אז כמו שאמרתי בפוסט הקודם ("
אסאדו בחווה של דובי - ההקדמה"), השבת האחרונה נוצלה לניעת (הפתעה) לצפון (הקרוב) כדי לסעוד את נפשנו כפי יכולתנו בחיות מתות בחווה של דובי, אשר ממוקמת בקיבוץ רמות מנשה.
על הקיבוץ אמנם שמענו בעבר, אבל החווה של דובי הייתה אלמונית עד שביום בהיר כמה מחברי הבלוג נתקלו בקופון המהלל את שמה ומזמן אנשים להנות ב₪99 לאדם (במקום ב₪200).
הרשו לי לצטט מעמוד הקופון כדי שתדעו יותר על הפיתיון:
חגיגת הבשרים כוללת: נתחי אסדו בקר ועגל, אנטריקוט מיושן, קציצות בקר, קבב כבש, נתחי עוף, נקניקיות צ'וריסוס/מרגז עסיסיות, שניצלונים, אורז עשבי תיבול, תפוח אדמה אפוי, מבחר סלטים טריים, קינוח, כוס יין אדום צ'יליאני, שתיה קלה (לימונדה/מים), קפה שחור/תה צמחים.
ההנאה נשמעת מובטחת, הלא כן?
התמונות אגב הן רנדומליות, אל תחפשו בהן סדר כלשהו, בדיוק כמו באסאדו של דובי.
 |
| אסאדו או למעשה בשר צלעות מפורק |
הנסיעה לצפון היא חוויה בפני עצמה.
קודם כל זה סוג של זמן איכות, אפשר לדבר, לשמוע מוזיקה, לצחוק, לראות נופים, הכל פורח עכשיו, איך הייתי אמור לדעת את זה כשאני צפון בדירה הקטנה בתל אביב?
רוח צדדית עושה את הנסיעה למעניינת יותר, וכך גם הג'י.פי.אס ששולח אותך לכביש6 בלי אזהרה מוקדמת (אבל אנחנו אנשים פשוטים הרי, וגם ככה מכביש6 קשה לצאת - למרות שראינו כאלה שניסו, חלקם ברוורס).
ואז, אז הכל קורה, פתאום אחרי כשעה וטיפה ומגיעים לרמות מנשה, ואז בכיכר השניה לוקחים שמאלה ופתאם אנחנו בחווה של דובי. השדות ירוקים, הסוסים עושים קולות של סוסים, הדבורים מתנהגות כאילו אין להן מושג שהן בסכנת הכחדה.
 |
| פיסת צלעות מקסימה נוספת |
החווה של דובי היא אחד מהמקומות האלה שמתפרנס מתיירות, רכיבות סוסים, ימי גיבוש וכיף, מסיבות אסאדו ועוד כל מיני דברים של אנשים שיש להם חווה בצפון.
כבר בכניסה למתחם אפשר לראות מפריסי פרסה, אנשים עם כובעי בוקרים ואפילו מנגלים גדולים, מתקני עישון וצוותים של אנשים שמעמיסים בשר בתור עבודה. להבדיל מהם, אלה שמעמיסים בשר בשביל לאכול נמצאים במעלה הרחווה, המדרגות ופינת הישיבה שבחוץ, בתוך מבנה עץ עצום המקושט בתמונות של אישים מהמערב הפרוע לצד כרזות המזמינות אנשים לסדנאות רכיבה, העצמה, ימי גיבוש וכיף ומנהיגות ושאר הדברים הללו.
 |
| עוד פיסת אסאדו צלעות, הפעם פחות מעושנת ומושחמת |
בחלל הצריף מעושן ומאובק, יש קש על הרצפה וכמה חתולים מקסימים שבאים להתחכך עד שנותנים להם שאריות. מנהלי משמרת בכובעי בוקרים מכוונים את הקהל, מושיבים אותם לפי סדר המקומות השמורים מראש סביב שולחנות עץ, על כסאות עץ והכל עשוי עץ.
מלצריות צעירות ומחויכות באות ומסבירות על אופי הארוחה. את התוספות לוקחים בבופה, את הבשר מביאים על גבי מנגל קטן אל השולחן, קנקני לימונדה ומים מגיעים כשמבקשים, את היין לא קיבלנו בשעתיים שהיינו שם, אבל לזכות המלצריות המבולבלות יאמר שלא ניסינו יותר מדי.
 |
| גוש מלוח ודלוח של אסאדו בתיבול לא טעים |
החלטנו לבדוק מה קורה בבופה עד שהמנגל שלנו יגיע.
לצד סלטים גסים, קערת טחינה, פסטה עם דברים, אורז עם דברים, רבעי פיתה ושאר דברים שלא עניינו אותי מצאתי פוייקה שבתוכו תבשיל ירקות כלשהו שכלל הרבה תפוחי אדמה שמהם לקחתי. שאר הדברים לא נראו מעניינים בעליל, לא מגרים לעין בצורתם וגם לא נראים כאילו טומנים טעם רב מדי.
חזרנו אל השולחן והפצרתי באישה שלא תתמלא מהשטויות של הבופה, אנחנו באנו מסיבה מסויימת מאוד ובאמת שלא כדאי ליפול קורבן לרבעי פיתות ופיסות כרוב.
משחק ההמתנה החל ואנחנו החלטנו לנצח בגדול.
 |
| מתקן עישון וצלייה איטית |
זה הזמן לספר על דברים שקרו בין לבין.
התיישב בשולחן לידנו זוג כבן 40 והאישה כל הזמן קמה כדי להפציר בעובדים להעביר אותה מקום (השולחנות כאמור שמורים מראש, אבל נמאס להם אז המקומות אכן החולפו). כעת, במקומם החדש (הם היו מימינינו ועכשיו היו לפנינו) היא החליטה לפתוח חלונות ודלתות (להקפיא ולסנוור), לקום, למתוח רגליים וכו', אבל באמת, גברת חביבה.
אנחנו הזמנו בנתיים צ'יפס (לא משנה כמה שאלנו אם זה כלול בארוחה - לא קיבלנו תשובה, אבל למי איכפת). הצ'יפס שלהם היה מהזן הקפוא ולצערינו הם לא היטיבו בהכנתו. הוא היה טיפה לא טעים, מעט לא פריך ובעיקר היה צריך להתחנן בכל פעם כדי לקבל אותו, בצלוחיות קטנות.
הזמנו פחיות קולה, שגם זה היה סיפור נחמד כי לא ידעו אם יש להם זירו או דיאט או רגילה, ואז בסוף קיבלנו זירו בדיוק כמו שביקשנו, אבל בטמפרטורה לא משהו ואז גם חזרו להתנצל שאין קרח.
להגנתם יאמר שפחיות הקולה שבאו אחרי הראשונות היו אפילו חמות יותר.
 |
| עריה של בצלים, גושי שומן ונקניקיות |
ואז הגיע המנגל. לא קטן מדי, עמוס במה שנראה כל טוב, אבל רק במבט ראשון.
הדבר הראשון שהכה בנו היה שלמרות כל ההמנתה לבשר שיתבשל ויצא - האוכל הגיע כמעט קר, והחימום היחסי שהיה לו היה למעשה מהמנגל. מנת האסאדו הראשונה שטעמתי הייתה מיובשת על גבול השרוף ובעיקר מלוחה מדי.
יחד איתה היו גם קציצות מעט קרות, שתי נקניקיות צ'וריסו שהחלטתי לא לאכול כי ריחן לא הטיב עמי, קבב, ואנרטיקוט שהגיע ע"ג שיפוד, שתי חתיכות בלבד, בגודל שהיה קטן יותר מלבבות עוף (מה שגרם לנו במקור לחשוב שמדובר בלבבות).
לצד האכזבות הנ"ל היו גם פיסות עוף במרידנה כלשהי, שתי כנפיים, ערימה של בצלים צלויים וגם כמה עצמות אסאדו שהגיעו בלי בשר עליהן.
 |
| עצמות, קציצות וחתיכות לא אכילות |
מטורפים מרעב טרפנו את מה שיכולנו להתמודד איתו וביקשנו סיבוב שני.
מהנקודה הזו ועד סוף הארוחה האסאדו כבר לא הגיע שרוף, הוא היה מבושל על גבול העסיסי, רך ומדי פעם מעט מעט בוסרי, אבל כמה דקות על המנגל סידרו את זה.
מהנקודה הזו גם הפסקנו לקבל אנרטיקוט אכיל. השיפודונים הקטנטנים התחילו להגיע נאים לחלוטין.
מהנקודה הזו הפנמנו את העובדה שגם מה שאכיל ומנהנה הוא לא בהכרח טעים ברמה של מסעדות בשר.
מה שהוגש לנו היה מהסוגה הביתית \ חובבנית ובשלב כלשהו בחיים אנשים מתבגרים ומבינים שאפשר לעשות את כל זה לבד בבית ואפילו טוב יותר, כל מה שצריך הוא ציוד בסיסי וזוג ידיים.
 |
| בין שלבי המעקה ניתן לראות אנשים עומלים מעל גריל עצום |
אני יכול להבין אם התמונות של הבשר מבלבלות אתכם. קודם כל בחרתי את הטובות. שנית, אתם צריכים לקחת בחשבון שלא כל הנוצץ זהב ובעיקר תזכרו שתיבול הוא כמו קסם, וכשלא עושים אותו נכון או לא עושים אותו כלל, זה יכול להיות בעייתי. קחו גם בחשבון שעל כל תמונה טובה הגיעו די הרבה נתחים שהיה עדיף לא לצלם אותם ולתת אותם ישר לחתולים החמודים.
 |
| חלקים לא אכילים, רבעי פיתות והמון בשר לא כיפי |
 |
| קציצות, קבבונים בצלים וענפים לצד שאריות אסאדו מתפוררות |
אולי בקבוק רוטב BBQ מהבית, או אפילו רוטב סריראצ'ה היו מצילים את המצב. גם פלפל שחור גרוס היה עוזר לשפר את הטעם ולהוריד קינג דאון לבטן. אולי קיבלנו את מה ששילמנו עליו, או שאולי בעצם החיים בתל אביב גרמו לנו להיות מפונקים מדי.
זה לא האסאדו הראשון שאכלתי ובאמת שרוב אלה שהגיעו לפה שלי היו יותר טובים, חלקים ברמות אסטרונומיות. לגבי שאר הנתחים אז באמת שאין מה לדבר, לא שווה לצאת בשבילם מהבית או אפילו לקום בבוקר.
מצד שני, המקום היה עמוס באנשים שנופפו בקופונים מכמה אתרים שונים, אולי כל החווה הזו היא עקיצה אחת גדולה, או אולי אנשים פשוט קוצרים את מה שהם זרעו כשהחליטו לחסוך.
אפרופו רטבים, ביקשנו קטשופ כמה עשרות פעמים (כנראה שהיה להם רק בקבוק אחד שמרחוק נראה כמו אוסם) ובסופו של דבר קיבלנו צלוחית עם ג'ל חום כלשהו שלא היה קטשופ ובוודאי שלא נראה משהו. ענבר ניסתה, אני הזזתי הצידה.
 |
| נופי ארצנו |
 |
| לא ראיתי את העופות האלה על השולחנות, יכול להיות שפירקו אותם כך שלא יהיה ניתן לזהותם |
על השירות והרמה במקום אפשר להגיד הרבה דברים. ראשית כל השירות תואם לאיכות המזון ולמקום עצמו, כך שאולי שאר הדברים בטלים נוכח העבודה הזו. סה"כ מדובר בנערות שנראות בגיל תיכון, והן עושות את הכל עם חיוך בעודן רצות החוצה להביא מנגלים לוהטים בידיים חשופות. כוסות שתיה חד פעמיות שמונחות על השולחן לצד קנקנים מוכתמים... זו חוויה. ייתכן וכשאנשים יוצאים ליום רכיבה או טיול בשדה, התאבון שמתפתח גובר על התפיסות האנינות שאיתן הגעתי.
 |
| עופות נצלים מכיוון אחר, שוב, גם אותם לא ראיתי |
 |
| פרחים, דבורים, הנאה |
השתיה החמה הסתובבה איפשהו בקצה השני ולא באמת היה לנו צורך בה.
הקינוח היה פיסות בקלאווה צוננות שנפרסו לחתיכות קטנות יותר מגודלן המקורי.
לסיום עשינו סיבוב בקיבוץ, ברכב, לא היה לנו כח ללכת. לא נראה מעניין במיוחד. בחלקו הוא היה קיבוץ רגיל מהזן הישן ובחלקו השני שכונה של בתים שכולם נראו אותו הדבר ולא משהו בכלליות.
הסתכלנו גם על צמחים, טיפה.
 |
| צ'וריסו ועוף |
 |
| צ'יפס מבאס |
סיכום:
אם אתם בסביבה וממש רעבים ויש לכם 200 ש"ח וכל הדברים האחרים סגורים, אז אולי.
אם יש לכם קופון ואתם רוצים להוציא את המשפחה לבילוי... אולי.
אם אתם חובבי בשר ומחפשים מציאה, לא.
ערך לכסף? רק אם אתם יושבים שם יום שלם ואוכלים בלי סוף כדי לא להרגיש מופסדים.
החשבון שלנו (בנוסף לקופונים) היה ₪50 לחמש פחיות של קולה (ואולי גם לצ'יפס, באמת שלא הבנו בסוף והקבלה הייתה פתק שכתוב עליו "50").
שומר נפשו שינסה קודם דברים אחרים.
 |
| ג'ל חום חצי שקוף שאמור להיות קטשופ |
הנסיעה הביתה הייתה חביבה כמו הנסיעה הלוך.
הרשו לי להזכיר לכם את זה שוב - הסיבוב הראשון הגיע באיחור משמעותי, גם שרוף וגם קר.
