פליישמן צמחוני - זה אני!

בעבר סיפרתי כמה וכמה פעמים על פליישמן דלי (הנה סיפור על כריך קסום והנה אחד על סנדוויץ' חלומי).
מאז עברו הרבה פרות באחו וכותב מילים אלו הפך לצמחוני; עם זאת, הטעם המתוק של הפליישמן לא הפסיק לרדוף אותי.

אמש (מוצ"ש) הייתי מבושם היטב מסיידר בוטיק ישראל (שהיה לא משהו בכלל, אבל עשה את העבודה מבחינת אלכוהול) ובחולשתי הלכתי אל מעוז החיות המתות כדי לבדוק מה מתבשל.
בראש הייתה לי אפשרות אחת בלבד, לנסות לבקש את הכריך בלי הבשר, רק רטבים וסלטים, בתקווה שזה אכן אפשרי.

כשהגעתי ראיתי שיש מנה חדשה בתפריט, סטייק חציל באותו הרכב קסום כמו כריכי הבשר.
הרגשתי שבונה עולם הקדוש ברוך הוא שמע את תפילתי ושלח לי מתנה מהשמים.
כמה שניות אחרי זה גיליתי שאין כרגע חציל במלאי ויאללה ביי.

לאחר מעט מאוד שכנוע קיבלתי כריך סלטים ורטבים בלבד, הוא היה טעים מאוד וגם עזר לי להבין על הדרך שאלו בעצם הרטבים של פליישמן שטעמם דומיננטי ועושה את הסנדוויץ' למה שהוא.
חיות ניצלו, תאוות סופקו, חזרתי הביתה שבע ומרוצה.

אין לי תמונה כי טרפתי אותו חיש מהר ורק אחרי זה חשבתי עליכם.
סורי :(

רובן | כוחו של קורנביף

ביום שלישי יצאנו הבולס ואני לחגוג לחבר טוב שלנו את יום הולדתו.

אמנם לחבר כבר היו תוכנית עם בת זוגתו - אבל זה לא ממש הרתיע אותנו.

הופענו ללא הזמנה במקום עבודתו וגררנו אותו לסיבוב אלכוהול ברחוב הארבעה.

לאחר ששני מקומות שתכננו עליהם היו סגורים, נפל פור והתיישבנו לשתות בBBB. אמנם מדובר בהמבורגריה על גבול הדיינר, אבל יש להם בר לא רע, עם מחירים טובים וקוקטיילים עוד יותר טובים (אבל זה כבר בפוסט אחר).

הנקודה של הפוסט הזה היא האחרי - כשחשבנו לאן ללכת וסגרנו על רובן.

קורנביף, חרדל, רוטב חזרת, חסה, עגבניה, חרדל, לחם לבן.

זה היה קסום, כל האזור של הארבעה \ סינמטק  \ אבן גבירול שוצף-קוצף במסעדות, ועם זאת ההחלטה הייתה כה פשוטה. בלי להתאמץ ידענו איפה למצוא את השירות החייכני והחביב ביותר, את הכריך העסיסי והטעים בכל האזור, את הבריזה של המרפסת ואת השקט היחסי שכ"כ חסר במסעדות בימינו, להכנס, לשמוע מעט מוזיקת רקע ולא יותר מזה, בלי צרחות של ילדים, זעקות של לקוחות ורעש אינסופי של מטבח.

אני לא יודע מה עוד אפשר לכתוב על רובן, אז הנה מקבץ פוסטים קודמים עליהם:

רובן: טוב מראה עיניים

רובן והתוספות \ שונא עופות יחיה

רובן \ צהריים במשרד

רובן: מכתב אהבה

לקריאת פוסט זה באנגלית הקליקו כאן

כריך ז'מבון | קפה הבימה

אני יודע שכבר דיבתי על המקום הזה לא פעם, ובטח גם דיברתי על הסנדוויץ' הספציפי הזה, אבל זו באמת יצירת פאר.
אפילו שקוראים לו כריך ביס, יש בו יותר מנגיסה אחת ומספיק בשביל לסגור פינה לשעתיים שלוש.
הייתי חייב לחלוק את התמונה הזו, אני בטוח שתדעו להעריך אותה.

כריך זמבון, קפה הבימה

מה יש לא לאהוב בעצם?
ז'מבון (תדמיינו בייקון), גבינה, עלים צעירים, גבינה ומיונז, בלחמניה כיפית עם שומשום.
תענוג בפה ושמחה בלב.
אם יש מקום שבאמת מפתיע עם כמויות מטורפות של כריכים איכותיים עם מרכיבים משובחים - זה הם.


למתקשים במציאה:
תל אביב, סוף שדרות בן ציון, סמוך למעבר החציה לבימה \ רחוב תרס"ט, אתם תראו בודקה עם מספר שולחנות צמודים, מצד אחד דלפק ומצד סמוך ויטרינה עם כריכים וסלטים מהממים.

בית קפה שכונתי הבימה | זהירות, זה ממכר!

לא פעם ולא פעמיים אני נכנס עם עצמי ועם הגולשים והמגיבים לדין ודברים לגבי הכריך הטוב בעיר.
כריכים, הלוא הם סנדוויצ'ים המוכרים לנו מימי הילדות - יכולים להיות פסגה קולינרית, שיא העניין והתחכום או סתם דרך לסגור פינה ולא ללכת לישון על בטן ריקה.

בידיים הנכונות ועם המצרכים וחומרי הגלם המתאימים, כריך פשוט יכול להפוך לחלום קולינרי שנמס בפה שלכם.
הנה, תראו תמונה:

היופי שאתם רואים הוא כריך ביס (יש בו הרבה יותר מביס אחד) של ז'מבון, על לחמניה מתוקה עם גבינה (עם חורים וניחוח שווייצרי, אבל זה לא צויין ע"ג הכרטיסייה), חרדל ומיונז.
אני אישית לא אוהב מיונז, אבל היה שם ממש מעט והוא לא גרע מהמנה.

שומרי הכשרות שבינינו עלולים לא לאהוב את המקום:
מלבד העובדה שהוא פתוח לרווחה בשבת, כמו ששמתם לב הוא גם לא כשר במיוחד - ז'מבון הוא אחיו הצרפתי של הבייקון, ולא רק שהוא בשר טריפה הוא גם מונח על גבינה. לא בד"ץ ולא נעליים, אבל בכ"ז טעים.

אחד הדברים המקסימים בבית הקפה הזה היא העבודה שהוא מכיל עוד מגוון עצום של סנדוויצ'ים (חמים, קרים, טוסטים), מן החי והצומח, ואת כולם מכינים שוב ושוב במהלך היום ומציגים בויטרינה מקסימה, חלון ראווה עמוס כריכים ושאר פינוקים.
המקום מרכזי ביותר, בקצה הסופי של שדרות בן ציון, על המפגש עם מרמורק, רחבת הבימה, רחוב תרס"ט ואחד העם, ומכיוון שהוא יושב על השדרה עצמה יש ספסלים ובריזה מקסימה בכל רגע נתון.

זו רק ההתחלה של הסיקורים על המקום, יש להם מספיק כריכים כדי להמשיך לפחות כמה חודשים.
אבל רק כדי לשבור מעט של החיוביות ולהוכיח שאני לא משוחד: אני חייב לציין שאני לא נהנה במיוחד מהאווירה התל אביבית \ אפנתית \ באים לראות ולהראות \ מרכלים על הספסלים ובוהים באחרים \ מעט רועש וצפוף.
אני מבין שככה זה, במיוחד במקומות שהם מוצלחים ושווים, אבל אני אוהב את האוכל שלי בשקט בשקט.
בשביל אנשים כמוני יש מספיק ספסלים מרוחקים, גינות נסתרות ואפילו סתם טייק אוואי.
השירות אגב מקסים, הקפה עצמו מצויין ואם אתם כן רוצים לשבת עם כולם אז יש שולחנות ממש ליד הדלפק כדי שכל מי שיבוא לנשנש יראה אתכם.
תכל'ס שווה.

בלאק בורגר עזריאלי | Black Bar n Burger

ארוחת ערב תמימה הופכת למסיבה בתוך הפה.
יציאה מהבית בעקבות רעב בבטן שגורמת למחשבות עמוקות על נושא המזון והחיים בכלל.
על כל אלה ועוד תוכלו לקרוא בפוסט הבא.
בתפריט: מגדל קורנביף, המבורגר צמחוני, צ'יפס ועוד.
בנוסף לתיאורי המזון הפעם יהיו גם תיאורים על דברים שבלב, עד כמה שאפשר מבלי להתחיל לשעמם.

ראשית אתחיל במה שקרוב אליי, מגדל קורנביף, ערימה של פיסות קורנביף חמות בלחמנית המבורגר, המגיעה עם פיסות עגבניה, חסה ובצל שכמובן ביקשתי להסיר.

התפריט מבטיח פרוסות דקות אך הן מגיעות עבות יחסית. לא שיש בזה משהו רע. הבשר היה טעים, עשוי היטב, עסיסי בחלקו וקריספי באזורים אחרים, מתובל בצורה מושלמת.

המנה מגיעה עם צלוחית של חרדל דיז'ון, בנוסף לכל רטבי הבית (דווקא מוצלחים מאוד).

הכריך היה כ"כ מוצלח שלא היו לי נקיפות מצפון על שאכלתי בשר, נושא שאחזור אליו מאוחר יותר.

הצ'יפס של בלאק לא רע גם הוא.
החלק הכי רע בו הוא חתיכות קטנות רבות שמגיעות מעט שרופות.
מלבד זאת, צורת ההגשה של הצ'יפס נאה מאוד, הצ'יפס עצמו גם טעים וגם מגיע בטמפרטורה שאפשר להכניס לפה ללא היסוס. תוספת מנצחת.


אמנם לא טעמתי את ההמבורגר הצמחוני (המכונה בריג'יט בארדו) אך מעברו השני של השולחן נשמעו מחמאות.
כאן גם אפשר להתחיל לשלב את התלונות.
ההמבורגר אשר הגיע עם פטריות מוקפצות בבצל מטוגן לצד בצל אדום חתוך לטבעות עדינות גרם לסלידה קלה אפילו אצל חובבת הבצל שהזמינה אותו. היא נאלצה לגרד המון בצלים בזמן שאני ישבתי עם מפית על הפנים והתקשיתי לנשום.
נשמע מוגזם אבל תארו לעצמכם שבחלל הפתוח והמאוורר של עזריאלי היה קשה לחיות לכמה רגעים מרוב בצל.

בצל אדום נרשם גם בתוך הכריך שלי, אפילו שביקשתי להסיר אותו.
הצוות היה אדיב מספיק בשביל להתנצל ולהציע לבד להוציא כריך חדש - עם כמויות בצל כאלה אי אפשר פשוט להסיר, הטעם והריח נדבקים.
תלונה אחרונה: רצינו חצילים בגריל עם טחינה תפוזים, לצערנו לא היו. באמת שרצינו חצילים.
הייתי מוכן אפילו ללכת לסופר מרקט שבקומת הקרקע כדי להביא להם חצילים שיצלו לי אותם.


ועכשיו לחלק ששמרתי לסוף, עניין הבשר.
הזכרתי זאת לא פעם בעבר; אני מנסה לשנות את הרגלי התזונה שלי.
זה מתחיל בכמויות מזון קטנות יותר, אוכל בריא יותר, הימנעות ממוצרי חלב, התעמקות במוצרים מהצומח, יותר ירקות, קטניות, פירות, אפילו שתייה בריאה יותר, זה דווקא החלק הקל.
זה לא קל.
החלק של הבשר דווקא פחות מסובך, פשוט לא אוכלים אותו.
בשלב מסויים בשר מתחיל להראות פחות טעים, פחות מושך, יש סלידה מסויימת.
לפעמים דווקא ההיפך, פתאום מתחשק שווארמה. לפעמים אפילו הולך ואוכל את אותה שווארמה.
הנקודה היא דווקא אחרת.
בשר הוא לא סתם מצרך שצומח על העץ. זה לא פרי, זה לא מהגינה.
פעם היו לו עיניים, לשון, רגל, הוא נשם והסתובב ועשה קולות. ברגע שהמידע הזה נספג, כשהוא מחלחל באמת - בשר מאבד מהטעם שלו. קשה יותר להסתכל עליו כשהוא שוכב שם, עסיסי, נצלה, מרכזה של ארוחה.
אם פעם הייתי הולך בשמחה לארוחות "אכול כפי יכולתך" במסעדות בשר - כיום זה פחות מגרה.
גם כי אין צורך לאכול עד גועל, גם כי הבשר מכביד טיפה, בעיקר כי זה לא שווה את זה, האשמה, המצפון, יש הרגשה לא נעימה, לא כי לא נעים לי מהחברים הצמחוניים או הטבעוניים, זה משהו שקורה בפנים. משהו נורא מיוחד.

יש חשבון פנימי שאני עושה.
האם האוכל הזה, הסטייק, הסנדוויץ', חתיכת הפסטרמה, האם הם שווים את התהליך.
האם הם שווים מוות של חיה, בזבוז של כסף וחלל בבטן, את הגועל הכרוך בתעשיית הבשר וכו'.
יש דברים שפשוט לא שווים את זה.
יש ארוחות סתמיות לחלוטין שהן בזבוז מיותר של כל הנ"ל.
אתה מכניס לפה בשר ואפילו לא נהנה, בקטע פונקציונלי, הרי לא חסרות ארוחות לא טעימות, לא חסרות  ארוחות שיושבות לא טוב בבטן. על הארוחות האלה אפשר לוותר.
זה לא ויתור כואב.

ועכשיו חזרה לבלאק:
אני לא הרגשתי רע על שאכלתי את הכריך. הוא היה טעים, הוא היה ממש טעים, הוא היה ממש ממש ממש טעים.
זו הייתה ארוחה טעימה, משביעה מאוד.
היא עלתה מעט מעל 120ש"ח לשתי מנות עיקריות, פעמיים צ'יפס ופעמיים קולה זירו.
אין פה אנשים רעים בסיפור, אין דרמה. רק זוג אנשים שיוצאים לארוחת ערב וחושבים אם שווה להם לאכול בשר כשאפשר לאכול משהו אחר.
אחד מהאנשים נשבר, זה הייתי אני, היה לי טעים מאוד.

הנאה מרובה: פליישמן דלי

והרי סיפור קצר:

מעשה בביקור שני בכריכיה פליישמן דלי. הלוואי והיו יותר ביקורים אבל הם מעט רחוקים ולא גמישים בשעות העבודה (למרות שהבנתי שבימי חמישי הם מאכילים בליינים עד אור הבוקר).

בכל מקרה, קודם תראו את התמונה ואז תשמעו את היספור (ספויילר: בעיקר תשבוחות).

לקחתי כריך קורביף למרות שכמעט ולקחתי את כריך השרדד ביף שלהם, בקר בבישול ארוך, מפורק ומתובל ברוטב BBQ.
הסנדוויץ' תובל בחרדל צהוב, רוטב צ'יפוטלה, רוטב ברבקיו, רוטב חזרת וקושט בחסה.
הייתי אחרי ארוחה שעליה אספר בפעם אחרת אבל מטעמי חמדנות ועיניים גדולות בחרתי להגדיל את כמות הבשר בכריך בעוד 100 גרם.
מה אומר ומה אספר: הכריך הזה נהדר.
הלוואי והיו עוד כריכים כאלה בסביבה. באמת, סנדוויץ' ראוי, עשוי היטב, כל חומרי הגלם הופכים לסימפוניה של טעמים על קצה הלשון.
לו רק היו פתוחים יותר שעות, תארו לעצמכם איזה עולם יפה זה היה יכול להיות.

נ.ב.
לקחתי את הכריך בטייק-אוואי, לשמחתי גיליתי בפנים מיכל קטן של רוטב צ'יפוטלה, כלי תפו-צ'יפס ואף כלי נוסף של כרוב מוחמץ מתקתק נהדר. הפתעה מוצלחת ביותר.

עלילות מזון תל אביביות

שלום, זה אני!

באמת שהתגעגעתי ללכתוב, ויתרה מזאת התגעגעתי גם לקונספט ההוא, זה שניסיתי בעבר, ריכוז של מספר סיפורים בפוסט אחד.

קיבלתי עליו תגובות חמות אז באמת אין סיבה שלא לנסות לשחזר את ההצלחה.

לצערי הגעתי עם רשימת תלונות אבל כל חוויה היא לטובה, גם השליליות.

והפעם בתפריט:

• פסטה בסטה, אלנבי 60 (בכניסה לשוק הכרמל), תל אביב.
• חדר האוכל, שדרות שאול המלך 23 (מול הקאמרי, האופרה ומוזיאון תל אביב המחודש), תל אביב.
• המזנון באגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות (באותו המתחם).
• סיילנס, שדרות יהודית 7, תל אביב.
• קפה לוסיה, בלפור 18, תל אביב.
• חומוס סעיד, דרך מנחם בגין 20, תל אביב.
• נקסט דור (Next Door), שדרות ח"ן 52, תל אביב.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

פסטה בסטה שולטים בנוסחה, יש לציין שזו נוסחה מוצלחת במיוחד והם עושים עמה חסד.

הרעיון פשוט נורא, הם הביאו אותו לידי שלמות בסניף שלהם בשוק מחנה יהודה והם ייבאו אותו בהצלחה מרובה לסניף התל אביבי השוכן בפינה נאה בכיכר מגן דוד - המקום הזה בכניסה לשוק, נקודת המפגש של אלנבי, שינקין, נחלת בנימין ורחוב הכרמל.

ועכשיו לפישוט הפשטות: לוקחים חומרי גלם טריים, מכינים מהם מנות פסטה פשוטות ונהדרות (וגם סלטים) עם מגוון תופסות אפשרי, מגישים את זה באווירה חביבה ובמחירים עממיים. זהו. הרי כל הרעיון של אוכל הוא שיהיה נגיש וטעים, השמחה במקום היא בסה"כ עוד אלמנט שתורם, אבל אוכל טעים לרוב עושה את העבודה כמוהו גם מחירים נמוכים. השניים ביחד הם כמו נס קולינרי שמושך אליו קהל. הפעם ההמולה מוצדקת, האוכל נהדר.

אגב, גם האלכוהול זול (ראו למטה ערק אשכוליות).

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

השף עומר מילר עושה רושם נהדר. הוא חביב, נאה, אופנתי, כשרוני והוא מדהים ביחסי ציבור.

כמויות האנשים שהוא מאכיל במסעדותיו השונות הן אדירות ובין אם נהניתי מהארוחה או לא - כבודו במקומו מונח.

עם זאת, ארוחת הצהריים המאוחרת שסעדתי בחדר האוכל לא עשתה צדק למוניטין הנהדר שיש לשף ולמוסדותיו.

הקפצ'יו שהיה מלוח מדי היה בסדר גמור, אם כי השקדים שהיו לא פריכים מספיק והמליחות העזה שגרמה לגבינה להרגיש תפלה היו סוג של התחלה רעה.

השניצל השמנוני שהיה בנוסף גם עבה יתר על המידה ובאזורים מסויימים עדיין ורוד וחי לא הוסיף להרגשה. לא סיימתי אותו, אבל גם זה בסדר. בדרך החוצה תהיתי אם זה היה החלק ביום בו המטבח כבר עייף או שאולי העסקית לא מקבלת מספיק יחס.

בסופו של דבר אוכל הוא אוכל וכסף הוא כסף, גם אם העיקרית כוללת מנה ראשונה ושתיה.

את נקודת האור של הארוחה סיפק הפירה. אני שונא פירה מאז טראומת ילדות שחוויתי, אבל הפירה הזה היה כה טעים אוורירי ועדין שאכלתי ממנו עוד ועוד.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 

בחלקו התחתון של האגף החדש במוזיאון תל אביב לאומנות ישנו חלל מרהיב (כל האגף בנוי לתפארת) שמאכלס דלפק ארוך והמוני שולחנות קטנים.
מבין הדברים הבנאליים יחסית בחרתי את טארט התפוחים שנראה מצויין מרחוק.
מקרוב התגלה מאפה צונן ומעט לח, לא פריך במקומות שהיה ראוי שיהיה, מלא בנוזל סמיך ולבן שמעט הרתיעה אך התגלה בסופו של דבר כאכיל. באמת שלא חגיגה גדולה אבל הביקור במוזיאון היה מרתק.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 

סתם בייגל טוסט עם גבינה צהובה, אבל כמה פשוט - ככה טעים.

פטריות, תירס, זיתים, עגבניות ופיסות של אננס, עם רוטב ברבקיו, רוטב חרדל, ממרח עגבניות מיובשות וקערית של רוטב חלפיניו בכדי לטבול.

הגאונות לפעמים מסתתרת בדברים הקטנים. סיילנס אמנם לא המציאו את הטוסט, אבל הם בהחלט יודעים לעשות אותו.

למרות פאשלות ארעיות (שנובעות מלחץ היסטרי - המקום מפוצץ ללא הפסקה) הם מספקים את הסחורה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 

קפה לוסיה ברחוב בלפור שייך לאותם אנשים שמנהלים את קפה תחתית. מדובר למעשה כמעט באותו צוות ואפשר לראות מלצריות מוכרות מתחתית גם בלוסיה. גם קהל הלקוחות דומה ולפעמים נודד ממקום למקום.

בית קפה ברנז'אי עם סלבס, אנשי תעשיה וסתם בני אדם פשוטים שעובדים עם הלפטופ שלהם ממעל ספל קפה או נהנים מהשמש החמימה (יש גם מקומות מוצלים).

הקפה אגב נהדר, כך גם עוגת המייפל ואגוזים שאכלתי, חייב להודות שגנבתי ביס מכריך אבוקדו שביקר בשולחן שלי וגם הוא היה לא רע בכלל.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 

חומוס סעיד הוא כבר חבר ותיק. המנה סבירה (למרות שיש ימים גאוניים), הפיתות טריות לסירוגין והשירות נע בין מצויין לבין מתקשה. עם זאת, כשמגיעים ביום טוב החומוס שווה את כל הימים הרעים.

בימים אחרים אפשר להתייחס לזה כאל מזון לצורך תזונה, גם זה חשוב.

בסופו של יום - חומוס סעיד הוא לא כזה רע בהתחשב בדברים הנוראיים שאפשר למצוא באזור המדובר.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 

מסעדת הבשרים מיטבר פתחה מקום שנמצא ממש מעבר לקיר. מדובר בפאב קטן (מאוד) שמסתתר בדלת ליד פיצה בזילי.קום במפגש של שדרות ח"ן עם כיכר רבין.

באנו בשעה סבירה (כזו שפאבים לרוב עוד ריקים בה) אבל כבר לא היה מקום בפנים ונאלצנו לשבת על השולחנות בחוץ, מה שהפך את השירות להרבה יותר איטי.

האכזבה הבאה הייתה בזה שרוב התפריט לא היה זמין (באנו בגלל שמועות על כריכים נהדרים המוגשים בחלה מתוקה).

אחרי התייעצות ארוכה עם מלצר אדיש בחרתי כריך מהתפריט, לשמחתי זו הייתה גם אחת המנות של הופיעה בתיאורה בצל.

המתנו זמן מה, קיבלנו את השתיה שלנו וסיימנו אותה, המתנו עוד מעט זמן והנה הגיע הכריך שלי וגם אלה של שאר הסועדים.

מלבד כמה חריגות שבלטו ואותן אזכיר בהמשך - מה שהכי הציק לי בעין היה הבצל הרב. כאמור - מנה שלא אוזכר בתיאורה בצל, להבדיל ממנות שמתואר שיש בהן בצל.

ההמתנה לכריך החלופי הייתה ארוכה גם כן. כשהוא הגיע התגלה כריך לא רע בכלל, אם כי באמת באמת קטן, כאילו לקחו כריך רגיל, תמחרו אותו גבוה מדי ואז חתכו באמצע.

הלחם אגב היה לחם דגנים רגיל והרכיך להבדיל ממספר דברים שלא אוזכרו הכיל גם ביצה קשה.

אני לא רוצה להיות האיש הרע בסיפור אבל ביצה קשה בדומה לבצל היא רכיב שיש לאזכר.

מיבטר הוא בהחלט מוסד מוערך וטעים כך שלא ברור מה להם ולשירות חובבני, תפריט מבולבל ובעיקר כריך קטן שלוקח בממוצע 25 דקות להוציא מהמטבח.

את הארוחה הזו קינחתי בארוחה אמיתית במקום אחר. נקסט דור זוכים ממני לאיחולי הצלחה ותקווה לשיפור אבל בהחלט שלא אחזור בקרוב. לא חסרים מקומות לאכול בהם סנדוויץ' טוב.

דונקי - Donkey

לפני כמה זמן קראתי תגובה באינטרנט שטענה שלא הייתה פה מסעדה מקסיקנית מעולם.
אני לא יודע עד כמה זה נכון.
המטבח המקסיקני המסורתי עדיין לא ממש הגיע לפה. כדי להחיות אותו בישראל צריך אמהות שמבשלות סירים, רועים שצולים חיות משק, טורטיות עצומות ולחות שמכינים בשיטות מסורתיות (לא מזמינים בחבילות מוכנות מראש) והמון תבלינים מקומיים.
מה שכן יש בישראל הוא הז'אנר המקסיקני כפי שהוא מיוצג בתרבות האמריקאית. תמיד היה פה קצת מזה, אפילו בעשרון האחרון ובתל אביב, תחשבו על המנות המקסיקניות של מייקס פלייס או מסעדת מקסיקנה (בוגרשוב \ בן יהודה), או אפילו רולים כאלה ואחרים שנמכרים במקומות כאלה ואחרים.
עכשיו נפתח משהו כמעט קרוב, עדיין על הסקאלה האמריקאית אבל עם טעמים עשירים יותר והפעם גם עם יד קולינרית טיפה יותר עדינה. דונקי.
מקום שבהחלט שווה לכם להכיר.

שלושה טאקוס, בשר מפורק, שעועית שחורה, צ'דר, רוטב כוסברה וסלסה חריפה לצד נאצ'וס

דונקי, יעני חמור, כמו בורו שהוא כמו בוריטו (חמוריקו!) הינו מוסד קולינרי חדש שנפתח ברחוב החשמונאים.
המקום מגיע עם רפרנסים לא רעים. פז רוטנברג (שף \ שותף באיטלקיה בשוק הפישפשים) נמצא מאחורי הדלפק רוב הזמן. בשותפות איתו תוכלו למצוא את אלון לוי (גם מהאיטלקיה אבל אולי ראיתם אותו גם במרגוזה).
רוטנברג הוא גם מקבל הפנים הרשמי, מחוייך, תזזיתי, ממהר להסביר לכולם על אופי המקום ולתת בריף על המנות הקיימות.
התשוקה הנשפכך ממנו מפעפעת גם בביקורים לייליים, כיאה לאדם שרוצה שהעסק שלו יצליח וכידוע הצלחה מבוססת על לקוחות חוזרים יותר מאשר על הייפ (עדיף לקוחות שיחזרו מאשר גל מבקרים שלא ישובו לעולם).
ועכשיו שוב תמונה ואחריה דיבורים על אוכל.

סיבי בשר מפורק מעל שעועית שחורה, עם צ'דר, סלסה ורוטב כוסברה

טוב, אז בואו נדבר על אוכל.
אם יש משהו שחסר כרגע בנוף התל אביבי הרי זה הוא בשר מפורק.
בשר מפורק וכריכים. זה לא שאין, יש ובזמן האחרון יש אפילו יותר, אבל לא מספיק. זה לא שצומחות כאן כריכיות איכותיות באותה מהירות שאנשים פותחים מסעדות שף, פלאפליות, חומוסיות וכו'.
הכריך שהוא מצד אחד שיא הפשטות ומצד שני מקום לחידושים ורכיבים אינסופיים - אותו מארז פלאי שאפשר לדחוף לתוכו כמעט כל דבר, הוא לא מקבל את היחס הראוי במטבח הישראלי.
על התלונה הראשונה, זו עם הבשר המפורק - עליה דונקי דווקא עונים בקלות, יש להם בקר מפורק, שייטל חזיר מפורק, עוף מפורק (וגם בקר טחון).
מישהו טורח בשבילכם, הבשרים המפורקים מבושלים, עוברים פירוק ומוגשים בצורתם הסיבית והעסיסית.
רק בשביל זה שווה לבוא.

בוריטו עם גבינה מומסת, בשר, אורז עם כוסברה וליים, שעושית שחורה והרבה רוטב חריף

טוב, בואו נתחיל במלאכת ההרכבה:

• יש בוריטו (טורטיה גדולה ועמוסה)
• יש טאקו - כרגע רק טאקו רך, הפריך לא בבית כרגע
• ישנה קאסאדייה - טוסט על בסיס טורטיה
• יש גם קערה בה אפשר להרכיב את כל המנות כמו סלט 

יש גם כמה תוספות, אבל זו לא הנקודה כאן. כאמור יש בקר, חזיר, עוף ובקר טחון. לצמחונים יש גם תערובת בצלים ופלפלים בתור מילוי עיקרי. שני סוגי אורז, שעועית שחורה סלטים וממרחים (רובם עמוסי בצל - היזהרו) ושלושה סוגי סלסה, הראשונה מבוססת כוסברה, השנייה פיקנטית והשלישית חריפה.
כנהוג יש גם גבינה מגוררת אותה אפשר לזרוק על הכל.

שלושה טאקוס מדהימים עם תה קר של אריזונה

גם מקרר המשקאות ראוי לאזכור.
היות ושואפים לאמריקה - נורא מעודד למצוא ד"ר פפר ומספר טעמים של תה קר אריזונה. ישנם משקאות "רגילים", בירות ומספר מיצים מעניינים.
מקרר המשקאות נמצא מתחת לקופה ככה שזה זמן טוב לדון במחירים. המנות העיקריות יעלו לכם בטווח ה38-34, בתוספת שתיה ותוספת חמה \ פריכה אתם יכולים בקלות להגיע לחמישים עד שישים שקלים לארוחה.
האם זה מחיר שאתם יכולים לספוג מדי ארוחת צהריים? האם זה מחיר שהייתם מוכנים לשלם בעבור כריך?
זו כבר שאלה שעליה לחשוב בעצמכם, לבד, בבית.

מנת הטאקוס השווה בעיר, לא שיש הרבה, רק מלהסתכל על התמונה אני כבר זומם ללכת לשם לארוחת ערב

וכעת לסיכום בן שני חלקים:

חלק א - תלונות כלליות על בשרים
כמו שכבר ציינתי, אנשים בישראל מתעצלים כשזה מגיע לבישול ארוך ופירוק של בשר. הרבה יותר קל לטחון וכידוע בשר טחון גם מתבשל מהר יותר. מה גם שבשר טחון הרבה יותר קשה לזהות.
בשר מפורק - על אף הפופולריות שלו בארה"ב היה זר תקופה ארוכה. בתל אביב היו אלה שיגי דיגי זצ"ל שהכניסו לתודעה כריכי שפונדרה ברוטב תמרהינדי לצד המבורגרים ולחמניות עם שניצל. בחוכמתם היו גם מכינים רטבים נוספים ומיוחדים, השם ינקום דמם.
כיום אפשר למצוא כריכי בקר מפורק מצויינים בדה באן, קפה 48, ואפילו בפליישמן דלי, ובעוד מספר מקומות שאליהם טרם יצא לי להגיע. עם זאת, הפשטות והעושר עדיין לא הגיעו לכל מקום, וחבל.
ואיך זה מתחבר לנקודה? הטורטיה היא אמנם אחלה כלי קיבול, אבל רכותו ועסיסיותו של הבשר המפורק פשוט נוזלת מתוך יריעת הבצק הדקיקה, במקום להיספח ולהעשיר את החיים של הסועד.
אני לא מזלזל במנות המצויינות, אבל יש מקום גם לטורטה, סנדוויץ' מהמטבח המקסיקני שנראה בדיוק כמו מה שאני מתאר. הולך נהדר עם כל הרכיבים הקיימים. מן המקום אגב נמסר בתגובה שהם נגד הקונספט.

חלק ב - עתידות
דונקי ממוקמים בפינה בולטת, ועם זאת לא בולטת מספיק.
אם אתם לא יודעים מה לחפש - יש סיכוי שתפספסו.
הם נמצאים ברחוב שהוא סואן ביום וכמעט נטוש אחרי שעות העבודה.
הם מגניבים, עכשויים, טעימים, לא יקרים מעבר לפרופורציה ועם זאת הם לא מפוצצים, אין תור, אין הייפ.
מקומות אחרים שהיו בדיוק באותו חלל נסגרו. הייתה שם מסעדה אסייתית כשרה (שתמיד הייתה מפוצצת בצהריים) שנעלמה לה. במקומה הופיע סניף של סאבווי שעמד בודד ואז נעלם.
אני מאחל לדונקי שלא יפלו לג'ינקס ששורר שם. עם השקעה בסיסית ביחסי ציבור אפשר למנף את המקום יותר.
אני אישית כבר הבאתי לשם לא מעט חברים שיצאו מרוצים מאוד ואף הבטיחו שיחזרו, יש פוטנציאל ורובו גם ממומש.

ועכשיו סיכום אמיתי: יש תמורה למחיר, יש אוכל מצויין, שירות טוב, האוכל נאמן לז'אנר והמקום פתוח בשעות נוחות.
חסרים לי בעיקר בייקון, לחמניה ורוטב ברבקיו. הייתי גם מעלים חלק מהבצל, אבל מצד שני אני גם בעד להכחיד כל הבצל ביקום.
במילים אחרות - מומלץ בטירוף, לכו כבר עכשיו.

פליישמן דלי

הכל התחיל כשהלכתי עם חברות מהעבודה כדי לראות דירה להשכרה בנווה צדק.

זה היה רעיון מוצלח על פניו, דירה נהדרת על הנייר, ארוחת צהריים באוויר החופשי, התכנון שלי היה ללכת לקישריה ברחוב הרצל.

תוכנית נהדרת.

בפועל מה שקרה הוא שהדירה הייתה צריף מכוסה אסבסט. חדר ומסדרון היכן שהובטחו שניים וחצי, השטח שהיה אמור להיות 60מ"ר היה קרוב יותר ל20 מטרים רבועיים.

הבחור שמתגורר שם כרגע אמר שאפשר לעשות מה שרוצים כי ממילא הורסים את המבנה בעוד שנה וחצי כדי לבנות בניין חדש במקומו.

וזה לא הכל, בדרך גם נפלנו על נהג מונית שפנה בכוונה לכל הרחובות הלא נכונים, נדחף לתוך פקקים ואמר כל הזמן "אתם תגידו לי לאן לנסוע, אני לא מכיר את הדרך" ואז כמובן התעלם מהכיוונים שלנו ואמר "וואי איך פיספסתי את הפניה".

אני מקווה שהארבעים שקלים האלה ילכו לו לתרופות. 

כריך קורנביף שמחם את הלב והבטן 

אחרי החוויה הלא נעימה הנ"ל הוחלט שנלך לאכול.
הצעתי את הקישריה, בסה"כ רציתי למלא את החלל העצוב בכמה קישים נהדרים. נרשמה הסכמה.
כשהגענו לקישריה בהרצל גילינו שהיא לא שם. במקומה נתלה שלט שאומר: דלי פליישמן, ניו יורק פינת הרצל.
בחלון הונח בתבונה כריך יפה.
זו אחלה דרך למשוך לקוחות, מוזר שלא עושים את זה ביותר מקומות, פשוט לשים מנה נאה בחלון הראווה הפונה לרחוב. מי עושה את זה כיום מלבד קונדיטוריות של פעם? מעטים.
בהתחלה כמעט ולא נכנסנו. היה חשש, חשבנו לאכול פסטה, פיצה, אפילו נקניקיה בלחמניה, אבל בסוף נשברנו, זה היה קרוב מאוד (עמדנו בדלת של המקום) והכריך בחלון נראה ממש טוב.

סנדוויץ' קורנביף עסיסי, עם עגבניה, מלפפון חמוץ, חסה, רוטב ברבקיו, חרדל ורוטב צ'יפוטלה

התפריט בפליישמן דלי הוא כמעט קלאסי, קורנביף, הודו, לשון (קלאסי בקטע ניו יורקי \ ארופאי), הדברים הרגילים.
בין השורות היה גם אזכור לבשר צלעות מפורק ברוטב ברבקיו, נשמע כמו חלום אבל לא ראיתי אותו בתצוגת הבשרים ומיהרתי אז העדפתי לבחון את הנושא בפעם אחרת.
כריכים, רכיבים של כריכים כסלט, לא יותר מדי מפואר או מגוון אבל מספיק בשביל להנות.
אני בהחלט נהניתי, אבל את זה אתם בטח יכולים להבין רק מהתמונות הנהדרות.

הבקר עסיסי לח וחמים, בדיוק כמו שהוא אמור להיות

לפני שאני מגיע לאוכל יש כמה נקודות זכות שאני חייב לציין כדי להסביר עד כמה טוב המקום, וזה עוד לפני האוכל:
* יש אפשרות לרכוש כוס גזוז עם ריפיל חופשי, אבל לא כמו במקומות אחרים אלא עם ברזים על הבר בשירות עצמי. אתה שותה מה שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה, בלי לבקש ולחכות ולהתייבש.
הקונספט הזה אמנם לא תפס בישראל כי למה לתת לאנשים לשתות עוד ועוד כשאתה יכול לקחת עוד כסף על השתיה, וגם מהצד השני אני מניח שהישראלי הממוצע יבוא אם בקבוק או שקית זבל בכיס ויקח כמה ליטרים לדרך.
אני טעמתי את גזוז הלימון, המנטה והתות. שלושתם היו נהדרים. הכוס של הריפיל מגיעה בעסקית הצהריים. יש גם סודה נקיה.
* יש בכל מקום אגרטלים עם בצל ירוק רענן, ככה, לנישנוש. אני אמנם שונא בצל, אבל הרעיון חביב מאוד ואחת מהבנות שאיתן באתי בהחלט השתוללה.
* יש מכשיר לחימום הצ'יפסים, כמו של נאצ'וס בבתי הקולנוע, כמו שצריך להיות, כדי שזה יגיע רענן וקריספי. בהמון מקומות נותנים צ'יפס מהשקית או סתם כזה שאיבד כל צורה.
* יש צ'ייסרים זולים (תשעה שקלים) של סטולי ושל ג'יימסון. זה בהחלט מוסיף.
* יש מגוון רטבים עשיר, והם ממש טעימים. זה די הגיוני שבסנדוויצ'יה צריכים להיות מלא רטבים טובים אבל זה לא תמיד קורה בעולמנו.

מכשיר לחימום צ'יפס, בצל ירוק ואפילו ברז גולדסטאר

ועכשיו לאוכל:
הזמנתי כריך קורנביף. הבשר הגיע חמים ולח, מאודה בדיוק כמו שצריך.
הכריכים מוגשים בלחמניות פרנה (יש גם פרנה דגני \ לייט ואפילו פרנה בגודל שונה, גדול יותר - לא ביררתי למה). ע"פ הטריות של הלחם והעובדה שיש תנור במרכז החלל אפשר להניח שהם אופים אותם במקום.
בתוך הסנדוויץ' ביקשתי רוטב ברבקיו, צ'יפוטלה (אני שמח שזה תפס) וחרדל. הטעמים השתלבו מצויין והרטבים היו שמיכה נהדרת לבשר.
בנוסף היו הקורבנות הרגילים, חסה ועגבניה, וגם טאץ' נחמד של מלפפונים חמוצים פרוסים דק דק.
הכריכים מגיעים עם קערה של כרוב חמוץ מתוק נהדר, ערימה של צ'יפסים (בסגנון תפוצ'יפס) ומתבלים.
יש על השולחנות ועל הבר בקבוקים עם רטבים אבל אם יש רוטב שבא לכם ואין אז תקבלו אותו תוך שניות בודדות.

סנדוויץ' קורנביף מושלם, באמת

חשוב לציין שהמקום כשר.
מצד אחד זה אומר שלא תקבלו תוספות של גבינה ובייקון שהם אחלה דבר בכריך, אבל מצד שני אם תחשבו על זה - אין את התוספות האלה ברוב הסנדוויצ'יות בישראל.
מכיוון שממילא רוב הכריכים בסביבה מבוססים על עופות ובקר - אתם לא תרגישו בהבדל.
האוכל נהדר וכשהאוכל טוב לא שמים לב למה שחסר בו (כמו באוכל צמחוני או טבעוני טוב).
כשרות היא כמובן גם שיקול עסקי. אני מניח שהתעודה עוזרת לפנות ליותר סוגי קהל. בכל מקרה, זה לא גורע.
אם תחשבו על זה - בעצם החיסרון היחידי הוא שהסנדווי'צים לא יהיו זמינים בשבתות וחגים, שזה כן פיספוס כי אלה אחלה סנדוויצ'ים.

גזוז לימון, כרוב כבוש מתוק, צ'יפס, ארוחת מלכים

לסיכום:

הכריך היה מדהים.

באמת, אין לי מילים כדי לתאר. זה בשכונה של רובן, בטעמים טיפה שונים, נימוח, עסיסי, טרי, רטבים נהדרים שרק מוסיפים, תפריט יחסית עשיר אפילו שהוא מצומצם.

המקום נקי, מואר, נוח, מעוצב בצורה מודרנית אך נעימה ועם הרבה עץ. להבדיל מהקישריה ששכנה שם בעבר - לא מתחילים להזיע בשניה שנכנסים.

השירות ידידותי מאוד, איכות שתמיד מחמיאה לאוכל מצויין.

יצאתי מרוצה בצורות קשות.

אני ממליץ בחום אינסופי לבקר שם ויפה שעה אחת קודם כי כידוע עסקים מתחילים זקוקים לתנופה ותמיכה.

זילבר דלי בשוק נמל יפו

אני מבטיח כבר המון זמן אבל פשוט לא מקיים.
שאלו אותי (חברים, אנשים מהעבודה, אנשים בעמוד בפייסבוק וגם בפרופיל בפייסבוק) לגבי התמונות ההורסות של הכריכים שהעלתי לאחרונה, כולם שאלו ואמרתי שבקרוב אפרסם על זה משהו כדי לחסוך אלף סיפורים שנשמעים אותו הדבר. אמרתי ולכן אקיים.
הנה, זה מגיע, תכינו את עצמכם.

מימין יש חצי כריך רוסטביף עסיסי וחם, משמאל יש חצי סנדוויץ' קורנביף, בצד יש כוס סודה וחמוצים מצויינים, מעל יש כלי של רוטב חלפניו נהדר

המקום המדובר הינו סנדוויצ'יה ומעדניה המתמחה בנקניקים ובשרים מעובדים, עם קשר ישיר לנקניקי זילבר מחיפה.
על הנייר כבר מדובר בהתחלה טובה, וזה עוד לפני שראיתם את המראות, הרחתם את הריחות וקראתם לעומק.
אני לא אשקר אם אומר שזילבר מתברגים בקלות לרשימת הכריכים המובילים באזור.
טעם הוא כמובן עניין אישי, סובייקטיבי, אבל יש רמות איכות שבהן קשה להתחרות.
רובן לדוגמא קובעים רף גבוה עם בשר איכותי יותר ממתחרים ששמים פסטרמות רגילות לחלוטין, נקניקים עייפים, לחמים בנאליים או שתלטניים מדי וכו'.
תמיד חשוב לשים גם דגש על רטבים ותוספות. אצל טל בייגלס יש את כל הממרחים, המשחות, המוחמצים, המטוגנים, הגבינות וכו', וגם בייגלים מסוגים שונים שנאפים במקום.
אבל אני נסחף, בואו נחזור רגע לזילבר ומה הופך אותם לטובים כ"כ.

כריך רוסטביף, רוטב חלפניו, רוטב ברבקיו, חסה, עגבניה, גזוז בטעם לימון, חמוצים וקצה של פיצה פטריות מבית מרגוזה.

הפוסט הזה מבוסס על ארבעה ביקורים. האחד מקרי והשלושה הנוספים היו מכוונים מאוד. 
הסיבה פשוטה - אחרי הביסים הראשונים מכריך הקורנביף והרוסטביף כבר ידעתי שזה מקום שאני רוצה לחזור אליו.
אמנם השוק בנמל יפו אינו הדבר הכי קרוב בעולם, אבל יש בסביבה מספיק חניונים ותחנות אוטובוס כדי לפנק את עצמי מפעם לפעם בכריכים נהדרים, פיצות ופסטות, חומוס, חנויות בוטיק של בירות ועוד כהנה וכהנה, באמת שהמבחר גדול.
ובאמת, בכל אחת מהפעמים הרמה הייתה אחידה, הטעמים היו נהדרים, היחס היה... טוב, היחס היה שירותי ולפעמים משועשע, אבל לרוב יש לחץ (תמיד יש שם תור של סועדים) ככה שלא היה הרבה הרבה יחס.

כריך רוסטביף קסום ומופלא.

ועכשיו לפירוט המרכיבים:

• הלחם של זילבר נע בין דחיסות לאווריריות, מכיל זרעים, יש לו קראסט טעים וקראנצ'י, הוא בעובי שנותן טעם של לחם ולא רק כלי קיבול, אבל לא משטלת על המנה.
• הבשרים המוצעים מגוונים אבל הלכתי רק על הרוסטביף שנפרס מנתח שלם, ורוד, מצופה בקראסט תבלינים, טיפה מדמם לתוך הכריך, וגם על הקורנביף שאמנם לא ברמה של הקורנביף הלח והמעושן של רובן אבל הוא בהחלט מתקרב.
• ירקות טריים.
• רטבים: רוטב חלפניו פיקנטי, רוטב ברבקיו, חרדל ושאר דברים בסיסיים.
• לצד הכריכים מוגשת צלוחית מחמצים, לא רעים בכלל.

תוספת קורנביף לצד הכריך, רעיון גאוני.

בפעם האחרונה שישבנו שם הייתי רעב במיוחד (וגם מעט מבושם מרוב סיידר תפוחים אלכוהולי של ווסטונס) אז החלטתי להזמין תוספת של קורנביף בצד, ליד כריך הרוסטביף שלי.
זו הייתה החלטה נהדרת, אם כי הרגשתי לפעמים שהוא לא מושלם כמו הקורנביף של רובן. גם בתוך כריך אפשר עדיין להרגיש את החסרון של החרדל המתוק (עם סילאן), של רוטב החזרת ושאר נגיעות שקיימות במקומות אחרים.
אולי זה לא הוגן להשוות כל כריך לסנדוויצ'ים אחרים אבל ע"י בחינה השוואתית ניתן לשפוט, לבחור מועדפים ולדעת לתכנן גיחות רעב נסערות אל העולם שבחוץ.

אם אתם באזור הנמל - אל תחששו, מקום מוצלח ביותר, גם המחירים לא גבוהים מדי.
אם אתם לא באזור הנמל ומחפשים משהו לאכול - אל תהססו, זה שווה את הנסיעה, במיוחד אם בא לכם לנסות כריכים חדשים. 

רובן: טוב מראה עיניים

בהתקרב ערב יום כיפור יצאנו הבולס ואני לחפש ארוחה אחת לפני הארוחה המפסקת, כזו שתשאיר אותנו שבעים ושמחים בלב עת צריך להתנצל קבל עם ועדה.

הבולס ואני אנשים טובים, יש שאף יוסיפו אנשים פשוטים למדי.

לא עשינו הרבה רע השנה ככה שלא היה צורך בהמון התנצלויות וחשבוניות הנפש. עשינו סיבוב, ראינו שהמון דברים סגורים ואז פתאום כמו סימן משמיים ראינו שרובן פתוחים לרווחה.

קורנביף עסיסי ומעושן, רוטב חזרת, חרדל, חסה, עגבניה, לחם. לצד דוקרטור פפר וחמוצי גרקין נהדרים.

התיישבנו בניחותא על המרפסת, כאילו איננו יודעים על הימים הנוראיים.
המקום שקק חיים, בני ישראל באו ללעוס ולבלוס, לקחת הביתה וסתם להגיד שלום לצוות המקום.
דיברנו על השנה החדשה, על משכנתא, על אנשים שהרסו לנו את החיים, עבודה, מנוחה, עוד אנשים שעשו לנו רע.
באופן פלאי - האנשים שעושים לך הכי הרבה רע הם אלה שלא יודעים לבקש סליחה או אפילו לא מבינים שהם גרועים.
לאט לאט הבקר ירד את הבטן והשיחה נעשתה רגועה יותר, הכעס השתחרר, הרעב התרחק, הבולס ואני נעשינו מהורהרים בעתיד, חולמניים, התחלנו לבנות מגדלי מגורים בפריפריה.

המשכנו משם את רחבת הסינמטק, הבולס רצה לקחת תל אופן אבל גילה שכולם נחטפו לקראת כיפור.
עשינו הפוגה על הספספלים, דיברנו עוד, ערכנו התחשבנויות של הנפש.
האכלתי יונים וצילמתי אותן מתקהלות סביב המזון ורבות אחת עם השניה. לא משנה כמה שמתי הן המשיכו לריב.
ככה גם האנשים, כולם רוצים עוד ועוד, רק לרמוס ולקחת ולדרוס ולגנוב.
אני לא יודע מה היו השיקולים שלכם בכיפור האחרון, אם בחרתם לבקש סליחה, להתעלם מהחג בהפגנתיות או סתם להסתתר בחדר ולקוות שהכל יעבור מהר, אני רק מקווה שערכתם חשבון נפש, ושאתם זוכרים להסתכל פנימה גם בשאר ימות השנה.

לגבי רובן, הם היו טובים כתמיד, שווה לעבור שם גם אם לא מדובר בימים נוראיים.
אם בא לכם לראות עוד תמונות שלהם, בבקשה, תהנו:
רובן: מתכב אהבה
רובן והתוספות \ שונא עופות יחיה
רובן \ צהריים במשרד

כריך מהיר: נקניקיות קוקטייל מהצומח

פוסט מהיר לכריך מהיר.
הרכיבים פשוטים:

• נקניקיות קוקטייל מהצומח (טבעול)
• בגט כפרי עם דגנים (AM:PM - מבית פילסברי)
• חרדל צהוב (תלמה)
• רוטב סרירצ'ה
• רוטב וואסאבי (הלינק מוביל לתמונה גדולה ויפה של הרוטב, הוא מהמשפחה של רוטב החזרת שרובן משתמשים בו)

בגט כפרי, חרדל, סריראצ'ה, רוטב וואסאבי, זווית מחמיאה.

בחלק של ההרכבה כבר לא צריך להיות גאון.

מורחים את הרטבים כמה ואיך שבא לכם, מניחים את הנקניקיות כמו שאתם אוהבים וזהו בערך.

אחרי התמונה הבאה אני אכתוב עוד משהו ואז עוד תמונה.

בגט כפרי, חרדל, סריראצ'ה, רוטב וואסאבי, נקניקיות אפויות מהצומח.

אם שמתם לב, הנקניקיות שלי מושחמות, אפיתי אותן בתנור.

אמנם אפשר לאכול אותן גם איך שהן מגיעות מהמפעל "חיות", אבל לדעתי הן טעימות יותר אחרי צלייה קלה.

תודו שבשביל תמונות כאלה שווה לסבול פוסט מטופש על סנדוויץ'.

כריך: בגט כפרי, חרדל, סריראצ'ה, רוטב וואסאבי, נקניקיות מהצומח. הכל סגור, הכל מובן.

עם הזווית האחרונה של הכריך אפשר לסגור את הפוסט הזה. אני בטוח שהתרגשתם מספיק ליום אחד, בסה"כ תמונות יפות ורעיון טוב. 

לא ככה?

המסע בעקבות הכריך וסוף השבוע הארוך

בסוף השבוע הקודם יצאתי למסע חסר מעצורים.
הכל החל ב28.6.2012, ערב הלילה הלבן. את סיפורי הקשה אגולל בפניכם דרך נקודות מפתח בקולינריה המקומית.
שימו לב ששילבתי לינקים במקומות שהיו עליהם סיקורים קודמים - סתם אם תרצו להתרשם.

• דבוש: בצהרי יום חמישי ידידתי מהעבודה התקשרה ושאלה אם אני רוצה שהיא תביא לי מנה מדבוש. להצעות כאלה לא מסרבים ולכן לא סירבתי. לא הייתה לי שום דרך לדעת שיקח לה שעה וחצי לחזור למשרד, והשווארמה תהיה יחסית קרירה. למזלי היה יום קיץ חם כך שטמפ' הסביבה לא ציננה את הלאפה יותר מדי. כמובן שהתלוננתי בכל זאת, אבל אכלתי ונהניתי מכל ביס. דבוש יודעים מה הם עושים וכך נעלמה לה לאפה עם צ'יפס, סלט, טחינה ועמבה. (קרליבך 1)

זה די קשה לצלם לאפה שווארמה בקטע מוצלח

• המעורב: בערב יום חמישי הלכנו לראות חבר שהופיע ברחוב רוטשילד. החבר אוהב צדק חברתי וגם אנחנו, אבל אהבתו לצדק לא הפריעה לו לפרוט על מיתרי האהבה ביחד עם זמרת מוכשרת. מה שכן הפריע לו היו מוחים שמצאו לנכון לריב איתו כאילו הוא החבר הכי טוב של חולדאי. לאחר סיבובים, זיעה וביקור בכמה מסיבות - הגענו למעורב. למרות שכבר היה לילה - השווארמה עדיין ישבה לי היטב בבטן אז לא הזמנתי אוכל. במקום זה שתיתי מיץ גת. המעורב כשמו מתהדר במנות חלקי פנים שאני לא נמנה על חובביהן. החבר עם הגיטרה לקח מנה צמחונית בהתאם לצמחוניותו (כריך קציצת קמח חומוס גביה וירקות), בת הזוג לקחה מנת בשר טחון בפיתה שמכינים אותה על האש בעוד הבשר נצלה דרך הפיתה. המשכתי לשתות מיץ גת והפעם לצידו ערק. אחרי שראיתי את כולם אוכלים הזמנתי צ'יפס עליו העמסתי חרדל, קטשופ ועמבה. אומרים שגת מוריד את התאבון ועושה אותך ערני - בשלב הזה לא האמנתי עדיין לאף מילה. (אלנבי 97)

• רובן: הגענו אחרי שלוש וחצי (AM) בדרך הביתה. למעשה חלפנו על פניהם אבל אז הבנתי שבטח אגיע הביתה ואצטער אז חזרנו ואספנו לי כריך. חולקו שוטים קטנטנים של ערק כדי לחגוג את הלילה הלבן ואת יום ההולדת השלישי של רובן. את הכריך לקחתי הביתה. הלילה עדיין לא נגמר. את הכריך הכנסתי לפה לראשונה לקראת חמש. הסתבר שבאמת יש לתאבון שלי קטע מוזר, הוא בא מדי פעם, לקחתי ביס וישר אחריו הוא נעלם, ואז הופיע שוב ואז שוב נעלם. הכריך היה נהדר אגב. אחרי שש הצלחתי להכנס למיטה והתעוררתי בקפיצות של חצי שעה ושעה, ערני לחלוטין, בכל פעם פשוט מתיישב במיטה כאילו לא אשן עוד לעולם. (יהודה הלוי 112, פינת קרליבך)

• דה באן: שישי, עשר בבוקר, אני כבר מדבר עם הבולס על ללכת לאכול משהו. הערנות המטורפת גרמה לי להשתוקק לפעילות חריגה. הוחלט על סיבוב בעקבות כריכיות, כידוע סנדוויצ'ים אפשר לאכול ברצף כשיש הפרשי זמן נדיבים מספיק ובהנחה שיש מזג אוויר נוח ואווירה נעימה בבטן. נפגשנו בכיכר מגן דוד, ליד מירי אלוני. דה באן הייתה התחנה הראשונה - לקחנו את המנה המפורקת, בשר בקר בבישול ארוך, מפורק לסיבים, ברוטב מתוק, בלחמניית באו, שתי לחמניות סה"כ. הלחמניות מעט לחות מטבען, הבשר מלא מיצים ורוטב. אני אהבתי מאוד, הבולס אהב טיפה פחות, אמר שחסרים לו ירקות בפנים. (הלל הזקן 18)

• הסנדוויץ': הדרמנו על נחלת בנימין ונכנסנו אל המקום החדש הזה, עדיין בהרצה. זולתנו ומלבד הצוות היו ארבעה אנשים ועם זאת לא ממש קיבלנו יחס. אחרי בחינה של התפריט הוחלט להמשיך הלאה. משהו באווירה לא היה מזמין, התיאורים של המנות לא הלהיבו והתמונות שראיתי מבעוד מועד לא היו מטריפות במיוחד. בדיעבד אני מצטער כי מאז ראיתי תמונות מוצלחות יותר. אולי בפעם הבאה.  (נחלת בנימין 59)

• יהלומה: הביסטרו \ מזנון של יהלומה לוי זוכה לסיקור נרחב ואוהד מאוד. ציניקנים יאמרו שאולי היא משכה בחוטים מהעבר (תפקידים בכירים בתקשורת) אך די לראות שאחרי גל היח"צ הגיע גם גל של תגובות חמות מאנשים כמוני כמוכם. האינדיקציה הכי טובה לאיכות היא התפוסה - המקום היה עמוס לחלוטין עד גלישה למדרכה הקטנה. הבולס ואני לא מצאנו ולו כיסא פנוי אחרי הליכה מתישה על נחלת בנימין, סיבוב באזור המסעדות הפרסיות וקצת זיעה בעיניים. התפריט כ"כ מבטיח שאנחנו עוד נחזור. (זבולון 5)

• בוטיק נקניק: מאוכזבים מהעובדה ששתי התחנות האחרונות לא הניבו פרי - הגענו למקום שהוא בחציו פשרה. מצד אחד נמאס להסתובב בשמש, מצד שני אני כבר סיקרתי את המקום בעבר ולאו דווקא בהתלהבות. למרות המדפים העשירים ברטבים מיובאים וצנצנות נאות, ההיצע לכריכים הוא דווקא מהפשוטים שבפשוטים. אם הייתם הולכים לסופר וקונים את המוצרים הטריים ביותר אך גם הבסיסיים ביותר לכריך כנראה שהייתם מקבלים את מה שאנחנו קיבלנו. אחרי ג'בטה עם קורנביף, שני סוגי חרדל וחסה בשבילי וג'בטה עם קבנוס בצלים, עגבניה וממרחים לבנים בשביל הבולס - יצאנו שוב לשמש, לחפש את הדבר הבא. (לוינסקי 50)

זה כריך הקורנביף שלי

כריך הקבנוס של הבולס

• אוגנדה: הייתי בטוח שהדבר הנכון לעשות הוא להעמיס בורקסים וגבינות ומיני מזונות בשוק וללכת הביתה אבל ההרפתקנות של הגת חשבה אחרת. הוחלט ללכת לאוגנדה כדי להרוות את צמאוננו החדש במעט סיידר קר מהחבית. הליכה לא ארוכה מהשוק לסמטה של הרצל \ דרך יפו, ועם זאת בשמש הכל מרגיש אינסופי. כשהגענו גילינו שעדיין סגור. אכזבה מרה. (סמטת בית הבד 5)

• קארדו: הקארדו הוא התחנה ההגיונית ביותר למי שנמצא על דרך יפו ומחפש סיידר קר. על הפינה של שדרות ירושלים ודרך יפו, מול המזרקה של תאטרון גשר, עם מבט על הרחוב וצוות חביב שמככב בבר היין שהוא גם קפה וגם ביסטרו. אחרי פיינט או שניים הצטרפו אלינו יוני, אישתו אסתי ובנם התינוק המקסים אלי שהוא גם חמוד וגם מתוק (ואני לא אוהב תינוקות). כך ישבנו ולגמנו כוס אחרי כוס, עד שנהיה טיפה פחות חם ולקחנו מוניות איש איש לביתו (חוץ מיוני שגר ממש קרוב).  בקארדו יש גם אוכל אבל לנו כבר לא היה מקום. (שדרות ירושלים 3)

למקרה שלא הבנתם: יוני הוא מימין ואלי התינוק משמאל (חמוד חמוד, אל תעשו עליו עין)

• בנדיקט: שבת בבוקר. אני שוב מתעורר בקפיצה, אבל הפעם אחרי שינה אמיתית. נורא מתחשק לי בנדיקט ותוך שעה אנחנו כבר שם, בהרכב של שני זוגות. ענבר אכלה אגז בנדיקט עם בייקון, אני אכלתי את הפילדלפיה סטייל (בנדיקט על בריוש עם אספרגוס ופיסות סינטה (שהפעם היו דקות ופחותות מהרגיל). שאול ופלג חולקים פריטטה (אומלט בנוסח ספרדי עם בצל, תפו"א, פלפל אדום, שום ועשבי תיבול עם/בלי שמנת חמוצה) ואחרי חולקים פרנץ' טוסט. בשלב מסויים כולם כבר הפסיקו לנשום אבל אני עדיין נאבקתי באוכל שלי. הייתי בעיצומו של ניגוב החלמון של שלושת הביצים (הוספתי ביצה נוספת לשתיים שמגיעות עם המנה) והמתנתי בקוצר רוח ללחמים נוספים. היה בהחלט טעים מאוד. החל מחצי שעה לאחר הארוחה וכ48 שעות אחריה סבלתי מכאבי בטן נוראיים. לשאר הסועדים שלום. (שדרות רוטשילד 29)

לחם בריוש, פרוסות סינטה, אספרגוס, ביצים עלומות, כמות חזירית של רוטב הולנדייז

כאבי הבטן של הסעיף האחרון קטעו את רצף התזונה שלי.

מאוחר יותר באותו היום היינו בביקור אצל אמא שלי וטעמתי תפוחי אדמה סגולים שהיא קנתה בשוק האיכרים. היה להם טעם מפתיע של תפוחי אדמה אפויים עם מלח גס. מפתיע כ"כ שזה היה דומה לכל תפוח אדמה אחר, אולי מעט רך יותר.

היו גם פוקאצ'ות עם דברים, הייתי כבר רעב אבל הבטן עדיין הציקה אז רק טעמתי - משום מה גם בחרו לעטר אותן בעירית, עוד סיבה לא לאכול יותר מדי.

ככה נראה תפוח אדמה סגול, למקרה שלא ידעתם

• מקדונלדס: יום ראשון, אחר הצהריים מאוחרים, יושב בבית כי לא הלכתי לעבודה. אני כבר מאמין שאני מרגיש יותר טוב. משכנע את ענבר לקנות לי ארוחת צ'יקן סלקט בדרך הביתה. טורף אותה כאילו לא אכלתי מהבוקר (מה שנכון). הורמונים, אמוניה, חומרים משמרים, צבעים טעם וריח, דורדנות תאגידית, סבל של חיות, כל אלה מרגישים פתאום טוב על הלשון. המוח הוא דבר מוזר מאוד. (מנחם בגין 123)

ארוחת צ'יקן סלקט מוגדלת, עם רוטב צ'ילי מתוק

החבר הצמחוני שהופיע ברוטשילד כיכב בתצלומים של הארץ בזכות המפגינים שהתנפלו עליו.

החברים שישבו איתנו בבנדיקט הם צמחוניים גם כן.

ויתרתי על תמונות מחלק מהמקומות שאתם כבר מכירים בעל פה (רובן למשל) ולא מכל המקומות היו תמונות.

זה היה סוף שבוע ארוך שהרגיש מתגמל אף על פי הכאבים, עלילות הגת, הכמויות הנדיבות של הערק שנמזג ובעיקר בזכות הרפתקאות ואוכל טעים. אוכל כמובן הוא לא הכל בחיים, אבל הוא טעים.

פטפוטי ביצים

את הכריך הבא קיבלתי חינם במסגרת העבודה.

אוקיי, זה לא בדיוק היה "חינם" אלא יותר כפיצוי קל עקב הסכמתי לעבוד בערב חג, בו חדר האוכל אצלנו בעבודה סגור.

בכל אופן, כפי שוודאי ניתן לראות - הכריך המדובר הוא כריך ביצים של מותג שנקרא "משהו משהו".

זה טוב, משהו משהו

הכריך נבחר מתוך ערימת כריכים סטנדרטית ששכבה בקופסת קרטון.

אישית אני מעדיף במקרים האלה לבחור את כריך האבוקדו - במידה ויש.

הגעתי למסקנה שכל בחירה אחרת של כריך טונה\גבינה מובילה להתפשרות גדולה על איכות.

אפשר לחלק את החוויה שלי מהכריך ל2.

את החלק הימני עם העגבניה אהבתי - השילוב של הביצה שעשתה רושם טרי, עם העגבניה ותוספת הירק יצרה שילוב אכיל בהחלט, וטעים יחסית לכריך שהוכן מראש.

לעומת זאת מהכריך השמאלי עם המלפפון הטרי סבלתי. מעניין איך שינוי קטן יכול להוביל לכזה שינוי בהנאה, אבל מה לעשות - במהלך השנים שיניתי את דעתי על המלפפון מקצה לקצה.

פעם, כשהייתי קטן הוא היה האהוב עלי, והעגבניה השנואה עם הגרעינים הייתה הרחק מאחור. היום זה בדיוק ההיפך.

שלא תחשבו שאני אנטי מלפפוני לחלוטין - אני מסוגל עדיין להנות ממנו בתוך סלט טוב, אבל למרבה הצער לא הרבה מעבר לכך.

אני מניח שאנשי "משהו משהו" התכוונו לטוב ורצו לגוון בין 2 הסנדוויצ'ים שבמארז אבל מבחינתי זה קצת קלקל לי את החוויה ומוטב היה שידבקו באותו סנדוויץ' עגבניה בצורתו הכפולה.

רובן: מכתב אהבה

רובן, אני כ"כ אוהב אותכם שזה מוגזם.
הכריכים שלכם מדהימים, אתם עושים את הכל טעים ומדוייק ועסיסי בתוך הפה שלי.
האוכל שלכם מצטלם נהדר, מרגיש נפלא ואפילו שהוא עשוי ברובו מחיות מתות אני לא מרגיש אשמה כי הן נפרסות דק דק ולא ניתנות לזיהוי.
תשימו את העניין הזה בצד וישאר לכם ביד סנדוויץ' מושלם. באמת, קשה להתווכח עם האיכות הזו.
עוד טקסט למטה.

בשישי האחרון ישבנו כמה חברות וחברים בסניף של רובן בפלורנטין.
הסניף עצמו חביב, ממוזג מספיק כדי לא למות בקיץ ושומר על אחידות (הייתי כועס מאוד אם היו הבדלים בין הסניפים בגלל פשטות המנה.

את האוכל ליווה קנקן בירה בן כ2 ליטרים.
תענוג לצהרים של קיץ.
אמנם אכלתי כשעה וחצי לפני כן, אבל עדיין היה לי מספיק מקום לכריך בגודל בינוני ועוד קצת מכריך גדול יותר שענבר לא יכלה לסיים.

עכשיו נשאלת השאלה הגדולה:
איך אפשר להסביר למישהו כמה טעים זה רובן אם הוא שמע ממישהו אחר שזה רע ומאז אפילו לא מוכן לשקול לרגע?
אם יש לכם רעיונות - זה הזמן, תגיבו למטה, אני אשמח.

_ _ _
גילוי נאות: התמונות הללו לא צולמו בסניף בפלורנטין אלא בבית שלי, עם כריך שהבאתי מהסניף של אבן גבירול (למעשה זה יהודה הלוי 112). בסניף בפלורנטין הייתי עסוק מדי בצחוקים וסנדוויצ'ים.