה הלכו ותפסו מקום פה ושם באופן עצמאי, פה ושם באופן חברתי. מאז שאני בירושלים, אני אוכל כל יום שישי במקדונלדס בסניף במרכז העיר בשעות הערב המוקדמות. אני מגיע לקופה, מחכה כמה דקות, מזמין - ארוחת מקנאגטס 10 יחידות, ספרייט ענק בלי קרח, צ'יפס/פוטטו ענק, רוטב חרדל, רוטב חמוץ-מתוק, לפעמים פאי תפוחים. לפעמים במקום נאגטס אני מזמין דאבל מק-רויאל בלי חמוצים. אחרי כמה דקות מגיעה הארוחה, כל חלק בתורו - על מגש פלסטיק מכוסה גיליון נייר. את הצ'יפס משאירים לפעמים עומד תחת מנורת החימום עד שמביאים אותו. בינתיים לפעמים כוס הספרייט מחכה במגש שלי. לפעמים הפאי מגיע לא חם, ואני מבקש שיחממו לי אחד חדש. לפעמים הצ'יפס לא ממש-חם, ואני מבקש אחד חדש. בסופו של דבר אני הולך עם המגש שלי ואוכל חם ושתיה קרה, לשבת לאכול. אני אוכל קודם כל את הצ'יפס או את הפוטטו שלא יתקרר. לצ'יפס יש טעם אבל לא כל כך חזק מעבר לרקע השמן שלו. לעתים לא-מאוד-רחוקות הוא מומלח מדי, עדות לכך שקיבלתי את תחתית מלאי הצ'יפס הנוכחי. היכן שהמלח שקע אחרי שפוזר מלמעלה על הצ'יפס הטרי כשיצא מהשמן. הרטבים מאוד שמנוניים וסמיכים, וחסרי מרקם שיאזן את הטעם החריף שלהם. הקטשופ מתוק מדי. הפוטטוז, שהיו אמורים להיות להיט, רחוקים מאוד מהפוטנציאל שלהם - כשהם מספיק חמים כדי להיות טעימים, הציפוי שלהם קצת צמיג ובהחלט לא פריך, בעוד הפנים על סף הרותח, ובלתי-ניתן למאכל ללא כוויה מצטברת על החך, המקהה את חוש הטעם (בפרט את השפעת מטבל החרדל) לקראת סיום המאכל. פעמים לא מעטות חתיכת הפוטטו מצומקת וחסרה את בשר התפו"א שיצדיק אותה, מפח נפש רציני - הנוכח לרוב במקרים אלה כמעט בכל המנה. הנאגטס ממש טעימים בעיניי, אם כי זוהרם הועם במעט מאז ימי הילדות (לא ברור אם מהרגל או משהו מהותי בתהליך הייצור), אבל לפעמים יוצאים לא עשויים עד הסוף, בפרט חלקם בעייתיים בפריכות הציפוי. לפעמים אני מוצא סיבים מבצבצים מהנאגט, אבל זה מספיק נדיר כדי לא להעיב על החוויה. הדבל מקרויאל שוחה ביותר מדי רוטב אלף האיים, שמלכלך לי את השפם והזקן. קשה לנגוס בו בלי שהעגבניה והחסה ינשרו ממנו החוצה ויפלו על גיליון הנייר שעל המגש, בעוד ניסיון לאסוף אותם משם לאחר-מכן מכתים את הידיים בכמויות נכבדות של רוטב (אלף האיים). כמו כן הלחמנייה לרוב ממש רטובה לקראת סיום האכילה, והניסיון להחזיק אותה באופן שיאפשר לנגוש גם באומצה מסתיים לרוב בנשירתה אל המגש, תוך ניסיון נואש לאחוז באומצה עצמה כמוצא אחרון. לא פעם ולא פעמיים כשהזמנתי את הפאי לסיום הארוחה, ההזמנה נשכחת והייתי צריך להזכיר אותה לצוות. תוכן הפאי לרוב או לוהט מדי ומשאיר כוויה או פושר, ומתרכז בחצי אחד של הפאי, כך שהנגיסות מן החצי השני נטולות מחית (השמנונית כשלעצמה). הספרייט בעל טעם דלוח ומתקתק באופן מעט דוחה, שונה בתכלית מן המשקה הנמכר בפחיות ובקבוקים, ובעיקר מעט יותר דליל. על המגש עצמו קשה מאוד לצופף את כל תכולת הארוחה, וצריך לעשות סדר מתמיד כדי לאפשר לצ'יפס לא להתלכלך בקטשופ למשל, ולשמור על המפיות נקיות עד סוף הארוחה - תוך כדי סיבוב המגש בשלבים שונים של מאכל הארוחה. בפרט מדאיג שחתיכות קטנות של צ'יפס מתפזרות על המגש ומתקררות לגמרי עד אכילתן - מה שמחייב היפנות לחיפושן מיד בראשית הארוחה. ככלל החוויה בסיום הארוחה היא אינה של שובע, אלא מועקה קלה בבטן, מלווה בתחושה קלה של אופוריה (נפוץ יותר בדבל מקרויאל מאשר בנאגטס -  בהם האופוריה יותר שלטת בזמן הנגיסה עצמה) ודכדוך. מבחינת ההרגשה בפה, רוב הארוחה היא איזשהו מישמש של דברים מימיים (אפקט מעיק במיוחד בגזרת הדבל מקרויאל, בפרט האומצה) השוחים בדברים שומניים. מאז התחלתי ללמוד ביולוגיה וההפרדה בין שומן ומים הרבה יותר נהירה ומעסיקה אותי בחיי היומיום, אספקט זה של הארוחה נראה אף יותר מכניסטי ונטול חדוות החיים שאוכל בד"כ מספק אצלי. כשאני מסיים לאכול, אני מפנה את המגש לפח האשפה, שלרוב כמעט מלא, ודורש מגע יד פעיל כדי לקפל את האשפה המרחפת למעלה ולאפשר כניסת האשפה מהמגש שלי. מלבד מוזיקה נחמדה אבל משעממת וקולות של אנשים אוכלים ומדברים מסביב ומזמינים בדלפק, הרעש העיקרי הנוכח ברקע האכילה הוא הצפצוף של מכונת הצ'יפס. בשנתיים האחרונות האפקט הכי חזק שיש למקדונלדס עליי הוא השחיקה המנטלית שלי ע"י הצליל הנ"ל, הנוכח בממוצע במשך יותר מרבע (לעתים יותר מחצי) מזמן השהות שלי בסניף.

עד כאן בעיקר עובדות (בפרספקטיבה אישית אמנם). מכאן אני רוצה לגשת לשלב הבעת הדיעה. הצליל הזה של מכונת הצ'יפס הוא בעיניי הדבר הראשון שמטריד אותי בקשר לכל החוויה הזו של אכילה במקדונלדס. בן אדם יושב במקום שאמור להיות נחמד ומעודד תיאבון, וכל הזמן שומע את הצפצוף הזה ברקע, מנסר בשכל, באופן שמצד אחד מונוטוני בנוכחות שלו ומצד שני חופר בזיגזוג שלו בין פאזת השקט ולבין הפאזה הרועשת - ויתרה מזאת, מרגע שנפסק הצפצוף משתלטת הידיעה המחרידה שמתישהו - אין לדעת מתי בדיוק - הוא עוד ישוב, ואין שום סיבה להתרווח חזרה בכיסא (בעל משענת פסי המתכת הכל כך מזעזעת במאונכותה). מכאן נגזר כבר כל היתר, הרגשת שפיפות הקומה, הנמיכות וחוסר-החשק האופפים את מעשה הכניסה לסניף וביצוע האקט של אכילת הארוחה במקדונלדס. המבורגר מימי-שמנוני עם צפצוף ברקע. אנשים אוכלים אוכל אחיד ברמתו ואיכותו חסרי המעוף לצלילי מוזיקה משמימה בווליום מבאס (בעמימותו הקהה). הידיעה שאחרי הכוויה מהפוטטו יבוא שלוק מספרייט סוג ב'. העיקצוץ של רוטב החרדל החריף מטעם הלוואי החמצמץ, ורוטב חמוץ-מתוק דוחה בהרכבו המתקתק בעל גוון-הטעם הסינתטי.

וכמה כל זה עולה? כמעט 56 שקלים. בדבל מקרויאל צריך להוסיף חצי שקל על כל רוטב (בנאגטס הם כלולים בעסקה). ארוחת עשר יחידות מקנאגטס בלי פאי תפוחים והגדלה לענק עולה 45 שקלים.

אבל מה האלטרנטיבה?

בחלקים נרחבים של הארץ ואף של העיר - אין כזו.

אבל גם אם יש, הנוכחות המסיבית של מקדונלדס בכל מוקד התרחשות, אפקטיבית מייתרת את השימוש באלטרנטיבה. אם יש מקדונלדס, סביר שילכו לשם. מי ילכו לשם?

הילדים.

וכאן הבעיה.

כי אני כבר אכלתי במוזס, ואכלתי באיוו, ואני יודע שדברים יכולים להיות אחרת.

אני יודע שארוחת בורגר או חטיפי עוף, צ'יפס ושתיה יכולה לעלות במסעדה לא-יוקרתית 50-55, קצת יותר ממקדונלדס - במסעדה שכונתית אפילו 37, קצת פחות ממקדונלדס.

אני יודע שארוחה כזו תאפשר לי להשתמש בסכין ובמזלג ממתכת, ובצלחת מחומר סימפטי כמו עץ או קרמיקה.

אני יודע שהשתיה תהיה טעימה כמו שאני מכיר ואוהב.

אני יודע שהצ'יפס יהיו פריכים ובשרניים או שפוטטו יהיו אפויים היטב ומתובלים בחכמה.

אני יודע שאני לא אעמוד ליד דלפק אלא אזמין בשולחן (או בטלפון בדרך).

אני יודע שהמוזיקה תהיה סבבה (גם אם לא איכותית או לטעמי).

אני יודע שהרטבים יגיעו מבקבוקים ויהיו סבירים ועם פחות חומר משמר ו/או מייצב.

אני יודע שאם אני אשתה בקש, הוא יתקפל במקום הנכון.

אני יודע שהמבורגר יהיה בעל מרקם לכיד, עובי מורגש, תערובת צפופה ומעניינת של טעמים שונים.

אני יודע שהלחמניה תהיה טעימה ושהשומשום עליה יאיר לי פנים.

אני יודע שאני לא אשמע כל מיני דברים מוזרים ברקע.

ואני בהחלט יודע שאני אצא משם שבע ומרוצה עם הרגשה נעימה בבטן.

אז למה בעצם אני אוכל במקדונלדס?

כאמור, כי הייתי ילד. כי זה מה שנחשפתי אליו.

לא הייתה בשכונה שלי מסעדת המבורגר (נגישה לילדים) כמו שיש כיום. אבל גם כיום הרבה בילויים בקניון מנגישים יותר את מקדונלדס, יותר אף משווארמה.

ויש למקדונלדס גם את ההילה הזו של משהו נוצץ ונקי יותר, לא עממי באמת. אמריקאי.

אבל חזרה אליי. אני אוכל במקדונלדס בשביל להרגיש נמוך. קשה לומר כזה דבר באופן שיובן כמו שצריך. זה לא שאני רוצה להלקות את עצמי או לגרום לי לסבל. משהו בכניסה הזו לעולם שכולו דלוח ושפוף פשוט הופכת לחלק מהשגרה וההרגל, ומשהו שהוא בעצם כן רצוי, ויש בו טעם, עושר ועניין, והנאה. אני נהנה לאכול במקדונלדס למרות כל הגועל ואי-הנוחות הכרוכים. אני אוהב להתאכזב כל פעם מחדש. אולי אוהדים של קבוצות כדורסל מסוימות יבינו את העניין. אולי מצביעי העבודה. זה פחות משנה, מה שמשנה הוא שאני עושה את הבחירות שלי מעמדה מודעת. אני יודע מה אני מוצא

שם, אני יודע מה האלטרנטיבה, ואני בוחר את אורח החיים שלי ואת הדרך שאני מכניס את עצמי למצבים מסוימים ומוציא את עצמי מהם אחר-כך כשבא לי. מה ששוב מחזיר אותי לעניין הילדים.

צריך חוצפה וביצים גדולות מאוד כדי להיות מסוגלים לעשות מה שמקדונלדס עושים. כי ברור שעם קצת דמיון ומחשבה דברים היו יכולים להיות אחרת. דברים תמיד יכולים להיות אחרת. ושוב, זו לא האשמה כלפי מקדונלדס. אבל צריך להבין איפה דברים עומדים. הם עושים מה שהם עושים כי הם יכולים. ואני אפילו לא מציע לקרוא עליהם תגר. לא להחרים אותם. ולא להפגין מולם. ולא אפילו להמנע מלאכול שם.

אבל כן צריך להבין שאפשר גם אחרת, ולהבין את הבחירה המכוונת במקדונלדס. ושוב, בפרט אם אתה ילד. אתה צריך לדעת שנוצקת לתוך המציאות הזו, הנמוכה.

שמה שאתה מכיר מילדות ותכיר בתור מבוגר אחר כך, זה לא האלטרנטיבה היחידה.

וכן, ברור שתחשף למסעדות ולטעם טוב ולסטנדרטים אחרים של תרבות אוכל. אבל עדיין, ילד שגדל היום, והילד שאני גדלתי ממנו, עמוק בלב נעוץ בו הטריז הזה, של מקדונלדס. יאללה, יש כאן מקדונלדס, בוא נאכל. ונראה לי חשוב שכבר מילדות יהיה בראש שזה לא מצב בריא ומאושר להיות בו, הלשבת לאכול במקדונלדס. זה כן עוד אחד מגווני החיים, וכן, אפשר להתענג על זה, אבל זה בכל זאת פיכסה. אז קשה לי לראות הורים נכנסים עם הילדים שלהם לסניף ולא מעבירים להם את המסר ואת התחושה. קשה לי לחשוב על הורים שנותנים כסף לילדים שלהם, ואומרים להם הכל - לא בריא, סוכר, תזמין סלט, לא גלידה, רק פעם בחודש, קולה זירו / מיץ תפוחים - רק לא שעצם החוויה היא פשוט לא משהו בכלל. ובאמת קשה לומר כזה דבר לילד, הכל נתפס מאוד אחרת, בפרט ממקור חיצוני ולא-שקול כמו הורה. אבל עדיין, משהו בסיסי בלעצור בנסיעה צפונה בסניף ולקנות שם. אפילו בלי לקנות שם, רק לעצור שם והסמל של הסניף בחלון האחורי הימני. אני לא יודע, זו בעיה.

וכל הפעילים בעד זכויות העובדים, ונגד ההתעללות בחיות, ובעד מזון בריא,  ונגד תאגידים, ונגד שימוש בכלים חד-פעמיים - ואף אחד לא פעיל כדי לגרום לרשת הג'אנק-פוד/מזון-מהיר/מקום-שאפשר-להזמין-בו-המבורגר/חטיף-עוף+צ'יפס+שתיה הנפוצה והמשפיעה בארץ להוות חוויה נעימה יותר. זה לא מסתדר. (לא, אני לא חושב שאם תתקן את כל הדברים שהפעילים כן רואים לעיניהם אז המצב כפי שתארתי ישתפר.)

אני לא בטוח שאני מצליח להעביר את הרגש-מסר במלים.

זה גם לא כמו מקדונלדס מייצגים פה איזה מקרה כללי יותר, בנוגע לצרכנות או התנהלות כללית בחיים. לא. רציתי לדבר בדיוק על מה שדיברתי, אין כאן שאר רוח רחב יותר. הקייס הזה מאוד ממוקד.

ולא שאפילו יש לי קייס חזק מדי בתכלס. לא באמת חשבתי יותר מדי על שיווק, על סוציולוגיה ופסיכולוגיה. לא חשבתי על קולינריה, תזונה, ואילוצים של טכנולוגיות מזון. זה פחות מעניין אותי, הפרקטיקה, האמת. בעיקר פשוט רציתי להעביר את התחושה הזו של המשהו שמרגיש רקוב, וגם בלי לפתור אותו, ברור כשמש שזה כך. וזהו, צריך לשים את זה על השולחן, ולהמשיך הלאה.

למקלחת ולמיטה, בתור התחלה.

משלוח מהריבר

ריבר הוא מקום המתהדר בתואר "מטבח אסייתי ישראלי".

עד לאחרונה הזמנו באופן קבוע את המטבח האסייתי הישראלי שלנו מג'פאניקה, אבל בעקבות מקרה בו שמענו את השליח שלהם צורח בחדר מדרגות על כך שהוא קיבל "רק" 7 אחוז טיפ (בנוסף ל8 שקל משלוח למסעדה), החלטנו להעביר את עסקינו למקום אחר, לפחות עד יירגע זעם.

המקום שנבחר הוא כאמור הריבר שכבר יש לו 7 סניפים, והסניף הנבחר היה הקרוב אלינו, באבן גבירול.
החלטנו לבחור במנות הווק שעפ"י התפריט יקרות בכ20-30 אחוז מהמנות בג'אפניקה.

המנות שנבחרו על ידינו הן 2 המנות הראשונות המופיעות בתפריט הווק וכנראה גם 2 הפופולריות - "שבעת הפלאים" ו"אש ולהבה"

שבעת הפלאים

אש ולהבה

שבעת הפלאים מכילה כמובן אטריות ביצים בתוספת ששת הפלאים הבאים : נתחי בקר, ברווז פריך, נתחי עוף, בוטנים, נבטים ובצל סגול.
אש ולהבה היא מנת פיקנטית יותר של אטריות ביצים המכילה בקר צלוי, נתחי עוף, כרוב, גזר ובצל סגול.

המנות באו בקופסאות פלסטיק סטנדרטיות של משלוחים. יש כאלה שיאהבו את הסגנון הזה, אבל לדעתי אחד מסמלי המטבח האסייתי הוא הקרטונים של המשלוחים, והמהדרין אף מוסיפים כיתוב בשפה שאף אחד לא מבין.
עקב כך גם היה קשה להאריך את הכמות - עושה רושם שהיה בקופסאות יותר מזון מבקרטון משלוחים סטנדרטי.

באשר למנות - בכלליות אהבנו.
מנת שבעת הפלאים הייתה גדולה ומושקעת, ואפילו הבוטנים באו ב2 צורות - מרוסקים ושלמים.
ההסתייגות היחידה שלי הייתה מנתחי הבקר שהיו יבשים קשים ללעיסה, והזכירו לי את האנטריקוט ב30 שקל שאכלתי לא מזמן.
האמת שההערה הזו נכונה לרוב המנות האסייתיות שאכלתי עם בקר - אולי עדיף לוותר ולבחור בעוף בלבד.

גם מנת אש ולהבה הייתה טובה ופיקנטית בדיוק במידה הנכונה.
החלקים החלשים במנה היו הבקר הצלוי, שלקה בתחלואים של הבקר מהמנה הקודמת, וגם הגזר שקצת לא היה קשור.

החשבון עבור 2 המנות בתוספת דמי משלוח יצא בדיוק 100 שקלים.
לא נורא עבור משלוח אסייתי טוב ומשביע, שגם הגיע מהר יחסית (קצת יותר מחצי שעה)

בהחלט נשקול להזמין משם בפעם הבאה כשנרצה משלוח מקטגוריית האסייתי, וניזכר בשליח מג'אפניקה.

בית תאילנדי

רחוב בוגרשוב בת"א ידוע לשמצה בעסקי המזון המתחלפים בו.
לאחרונה ניסיתי לחשוב אילו עסקי מזון היה ברחוב לפני 3-4 שנים ושרדו, והעליתי בחכתי 3 מקומות.
הפסטה הבר שנמצא ממש ליד הדירה שלי (חייב לטעום בהזדמנות) , הMOON המפורסם שמשום מה מהווה אבן שואבת לחובבי סושי שבאים למרחקים, והמסעדה האמיתית היחידה ברחוב - "בית תאילנדי", שנמצאת ממש קרוב לפינת הירקון.

אנחנו עוברים שם הרבה בדרכנו לחדר הכושר ברחוב הירקון (מי אמר שאנחנו פדלאות שרק בולסים כל הזמן) ותמיד אנחנו רואים שהמקום מלא - אפילו בימי ראשון שנחשב יום חלש במסעדות המקום מפוצץ.

יום אחד החלטנו שזהו זה - אנחנו חייבים לרדת לשורש העניין ולבדוק פעם אחת ולתמיד את המקום הזה.
החלטנו ללכת ביום שישי ולהזמין מקום שבוע יום לפני. התקשרתי והתברר שבדיוק מישהו ביטל בשישי בערב וניתנה לי הזדמנות פז לתפוס את מקומו באם רק אמהר. נעניתי לאתגר, ולמחרת לבשנו את מיטב מחצלותינו על מנת לצעוד כ200 מטרים בערב יום שישי חמים אל המסעדה.

כבר בכניסה למסעדה ראינו 2 זוגות שבאו בלי להזמין מראש, ונדחו בנימוס עקב חוסר מקום. עקפנו אותם ובאמצעות הכוונה צמודה של המלצרית התיישבו בחלק הימני של המסעדה.

עיצוב המקום אותנטי - יש אלמנטים של במבוק, בודהה, ותמונות מן המזרח - נקודת זכות למקום.

לאחר זמן קצר הוגש לנו תפריט והתפנינו לבחור את המנות הראשונות בארוחה.
בחרנו בלביבות שרימפס שניתן לראות בתמונה העליונה ואגרול שרימפס שניתן לראות בתחתונה.
למנות נלווה רוטב מתוק-חריף.

הלביבות הזכירו מאוד שניצל חזה עוף מטוגן עם פירורים - גם בטעם וגם במראה.
הרוטב פה שדרג רבות את רמת המנה - שחוסלה במהירות.
אגרולים אני פחות אוהב בגלל שומניות היתר שהם לוקים בה בד"כ , אבל זוגתי שתחיה טעמה ואהבה, אז מה עוד אפשר לבקש.

לאחר המנות הראשונות התפנינו למנות העיקריות.
הזמנו פירות ים ברוטב צדפות (למעלה) יחד עם עוף באגוזי קשיו (למטה) - מנה שממחקר מוקדם שעשיתי באינטרנט על המקום, השאירה רושם גדול על כל מי שטעם אותם (למרות השם הלא סקסי בעליל)
כל מנה באה יחד עם צלחת גדושה של אורז לבן.

מנת פירות הים של זוגתי קצת הפחידה אותה בהתחלה.
היו שם יותר מידי חתיכות קלמרי מפחידות וצדפות, ואילו היא ציפתה להרבה יותר טבעות קלמרי ושרימפס.
למרות זאת היא החליטה לזרום איתה, ולהעביר לי מנה גדושה של פירות ים, בה היא לא חשקה.
המנה הייתה טעימה אם כי לא נפלנו מהכיסא - אני לא חושב שאפשר להשוות את איכות פירות הים בה לאלה הטריים שמתאילנד המקורית, ומה שהציל אותה בעצם היה רוטב הצדפות, איתו השתמשנו אחר כך גם כדי לעכל את האורז.

המנה שלי הייתה לעומת זאת הצלחה גדולה יותר - השתתפו בה בעצם כל המרכיבים שאני אוהב - קשיו, פטריות, בצל, פלפל וכרובית. חיסלתי את המנה במהירות עד תום, ואחרי האורז הייתי כבר מפוצץ לחלוטין.
ממבט מסביב הסתבר שאני אחד האכלנים הכבדים במקום אם לא ה - לא ראיתי מישהו שהצליח לסיים את כל מה שהזמין, וחלק גדול מהאוכל נארז במנות טייק אווי שאנשים לקחו לביתם.

המחירים במקום לא זולים - וודאי לא יחסית לתאילנד. הארוחה המדוברת עלתה מעל 200 שקל לפני טיפ ובתאילנד ארוחה דומה הייתה עולה בערך חצי.

לא בטוח שנחזור - יש מספיק אוכל דומה באיכות מסביב ובמחיר נמוך יותר - אבל בשביל חוויה חד פעמית שהשביעה אותנו היה נחמד בסה"כ.

בורגוס בר - רמת החייל

בשעת צהריים מוקדמת לפעמים צריך לחכות בעוד האחמ"ש העסוק למראה צופה במלצריות מתרוצצות ומנקות שולחנות ורצפות במהירות מספקת עבור הלקוחות הרעבים מחצי יום העבודה הקשה שעבר עליהם, והדרך נטולת המזגן למסעדה.

ברוך השם על כך שהוצבו ספסלים מרופדים באזור הציפיה.

הלכתי עם אחותי לאכול ב1 בצהריים והיה די מלא, אבל עד שסיימנו נהיה די ריק.

הושיבו אותנו בתוך תא מרופד שיכול להכיל כ6 אנשים כנראה, זה היה נחמד.

לקח כ10 דקות עד שבאו לקחת הזמנה כתגובה למבטים מלאי מסכנות ורעב.

הזמנו שתי עסקיות, אחת (שלי) שכללה מרק עדשים, צ'יקן בורגר ופירה כתוספת.

(הסיבה לצ'יקן בורגר, היא שבפעם הקודמת שאכלתי שם הזמנתי המבורגר רגיל שמאוד הזכיר את ההמבורגר של בורגר ראנץ', ולא שיש בזה בעיה - זכרונות ילדות נפלאים וכו', אבל 48 ש"ח זה קצת הרבה בשביל זה, שקלתי גם סלט קיסר, אבל הוא בעסקית שעולה 10 שקלים יותר משום מה).

צ'יקן בורגר ופירה

הצ'יקן בורגר היה בעצם חתיכות חזה (?) עוף בתוך לחמניה עם הירקות הרגילים של ההמבורגר, העוף היה טעים, קצת חרוך ,אבל זה לא דבר נוראי. הפירה היה חמאתי ולא גרוע, למרות שאני מעדיפה עם גושים.

מסיבות של סקרנות, הזמנתי לחמניה נטולת גלוטן - מה שהתברר כטעות - זה בעצם פנקייק בצורת לחמנית המבורגר שלא מספיק גדול כדי להחזיק את ההמבורגר , כמו שהזהירה אותנו המלצרית בעודה מגישה לנו את האוכל (למה לא עושים אותה גדולה יותר, תהתה אחותי).

מרק עדשים

העסקית השניה כללה סלט אסייתי, המבורגר צמחוני (שמשום מה, יחד עם סלט הקיסר, לא נמצא בעסקית הכי זולה, אפילו שבתפריט הרגיל הוא זול יותר מההמבורגר הרגיל והצ'יקן בורגר) ותוספת של טבעות בצל.

צמחוני עם טבעות בצל

ההמבורגר הצמחוני עשוי מעדשים ועוד מיני דברים של צמחוניים, הוא לא קטן בכלל, והיא נהנתה ממנו מאוד ואף טוענת שהוא הטעים שבהמבורגרים הצמחוניים שהיא טעמה - יכול להיות. למרות שההמבורגר הצמחוני של מוזס נראה יותר המבורגרי.

טבעות הבצל היו סטנדרטיות.

סלט אסייתי

הסלט היה חביב. 

יש להם גם סלט ירוק שהיה די גרוע בפעם הקודמת שאכלתי שם.

הפלייסמט מתחת לצלחות היה של לוח הזמנים של משחקי היורו, תהיה - למה כולם בשעה כה מאוחרת (וזה לא שמוקדם יותר שם)? אני בטוחה שיש לזה סיבה.

ברקע, היה מסך מגע שמיטב מסעדות הגורמה בארץ מתעטרות בו, עליו ריצדו כ3 פרסומות של בורגוס ואוכל שיש בבורגוס, האנשים במסך נראו כאילו הם נהנים וכאילו הם דושבגים - כנראה זה קהל היעד, הסתכלתי מסביב, ואכן כך הדבר.

משלוח \ עסקית \ טנדורי

החמגשית העליונה מכילה עוף קורמה, התחתונה עוף טיקה מסאלה

רבים הם הימים בהם אני רוצה לאכול אוכל הודי לארוחת צהריים ובכלל.

אמנם לא כולם מסכימים על המטבח ההודי, אבל מי שמתאהב בו כבר לעולם לא יוכל עוד לסרב לו.

רצה היקום והחלט במשרד להזמין את העסקית של טנדורי.

אם אתם קוראים ותיקים, בוודאי תזכרו אותם מסיקורים קודמים שלי, אם לאו - הנה פוסט אחד על טנדורי, והנה עוד פוסט טנדורי.

העסקית מגיעה בדמות חמגשית שלוש תאים, באחד אורז בשמתי עם תפוחיד אדמה מוקפצים, באחר תבשיל עדשים (דאל), בשלישי מנת העוף (יש גם אלטרנטיבה צמחונית וזולה יותר) ומגיע גם לחם נאן (שהיה יכול להיות צ'אפאטי אילולא היה מעט נפוח באחד הצדדים).

מחיר העסקית הבשרית הוא 35ש"ח, בעוד האופציה הצמחונית עולה שנקל פחות.

יש גם אפשרות לרול עוף טיקה או רול קבב כבש ב28ש"ח (עם מטבלים), עסקיות מרק ב20ש"ח (עם לחם בלבד) ועסקית שניצל עוף (מעט תמוה) ב25 שקלים.

וכעת לסיכום הארוחה:

• תפוחי האדמה המוקפצים הוקפצו עם פלפלים, טאץ' לא רע.
• אותם תפוחי האדמה היו בחציים לא מוכנים מספיק, כך ציינו רוב הסועדים.
• עוף הטיקה היה פחות מוצלח מהקורמה. הטעם של הטיקה היה מעט מוזר בעקבות תיבול שהוביל למחוזות שונים מהצפוי, בשונה מפעמים אחרות שטעמתי רוטב טיקה מסאלה בטנדורי ובכלל.
• עוף הקורמה היה מושלם.
• האורז היה חסר טעם לחלוטין, אף על פי צבעוניותו (מזל שהיו טעמים אחרים לערבב איתם).
• הדאל היה מעט סמיך ואף שנמצא כראוי בעיני רוב הסועדים הוא לא היה טעים כמו הדאל בסלאם בומביי ואפילו לא כמו זה בסאב קוץ'. מה שבטוח הוא שהוא היה פחות טעים מהדאל שאני עושה בבית. שוב, הכל עניין של תיבול.
• למרות שהחמגשית נראתה קטנה, בסופו של דבר התפוצצתי, וסועדים אחרים שאינם מורגלים באכילה מופרזת אפילו לא הצליחו לסיים.
• ביחס למחיר מדובר בארוחה לא רעה, גם מבחינה כמותית וגם מבחינת טעם שהיה לא רע בסופו של דבר. ייתכן ואם לא הייתי חולק את העוף שלי עם המסאלה הייתי מרוצה אף יותר.

מומלץ בהחלט לנסות.

גם עניין הרול נשמע מעניין ואחקור אותו בעתיד.

הייתי מעדיף לו היו יותר אפשרויות לבחירה, יש להם תוספות לא רעות שלא קיימות בעסקית הזו.

המבחר המצומצם אכן פוגע בגרגרנות אבל זה פתרון לא רע לארוחת צהריים הודית מוצלחת בגבולות המשרד.

אפילו המשלוח שהגיע בעזרת משלוחה לקח בדיוק שבעים דקות - כמו שציינו מראש וללא אכזבות מיותרות.

תאי פוד

דבר המחבר:
את הפוסט הבא כתבתי ביום רע.
גם לי מותר שיהיו לי ימים רעים, לא?
אי אפשר להיות סלחניים כלפי כולם, אי אפשר לשמוח כל הזמן, לפעמים פשוט מקיאים אמיתות לא נעימות החוצה.
זה היה יום כזה.
מאז אמרו לי שהפוסט הזה לא משהו, שאולי עדיף לא לפרסם, שאולי אני תוקף חזק מדי מקום שמפרס אנשים.
אני לא יודע מה להגיד.
הרי אני רק מספר את מה שהיה, מה שאני הרגשתי בפה, בלב ובמקומות אחרים בהם היה לי לא נעים אחר כך.
תחשבו מה שבא לכם על הפוסט הזה, זכותכם.


ייתכן ובשבילכם אוכל הוא לא יותר מתזונה, דבר פונקציונלי שמכניסים מצד אחד ומוציאים מהצד השני, לא משהו להתעמק בו. אם אתם אכן כך אז לא ברור לי למה שתרצו לקרוא בלוג שמתרכז באוכל.
זו לא הנקודה, למעשה אני לא יודע איך לגשת לנקודה.
בכל זאת, זה יהיה קשה, אבל אני אנסה, בלי נדר.

תמונה שווה לפחות עשר מילים

תאי פוד, באמת, אתם לא אשמים, סה"כ יש לכם פוטנציאל, נשאר רק להוסיף קצת טעם למנה.
לתבל אותה, להוסיף רכיבים שאולי לא חשבתם עליהם, אני מכיר אפילו משחות קארי ורטבים מהסופר שיכולים להקפיץ את האטריות שלכם לרמה הבאה.

אבל כבר דיברנו על זה בעצם, לא?
כמה אכזבות בטעם נודלס אפשר לאכול?
כמה מוקפצים דוחים יערימו לנו על הצלחת?
כמה מרורים עוד נאלץ לעטוף בבוטנים ורטבים כדי להסוות חוסר טעם?
עד מתי בני ישראל ימשיכו לתת את ידם ואת כספם למקומות שמגישים בינוניות לחה?
החיים בארץ הזו מספיק קשים, אין צורך בכישלון של המטבח האסייתי \ אוריינטלי כדי להמשיך לזרוע מלח על הפצעים.
לא ייתכן שמרבית המקומות העוסקים בהקפצה ונודלס יגישו אוכל סוג ב' במחירים מופרזים.
לא יתכן שלרוב המסעדות יש יום רע לאורך כל השנה.
הימים הטובים או הטבחים הספציפיים שלפעמים נמצאים במטבח ושולחים אליך מנה טעימה הם לא סטטוס קוו, ואי אפשר לחיות כל הזמן באזור השלילי. זה פשוט לא מסתדר.
זה לא שבתחומים האחרים כולם כשרונות עצומים, יש כשלונות בכל מקום ובכל מטבח, אבל כנראה שהתחום הקולינרי הזה הוא זה שמושך אליו הכי הרבה בינוניות.
אולי הם נפגשים כולם וצוחקים עלינו, על הדברים שהם מאכילים אותנו, על איך בתפריטים שלמים יש אולי שתי מנות טובות, על איך שמקום מגיש את אותה מנה בשני טעמים שונים, איך אפשר לשלם מאה ש"ח על מנה בינונית ומטה.

הרשו לי לחזור לתחילת הפוסט.
אם הייתי רוצה לאכול אוכל בשביל לשבוע הייתי יכול לדחוף פיתה עם טחינה או איזה חטיף.
הייתי יכול גם לרדת לסופר ולקנות נודלס ולא להשקיע בהם בשום צורה, סתם לבשל ולזרוק עליהם משהו.
אבל לא, אני הזמנתי אוכל ממקום שמתיימר להיות משהו.
והנה הם מוסיפים חטא על פשע, אין להם שירות משלוחים משלהם, המקום עובד עם ספר האוכל.
במקרה הזה כמעט ולא היו בעיות מלבד המתנה יחסית ארוכה לאוכל, אבל זה גם רע, לא?
גם על ספר האוכל כבר יצא לי להתלונן, אבל הפעם מתלוננים על עניין אחר.

אבל מספיק שלילי, תראו איזו תמונה מקסימה ואחריה אני אנסה להיות חיובי יותר.

האגרול היה רגיל, זה אומר שהוא היה אכיל, לא מגעיל, סביר אפילו.
ע"פ החבר ששיכנע אותי להזמין מהם ואכל יחד איתי זה היה יום רע, אבל הימים הטובים לא טובים בהרבה.
אני לא בטוח אם זה דבר חיובי להגיד, אבל היי, לפחות שבענו!

עכשיו ברצינות:
זה לא היה טעים. שום דבר חוץ מהאגרול לא היה טעים.
רק הרטבים שהגיעו שיפרו את האוכל, וכעבור זמן לא רב הייתה לי בחילה.

טנדורי: בופה כפי יכולתך

את האוכל הבא קניתי בעזרת קופון בחודש שעבר, רק שתדעו שגם אתם יכולים, הנה לינק - הקליקו כאן לקופון, זה יעלה לכם רק 35 ש"ח לארוחת בופה שתכלול מרק בתור מנת פתיחה, השתוללות על מזנון יחסית עמוס ואפילו קינוח.

הצלחתי לאכול שלוש צלחות, זה לא היה קשה כי הייתי ממש רעב וכי אני מאוד אוהב את המטבח ההודי, מה שלא הקשה היה גם האוכל שהיה יחסית טעים (אם כי בצלחת השניה כבר האוכל הרגיש משעמם ולמזלי גיליתי את הרטבים).
מה שכן הקשה היה כל החברים שבאו איתי שלא רצו לאכול יותר כי הם לא אכלנים מקצועיים כמוני.

חוקי הבופה: הצלחת הראשוה היא הכי יפה

לצערי בבופה מוגשת רק שתי מנות בשר ואחת מהן הייתה מורכבת בשר טחון כך שנאלצתי להסתפק רק באחת, פיסות עוף כתמתמות שהורדו משיפודים. זהו עוף טיקה אשר הוכן בטנדור (תדמיינו טאבון) אחרי שפיסות חזה העוף הושרו ברוטב זמן מה. תוכלו לראות גם חומוס ברוטב חום ונעים, תערובת ירקות צלויים ברוטב בצבע אחר, אורז עם פיסות צבעוניות ואפילו תוכלו לזהות משהו שנראה כמו גושים אבל אלו הן בעצם פאקורות (ירקות מטוגנים בבלילה).

הפאקורות היו החלק הכי חלש בארוחה מכיוון שהבלילה הייתה דחוסה ולחמית מדי והיה צריך להאבק בה ובאנמיות שלה עד שהירק הורגש. היו פיסות בטטה, חציל ועוד דברים, ובין היתר הסתתר גם בצל - מה שאמר שאני צריך לקרוע כל פאקורה לחצי כדי לוודא שאני לא הולך לאכול בצל.
לצד הפאקורות בבופה היו כלי רוטב שהכילו רטבים טעימים מדהימים שעזרו לי להעשיר את המנות בסיבוב השני והשלישי.

סיבוב אחרון בבופה: רטבים, גושים ודברים שאוכלים

אם אתם כמוני וקנקן מים פשוט לא מספק - תאלצו לרכוש שתיה מהמלצרים החביבים, אבל מי שמוכן לשתות מהברז יוכל להנות מדיל לא רגיל של אוכל טעים בכמויות ענק בשלושים וחמישה שקלים בלבד (במקום שבעים).

רבים לא מרגישים קרבה אל האוכל ההודי ונלחצים מהצבעים העזים והטעמים שעלולים להיות זרים לאנשים שלא מתנסים בבישול או מסתובבים במקומות בהם יש קארי בגוונים. למזלם של החוששים המטבח של טנדורי לא חריף, מעודן מאוד ואפילו משעמם על פני זמן, אך כמו שאמרתי הרטבים והמגוון מצליחים להציל את החיך שזקוק להרפתקאות בכל ביס.

אני קניתי קופון גם הפעם.
אם יש לכם חוויות מטנדורי בכלליות או מהקופון הקודם - נשמח לשמוע.
תהיו בריאים!

טנדורי: אוכל אחלה, כל השאר חרא

אני חושב שכבר ציינתי בפוסט קודם עד כמה רע לבצע הזמנות דרך ספר האוכל.
זה לא רק אני. כל מי שחווה את השירות שלהם יודע שמדובר בטלפנים שלא מכירים את המסעדה, ולכל שאלה מחייגים לסניף ולא תמיד מבינים את מה שאומרים להם בסניף או את מה שהמטלפן אומר.
מדובר גם בשליחים שלא תמיד יודעים איפה אתה נמצא, איך להשיג את המוקד, מה קורה בעולם האמיתי וכו'.
הקומבינציה לעיל יכולה להוות גיהנות כשאתה ממש ממש רעב, וגם כשלא.

במקרה הזה ביצענו הזמנה דרך משלוחה, אבל טנדורי אשר לא מבצעים את משלוחים בעצמם נעזרו בספר האוכל כדי להביא את האוכל עצמו אלינו.
באתר של משלוחה כתוב שהמשלוח עולה 14-20ש"ח בהזמנה טלפונית, ו-10ש"ח בלבד בהזמנה דרכם.
ספר האוכל בחרו לחייב אותנו ב20ש"ח (כמובן), וגיליתי זאת כשהתקשרתי לוודא שהכל בסדר (בהתבסס על ניסיון העבר). הובטח לי שהטעות תתוקן. כמובן שכשהשליח הגיע שום דבר לא תוקן, ונאלצנו להסתכל עליו בעודו קורא שוב ושוב למוקד שלו, ומתעלמים ממנו, עד שבחורה צעקה עליו שיחכה שניה ומה בוער לו.
הבחורה טעתה בפעם הראשונה שהוא שאל אותה, ובפעם השניה היא אמרה "אה, כן, תוריד להם עשרה שקלים".

הפסקאות למעלה מתמצתות את החלק של המשלוח.
מה שיבוא עכשיו אמור להסביר לכם למה לא כדאי לכם להזמין מטנדורי, אם אתם סומכים על המילה שלי.
למעשה, גם כל החלק למעלה היה אמור להרוס את החשק.

פירוט ההמזנה:

טנדורי רוטי  - ₪12  + נאן - ₪12
שני הפריטים הנ"ל רשומים יחד מכיוון שאין לי שום דרך לדעת מה מהם הוא מה.
למעשה רק אנשי המסעדה יכולים להעיד, מכיוון שהיו הבדלים בודדים. קודם כל הגיעו שני פריטים מאחד מהם, השניים הללו היו יותר לעיסים, ומאורכים, בזמן שהעגול יותר היה בודד וטיפה יותר קראנצ'י.
מכיוון שבעבר התנסיתי במספר מתכונים של נאן, רוטי, צ'פאטי ועוד, אני יכול להעיד שהצורה של הלחם, המרקם שלו, הקראנצ'ות והעובי משתנים בהתאם למי שמוסר לך את המתכון, למי שמכין אותו, ולאילו כלים עומדים לרשותו באותו הרגע ע"מ לאפות \ לטגן את הלחם.
במסעדות הודיות רבות ישנם בלבולים גם כאשר ישנם אנשי צוות שלא מכירים את המזון או השמות, או סתם לא טובים בלמלצר. קורה שתקבל פאפאדם במקום לחם, וההיפך.

עוף טיקה - ₪69
עוף הטיקה יבש במקצת. הוא עבר השרייה ברוטב והכנה ע"ג שיפודים. היו בו חורים יפים ועגולים באמצע שיעידו על כך. הוא היה טעים, החתיכות היו גדולות, אם כי לא היה הרבה מהן ואיתן בקופסה קטנה הונחה ערימה גדולה מאוד של בצל חתוך לשערות דקות שהסריחו את החדר ברמות לא הגיונות.
 

אכלתי רק מהחתיכות שלא נגעו בבצל, והסריחה הייתה רבה

רוגן גושט - ₪76
מנת בשר כבש ברוטב, כאשר הכבש אמור להיות בסגנון קשמירי קלאסי.
הבשר היה טעים, והרוטב גם כן. לצערי לא הייתי מסוגל להבדיל בסוג הבשר. החיך שלי כנראה לא רגיש מספיק וגם הרוטב היה בשילוב כזה של עושר וחריפות שלא הייתי מסוגל להבדיל אפילו אם זה היה סוס.
החלק הרע בסיפור היו העצמות ששחו בחופשיות (או הוצמדו לבשר) ברוטב הסמיך והכהה. הוצאנו את כל הגדולות אחרי גישוש וחיפוש, אבל בסופו של דבר כמעט שברתי שן על אחת קטנה שהייתה עטופה בשומן שהתחזה לבשר.
המנה אגב הייתה קטנה. סבבה, זה היה בשר כבש, אבל במחיר כזה אפשר להשיג הרבה מאוד ממנו.

הוא לא שמן, פשוט יש בו עצמות גדולות

גובי אלו - ₪44
ברוב המקומות המנה נקראת אלו גובי, כאשר אלו זה בעצם תפוח אדמה, וגובי היא כרובית.
המנה הייתה טעימה, אם כי תפוחי האדמה היו בדיוק על הגבול הקשה של הבישול (אפילו שהקוביות היו קטנות יחסית) וקליפתם עדיין הייתה נוכחת, ולא בקטע טוב. בדיוק כמו בכל המנות הקודמות - היה טעים, אם כי המנה הייתה קטנה.

מזל שהיה קישוט, אחרת היינו נשארים רעבים

את האורז הכנו לבד, מכיוון שמסעדת טנדורי לא מאמינה בלהכניס אורז לתפריט שלה. הוא קיים שם, אבל לא כתוספת אפשרית, והוא בהחלט לא מגיע עם המנות הרגילות.  יש מעט אורז במרקים המכילים אורז, יש מנות עם עוף\כבש על בסיס אורז, ויש שלוש מנות אורז הנעות בין 29-49, עם קפיצות של 10ש"ח בתלות תיבול וכמות הירקות. שלושת המנות האלה, בדיעבד, הן ה"תוספת", ועל כן הן כה זולות [קריצה קריצה].

אם הגעתם עד כאן אז כנראה שאתם אוהבים לקרוא ואני אספר לכם עוד. המנות, כמה המנות היו קטנות. זה לא אנושי להוציא ממסעדה מכובדת שלוקחת כ"כ הרבה כסף בעבור האוכל שהיא מכינה מנות כ"כ קטנות. זה לא הגיוני, זה פשוט לא מסתדר בראש. במקומות אחרים הולכים לפחות על קופסאות גדולות שבתוכן מסתתרת כמות קטנה של אוכל. מקומות אחרים יוצרים מארזים ממותגים שבתוכם חלל גדול, מקומות אחרים לפחות עושים איזשהו מסך עשן כדי לבלבל. כאן הכלים היו קטנים. כל המנות הוגשו בכלים בני אותו גודול, בלי הבדל במחירים.

זה לא שלא שבעתי, הכמות הייתה מספיקה לזוג (אם כי באמת היה די הרבה אורז ביתי מעורב בכל העסק), אבל הסכום הזה, 223ש"ח לפני טיפ, הכמויות הקטנות יחסית והקופסאות הקטנות האלה, הסיפור עם דמי המשלוח המורכבים מדי וזה עוד לפני שסיפרתי לכם שהמסעדה לא עונה בטלפון והחבר'ה של ספר האוכל לא יכלו לענות לבקשה הפשוטה שלי להוסיף קצת צ'אטני בצד. כן, היה צ'אטני במשלוח, שמו אותו במארז לכאורה מבלי שנבקש למרות שכן ביקשנו. הנציגה של ספר האוכל לא ידעה בכלל מה זה צ'אטני, האם אפשר להשיג אחד כזה, והיא גם אמרה שבדקה (היינו על המתנה בשיחות האלה יותר משבוע של טלפונים לביטוח לאומי), אבל אמרו לה שאין צ'אטני במסעדה והם לא מתעסקים בזה.
בסופו של דבר היו שלושה מיכלים פיצפונים של צ'אטני, שלושה סוגים, אחד מתוק, אחד קלאסי מהסוג החמצמץ עם הכוסברה, והאחרון היה חמוצים מגוונים. אני לא בטוח אם הם הגיעו בגלל שהזמנו מנות לחם, אבל אם כן - מן הראוי שהיו מגיעות כאלה עם כל מנת לחם, ז"א שהכמות הייתה בהתאם, כי הלחמים היו שלושה, והמארזים היו בכמות ובגדלים של לחם אחד.


מה מילות הסיכום שלי לסאגה?
223 ש"ח היו אמורים להיות יותר מתגמלים, זה בטוח.
האוכל היה בסדר, היו היה סבבה לגמרי, אחלה אפילו, גובל במצויינות חוץ מהקטע של הבצל המסריח והעצמות שאפשר בקלות למות מהן או להשאר בלי שיניים.
תלמדו לא להזמין דרך ספר האוכל ולא לאכול במקומות שלא יודעים לתת קצת יותר תמורה לכסף.
באמת, חופן אורז בצד לבן אדם, אריזות ראויות או לסירוגין מזיגה ביד נדיבה \ מארז גדול יותר וטנדורי היו חוסכים לעצמם ביקורת שלילית ואלף תלונות בפני כל מי שיעז לשאול אותי אם שווה להזמין מהם, מהיום ועד סוף חיי.

את הלחמים לא צילמתי, וגם את המנות לא התאמצתי לצלם יותר מדי. הייתי רעב. הלחמים היו הפריט היחיד שלא הצלחנו לסיים. הם גם היו היחידים שנתנו ערך מלא לכסף. בגלל זה בעצם גם חשוב לי להמחיש עד כמה המטבלים לא הספיקו ללחם. שלושה לחמים (ייתכן בגלל טעות אנוש) וכמות מטבלים שבקושי הספיקה ללחם אחד.