על מקדונלדס וצרכנות

טקסט זה נכתב ופורסם ע"י אורן שץ בשבת, ה13 לנובמבר 2010, בשעה 04:28am.

לפני כמה שנים ראיתי סרט על בחור שאוכל רק במקדונלדס כדי לבדוק מה ההשפעה על הבריאות שלו. זה היה סרט מצוין, אבל נושא הבריאות לא מעניין אותי. לפני כמה שבועות ראיתי סרט על כמה היפים שפרסמו עלונים נגד מקדונלדס בהיבטים חברתיים-כלכליים-אקולוגיים-ושאר-אידאולוגיות, ומקדונלדס עשו הרבה מאמצים כדי להשתיק אותם (כך הסרט מציג). כל הנושאים שהם פרסמו נגד מקדונלדס לא מעניינים אותי גם כן במיוחד, אבל נושא התביעה עצמה היה די מפחיד (בסוף הסתבר שמתן ההכשר לתביעת דיבה של מקדונלדס נגד שניים מהפעילים היה הפרה בוטה של התחייבות בריטניה לאמנת האיחוד האירופי, זה היה די מצחיק. לא משנה.)
כל זה היה הקדמה כדי להבהיר: אני לא מתכוון לומר פה שום דבר נגד מקדונלדס מכל בחינה של גרימת עוול לציבור באיזשהו חוסר-אחריות, פגיעה בבריאות, התאכזרות לחיות או שאר מעשים לא מוסריים. מבחינתי מקדונלדס עושה מה שהיא עושה במסגרת החוק, מנהל תקין, ושאר המאפיינים הנפוצים במסגרת בית עסק בישראל. אני הולך לתאר עובדות ואת הדיעות שלי. העובדות קרו במציאות. בדיעות שלי אין דבר להצביע על מקדונלדס כנושאת באחריות כלשהי, או על סירוב של צוותיהם למלא אחר בקשותיי. האצבע היחידה שאני מפנה היא למי שקורא את הנואט הזה.

עד כאן ענייני המנעות מתביעות דיבה ושאר מזיקין. ולעניין עצמו.

אילוסטרציה: המציג אינו חייל \ רופא

כילד אכלתי בריא וכמובן נשאתי עיניים לעבר חטיפים ומאוחר יותר ג'אנק-פוד מסחרי מתוחכם יותר. גיל ההתבגרות הביולוגי (המנטלי נמשך עד היום) המוקדם שלי התמזג באורח קסום עם כניסתן של בורגר קינג ומקדונלדס לשוק הישראלי (תוך היחשפות במקביל לרשת McSwampling - או שם דומה - המגישה רפש ביצות במשחקי המחשב שוליית המכשף 1 ו-2) וארוחת המקנאגטס הראשונה שלי בסניף מקדונלדס ליד בית האופרה מול הים, עם "אגדת השמש והירח" (של אתניקס וריטה) ברקע, כמו גם ארוחות וסניפים ספציפיים אחרים, תהיה נצורה בזכרוני לעד. מאז ארוחות כאלה הלכו ותפסו מקום פה ושם באופן עצמאי, פה ושם באופן חברתי. מאז שאני בירושלים, אני אוכל כל יום שישי במקדונלדס בסניף במרכז העיר בשעות הערב המוקדמות. אני מגיע לקופה, מחכה כמה דקות, מזמין - ארוחת מקנאגטס 10 יחידות, ספרייט ענק בלי קרח, צ'יפס/פוטטו ענק, רוטב חרדל, רוטב חמוץ-מתוק, לפעמים פאי תפוחים. לפעמים במקום נאגטס אני מזמין דאבל מק-רויאל בלי חמוצים. אחרי כמה דקות מגיעה הארוחה, כל חלק בתורו - על מגש פלסטיק מכוסה גיליון נייר. את הצ'יפס משאירים לפעמים עומד תחת מנורת החימום עד שמביאים אותו. בינתיים לפעמים כוס הספרייט מחכה במגש שלי. לפעמים הפאי מגיע לא חם, ואני מבקש שיחממו לי אחד חדש. לפעמים הצ'יפס לא ממש-חם, ואני מבקש אחד חדש. בסופו של דבר אני הולך עם המגש שלי ואוכל חם ושתיה קרה, לשבת לאכול. אני אוכל קודם כל את הצ'יפס או את הפוטטו שלא יתקרר. לצ'יפס יש טעם אבל לא כל כך חזק מעבר לרקע השמן שלו. לעתים לא-מאוד-רחוקות הוא מומלח מדי, עדות לכך שקיבלתי את תחתית מלאי הצ'יפס הנוכחי. היכן שהמלח שקע אחרי שפוזר מלמעלה על הצ'יפס הטרי כשיצא מהשמן. הרטבים מאוד שמנוניים וסמיכים, וחסרי מרקם שיאזן את הטעם החריף שלהם. הקטשופ מתוק מדי. הפוטטוז, שהיו אמורים להיות להיט, רחוקים מאוד מהפוטנציאל שלהם - כשהם מספיק חמים כדי להיות טעימים, הציפוי שלהם קצת צמיג ובהחלט לא פריך, בעוד הפנים על סף הרותח, ובלתי-ניתן למאכל ללא כוויה מצטברת על החך, המקהה את חוש הטעם (בפרט את השפעת מטבל החרדל) לקראת סיום המאכל. פעמים לא מעטות חתיכת הפוטטו מצומקת וחסרה את בשר התפו"א שיצדיק אותה, מפח נפש רציני - הנוכח לרוב במקרים אלה כמעט בכל המנה. הנאגטס ממש טעימים בעיניי, אם כי זוהרם הועם במעט מאז ימי הילדות (לא ברור אם מהרגל או משהו מהותי בתהליך הייצור), אבל לפעמים יוצאים לא עשויים עד הסוף, בפרט חלקם בעייתיים בפריכות הציפוי. לפעמים אני מוצא סיבים מבצבצים מהנאגט, אבל זה מספיק נדיר כדי לא להעיב על החוויה. הדבל מקרויאל שוחה ביותר מדי רוטב אלף האיים, שמלכלך לי את השפם והזקן. קשה לנגוס בו בלי שהעגבניה והחסה ינשרו ממנו החוצה ויפלו על גיליון הנייר שעל המגש, בעוד ניסיון לאסוף אותם משם לאחר-מכן מכתים את הידיים בכמויות נכבדות של רוטב (אלף האיים). כמו כן הלחמנייה לרוב ממש רטובה לקראת סיום האכילה, והניסיון להחזיק אותה באופן שיאפשר לנגוש גם באומצה מסתיים לרוב בנשירתה אל המגש, תוך ניסיון נואש לאחוז באומצה עצמה כמוצא אחרון. לא פעם ולא פעמיים כשהזמנתי את הפאי לסיום הארוחה, ההזמנה נשכחת והייתי צריך להזכיר אותה לצוות. תוכן הפאי לרוב או לוהט מדי ומשאיר כוויה או פושר, ומתרכז בחצי אחד של הפאי, כך שהנגיסות מן החצי השני נטולות מחית (השמנונית כשלעצמה). הספרייט בעל טעם דלוח ומתקתק באופן מעט דוחה, שונה בתכלית מן המשקה הנמכר בפחיות ובקבוקים, ובעיקר מעט יותר דליל. על המגש עצמו קשה מאוד לצופף את כל תכולת הארוחה, וצריך לעשות סדר מתמיד כדי לאפשר לצ'יפס לא להתלכלך בקטשופ למשל, ולשמור על המפיות נקיות עד סוף הארוחה - תוך כדי סיבוב המגש בשלבים שונים של מאכל הארוחה. בפרט מדאיג שחתיכות קטנות של צ'יפס מתפזרות על המגש ומתקררות לגמרי עד אכילתן - מה שמחייב היפנות לחיפושן מיד בראשית הארוחה. ככלל החוויה בסיום הארוחה היא אינה של שובע, אלא מועקה קלה בבטן, מלווה בתחושה קלה של אופוריה (נפוץ יותר בדבל מקרויאל מאשר בנאגטס -  בהם האופוריה יותר שלטת בזמן הנגיסה עצמה) ודכדוך. מבחינת ההרגשה בפה, רוב הארוחה היא איזשהו מישמש של דברים מימיים (אפקט מעיק במיוחד בגזרת הדבל מקרויאל, בפרט האומצה) השוחים בדברים שומניים. מאז התחלתי ללמוד ביולוגיה וההפרדה בין שומן ומים הרבה יותר נהירה ומעסיקה אותי בחיי היומיום, אספקט זה של הארוחה נראה אף יותר מכניסטי ונטול חדוות החיים שאוכל בד"כ מספק אצלי. כשאני מסיים לאכול, אני מפנה את המגש לפח האשפה, שלרוב כמעט מלא, ודורש מגע יד פעיל כדי לקפל את האשפה המרחפת למעלה ולאפשר כניסת האשפה מהמגש שלי. מלבד מוזיקה נחמדה אבל משעממת וקולות של אנשים אוכלים ומדברים מסביב ומזמינים בדלפק, הרעש העיקרי הנוכח ברקע האכילה הוא הצפצוף של מכונת הצ'יפס. בשנתיים האחרונות האפקט הכי חזק שיש למקדונלדס עליי הוא השחיקה המנטלית שלי ע"י הצליל הנ"ל, הנוכח בממוצע במשך יותר מרבע (לעתים יותר מחצי) מזמן השהות שלי בסניף.

עד כאן בעיקר עובדות (בפרספקטיבה אישית אמנם). מכאן אני רוצה לגשת לשלב הבעת הדיעה. הצליל הזה של מכונת הצ'יפס הוא בעיניי הדבר הראשון שמטריד אותי בקשר לכל החוויה הזו של אכילה במקדונלדס. בן אדם יושב במקום שאמור להיות נחמד ומעודד תיאבון, וכל הזמן שומע את הצפצוף הזה ברקע, מנסר בשכל, באופן שמצד אחד מונוטוני בנוכחות שלו ומצד שני חופר בזיגזוג שלו בין פאזת השקט ולבין הפאזה הרועשת - ויתרה מזאת, מרגע שנפסק הצפצוף משתלטת הידיעה המחרידה שמתישהו - אין לדעת מתי בדיוק - הוא עוד ישוב, ואין שום סיבה להתרווח חזרה בכיסא (בעל משענת פסי המתכת הכל כך מזעזעת במאונכותה). מכאן נגזר כבר כל היתר, הרגשת שפיפות הקומה, הנמיכות וחוסר-החשק האופפים את מעשה הכניסה לסניף וביצוע האקט של אכילת הארוחה במקדונלדס. המבורגר מימי-שמנוני עם צפצוף ברקע. אנשים אוכלים אוכל אחיד ברמתו ואיכותו חסרי המעוף לצלילי מוזיקה משמימה בווליום מבאס (בעמימותו הקהה). הידיעה שאחרי הכוויה מהפוטטו יבוא שלוק מספרייט סוג ב'. העיקצוץ של רוטב החרדל החריף מטעם הלוואי החמצמץ, ורוטב חמוץ-מתוק דוחה בהרכבו המתקתק בעל גוון-הטעם הסינתטי.

וכמה כל זה עולה? כמעט 56 שקלים. בדבל מקרויאל צריך להוסיף חצי שקל על כל רוטב (בנאגטס הם כלולים בעסקה). ארוחת עשר יחידות מקנאגטס בלי פאי תפוחים והגדלה לענק עולה 45 שקלים.

אבל מה האלטרנטיבה?

בחלקים נרחבים של הארץ ואף של העיר - אין כזו.

אבל גם אם יש, הנוכחות המסיבית של מקדונלדס בכל מוקד התרחשות, אפקטיבית מייתרת את השימוש באלטרנטיבה. אם יש מקדונלדס, סביר שילכו לשם. מי ילכו לשם?

הילדים.

וכאן הבעיה.

כי אני כבר אכלתי במוזס, ואכלתי באיוו, ואני יודע שדברים יכולים להיות אחרת.

אני יודע שארוחת בורגר או חטיפי עוף, צ'יפס ושתיה יכולה לעלות במסעדה לא-יוקרתית 50-55, קצת יותר ממקדונלדס - במסעדה שכונתית אפילו 37, קצת פחות ממקדונלדס.

אני יודע שארוחה כזו תאפשר לי להשתמש בסכין ובמזלג ממתכת, ובצלחת מחומר סימפטי כמו עץ או קרמיקה.

אני יודע שהשתיה תהיה טעימה כמו שאני מכיר ואוהב.

אני יודע שהצ'יפס יהיו פריכים ובשרניים או שפוטטו יהיו אפויים היטב ומתובלים בחכמה.

אני יודע שאני לא אעמוד ליד דלפק אלא אזמין בשולחן (או בטלפון בדרך).

אני יודע שהמוזיקה תהיה סבבה (גם אם לא איכותית או לטעמי).

אני יודע שהרטבים יגיעו מבקבוקים ויהיו סבירים ועם פחות חומר משמר ו/או מייצב.

אני יודע שאם אני אשתה בקש, הוא יתקפל במקום הנכון.

אני יודע שהמבורגר יהיה בעל מרקם לכיד, עובי מורגש, תערובת צפופה ומעניינת של טעמים שונים.

אני יודע שהלחמניה תהיה טעימה ושהשומשום עליה יאיר לי פנים.

אני יודע שאני לא אשמע כל מיני דברים מוזרים ברקע.

ואני בהחלט יודע שאני אצא משם שבע ומרוצה עם הרגשה נעימה בבטן.

אז למה בעצם אני אוכל במקדונלדס?

כאמור, כי הייתי ילד. כי זה מה שנחשפתי אליו.

לא הייתה בשכונה שלי מסעדת המבורגר (נגישה לילדים) כמו שיש כיום. אבל גם כיום הרבה בילויים בקניון מנגישים יותר את מקדונלדס, יותר אף משווארמה.

ויש למקדונלדס גם את ההילה הזו של משהו נוצץ ונקי יותר, לא עממי באמת. אמריקאי.

אבל חזרה אליי. אני אוכל במקדונלדס בשביל להרגיש נמוך. קשה לומר כזה דבר באופן שיובן כמו שצריך. זה לא שאני רוצה להלקות את עצמי או לגרום לי לסבל. משהו בכניסה הזו לעולם שכולו דלוח ושפוף פשוט הופכת לחלק מהשגרה וההרגל, ומשהו שהוא בעצם כן רצוי, ויש בו טעם, עושר ועניין, והנאה. אני נהנה לאכול במקדונלדס למרות כל הגועל ואי-הנוחות הכרוכים. אני אוהב להתאכזב כל פעם מחדש. אולי אוהדים של קבוצות כדורסל מסוימות יבינו את העניין. אולי מצביעי העבודה. זה פחות משנה, מה שמשנה הוא שאני עושה את הבחירות שלי מעמדה מודעת. אני יודע מה אני מוצא

שם, אני יודע מה האלטרנטיבה, ואני בוחר את אורח החיים שלי ואת הדרך שאני מכניס את עצמי למצבים מסוימים ומוציא את עצמי מהם אחר-כך כשבא לי. מה ששוב מחזיר אותי לעניין הילדים.

צריך חוצפה וביצים גדולות מאוד כדי להיות מסוגלים לעשות מה שמקדונלדס עושים. כי ברור שעם קצת דמיון ומחשבה דברים היו יכולים להיות אחרת. דברים תמיד יכולים להיות אחרת. ושוב, זו לא האשמה כלפי מקדונלדס. אבל צריך להבין איפה דברים עומדים. הם עושים מה שהם עושים כי הם יכולים. ואני אפילו לא מציע לקרוא עליהם תגר. לא להחרים אותם. ולא להפגין מולם. ולא אפילו להמנע מלאכול שם.

אבל כן צריך להבין שאפשר גם אחרת, ולהבין את הבחירה המכוונת במקדונלדס. ושוב, בפרט אם אתה ילד. אתה צריך לדעת שנוצקת לתוך המציאות הזו, הנמוכה.

שמה שאתה מכיר מילדות ותכיר בתור מבוגר אחר כך, זה לא האלטרנטיבה היחידה.

וכן, ברור שתחשף למסעדות ולטעם טוב ולסטנדרטים אחרים של תרבות אוכל. אבל עדיין, ילד שגדל היום, והילד שאני גדלתי ממנו, עמוק בלב נעוץ בו הטריז הזה, של מקדונלדס. יאללה, יש כאן מקדונלדס, בוא נאכל. ונראה לי חשוב שכבר מילדות יהיה בראש שזה לא מצב בריא ומאושר להיות בו, הלשבת לאכול במקדונלדס. זה כן עוד אחד מגווני החיים, וכן, אפשר להתענג על זה, אבל זה בכל זאת פיכסה. אז קשה לי לראות הורים נכנסים עם הילדים שלהם לסניף ולא מעבירים להם את המסר ואת התחושה. קשה לי לחשוב על הורים שנותנים כסף לילדים שלהם, ואומרים להם הכל - לא בריא, סוכר, תזמין סלט, לא גלידה, רק פעם בחודש, קולה זירו / מיץ תפוחים - רק לא שעצם החוויה היא פשוט לא משהו בכלל. ובאמת קשה לומר כזה דבר לילד, הכל נתפס מאוד אחרת, בפרט ממקור חיצוני ולא-שקול כמו הורה. אבל עדיין, משהו בסיסי בלעצור בנסיעה צפונה בסניף ולקנות שם. אפילו בלי לקנות שם, רק לעצור שם והסמל של הסניף בחלון האחורי הימני. אני לא יודע, זו בעיה.

וכל הפעילים בעד זכויות העובדים, ונגד ההתעללות בחיות, ובעד מזון בריא,  ונגד תאגידים, ונגד שימוש בכלים חד-פעמיים - ואף אחד לא פעיל כדי לגרום לרשת הג'אנק-פוד/מזון-מהיר/מקום-שאפשר-להזמין-בו-המבורגר/חטיף-עוף+צ'יפס+שתיה הנפוצה והמשפיעה בארץ להוות חוויה נעימה יותר. זה לא מסתדר. (לא, אני לא חושב שאם תתקן את כל הדברים שהפעילים כן רואים לעיניהם אז המצב כפי שתארתי ישתפר.)

אני לא בטוח שאני מצליח להעביר את הרגש-מסר במלים.

זה גם לא כמו מקדונלדס מייצגים פה איזה מקרה כללי יותר, בנוגע לצרכנות או התנהלות כללית בחיים. לא. רציתי לדבר בדיוק על מה שדיברתי, אין כאן שאר רוח רחב יותר. הקייס הזה מאוד ממוקד.

ולא שאפילו יש לי קייס חזק מדי בתכלס. לא באמת חשבתי יותר מדי על שיווק, על סוציולוגיה ופסיכולוגיה. לא חשבתי על קולינריה, תזונה, ואילוצים של טכנולוגיות מזון. זה פחות מעניין אותי, הפרקטיקה, האמת. בעיקר פשוט רציתי להעביר את התחושה הזו של המשהו שמרגיש רקוב, וגם בלי לפתור אותו, ברור כשמש שזה כך. וזהו, צריך לשים את זה על השולחן, ולהמשיך הלאה.

למקלחת ולמיטה, בתור התחלה.

המסע בעקבות הכריך וסוף השבוע הארוך

בסוף השבוע הקודם יצאתי למסע חסר מעצורים.
הכל החל ב28.6.2012, ערב הלילה הלבן. את סיפורי הקשה אגולל בפניכם דרך נקודות מפתח בקולינריה המקומית.
שימו לב ששילבתי לינקים במקומות שהיו עליהם סיקורים קודמים - סתם אם תרצו להתרשם.

• דבוש: בצהרי יום חמישי ידידתי מהעבודה התקשרה ושאלה אם אני רוצה שהיא תביא לי מנה מדבוש. להצעות כאלה לא מסרבים ולכן לא סירבתי. לא הייתה לי שום דרך לדעת שיקח לה שעה וחצי לחזור למשרד, והשווארמה תהיה יחסית קרירה. למזלי היה יום קיץ חם כך שטמפ' הסביבה לא ציננה את הלאפה יותר מדי. כמובן שהתלוננתי בכל זאת, אבל אכלתי ונהניתי מכל ביס. דבוש יודעים מה הם עושים וכך נעלמה לה לאפה עם צ'יפס, סלט, טחינה ועמבה. (קרליבך 1)

זה די קשה לצלם לאפה שווארמה בקטע מוצלח

• המעורב: בערב יום חמישי הלכנו לראות חבר שהופיע ברחוב רוטשילד. החבר אוהב צדק חברתי וגם אנחנו, אבל אהבתו לצדק לא הפריעה לו לפרוט על מיתרי האהבה ביחד עם זמרת מוכשרת. מה שכן הפריע לו היו מוחים שמצאו לנכון לריב איתו כאילו הוא החבר הכי טוב של חולדאי. לאחר סיבובים, זיעה וביקור בכמה מסיבות - הגענו למעורב. למרות שכבר היה לילה - השווארמה עדיין ישבה לי היטב בבטן אז לא הזמנתי אוכל. במקום זה שתיתי מיץ גת. המעורב כשמו מתהדר במנות חלקי פנים שאני לא נמנה על חובביהן. החבר עם הגיטרה לקח מנה צמחונית בהתאם לצמחוניותו (כריך קציצת קמח חומוס גביה וירקות), בת הזוג לקחה מנת בשר טחון בפיתה שמכינים אותה על האש בעוד הבשר נצלה דרך הפיתה. המשכתי לשתות מיץ גת והפעם לצידו ערק. אחרי שראיתי את כולם אוכלים הזמנתי צ'יפס עליו העמסתי חרדל, קטשופ ועמבה. אומרים שגת מוריד את התאבון ועושה אותך ערני - בשלב הזה לא האמנתי עדיין לאף מילה. (אלנבי 97)

• רובן: הגענו אחרי שלוש וחצי (AM) בדרך הביתה. למעשה חלפנו על פניהם אבל אז הבנתי שבטח אגיע הביתה ואצטער אז חזרנו ואספנו לי כריך. חולקו שוטים קטנטנים של ערק כדי לחגוג את הלילה הלבן ואת יום ההולדת השלישי של רובן. את הכריך לקחתי הביתה. הלילה עדיין לא נגמר. את הכריך הכנסתי לפה לראשונה לקראת חמש. הסתבר שבאמת יש לתאבון שלי קטע מוזר, הוא בא מדי פעם, לקחתי ביס וישר אחריו הוא נעלם, ואז הופיע שוב ואז שוב נעלם. הכריך היה נהדר אגב. אחרי שש הצלחתי להכנס למיטה והתעוררתי בקפיצות של חצי שעה ושעה, ערני לחלוטין, בכל פעם פשוט מתיישב במיטה כאילו לא אשן עוד לעולם. (יהודה הלוי 112, פינת קרליבך)

• דה באן: שישי, עשר בבוקר, אני כבר מדבר עם הבולס על ללכת לאכול משהו. הערנות המטורפת גרמה לי להשתוקק לפעילות חריגה. הוחלט על סיבוב בעקבות כריכיות, כידוע סנדוויצ'ים אפשר לאכול ברצף כשיש הפרשי זמן נדיבים מספיק ובהנחה שיש מזג אוויר נוח ואווירה נעימה בבטן. נפגשנו בכיכר מגן דוד, ליד מירי אלוני. דה באן הייתה התחנה הראשונה - לקחנו את המנה המפורקת, בשר בקר בבישול ארוך, מפורק לסיבים, ברוטב מתוק, בלחמניית באו, שתי לחמניות סה"כ. הלחמניות מעט לחות מטבען, הבשר מלא מיצים ורוטב. אני אהבתי מאוד, הבולס אהב טיפה פחות, אמר שחסרים לו ירקות בפנים. (הלל הזקן 18)

• הסנדוויץ': הדרמנו על נחלת בנימין ונכנסנו אל המקום החדש הזה, עדיין בהרצה. זולתנו ומלבד הצוות היו ארבעה אנשים ועם זאת לא ממש קיבלנו יחס. אחרי בחינה של התפריט הוחלט להמשיך הלאה. משהו באווירה לא היה מזמין, התיאורים של המנות לא הלהיבו והתמונות שראיתי מבעוד מועד לא היו מטריפות במיוחד. בדיעבד אני מצטער כי מאז ראיתי תמונות מוצלחות יותר. אולי בפעם הבאה.  (נחלת בנימין 59)

• יהלומה: הביסטרו \ מזנון של יהלומה לוי זוכה לסיקור נרחב ואוהד מאוד. ציניקנים יאמרו שאולי היא משכה בחוטים מהעבר (תפקידים בכירים בתקשורת) אך די לראות שאחרי גל היח"צ הגיע גם גל של תגובות חמות מאנשים כמוני כמוכם. האינדיקציה הכי טובה לאיכות היא התפוסה - המקום היה עמוס לחלוטין עד גלישה למדרכה הקטנה. הבולס ואני לא מצאנו ולו כיסא פנוי אחרי הליכה מתישה על נחלת בנימין, סיבוב באזור המסעדות הפרסיות וקצת זיעה בעיניים. התפריט כ"כ מבטיח שאנחנו עוד נחזור. (זבולון 5)

• בוטיק נקניק: מאוכזבים מהעובדה ששתי התחנות האחרונות לא הניבו פרי - הגענו למקום שהוא בחציו פשרה. מצד אחד נמאס להסתובב בשמש, מצד שני אני כבר סיקרתי את המקום בעבר ולאו דווקא בהתלהבות. למרות המדפים העשירים ברטבים מיובאים וצנצנות נאות, ההיצע לכריכים הוא דווקא מהפשוטים שבפשוטים. אם הייתם הולכים לסופר וקונים את המוצרים הטריים ביותר אך גם הבסיסיים ביותר לכריך כנראה שהייתם מקבלים את מה שאנחנו קיבלנו. אחרי ג'בטה עם קורנביף, שני סוגי חרדל וחסה בשבילי וג'בטה עם קבנוס בצלים, עגבניה וממרחים לבנים בשביל הבולס - יצאנו שוב לשמש, לחפש את הדבר הבא. (לוינסקי 50)

זה כריך הקורנביף שלי

כריך הקבנוס של הבולס

• אוגנדה: הייתי בטוח שהדבר הנכון לעשות הוא להעמיס בורקסים וגבינות ומיני מזונות בשוק וללכת הביתה אבל ההרפתקנות של הגת חשבה אחרת. הוחלט ללכת לאוגנדה כדי להרוות את צמאוננו החדש במעט סיידר קר מהחבית. הליכה לא ארוכה מהשוק לסמטה של הרצל \ דרך יפו, ועם זאת בשמש הכל מרגיש אינסופי. כשהגענו גילינו שעדיין סגור. אכזבה מרה. (סמטת בית הבד 5)

• קארדו: הקארדו הוא התחנה ההגיונית ביותר למי שנמצא על דרך יפו ומחפש סיידר קר. על הפינה של שדרות ירושלים ודרך יפו, מול המזרקה של תאטרון גשר, עם מבט על הרחוב וצוות חביב שמככב בבר היין שהוא גם קפה וגם ביסטרו. אחרי פיינט או שניים הצטרפו אלינו יוני, אישתו אסתי ובנם התינוק המקסים אלי שהוא גם חמוד וגם מתוק (ואני לא אוהב תינוקות). כך ישבנו ולגמנו כוס אחרי כוס, עד שנהיה טיפה פחות חם ולקחנו מוניות איש איש לביתו (חוץ מיוני שגר ממש קרוב).  בקארדו יש גם אוכל אבל לנו כבר לא היה מקום. (שדרות ירושלים 3)

למקרה שלא הבנתם: יוני הוא מימין ואלי התינוק משמאל (חמוד חמוד, אל תעשו עליו עין)

• בנדיקט: שבת בבוקר. אני שוב מתעורר בקפיצה, אבל הפעם אחרי שינה אמיתית. נורא מתחשק לי בנדיקט ותוך שעה אנחנו כבר שם, בהרכב של שני זוגות. ענבר אכלה אגז בנדיקט עם בייקון, אני אכלתי את הפילדלפיה סטייל (בנדיקט על בריוש עם אספרגוס ופיסות סינטה (שהפעם היו דקות ופחותות מהרגיל). שאול ופלג חולקים פריטטה (אומלט בנוסח ספרדי עם בצל, תפו"א, פלפל אדום, שום ועשבי תיבול עם/בלי שמנת חמוצה) ואחרי חולקים פרנץ' טוסט. בשלב מסויים כולם כבר הפסיקו לנשום אבל אני עדיין נאבקתי באוכל שלי. הייתי בעיצומו של ניגוב החלמון של שלושת הביצים (הוספתי ביצה נוספת לשתיים שמגיעות עם המנה) והמתנתי בקוצר רוח ללחמים נוספים. היה בהחלט טעים מאוד. החל מחצי שעה לאחר הארוחה וכ48 שעות אחריה סבלתי מכאבי בטן נוראיים. לשאר הסועדים שלום. (שדרות רוטשילד 29)

לחם בריוש, פרוסות סינטה, אספרגוס, ביצים עלומות, כמות חזירית של רוטב הולנדייז

כאבי הבטן של הסעיף האחרון קטעו את רצף התזונה שלי.

מאוחר יותר באותו היום היינו בביקור אצל אמא שלי וטעמתי תפוחי אדמה סגולים שהיא קנתה בשוק האיכרים. היה להם טעם מפתיע של תפוחי אדמה אפויים עם מלח גס. מפתיע כ"כ שזה היה דומה לכל תפוח אדמה אחר, אולי מעט רך יותר.

היו גם פוקאצ'ות עם דברים, הייתי כבר רעב אבל הבטן עדיין הציקה אז רק טעמתי - משום מה גם בחרו לעטר אותן בעירית, עוד סיבה לא לאכול יותר מדי.

ככה נראה תפוח אדמה סגול, למקרה שלא ידעתם

• מקדונלדס: יום ראשון, אחר הצהריים מאוחרים, יושב בבית כי לא הלכתי לעבודה. אני כבר מאמין שאני מרגיש יותר טוב. משכנע את ענבר לקנות לי ארוחת צ'יקן סלקט בדרך הביתה. טורף אותה כאילו לא אכלתי מהבוקר (מה שנכון). הורמונים, אמוניה, חומרים משמרים, צבעים טעם וריח, דורדנות תאגידית, סבל של חיות, כל אלה מרגישים פתאום טוב על הלשון. המוח הוא דבר מוזר מאוד. (מנחם בגין 123)

ארוחת צ'יקן סלקט מוגדלת, עם רוטב צ'ילי מתוק

החבר הצמחוני שהופיע ברוטשילד כיכב בתצלומים של הארץ בזכות המפגינים שהתנפלו עליו.

החברים שישבו איתנו בבנדיקט הם צמחוניים גם כן.

ויתרתי על תמונות מחלק מהמקומות שאתם כבר מכירים בעל פה (רובן למשל) ולא מכל המקומות היו תמונות.

זה היה סוף שבוע ארוך שהרגיש מתגמל אף על פי הכאבים, עלילות הגת, הכמויות הנדיבות של הערק שנמזג ובעיקר בזכות הרפתקאות ואוכל טעים. אוכל כמובן הוא לא הכל בחיים, אבל הוא טעים.

קאבאבא: ארוחת שווארמה (חצי עגל חצי פרגית) בלאפה

הבולס ואני הלכנו לסעוד את נפשנו בסניף הקרוב של קאבאבא.

כמו ארז, חברנו הטוב והיקר, גם אנחנו נעזרנו בקופונים שפורסמו לארחונה המקנים הנחת 50% לארוחות של קאבאבא, או כמו שהבולס היה אומר "נותנים לך תיקח..." וכו'.

ובכן, לא היה רע בכלל, אפילו היה טוב, למעט כמה עצות לשיפור שאותן אשטח בפניכם יחד עם הסיפור המרגש של הקאבאבא.

המקדונלדס של השווארמה, אבל יותר טוב

קאבאבא זה בעצם קצת כמו ללכת למקדונלדס וקצת כמו ללכת לדבוש.
יש רובוטים שפורסים את השווארמה, יש קופה בה לוקחים את ההזמנה, מסכים עליהם היא מופיעה, אזור שבו מוציאים לך את האוכל על מגשים אדומים, השתיה מגיעה בכוסות עם שם המותג, הצ'יפס די דומה ואפילו הקטשופ מגיע בשקיות.

יש שני גלגלים, האחד פרגיות (טעים) והשני עגל (גם טעים אבל עם טעם לוואי ייחודי של תיבול חזק), הסלטים הרגילים ועוד כמה דברים שלא טרחתי לבדות (סליחה באמת שהייתי רעב והלכתי ישר על השוואמה מבלי לחפור בתפריט).

ככה נראית לאפה

כבר בזמן שהמתנו הבולס העיר שהלאפה הייתה קטנה, אבל מהצד היא נראתה לי בסדר.
האשמתי אותו בשליליות יתר והמשכתי לחכות לארוחה שלי.
הבולס הזמין טבעות בצל לצד קבבים, אמר שהיה בסדר אבל אני אשאיר לו מקום לכתוב ביקורת משלו.
הלאפה שלי הייתה מצויינת. הכל היה מונח ומפוזר כהלכה, הטעמים השתלבו יופי, הסלטים והרטבים פוזרו כמו שצריך ובמידה הנכונה ואפילו יצא שכל כמה ביסים אכלתי עגל ובאחרים אכלתי פרגית - כך שיכולתי לחוש בהבדלים בטעמים ובמרקמים.

משמאל רואים את העגל, מימין רואים טיפה פרגית

אני לא בטוח שהצ'יפס הוא ברמה שמצדיקה פסקה משלו, אבל באמת שהוא היה טוב. כל העניין הזה עם התוספות הוא רעיון לא רע, אבל מצד שני זה שוד לאור היום. בפלאפל של דוד מעמיסים שלך שק של צ'יפס לבקשתך כמו גם בשווארמיות אחרות בהן העסקים טובים, המחירים מספיק גבוהים כדי להצדיק פינוק או סתם יודעים שהלקוח לפעמים רוצה קצת תפוח אדמה שמנונית. בדבוש הצ'יפ עולה שקל לשקית בגודל קטן עד סביר, אבל זה עדיין שקל וזה אומר שבסכום שמנת צ'יפס במקדונלד תעלה - ניתן לקנות הר של צ'יפס דבוש, שהוא לא רע.
בקאבאבא מתייחסים לצ'יפס כתוספת, זה מגיע בצלחת \ מארז נייר נחמד מהסוג שבו מגיעות נקניקיות בחול, הכמות לא רעה, הטעם גם מצויין, אבל זה עדיין לא בשכונה של הצ'יפס התעשייתי והמדהים של מקדונלדס עצמם, אפילו הוא נראה בדיוק כמוהו.

צ'יפס כמעט כמו של מקדונלדס

הניחו שניה את הקופון בצד.
ארוחה כזו בלמעלה מארבעים שקלים זה בערך כמו מקדונלדס.
כיום אנחנו כבר לא חיים בעדין התמימות של שנות התשעים וברור לכולם שמקדונלדס היא לא מסעדה ושווארמה זה לא בילוי, למרות ששני הדברים האלה עדיין נכונים איכשהו, הרי אפשר לצאת עם החבר'ה לשווארמה ולשבת על הברזלים ואפשר ללכת למקדונלדס המפואר יותר ולהתנהג בנימוס.
בכל מקרה, השווי הכספי הוא בסדר, צ'יפס, שתיה, לאפה עם שווארמה עגל, החיים הטובים ועוד על מגש יפה והכל.
ממש לאס וגאס בישראל.
אם תרצו תלונה של ממש - הביטו בתמונה כאן מתחת. שקיות הצ'יפס הן בגודל של חצי לאפה (לגובה). זה אומר שהלאפה קטנה מהלאפה הממוצעת בשוק. אפשר להגיד שעוקצים אותכם, אפשר להגיד ששוארמה זה אוכל רחוב עממי, אבל מצד שני כל המחירים עולים, קשה למצוא מקומות שלאפה עולה בהם פחות משלושים, בכלל די קשה לחיות במדינת ישראל.

שקית קטשופ בגודל חצי לאפה

אגב, אני לא בטוח עד כמה כל הסיפור הזה עם הפס האנושי עובד.
יש אנשים בקופה, אנשים שמכינים את האוכל, אנשים שמגישים אותו, בדבוש עושים את אותו הדבר עם פחות אנשים מקדימה, ואולי אדם או שניים מאחורה. למעשה אולי כל זה למראית עין, אולי כשיש מחסור בלטים אחד מהם עובר למטבח. אולי זה כמו במקדונלדס - כשאתה לא מוכר אתה הולך למטבח לזרוק חטיפי עוף לשמן.
לא יודע, אני לא ממש אוהב שהשווארמה שלי מעלה כ"כ הרבה אסוציאציות למקדונלדס.
אם כבר אז הנה מחשבה חיובית, שווארמת העגל שלהם ממש דומה לטורקיש שווארמה (פתח תקווה).
ותחשבו על זה.