לפני מספר חודשים סיפרתי על ארוחה פשוטה מאוד אך מוצלחת במיוחד במקום הנקרא שניצל קומפני.
בפוסט ההוא התלוננתי על הבעייתיות שלי עם אכילת בשר. למזלי אני כבר לא סובל מזה כרגע כי הוצאתי את הפריטים הבשריים מהתזונה שלי.
אבל לא באתי להטיף על צמחונות וטבעונות אלא לספר על טעמים, מחירים ואפשרויות.
ראשית כל, קחו דקה או שתיים להציץ בתפריט של המקום.
למעשה יש חמישה סניפים, למיטב הבנתי כולם באותו תמחור, אני ספציפית אכלתי את הכריך המדובר היום, בסניף ברחוב ריב"ל בתל אביב, בחוכמתי באתי מספר דקות לפני שהתחיל העומס המטורף שיש להם בצהריים.
ועתה, למנה המרכזית שלשמה התכנסנו:
רק אתמול סיפרתי בהתלהבות על אלגמוס אשר מאכילים אותי בבגט \ לאפה עם סלטים ב15 ש"ח בלבד.
אצל שניצל קומפני בגט עם סלטים עולה 20 ש"ח, בעוד פיתה עולה 16.
כשהבנתי את מה שכתבתי בשורה מעל - נחתה עליי הרגשה של הפסד.
הבנתי את זה שניה אחרי ששילמתי ובעודי עומד בתור ומחכה שירכיבו לי את המנה.
חשבתי על זה שוב ושוב והרגשתי שנעקצתי טיפה. באמת, רק חמישה שקלים, אבל עדיין.
כשהרכבתי את הבגט עדיין חשתי החמצה, הרי מעבר לפינה יכולתי לאכול במחיר נמוך יותר בגט, וגם לחסוך, וגם אם הייתי אקסטרה רעב הייתי מבקש לאפה ומפוצץ אותה כאילו אין מחר.
אבל זו לא הנקודה של הפוסט.
הנקודה של הפוסט התחילה אחרי ההרכבה ובמיוחד אחרי הביס הראשון שבו הבנתי מה הולך לי בפה.
ביס של בגט סופר טרי ופריך, עם טחינה, סלט כרוב לבן, מלפפון טרי, פרוסות עגבניה גדולות ודקות, צ'יפס, פסטו, רוטב חרדל דבש ולבסוף רוטב צ'ילי מתוק. חמוצים בצד.
הסיפור הזה בתוך הפה הרגיש כמו קסם.
הטעם והניחוח של הבגט היו מטריפים. הרטבים שדרגו כל ביס למסיבה והירקות היו רגילים אך טריים ופרוסים בצורה מדוייקת שלא השאירה מקום לנזילות על הידיים.
בתור אדם שיכול לחיות על שילובים של לחם ורטבים \ ממרחים זה היה בדיוק הרגע שבו קלטתי לאן הלכו החמישה שקלים האלה. אמנם היו דברים נוספים שהייתי יכול להוסיף, אבל באמת, היה מדובר כאן בשלמות שבפשטות (למרות שרטבים משודרגים הם בהחלט לא עניין פשוט או של מה בכך).
הבנתי באותו הרגע שעם כל הכבוד לחמישה שקלים האלה - יש תמורה לאגרה.
ועם כל השמחה הזאת בפה אפילו לא שמתי לב שלא היה שניצל, עוד נקודה טובה למחשבה.
בפוסט ההוא התלוננתי על הבעייתיות שלי עם אכילת בשר. למזלי אני כבר לא סובל מזה כרגע כי הוצאתי את הפריטים הבשריים מהתזונה שלי.
אבל לא באתי להטיף על צמחונות וטבעונות אלא לספר על טעמים, מחירים ואפשרויות.
ראשית כל, קחו דקה או שתיים להציץ בתפריט של המקום.
למעשה יש חמישה סניפים, למיטב הבנתי כולם באותו תמחור, אני ספציפית אכלתי את הכריך המדובר היום, בסניף ברחוב ריב"ל בתל אביב, בחוכמתי באתי מספר דקות לפני שהתחיל העומס המטורף שיש להם בצהריים.
ועתה, למנה המרכזית שלשמה התכנסנו:
 |
| בגט סלטים של שניצל קומפני |
רק אתמול סיפרתי בהתלהבות על אלגמוס אשר מאכילים אותי בבגט \ לאפה עם סלטים ב15 ש"ח בלבד.
אצל שניצל קומפני בגט עם סלטים עולה 20 ש"ח, בעוד פיתה עולה 16.
כשהבנתי את מה שכתבתי בשורה מעל - נחתה עליי הרגשה של הפסד.
הבנתי את זה שניה אחרי ששילמתי ובעודי עומד בתור ומחכה שירכיבו לי את המנה.
חשבתי על זה שוב ושוב והרגשתי שנעקצתי טיפה. באמת, רק חמישה שקלים, אבל עדיין.
כשהרכבתי את הבגט עדיין חשתי החמצה, הרי מעבר לפינה יכולתי לאכול במחיר נמוך יותר בגט, וגם לחסוך, וגם אם הייתי אקסטרה רעב הייתי מבקש לאפה ומפוצץ אותה כאילו אין מחר.
אבל זו לא הנקודה של הפוסט.
הנקודה של הפוסט התחילה אחרי ההרכבה ובמיוחד אחרי הביס הראשון שבו הבנתי מה הולך לי בפה.
ביס של בגט סופר טרי ופריך, עם טחינה, סלט כרוב לבן, מלפפון טרי, פרוסות עגבניה גדולות ודקות, צ'יפס, פסטו, רוטב חרדל דבש ולבסוף רוטב צ'ילי מתוק. חמוצים בצד.
הסיפור הזה בתוך הפה הרגיש כמו קסם.
הטעם והניחוח של הבגט היו מטריפים. הרטבים שדרגו כל ביס למסיבה והירקות היו רגילים אך טריים ופרוסים בצורה מדוייקת שלא השאירה מקום לנזילות על הידיים.
בתור אדם שיכול לחיות על שילובים של לחם ורטבים \ ממרחים זה היה בדיוק הרגע שבו קלטתי לאן הלכו החמישה שקלים האלה. אמנם היו דברים נוספים שהייתי יכול להוסיף, אבל באמת, היה מדובר כאן בשלמות שבפשטות (למרות שרטבים משודרגים הם בהחלט לא עניין פשוט או של מה בכך).
הבנתי באותו הרגע שעם כל הכבוד לחמישה שקלים האלה - יש תמורה לאגרה.
ועם כל השמחה הזאת בפה אפילו לא שמתי לב שלא היה שניצל, עוד נקודה טובה למחשבה.
