שלום, זה אני!
באמת שהתגעגעתי ללכתוב, ויתרה מזאת התגעגעתי גם לקונספט ההוא, זה שניסיתי בעבר, ריכוז של מספר סיפורים בפוסט אחד.
קיבלתי עליו תגובות חמות אז באמת אין סיבה שלא לנסות לשחזר את ההצלחה.
לצערי הגעתי עם רשימת תלונות אבל כל חוויה היא לטובה, גם השליליות.
והפעם בתפריט:
- פסטה בסטה, אלנבי 60 (בכניסה לשוק הכרמל), תל אביב.
- חדר האוכל, שדרות שאול המלך 23 (מול הקאמרי, האופרה ומוזיאון תל אביב המחודש), תל אביב.
- המזנון באגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות (באותו המתחם).
- סיילנס, שדרות יהודית 7, תל אביב.
- קפה לוסיה, בלפור 18, תל אביב.
- חומוס סעיד, דרך מנחם בגין 20, תל אביב.
- נקסט דור (Next Door), שדרות ח"ן 52, תל אביב.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
פסטה בסטה שולטים בנוסחה, יש לציין שזו נוסחה מוצלחת במיוחד והם עושים עמה חסד.
הרעיון פשוט נורא, הם הביאו אותו לידי שלמות בסניף שלהם בשוק מחנה יהודה והם ייבאו אותו בהצלחה מרובה לסניף התל אביבי השוכן בפינה נאה בכיכר מגן דוד - המקום הזה בכניסה לשוק, נקודת המפגש של אלנבי, שינקין, נחלת בנימין ורחוב הכרמל.
ועכשיו לפישוט הפשטות: לוקחים חומרי גלם טריים, מכינים מהם מנות פסטה פשוטות ונהדרות (וגם סלטים) עם מגוון תופסות אפשרי, מגישים את זה באווירה חביבה ובמחירים עממיים. זהו. הרי כל הרעיון של אוכל הוא שיהיה נגיש וטעים, השמחה במקום היא בסה"כ עוד אלמנט שתורם, אבל אוכל טעים לרוב עושה את העבודה כמוהו גם מחירים נמוכים. השניים ביחד הם כמו נס קולינרי שמושך אליו קהל. הפעם ההמולה מוצדקת, האוכל נהדר.
אגב, גם האלכוהול זול (ראו למטה ערק אשכוליות).
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
השף עומר מילר עושה רושם נהדר. הוא חביב, נאה, אופנתי, כשרוני והוא מדהים ביחסי ציבור.
כמויות האנשים שהוא מאכיל במסעדותיו השונות הן אדירות ובין אם נהניתי מהארוחה או לא - כבודו במקומו מונח.
עם זאת, ארוחת הצהריים המאוחרת שסעדתי בחדר האוכל לא עשתה צדק למוניטין הנהדר שיש לשף ולמוסדותיו.
הקפצ'יו שהיה מלוח מדי היה בסדר גמור, אם כי השקדים שהיו לא פריכים מספיק והמליחות העזה שגרמה לגבינה להרגיש תפלה היו סוג של התחלה רעה.
השניצל השמנוני שהיה בנוסף גם עבה יתר על המידה ובאזורים מסויימים עדיין ורוד וחי לא הוסיף להרגשה. לא סיימתי אותו, אבל גם זה בסדר. בדרך החוצה תהיתי אם זה היה החלק ביום בו המטבח כבר עייף או שאולי העסקית לא מקבלת מספיק יחס.
בסופו של דבר אוכל הוא אוכל וכסף הוא כסף, גם אם העיקרית כוללת מנה ראשונה ושתיה.
את נקודת האור של הארוחה סיפק הפירה. אני שונא פירה מאז טראומת ילדות שחוויתי, אבל הפירה הזה היה כה טעים אוורירי ועדין שאכלתי ממנו עוד ועוד.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
בחלקו התחתון של האגף החדש במוזיאון תל אביב לאומנות ישנו חלל מרהיב (כל האגף בנוי לתפארת) שמאכלס דלפק ארוך והמוני שולחנות קטנים.
מבין הדברים הבנאליים יחסית בחרתי את טארט התפוחים שנראה מצויין מרחוק.
מקרוב התגלה מאפה צונן ומעט לח, לא פריך במקומות שהיה ראוי שיהיה, מלא בנוזל סמיך ולבן שמעט הרתיעה אך התגלה בסופו של דבר כאכיל. באמת שלא חגיגה גדולה אבל הביקור במוזיאון היה מרתק.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
סתם בייגל טוסט עם גבינה צהובה, אבל כמה פשוט - ככה טעים.
פטריות, תירס, זיתים, עגבניות ופיסות של אננס, עם רוטב ברבקיו, רוטב חרדל, ממרח עגבניות מיובשות וקערית של רוטב חלפיניו בכדי לטבול.
הגאונות לפעמים מסתתרת בדברים הקטנים. סיילנס אמנם לא המציאו את הטוסט, אבל הם בהחלט יודעים לעשות אותו.
למרות פאשלות ארעיות (שנובעות מלחץ היסטרי - המקום מפוצץ ללא הפסקה) הם מספקים את הסחורה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
קפה לוסיה ברחוב בלפור שייך לאותם אנשים שמנהלים את קפה תחתית. מדובר למעשה כמעט באותו צוות ואפשר לראות מלצריות מוכרות מתחתית גם בלוסיה. גם קהל הלקוחות דומה ולפעמים נודד ממקום למקום.
בית קפה ברנז'אי עם סלבס, אנשי תעשיה וסתם בני אדם פשוטים שעובדים עם הלפטופ שלהם ממעל ספל קפה או נהנים מהשמש החמימה (יש גם מקומות מוצלים).
הקפה אגב נהדר, כך גם עוגת המייפל ואגוזים שאכלתי, חייב להודות שגנבתי ביס מכריך אבוקדו שביקר בשולחן שלי וגם הוא היה לא רע בכלל.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
חומוס סעיד הוא כבר חבר ותיק. המנה סבירה (למרות שיש ימים גאוניים), הפיתות טריות לסירוגין והשירות נע בין מצויין לבין מתקשה. עם זאת, כשמגיעים ביום טוב החומוס שווה את כל הימים הרעים.
בימים אחרים אפשר להתייחס לזה כאל מזון לצורך תזונה, גם זה חשוב.
בסופו של יום - חומוס סעיד הוא לא כזה רע בהתחשב בדברים הנוראיים שאפשר למצוא באזור המדובר.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
מסעדת הבשרים מיטבר פתחה מקום שנמצא ממש מעבר לקיר. מדובר בפאב קטן (מאוד) שמסתתר בדלת ליד פיצה בזילי.קום במפגש של שדרות ח"ן עם כיכר רבין.
באנו בשעה סבירה (כזו שפאבים לרוב עוד ריקים בה) אבל כבר לא היה מקום בפנים ונאלצנו לשבת על השולחנות בחוץ, מה שהפך את השירות להרבה יותר איטי.
האכזבה הבאה הייתה בזה שרוב התפריט לא היה זמין (באנו בגלל שמועות על כריכים נהדרים המוגשים בחלה מתוקה).
אחרי התייעצות ארוכה עם מלצר אדיש בחרתי כריך מהתפריט, לשמחתי זו הייתה גם אחת המנות של הופיעה בתיאורה בצל.
המתנו זמן מה, קיבלנו את השתיה שלנו וסיימנו אותה, המתנו עוד מעט זמן והנה הגיע הכריך שלי וגם אלה של שאר הסועדים.
מלבד כמה חריגות שבלטו ואותן אזכיר בהמשך - מה שהכי הציק לי בעין היה הבצל הרב. כאמור - מנה שלא אוזכר בתיאורה בצל, להבדיל ממנות שמתואר שיש בהן בצל.
ההמתנה לכריך החלופי הייתה ארוכה גם כן. כשהוא הגיע התגלה כריך לא רע בכלל, אם כי באמת באמת קטן, כאילו לקחו כריך רגיל, תמחרו אותו גבוה מדי ואז חתכו באמצע.
הלחם אגב היה לחם דגנים רגיל והרכיך להבדיל ממספר דברים שלא אוזכרו הכיל גם ביצה קשה.
אני לא רוצה להיות האיש הרע בסיפור אבל ביצה קשה בדומה לבצל היא רכיב שיש לאזכר.
מיבטר הוא בהחלט מוסד מוערך וטעים כך שלא ברור מה להם ולשירות חובבני, תפריט מבולבל ובעיקר כריך קטן שלוקח בממוצע 25 דקות להוציא מהמטבח.
את הארוחה הזו קינחתי בארוחה אמיתית במקום אחר. נקסט דור זוכים ממני לאיחולי הצלחה ותקווה לשיפור אבל בהחלט שלא אחזור בקרוב. לא חסרים מקומות לאכול בהם סנדוויץ' טוב.
