‏הצגת רשומות עם תוויות סלסה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סלסה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 5 בינואר 2013

אחד קצר: הפלאפל של דוד

לפעמים ארוחת צהריים היא רק ארוחת צהריים, אבל יש מקרים כאלה של ארוחה פשוטה שחייבים לצלם.
למראית עין בסך הכל עוד מנת פלאפל מהפלאפל של דוד, אבל איזו מנה, עזבו את הטעם המשגע, תראו את היופי!
כדורי פלאפל, סלט, חצילים מטוגנים, כרוב לבן, טחינה, עמבה וסלסה עדינה.
עם צלוחית של צ'יפס וצלוחית של חמוצים קראנצ'יים - ללקק את האצבעות.
באמת, מנה כזאת קשה לאכול מרוב שהיא יפה.
תראו אותה, דוגמנית!


פיתה פלאפל עם חצילים מטוגנים, סלט, טחינה, עמבה, כרוב, סלסה, חמוצים, צ'יפס.
פיתה פלאפל עם חצילים מטוגנים, סלט, טחינה, עמבה, כרוב, סלסה, חמוצים, צ'יפס.


הפלאפל של דוד (זה שבשדרות יהודית) הוא אחד המקומות האלה שאפשר להמליץ עליו לאחרים בעיניים עצומות.
כתבתי עליהם כבר אינספור פעמים (אני הצלחתי למצוא בבלוג חמישה איזכורים, אולי תמצאו יותר), והם אף פעם לא איכזבו. תמיד טעים, תמיד במחיר סביר, יחס טוב, אנשים עוד יותר טובים.
אם נגיד אתם עובדים באזור עזריאלי אז שווה לכם ללכת לבדוק, אבל קחו בחשבון שיש המון אנשים שלפעמים משתגעים ונעמדים בתור עצום. המקום קטן ומדי פעם נוצר עומס לא הגיוני.
העומס אגב הוא סימן טוב, זה אומר שכולם רוצים לאכול שם.

יאללה לכו תאכלו משהו, אבל אם בא לכם תמשיכו לקרוא עוד בבלוג, אני לא יהיה זה שיגיד לכם לא.
שבוע טוב!


נ.ב.
אזכורים קודמים לפלאפל של דוד:

יום ראשון, 25 בנובמבר 2012

דונקי - Donkey


לפני כמה זמן קראתי תגובה באינטרנט שטענה שלא הייתה פה מסעדה מקסיקנית מעולם.
אני לא יודע עד כמה זה נכון.
המטבח המקסיקני המסורתי עדיין לא ממש הגיע לפה. כדי להחיות אותו בישראל צריך אמהות שמבשלות סירים, רועים שצולים חיות משק, טורטיות עצומות ולחות שמכינים בשיטות מסורתיות (לא מזמינים בחבילות מוכנות מראש) והמון תבלינים מקומיים.
מה שכן יש בישראל הוא הז'אנר המקסיקני כפי שהוא מיוצג בתרבות האמריקאית. תמיד היה פה קצת מזה, אפילו בעשרון האחרון ובתל אביב, תחשבו על המנות המקסיקניות של מייקס פלייס או מסעדת מקסיקנה (בוגרשוב \ בן יהודה), או אפילו רולים כאלה ואחרים שנמכרים במקומות כאלה ואחרים.
עכשיו נפתח משהו כמעט קרוב, עדיין על הסקאלה האמריקאית אבל עם טעמים עשירים יותר והפעם גם עם יד קולינרית טיפה יותר עדינה. דונקי.
מקום שבהחלט שווה לכם להכיר.



שלושה טאקוס, בשר מפורק, שעועית שחורה, צ'דר, רוטב כוסברה וסלסה חריפה לצד נאצ'וס
שלושה טאקוס, בשר מפורק, שעועית שחורה, צ'דר, רוטב כוסברה וסלסה חריפה לצד נאצ'וס



דונקי, יעני חמור, כמו בורו שהוא כמו בוריטו (חמוריקו!) הינו מוסד קולינרי חדש שנפתח ברחוב החשמונאים.
המקום מגיע עם רפרנסים לא רעים. פז רוטנברג (שף \ שותף באיטלקיה בשוק הפישפשים) נמצא מאחורי הדלפק רוב הזמן. בשותפות איתו תוכלו למצוא את אלון לוי (גם מהאיטלקיה אבל אולי ראיתם אותו גם במרגוזה).
רוטנברג הוא גם מקבל הפנים הרשמי, מחוייך, תזזיתי, ממהר להסביר לכולם על אופי המקום ולתת בריף על המנות הקיימות.
התשוקה הנשפכך ממנו מפעפעת גם בביקורים לייליים, כיאה לאדם שרוצה שהעסק שלו יצליח וכידוע הצלחה מבוססת על לקוחות חוזרים יותר מאשר על הייפ (עדיף לקוחות שיחזרו מאשר גל מבקרים שלא ישובו לעולם).
ועכשיו שוב תמונה ואחריה דיבורים על אוכל.



סיבי בשר מפורק מעל שעועית שחורה, עם צ'דר, סלסה ורוטב כוסברה
סיבי בשר מפורק מעל שעועית שחורה, עם צ'דר, סלסה ורוטב כוסברה



טוב, אז בואו נדבר על אוכל.
אם יש משהו שחסר כרגע בנוף התל אביבי הרי זה הוא בשר מפורק.
בשר מפורק וכריכים. זה לא שאין, יש ובזמן האחרון יש אפילו יותר, אבל לא מספיק. זה לא שצומחות כאן כריכיות איכותיות באותה מהירות שאנשים פותחים מסעדות שף, פלאפליות, חומוסיות וכו'.
הכריך שהוא מצד אחד שיא הפשטות ומצד שני מקום לחידושים ורכיבים אינסופיים - אותו מארז פלאי שאפשר לדחוף לתוכו כמעט כל דבר, הוא לא מקבל את היחס הראוי במטבח הישראלי.
על התלונה הראשונה, זו עם הבשר המפורק - עליה דונקי דווקא עונים בקלות, יש להם בקר מפורק, שייטל חזיר מפורק, עוף מפורק (וגם בקר טחון).
מישהו טורח בשבילכם, הבשרים המפורקים מבושלים, עוברים פירוק ומוגשים בצורתם הסיבית והעסיסית.
רק בשביל זה שווה לבוא.



בוריטו עם גבינה מומסת, בשר, אורז עם כוסברה וליים, שעושית שחורה והרבה רוטב חריף
בוריטו עם גבינה מומסת, בשר, אורז עם כוסברה וליים, שעושית שחורה והרבה רוטב חריף


טוב, בואו נתחיל במלאכת ההרכבה:

  • יש בוריטו (טורטיה גדולה ועמוסה)
  • יש טאקו - כרגע רק טאקו רך, הפריך לא בבית כרגע
  • ישנה קאסאדייה - טוסט על בסיס טורטיה
  • יש גם קערה בה אפשר להרכיב את כל המנות כמו סלט 

יש גם כמה תוספות, אבל זו לא הנקודה כאן. כאמור יש בקר, חזיר, עוף ובקר טחון. לצמחונים יש גם תערובת בצלים ופלפלים בתור מילוי עיקרי. שני סוגי אורז, שעועית שחורה סלטים וממרחים (רובם עמוסי בצל - היזהרו) ושלושה סוגי סלסה, הראשונה מבוססת כוסברה, השנייה פיקנטית והשלישית חריפה.
כנהוג יש גם גבינה מגוררת אותה אפשר לזרוק על הכל.



שלושה טאקוס מדהימים עם תה קר של אריזונה
שלושה טאקוס מדהימים עם תה קר של אריזונה



גם מקרר המשקאות ראוי לאזכור.
היות ושואפים לאמריקה - נורא מעודד למצוא ד"ר פפר ומספר טעמים של תה קר אריזונה. ישנם משקאות "רגילים", בירות ומספר מיצים מעניינים.
מקרר המשקאות נמצא מתחת לקופה ככה שזה זמן טוב לדון במחירים. המנות העיקריות יעלו לכם בטווח ה38-34, בתוספת שתיה ותוספת חמה \ פריכה אתם יכולים בקלות להגיע לחמישים עד שישים שקלים לארוחה.
האם זה מחיר שאתם יכולים לספוג מדי ארוחת צהריים? האם זה מחיר שהייתם מוכנים לשלם בעבור כריך?
זו כבר שאלה שעליה לחשוב בעצמכם, לבד, בבית.



מנת הטאקוס השווה בעיר, לא שיש הרבה
מנת הטאקוס השווה בעיר, לא שיש הרבה, רק מלהסתכל על התמונה אני כבר זומם ללכת לשם לארוחת ערב


וכעת לסיכום בן שני חלקים:

חלק א - תלונות כלליות על בשרים
כמו שכבר ציינתי, אנשים בישראל מתעצלים כשזה מגיע לבישול ארוך ופירוק של בשר. הרבה יותר קל לטחון וכידוע בשר טחון גם מתבשל מהר יותר. מה גם שבשר טחון הרבה יותר קשה לזהות.
בשר מפורק - על אף הפופולריות שלו בארה"ב היה זר תקופה ארוכה. בתל אביב היו אלה שיגי דיגי זצ"ל שהכניסו לתודעה כריכי שפונדרה ברוטב תמרהינדי לצד המבורגרים ולחמניות עם שניצל. בחוכמתם היו גם מכינים רטבים נוספים ומיוחדים, השם ינקום דמם.
כיום אפשר למצוא כריכי בקר מפורק מצויינים בדה באן, קפה 48, ואפילו בפליישמן דלי, ובעוד מספר מקומות שאליהם טרם יצא לי להגיע. עם זאת, הפשטות והעושר עדיין לא הגיעו לכל מקום, וחבל.
ואיך זה מתחבר לנקודה? הטורטיה היא אמנם אחלה כלי קיבול, אבל רכותו ועסיסיותו של הבשר המפורק פשוט נוזלת מתוך יריעת הבצק הדקיקה, במקום להיספח ולהעשיר את החיים של הסועד.
אני לא מזלזל במנות המצויינות, אבל יש מקום גם לטורטה, סנדוויץ' מהמטבח המקסיקני שנראה בדיוק כמו מה שאני מתאר. הולך נהדר עם כל הרכיבים הקיימים. מן המקום אגב נמסר בתגובה שהם נגד הקונספט.

חלק ב - עתידות
דונקי ממוקמים בפינה בולטת, ועם זאת לא בולטת מספיק.
אם אתם לא יודעים מה לחפש - יש סיכוי שתפספסו.
הם נמצאים ברחוב שהוא סואן ביום וכמעט נטוש אחרי שעות העבודה.
הם מגניבים, עכשויים, טעימים, לא יקרים מעבר לפרופורציה ועם זאת הם לא מפוצצים, אין תור, אין הייפ.
מקומות אחרים שהיו בדיוק באותו חלל נסגרו. הייתה שם מסעדה אסייתית כשרה (שתמיד הייתה מפוצצת בצהריים) שנעלמה לה. במקומה הופיע סניף של סאבווי שעמד בודד ואז נעלם.
אני מאחל לדונקי שלא יפלו לג'ינקס ששורר שם. עם השקעה בסיסית ביחסי ציבור אפשר למנף את המקום יותר.
אני אישית כבר הבאתי לשם לא מעט חברים שיצאו מרוצים מאוד ואף הבטיחו שיחזרו, יש פוטנציאל ורובו גם ממומש.

ועכשיו סיכום אמיתי: יש תמורה למחיר, יש אוכל מצויין, שירות טוב, האוכל נאמן לז'אנר והמקום פתוח בשעות נוחות.
חסרים לי בעיקר בייקון, לחמניה ורוטב ברבקיו. הייתי גם מעלים חלק מהבצל, אבל מצד שני אני גם בעד להכחיד כל הבצל ביקום.
במילים אחרות - מומלץ בטירוף, לכו כבר עכשיו.

יום שני, 18 ביוני 2012

אוכל של קולנוע

הקרנת חצות של שישי, קניון איילון.
הלכנו לראות את פרומתאוס של רידליק סקוט. אם להתבסס על הטריילירים זו הייתה אמורה להיות חוויה קולנועית מעיפת פנים.

במזנון אנחנו מעמיסים דלי של פופקורן (אני מאוד אוהב פופקורן אבל בקולנוע אין לי סבלנות לדברים שנתקעים בשיניים, המלח המצמיא והמאבק האינסופי בחושך בעודי מנסה לא לאכול את השרופים, להמנע מהלא מפוצחים וכו'.
אני עושה החלטה מהירה והולך על הנאצ'וס.

באולמות הקולנוע של ישראל 2012 נאצ'וס הם חטיפי תירס עם טיפה סלסה בצד.
המנה הקטנה קטנה מאוד, הגדולה לא גדולה בהרבה.
הבחורה בדלפק בוחרת לתת לי כמות קטנה מאשר האחרות נותנות ללקוחות האחרים. בזמן שאחרות מעמיסות הר - שלי נתנה לי גבעה קטנה שבתחתיתה המון חתיכות שבורות.
לא נורא, אני לא הולך להציק לנערה שצריכה להתמודד עם אלפי לקוחות מעצבנים מדי ערב.
בדיעבד מסתבר שהנאצ'וס בחלקם לא ממש טריים.
אני אחיה, אם כי מאוכזב מעט.

אני זוכר שביקרתי בבית קולנוע בניו יורק, עם כיסאות עצומים שביניהם מרווח ונאצ'וס עם גבינה צהבהבה כמעט נוזלית ועשירה בטעם כמו שרק אמריקאים יודעים להזליף מהמפעלים שלהם.
החוויה הזו כ"כ רחוקה מהקולנוע הישראלי שגם אם באולמות VIP מסויימים אפשר לשבת בנוחות - הרי שאת הגבינה לא נראה לדעתי בעשור הקרוב (שלא לדבר על רוטב צ'ילי או פיסות בייקון קלויות מעל).

אגב, הסלסה והנאצ'וס יוצרים שילוב פיקנטי (אולי אפילו חריף לדודות הפולניות שבין קוראינו).
כדי להרוות את עצמי בחרתי דווקא בצמד משקאות ענבים דמויי טרופית.
יחדיו הם עלו שישה שקלים בלבד (ייתכן והייתי צריך לקחת עוד כמה), קרים וכיפיים, אין כמו משקה ענבים טוב.

הסרט היה מאכזב.
רידלי סקוט יודע לפנק מאוד בויזואליות שלו, במחוות למביני עיניין ומעמיקי חקר, בבחירת תפאורות מדהימות וזוויות שמחמיאות להן. העלילה הייתה הפריקוול של הפריקוול של הנוסע השמיני, זה לא דבר רע אבל הפריע מעט שהיא הייתה מונעת ע"י הצורך בהמשך ולאו דווקא בסיפור כתוב היטב. אם היה צורך באקשן בסיקוונס כלשהו אז הדמויות עשו את מה שהניע את האקשן ולאו דווקא את הדבר המתבקש מבחינת סיפור.
אני מקווה שעם צפיות אחרות יתגלו רובדים חדשים ועמוקים יותר, מה גם שלרידלי תמיד יש איזה חצי שעה גנוזה שצצה אחרי שנה או שתיים ומוסיפה עניין נוסף לסרט.

הנאצ'וס נגמרו לפני תחילת הסרט. ככה זה כשהכמות קטנה והפרסומות אינסופיות.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...

ארכיון הבלוג