חומוס הכרמל | מגן דוד וחברים

יצא לי לספר בעבר על חומוס הכרמל, למעשה יותר מפעם אחת, אם כי הפעם איש בשורה רעה הנני.
בביקוריי האחרונים בחומוסיה האהובה האוכל כבר לא היה כתמול שלשום.
רמת החומוס ירדה, אמנם לא בצורה שלא ניתן לתקן, אך שום רכיב במנה לא הרגיש בדיוק כמו פעם.

חומוס הכרמל

המקום הנפלא הזה, שסיפק מחסה מפני החום של השוק, לצד מנה טעימה וזולה ושירות עם חיוך - הפך לעוד חור בקיר שמוציאים לך ממנו עיסה, כמוהו לא חסר באזור הכרם.
כל כולי תקווה שמדובר בתקופה רעה ושהתיקון הגדול נמצא מעבר לפינה.

תודה לכם על שקראתם את דעותיי בנושא חומוס.
יום טוב.

אחים עוזרי | חומוס פול, גרגירים וטחינה

אזור שוק הכרמל וכרם התימנים הוא גם עדן לאנשים רעבים, במיוחד אם הם רעבים לחומוס.
למרבה הצער, בתור אדם עובד - אפשר להגיע לכרם בשעות הפעילות רק ביום שישי, והרי ביום שישי כולם מסתובבים שם, התיירים, ציידי החומוס, רעבים למיניהם, תושבי האזור שיושבים בסבבה שלהם במרפסת ואנשים שהולכים לעשות קניות בשוק.

השבוע במקרה הזדמן לי לעבור באזור בצהריים, ובחרתי ללכת דווקא על מסעדה ולא על חומוסיה, כדי לגוון ולנסות.
האחרים עוזרי הוא מקום כמו מקומות רבים בכרם. יש שיפודים, תבשילים, מרקים וחומוס.
לא הייתי שם מעולם למרות שתמיד עברתי ונראה כאילו אנשים נהנים, רובם אף ניגבו חומוס, ככה כל יום שישי.

מסעדת אחים עוזרי, חומוס פול עם גרגירים וטחינה.

אחרי שהזמנתי את המנה נפל עליי החשש.
ראיתי שכל הרכיבים של המנה שלי נמצאים בפיילות על שולחן העומד בכניסה למקום.
אני דוגל בהפרדה בין מטבחים לחלל המסעדה, בתור אדם שלא רוצה לראות פאשלות ולהתבאס כל הדרך לצלחת.
מה גם שהכל נראה קר ומנוכר, ממתין לאבק הרחוב שיכנס בדלת וידפוק על הצלחת שלי יריקה.

דקות אחרי זה אכלתי מנה טעימה, מפתיעה אפילו, כזאת שלא הייתי מאמין שלפני שניה חשבתי לוותר עליה.

בקצרה:
מחיר: נוח
טעם: לא רע בכלל
עיצוב: וינטג' \ נוסטלגיה \ חגיגה בסנוקר
שירות: לבבי ומעט מפוזר
ניקיון: חוץ מהחומוס ליד הדלת הכל נראה מצוחצח

ג'אפה ג'וס | Jaffa Juice

אם אתם בשוק של נמל יפו - אל תהססו לאתר את דוכן המיצים ג'אפה ג'וס.

מיצים סחוטים טריים ומקוררים.

אין מה להכביר במילים, עשרה שקלים לכוס, אתם תחזרו לקנות עוד.

בתמונה: אני קונה לימונענע ומיץ רימונים.

ג'אפה ג'וס: לימוננענע ומיץ רימון

בקיצור:
מחיר: מציאה
טעם: גן עדן
עיצוב: קרח מרוסק ודוכן מתכת מבריק
שירות: מכל הלב
ניקיון: מצוחצח

עלילות מזון תל אביביות

שלום, זה אני!

באמת שהתגעגעתי ללכתוב, ויתרה מזאת התגעגעתי גם לקונספט ההוא, זה שניסיתי בעבר, ריכוז של מספר סיפורים בפוסט אחד.

קיבלתי עליו תגובות חמות אז באמת אין סיבה שלא לנסות לשחזר את ההצלחה.

לצערי הגעתי עם רשימת תלונות אבל כל חוויה היא לטובה, גם השליליות.

והפעם בתפריט:

• פסטה בסטה, אלנבי 60 (בכניסה לשוק הכרמל), תל אביב.
• חדר האוכל, שדרות שאול המלך 23 (מול הקאמרי, האופרה ומוזיאון תל אביב המחודש), תל אביב.
• המזנון באגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות (באותו המתחם).
• סיילנס, שדרות יהודית 7, תל אביב.
• קפה לוסיה, בלפור 18, תל אביב.
• חומוס סעיד, דרך מנחם בגין 20, תל אביב.
• נקסט דור (Next Door), שדרות ח"ן 52, תל אביב.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

פסטה בסטה שולטים בנוסחה, יש לציין שזו נוסחה מוצלחת במיוחד והם עושים עמה חסד.

הרעיון פשוט נורא, הם הביאו אותו לידי שלמות בסניף שלהם בשוק מחנה יהודה והם ייבאו אותו בהצלחה מרובה לסניף התל אביבי השוכן בפינה נאה בכיכר מגן דוד - המקום הזה בכניסה לשוק, נקודת המפגש של אלנבי, שינקין, נחלת בנימין ורחוב הכרמל.

ועכשיו לפישוט הפשטות: לוקחים חומרי גלם טריים, מכינים מהם מנות פסטה פשוטות ונהדרות (וגם סלטים) עם מגוון תופסות אפשרי, מגישים את זה באווירה חביבה ובמחירים עממיים. זהו. הרי כל הרעיון של אוכל הוא שיהיה נגיש וטעים, השמחה במקום היא בסה"כ עוד אלמנט שתורם, אבל אוכל טעים לרוב עושה את העבודה כמוהו גם מחירים נמוכים. השניים ביחד הם כמו נס קולינרי שמושך אליו קהל. הפעם ההמולה מוצדקת, האוכל נהדר.

אגב, גם האלכוהול זול (ראו למטה ערק אשכוליות).

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

השף עומר מילר עושה רושם נהדר. הוא חביב, נאה, אופנתי, כשרוני והוא מדהים ביחסי ציבור.

כמויות האנשים שהוא מאכיל במסעדותיו השונות הן אדירות ובין אם נהניתי מהארוחה או לא - כבודו במקומו מונח.

עם זאת, ארוחת הצהריים המאוחרת שסעדתי בחדר האוכל לא עשתה צדק למוניטין הנהדר שיש לשף ולמוסדותיו.

הקפצ'יו שהיה מלוח מדי היה בסדר גמור, אם כי השקדים שהיו לא פריכים מספיק והמליחות העזה שגרמה לגבינה להרגיש תפלה היו סוג של התחלה רעה.

השניצל השמנוני שהיה בנוסף גם עבה יתר על המידה ובאזורים מסויימים עדיין ורוד וחי לא הוסיף להרגשה. לא סיימתי אותו, אבל גם זה בסדר. בדרך החוצה תהיתי אם זה היה החלק ביום בו המטבח כבר עייף או שאולי העסקית לא מקבלת מספיק יחס.

בסופו של דבר אוכל הוא אוכל וכסף הוא כסף, גם אם העיקרית כוללת מנה ראשונה ושתיה.

את נקודת האור של הארוחה סיפק הפירה. אני שונא פירה מאז טראומת ילדות שחוויתי, אבל הפירה הזה היה כה טעים אוורירי ועדין שאכלתי ממנו עוד ועוד.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 

בחלקו התחתון של האגף החדש במוזיאון תל אביב לאומנות ישנו חלל מרהיב (כל האגף בנוי לתפארת) שמאכלס דלפק ארוך והמוני שולחנות קטנים.
מבין הדברים הבנאליים יחסית בחרתי את טארט התפוחים שנראה מצויין מרחוק.
מקרוב התגלה מאפה צונן ומעט לח, לא פריך במקומות שהיה ראוי שיהיה, מלא בנוזל סמיך ולבן שמעט הרתיעה אך התגלה בסופו של דבר כאכיל. באמת שלא חגיגה גדולה אבל הביקור במוזיאון היה מרתק.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 

סתם בייגל טוסט עם גבינה צהובה, אבל כמה פשוט - ככה טעים.

פטריות, תירס, זיתים, עגבניות ופיסות של אננס, עם רוטב ברבקיו, רוטב חרדל, ממרח עגבניות מיובשות וקערית של רוטב חלפיניו בכדי לטבול.

הגאונות לפעמים מסתתרת בדברים הקטנים. סיילנס אמנם לא המציאו את הטוסט, אבל הם בהחלט יודעים לעשות אותו.

למרות פאשלות ארעיות (שנובעות מלחץ היסטרי - המקום מפוצץ ללא הפסקה) הם מספקים את הסחורה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 

קפה לוסיה ברחוב בלפור שייך לאותם אנשים שמנהלים את קפה תחתית. מדובר למעשה כמעט באותו צוות ואפשר לראות מלצריות מוכרות מתחתית גם בלוסיה. גם קהל הלקוחות דומה ולפעמים נודד ממקום למקום.

בית קפה ברנז'אי עם סלבס, אנשי תעשיה וסתם בני אדם פשוטים שעובדים עם הלפטופ שלהם ממעל ספל קפה או נהנים מהשמש החמימה (יש גם מקומות מוצלים).

הקפה אגב נהדר, כך גם עוגת המייפל ואגוזים שאכלתי, חייב להודות שגנבתי ביס מכריך אבוקדו שביקר בשולחן שלי וגם הוא היה לא רע בכלל.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 

חומוס סעיד הוא כבר חבר ותיק. המנה סבירה (למרות שיש ימים גאוניים), הפיתות טריות לסירוגין והשירות נע בין מצויין לבין מתקשה. עם זאת, כשמגיעים ביום טוב החומוס שווה את כל הימים הרעים.

בימים אחרים אפשר להתייחס לזה כאל מזון לצורך תזונה, גם זה חשוב.

בסופו של יום - חומוס סעיד הוא לא כזה רע בהתחשב בדברים הנוראיים שאפשר למצוא באזור המדובר.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 

מסעדת הבשרים מיטבר פתחה מקום שנמצא ממש מעבר לקיר. מדובר בפאב קטן (מאוד) שמסתתר בדלת ליד פיצה בזילי.קום במפגש של שדרות ח"ן עם כיכר רבין.

באנו בשעה סבירה (כזו שפאבים לרוב עוד ריקים בה) אבל כבר לא היה מקום בפנים ונאלצנו לשבת על השולחנות בחוץ, מה שהפך את השירות להרבה יותר איטי.

האכזבה הבאה הייתה בזה שרוב התפריט לא היה זמין (באנו בגלל שמועות על כריכים נהדרים המוגשים בחלה מתוקה).

אחרי התייעצות ארוכה עם מלצר אדיש בחרתי כריך מהתפריט, לשמחתי זו הייתה גם אחת המנות של הופיעה בתיאורה בצל.

המתנו זמן מה, קיבלנו את השתיה שלנו וסיימנו אותה, המתנו עוד מעט זמן והנה הגיע הכריך שלי וגם אלה של שאר הסועדים.

מלבד כמה חריגות שבלטו ואותן אזכיר בהמשך - מה שהכי הציק לי בעין היה הבצל הרב. כאמור - מנה שלא אוזכר בתיאורה בצל, להבדיל ממנות שמתואר שיש בהן בצל.

ההמתנה לכריך החלופי הייתה ארוכה גם כן. כשהוא הגיע התגלה כריך לא רע בכלל, אם כי באמת באמת קטן, כאילו לקחו כריך רגיל, תמחרו אותו גבוה מדי ואז חתכו באמצע.

הלחם אגב היה לחם דגנים רגיל והרכיך להבדיל ממספר דברים שלא אוזכרו הכיל גם ביצה קשה.

אני לא רוצה להיות האיש הרע בסיפור אבל ביצה קשה בדומה לבצל היא רכיב שיש לאזכר.

מיבטר הוא בהחלט מוסד מוערך וטעים כך שלא ברור מה להם ולשירות חובבני, תפריט מבולבל ובעיקר כריך קטן שלוקח בממוצע 25 דקות להוציא מהמטבח.

את הארוחה הזו קינחתי בארוחה אמיתית במקום אחר. נקסט דור זוכים ממני לאיחולי הצלחה ותקווה לשיפור אבל בהחלט שלא אחזור בקרוב. לא חסרים מקומות לאכול בהם סנדוויץ' טוב.

חומוס הכרמל \ מגן דוד

ברחוב הכרמל מספר 11 מסתתרת פינת חמד קסומה השמורה ליודעי דבר.
אמנם זה הרחוב הראשי של שוק הכרמל ויש גם שלט יחסית גדול ודי בולט, אך לא די בכך.
בהמולה של השוק קל מאוד לפספס את הדלתות שמובילות אל חדר אחד שבסופו דלפק לשירות עצמי, ובצידו השמאלי עוד חדר, גדול מאוד המכיל שולחנות נוספים. והחומוס? נפלא.

חומוס גרגרים, חריף, שמן זית, פטרוזיליה, חמוצים ופחית של בירה נשר

אז אמרנו חומוס נפלא, הוספנו מיקום שלא כולם מכירים, אתם בטח מתחילים לחשוב שיש קאטץ', וזה עוד לפני שאמרתי שמנת חומוס עולה עשרה שקלים בלבד. כן, 10ש"ח, פעמיים חמש, חמישה שנקלים וכו'.
ועזבו את זה, השתיה עולה חמישה שקלים בלבד.
ב15ש"ח תוכלו לאכול אחלה מנה שבעולם.
אז מה החלק הרע אתם שואלים? ובכן: אם לא תהיו זהירים אתם עלולים לקבל בצלחת דברים שאתם לא אוהבים.
את המנות אפשר לקבל עם תוספת של חמוצים, בצל וחריף היישר לתוך הצלחת.
החריף אמנם אחד הטעימים וגם לא ממש ממש חריף, אבל זה בהחלט חריף מהזן ה"תימני", ירקרק עם גוונים וצבעים שונים, בעיקר אדמדמים, וריח מצויין, עם כל זאת יש אנשים שלא יוכלו להתמודד איתו.
הבצל - כאן אני נשבר, לא מסוגל לראות בצל בצלחת שלי או בקרבתה.
כל השאר? פשוט חגיגה בפה.

חומוס גרגרים, חריף, שמן זית, פטרוזיליה, חמוצים, בלי פחית

לא ברור לי מה הסוד לתמחור, אבל אני משער לעצמי שזה כולל עממיות והבנה של מחירי שוק.
יצא לי לבקר במקום רק בימי שישי ותמיד יש שם מספיק אנשים כדי לא להרגיש מופסד אף לא לרגע.
אולי השירת העצמי עוזר להוזיל את העלויות, אולי החיסכון בחומרי גלם - בכל זאת קוביות של מלפפון חמוץ בצלחת זה הרבה פחות בזבזני מלזרוק כל פעם אחרי שמישהו לא מסיים או חלילה למחזר מלקוח ללקוח.
בסופו של דבר, הרווח הוא כולו של הסועדים, ויש מספיק מהם.


עוד דבר שחיביים לאזכר לפני סיום: העיצוב.
למקום יש הרגשה של בית כנסת. תקרות גבוהות, ספרים, ספסלי בית כנסת בתור מושבים, יודאיקה ועיטורים עם דברי חכמים ובכניסה זכוכיות צבעוניות.
בין אם אתם מתחברים לעיצוב או לא - המקום הוא בהחלט בעל אופי.
אבל עזבו אותכם משטויות, באמת, החומוס, בואו בשביל החומוס.
בואו נעשה אפילו דיל: תבואו בשביל המחיר ותישארו בשביל כל השאר. רק בבקשה אל תגמרו הכל לפני שאני מגיע.

זילבר דלי בשוק נמל יפו

אני מבטיח כבר המון זמן אבל פשוט לא מקיים.
שאלו אותי (חברים, אנשים מהעבודה, אנשים בעמוד בפייסבוק וגם בפרופיל בפייסבוק) לגבי התמונות ההורסות של הכריכים שהעלתי לאחרונה, כולם שאלו ואמרתי שבקרוב אפרסם על זה משהו כדי לחסוך אלף סיפורים שנשמעים אותו הדבר. אמרתי ולכן אקיים.
הנה, זה מגיע, תכינו את עצמכם.

מימין יש חצי כריך רוסטביף עסיסי וחם, משמאל יש חצי סנדוויץ' קורנביף, בצד יש כוס סודה וחמוצים מצויינים, מעל יש כלי של רוטב חלפניו נהדר

המקום המדובר הינו סנדוויצ'יה ומעדניה המתמחה בנקניקים ובשרים מעובדים, עם קשר ישיר לנקניקי זילבר מחיפה.
על הנייר כבר מדובר בהתחלה טובה, וזה עוד לפני שראיתם את המראות, הרחתם את הריחות וקראתם לעומק.
אני לא אשקר אם אומר שזילבר מתברגים בקלות לרשימת הכריכים המובילים באזור.
טעם הוא כמובן עניין אישי, סובייקטיבי, אבל יש רמות איכות שבהן קשה להתחרות.
רובן לדוגמא קובעים רף גבוה עם בשר איכותי יותר ממתחרים ששמים פסטרמות רגילות לחלוטין, נקניקים עייפים, לחמים בנאליים או שתלטניים מדי וכו'.
תמיד חשוב לשים גם דגש על רטבים ותוספות. אצל טל בייגלס יש את כל הממרחים, המשחות, המוחמצים, המטוגנים, הגבינות וכו', וגם בייגלים מסוגים שונים שנאפים במקום.
אבל אני נסחף, בואו נחזור רגע לזילבר ומה הופך אותם לטובים כ"כ.

כריך רוסטביף, רוטב חלפניו, רוטב ברבקיו, חסה, עגבניה, גזוז בטעם לימון, חמוצים וקצה של פיצה פטריות מבית מרגוזה.

הפוסט הזה מבוסס על ארבעה ביקורים. האחד מקרי והשלושה הנוספים היו מכוונים מאוד. 
הסיבה פשוטה - אחרי הביסים הראשונים מכריך הקורנביף והרוסטביף כבר ידעתי שזה מקום שאני רוצה לחזור אליו.
אמנם השוק בנמל יפו אינו הדבר הכי קרוב בעולם, אבל יש בסביבה מספיק חניונים ותחנות אוטובוס כדי לפנק את עצמי מפעם לפעם בכריכים נהדרים, פיצות ופסטות, חומוס, חנויות בוטיק של בירות ועוד כהנה וכהנה, באמת שהמבחר גדול.
ובאמת, בכל אחת מהפעמים הרמה הייתה אחידה, הטעמים היו נהדרים, היחס היה... טוב, היחס היה שירותי ולפעמים משועשע, אבל לרוב יש לחץ (תמיד יש שם תור של סועדים) ככה שלא היה הרבה הרבה יחס.

כריך רוסטביף קסום ומופלא.

ועכשיו לפירוט המרכיבים:

• הלחם של זילבר נע בין דחיסות לאווריריות, מכיל זרעים, יש לו קראסט טעים וקראנצ'י, הוא בעובי שנותן טעם של לחם ולא רק כלי קיבול, אבל לא משטלת על המנה.
• הבשרים המוצעים מגוונים אבל הלכתי רק על הרוסטביף שנפרס מנתח שלם, ורוד, מצופה בקראסט תבלינים, טיפה מדמם לתוך הכריך, וגם על הקורנביף שאמנם לא ברמה של הקורנביף הלח והמעושן של רובן אבל הוא בהחלט מתקרב.
• ירקות טריים.
• רטבים: רוטב חלפניו פיקנטי, רוטב ברבקיו, חרדל ושאר דברים בסיסיים.
• לצד הכריכים מוגשת צלוחית מחמצים, לא רעים בכלל.

תוספת קורנביף לצד הכריך, רעיון גאוני.

בפעם האחרונה שישבנו שם הייתי רעב במיוחד (וגם מעט מבושם מרוב סיידר תפוחים אלכוהולי של ווסטונס) אז החלטתי להזמין תוספת של קורנביף בצד, ליד כריך הרוסטביף שלי.
זו הייתה החלטה נהדרת, אם כי הרגשתי לפעמים שהוא לא מושלם כמו הקורנביף של רובן. גם בתוך כריך אפשר עדיין להרגיש את החסרון של החרדל המתוק (עם סילאן), של רוטב החזרת ושאר נגיעות שקיימות במקומות אחרים.
אולי זה לא הוגן להשוות כל כריך לסנדוויצ'ים אחרים אבל ע"י בחינה השוואתית ניתן לשפוט, לבחור מועדפים ולדעת לתכנן גיחות רעב נסערות אל העולם שבחוץ.

אם אתם באזור הנמל - אל תחששו, מקום מוצלח ביותר, גם המחירים לא גבוהים מדי.
אם אתם לא באזור הנמל ומחפשים משהו לאכול - אל תהססו, זה שווה את הנסיעה, במיוחד אם בא לכם לנסות כריכים חדשים. 

בוטיק נקניק \ שוק לוינסקי בערב

אל בוטיק נקניק הגעתי בטעות. לא בדיוק בטעות, במקור רצינו ללכת סנדוויץ' בר שנקרא "המקווה", שעליו קראתי מוקדם יותר באותו יום באתר בייגלה.
לצערנו (בעיקר לצערי) המקום היה סגור, אף על פי שהגענו לא הרבה אחרי שש. באינטרנט היה כתוב שהמקום עובד עד שמונה, בבייגלה היה כתוב שהמקום פתוח עד שש, אני הימרתי והפסדתי.

עשינו סיבוב רגלי, לבחור את האפשרויות ולמתוח את הישבנים אחרי יום עבודה על כיסא מחשב.
טיילנו ברחוב מקווה ישראל, פנינו שמאלה ליד טורק לחמג'ון (שנשבעתי כבר מזמן שאני לא חוזר אליהם אחרי מה שהיה - אכתוב על זה בפעם אחרת). הלכנו ברחוב של המסעדות הפרסיות, והגענו בסופו של דבר ללוינסקי.
השוק היה חשוך והכל כבר עמד להסגר למעט כמה מקומות של תבלינים ומעדנים.
ידעתי כבר לאן אנחנו הולכים, כי נתקלתי במקום בעבר ונורא רציתי לדגום. אני חולה על נקניקים, כריכים ונתחים קרים.

היפסטרים ונקניקים, לקראת סוף הישיבה שם הם התחילו לרקוד ולקפץ

המקום התקרב לסוף היום שלו ובכל זאת בוטיק נקניק היה הומה. בכניסה איש בעל מוגבלות כלשהי עמד ועשה קולות וצעק לתוך חלל הסנדוויצ'יה, מושך תשומת לב, מחייך, מתקשר עם הצעירים היושבים בשולחנות, מנסה לגרום למשהו לא ברור להתרש. המוזיקה חזקה, אולי אפילו חזקה מדי, בחלק מהאזורים במקום קשה לדבר כי לא שומעים, בחלקים אחרים אפשר להסתודד, פחות או יותר.

זנבות נקניק קבנוס

בעוד אנו עומדים מול הויטרינה ומנסים להחליט מה בא לנו צמד העוסקים במלאכה זורק עלינו פיסות של קבנוס ונקניקיות פרוסות לעיגולים מקסימים ומושחמים. הייתי מצלם גם את הנקניקיות אבל פשוט טרפנו אותם.  הייתי מצלם גם את הויטרינה ואת הסלטים והממרחים, אבל הייתי רעב ולמען האמת גם לא היו שם דברים מסעירים. זה נראה פחות או יותר כמו האזור של הנקניקים בסופר.

רטבים וממרחים כיד המלך, אבל לא בתוך הכריך.

במקום מבחר מגוון מאוד של לחמים בהם ניתן לסעוד, וכאמור יש גם יותר נקניקים ממקלחת בטירונות. עמדתי והבטתי בענבר בוחרת, ובנתיים בהיתי בשלל הנתחים הקרירים. הלכתי בסוף על לחמניה רכה עם סומסום, חרדל דיז'ון, חרדל צהוב אפור ופסטו שמגיע מקופסא שמעידה על זה שהם מכינים אותו במקום. היו עוד דברים, אבל בחרתי לא להסתכן, אפילו שהם נראו טריים יחסית ואפילו פרסו בשביל ענבר חסה טריה במקום.
הפריע לי שלא היו רטבים "מיוחדים" או תוספות כיפיות כמו שיש במקומות שמשקעיים טיפה. אני לא פוסל את העובדה שבאנו בסוף היום ואזל להם המלאי, אבל בהחלט הייתי שמח להוסיף איזה חציל או פלפל קלוי, או אפילו אחד מהרטבים הנהדרים שהיו להם למכירה על המדף - בתמונה תוכלו לראות את כל רטבי הברבקיו הכיפיים, מיונז ווסאבי ועוד רבים וטובים שאני מכיר מטיב טעם ומסניפי רובן (שלא רק מוכרים אלא גם מורחים).

ארוחת נקניקים עם כריך קורנביף ורוסטביף, זיתים דפוקים ואפילו קצת קולה זירו

אם שמתם לב לכיתוב של התמונה אז בטח כבר הבנתם שביקשתי לשים בלחמניה שלי קורנביף ורוסטביף. שניהם היו נקיים ויפים, בלי פסים או נקודות או דברים שמזכירים שאתה אוכל חיה מתה. הייתי די רעב וטרפתי את הכריך במהירות. סיימתי את כולו עוד לפני שעבנר הגיעה לסוף של החצי. ניסיתי גם את הזיתים, אבל על זה בהמשך. היה פשוט וטעים. בחרתי שלא לחמם את הכריך בטוסטר אפילו שהמוכרים (לדעתי גם הבעלים) המליצו, כי אני מעדיף חימום של אדים ולא חימום ישיר שכולל מעיכה של הכל. בשר חמים ולח הוא עדיף, אבל אולי זה רק אני.

חרדל, פסטו, פרה, לחמניה וכו'

אף ע"פ שבחרנו לשתות קולה זירו - במקום ניתן למצוא המון סוגי בירה של מבשלות בוטיק מקומיות. האווירה במקום היא לא מחייבת, אנשים מקפצים, מרקדים, צוחקים, אחד מהאנשים מאחורי הדלפק בוחר שירים ידנית ושר איתם בצעקות רמות. מדי פעם הוא מצלצל בפעמון יד, תיירים צעירים צוחקים, מישהו קם ורוקד, הוא נראה שיכור אבל הבירה שלו חצי מלאה והסנדוויץ' הלא גמור מעיד שהוא לא יושב שם יותר מדי זמן. שמח ורועש ושמח.

זיתים דפוקים אחושרמוטה

לפני שאסכם הייתי רוצה להתייחס לזיתים. לא רק לאלה שאכלתי אלא בכלליות. זיתים, למה אתם בעצם טובים, חוץ משמן וגם חוץ מתוספת לפיצה. תמיד כשזיתים מוגשים עם משהו הם נוטים להיות מרירים. מעטים מאוד הזיתים שטעמתי שלא ירקתי או בלעתי בצער וניסיתי לשטוף את הטעם. גם אלו שמעל היו טעימים בביס הראשון ועם המשך הלעיסה פתאום המרירות הורסת את החיים. אשמח אם מישהו יספר לי איפה קונים זיתים שלא עושים באסה בפה.

את החיוב התעקשו לעשות אחרי האוכל, מה שהתגלה כבעייתי כששאלו אותי על מה אני משלם ולא הייתי בטוח מה הקריטריונים, הרי לא מדובר במנה מוכנה אלא בכריך בהרכבה עצמית. ללחמים שונים יש מחירים שונים, וגם לנתחים שונים. אולי צריך עוד ביקור או שנים כדי להבין את שיטת החיוב.

מילות סיום: המקום משעשע, נחמד לשבת בו אם אתם בסביבה ועוד לא מאוחר. אפשר לבוא עם חברים לנישנוש, אבל לא במיוחד. לא מדובר בכריך או נקניק שבאים במיוחד. מה שכן - הרטבים על המדפים דווקא כן שווים ביקור אם אתם מחפשים להעשיר את הבית שלכם בטעמים מיוחדים. מלבד הדברים המיוחדים או הרגילים השווים היה שם אפילו מיונז שראיתי עד כה רק בבולגריה. מזל שאני לא אוהב מיונז.