קופי בר

קופי בר הוא מוסד שלא צריך להציג למרבית האנשים.
מדובר במקום שעומד על תילו כבר 20 שנה, ושייך לאותה משפחה של הברסרי באבן גבירול, שהוא אפילו עוד יותר מפורסם. החלטנו לנצל את הפרידה מחבר צוות יקר בעבודה, ולדגום את עסקית הצהרים שלהם.
העסקית במקום מוצעת בקונספט של ראשונה+עיקרית במחיר העיקרית.
החלטתי לבחור למנה הראשונה קרפצ'יו פילה בקר, ולעיקרית מנת צלע חזיר בגריל.

חיש קל מרגע ההזמנה, הונחו על שולחננו קערות לחם הבית בתוספת חמאה.
הלחם היה פריך וטעים אם כי הייתי מצפה ממקום כזה שיפנק בעוד דברים ליד הלחם חוץ מחמאה, כמו שום קונפי, ממרח עגבניות מיובשות או אפילו סתם צלוחית מלח גס.
ביקשנו מהמלצר שמן זית וחומץ בלסמי לצורך יצירת צלחת "דיפ".
כאן קרה דבר שלטעמי לא מקובל במסעדות שמכבדות את עצמן - המלצר לא הלך ישר למטבח למלא את מבוקשנו אלא המשיך לשולחן אחר לקחת מהם הזמנות. התוצאה של מעשה זה לא הייתה מפתיעה - החומץ והשמן לא הגיעו, אלא לאחר מספר דקות, כשביקשנו שוב, הפעם ממלצר אחר.

בחלוף כעשרים דקות הוגשו לנו המנות הראשונות.
קיבלתי צלחת עם 3 פיסות קרפצ'יו קטנות, ועליהן הר של עלי רוקט. אני אהיה נדיב אם אומר שמשקל הבשר במנה היה 20 גרם. סיימתי את סיפור הבשר במנה הראשונה בביס אחד. באמת שניסיתי לטעום ולהנות גם מעלי הרוקט, אבל זה פשוט לא בשבילי. למרבה המזל בעקבות העיכוב בהבאת השמן\חומץ שהיה קודם, הונחה על שולחננו עוד צלחת לחם שחיסלתי בינתיים עד בוא המנה העיקרית שנראתה כך :

צלע חזיר בגריל ברוטב חרדל ופירה תפוחי אדמה

מנת צלע החזיר הייתה עסיסית ועשויה במידה, ושחתה ברוטב החרדל שהכיל שמנת והציף את הצלחת.
עם זאת לא הייתי מגדיר את המנה הזו טובה מאוד, אלא רק טובה. חומר הגלם הבשרי הזה הוא לא כזה שמדבר בעד עצמו כמו אנטריקוט, אלא כזה שצריך להוסיף ולשבח אותו, ואולי אפשר היה להיות כאן יותר יצירתיים. כנ"ל גם לגבי הפירה. הוא היה טוב, אבל לא חלומי כמו במסעדות ברמה באמת גבוהה (רפאל לדוגמא)

הסתכלתי על האנשים מסביב שנראו מרוצים מהבחירות שלהם מלבד אחת, אשר ראגו הטלה שהזמינה היה מלוח במידה שלא יכלה לאכול אותו. המנה שלה הוחלפה ללא בעיה, למנה של כבדים, ממנה כבר הייתה מרוצה.

בסך הכל התענוג עלה לי אישית כ75 שקלים לא כולל שירות.
ניתן לסכם את הארוחה כמוצלחת הרבה יותר מארוחת הצהרים הסטנדרטית שלנו בחדר האוכל בעבודה, אבל גם ככזו שתישכח במהרה. באיזור יש מספר עסקיות, לא יקרות הרבה יותר (כמו טאיזו) שמבטיחות ריגושים, ונראה לי שננסה אותן בפעם הבאה.

אגב, אם אתם באים לעסקית כדאי לבוא לבוא בשעת צהרים מוקדמת (סביבות 12) כי כשיצאנו בסביבות 1 כבר התקשינו לפלס דרך החוצה, עקב המספר הרב של האנשים שצבא על המקום, וחיכה בתור בכניסה.

כריך ז'מבון | קפה הבימה

אני יודע שכבר דיבתי על המקום הזה לא פעם, ובטח גם דיברתי על הסנדוויץ' הספציפי הזה, אבל זו באמת יצירת פאר.
אפילו שקוראים לו כריך ביס, יש בו יותר מנגיסה אחת ומספיק בשביל לסגור פינה לשעתיים שלוש.
הייתי חייב לחלוק את התמונה הזו, אני בטוח שתדעו להעריך אותה.

כריך זמבון, קפה הבימה

מה יש לא לאהוב בעצם?
ז'מבון (תדמיינו בייקון), גבינה, עלים צעירים, גבינה ומיונז, בלחמניה כיפית עם שומשום.
תענוג בפה ושמחה בלב.
אם יש מקום שבאמת מפתיע עם כמויות מטורפות של כריכים איכותיים עם מרכיבים משובחים - זה הם.


למתקשים במציאה:
תל אביב, סוף שדרות בן ציון, סמוך למעבר החציה לבימה \ רחוב תרס"ט, אתם תראו בודקה עם מספר שולחנות צמודים, מצד אחד דלפק ומצד סמוך ויטרינה עם כריכים וסלטים מהממים.

בית קפה שכונתי הבימה | זהירות, זה ממכר!

לא פעם ולא פעמיים אני נכנס עם עצמי ועם הגולשים והמגיבים לדין ודברים לגבי הכריך הטוב בעיר.
כריכים, הלוא הם סנדוויצ'ים המוכרים לנו מימי הילדות - יכולים להיות פסגה קולינרית, שיא העניין והתחכום או סתם דרך לסגור פינה ולא ללכת לישון על בטן ריקה.

בידיים הנכונות ועם המצרכים וחומרי הגלם המתאימים, כריך פשוט יכול להפוך לחלום קולינרי שנמס בפה שלכם.
הנה, תראו תמונה:

היופי שאתם רואים הוא כריך ביס (יש בו הרבה יותר מביס אחד) של ז'מבון, על לחמניה מתוקה עם גבינה (עם חורים וניחוח שווייצרי, אבל זה לא צויין ע"ג הכרטיסייה), חרדל ומיונז.
אני אישית לא אוהב מיונז, אבל היה שם ממש מעט והוא לא גרע מהמנה.

שומרי הכשרות שבינינו עלולים לא לאהוב את המקום:
מלבד העובדה שהוא פתוח לרווחה בשבת, כמו ששמתם לב הוא גם לא כשר במיוחד - ז'מבון הוא אחיו הצרפתי של הבייקון, ולא רק שהוא בשר טריפה הוא גם מונח על גבינה. לא בד"ץ ולא נעליים, אבל בכ"ז טעים.

אחד הדברים המקסימים בבית הקפה הזה היא העבודה שהוא מכיל עוד מגוון עצום של סנדוויצ'ים (חמים, קרים, טוסטים), מן החי והצומח, ואת כולם מכינים שוב ושוב במהלך היום ומציגים בויטרינה מקסימה, חלון ראווה עמוס כריכים ושאר פינוקים.
המקום מרכזי ביותר, בקצה הסופי של שדרות בן ציון, על המפגש עם מרמורק, רחבת הבימה, רחוב תרס"ט ואחד העם, ומכיוון שהוא יושב על השדרה עצמה יש ספסלים ובריזה מקסימה בכל רגע נתון.

זו רק ההתחלה של הסיקורים על המקום, יש להם מספיק כריכים כדי להמשיך לפחות כמה חודשים.
אבל רק כדי לשבור מעט של החיוביות ולהוכיח שאני לא משוחד: אני חייב לציין שאני לא נהנה במיוחד מהאווירה התל אביבית \ אפנתית \ באים לראות ולהראות \ מרכלים על הספסלים ובוהים באחרים \ מעט רועש וצפוף.
אני מבין שככה זה, במיוחד במקומות שהם מוצלחים ושווים, אבל אני אוהב את האוכל שלי בשקט בשקט.
בשביל אנשים כמוני יש מספיק ספסלים מרוחקים, גינות נסתרות ואפילו סתם טייק אוואי.
השירות אגב מקסים, הקפה עצמו מצויין ואם אתם כן רוצים לשבת עם כולם אז יש שולחנות ממש ליד הדלפק כדי שכל מי שיבוא לנשנש יראה אתכם.
תכל'ס שווה.

דונקי - Donkey

לפני כמה זמן קראתי תגובה באינטרנט שטענה שלא הייתה פה מסעדה מקסיקנית מעולם.
אני לא יודע עד כמה זה נכון.
המטבח המקסיקני המסורתי עדיין לא ממש הגיע לפה. כדי להחיות אותו בישראל צריך אמהות שמבשלות סירים, רועים שצולים חיות משק, טורטיות עצומות ולחות שמכינים בשיטות מסורתיות (לא מזמינים בחבילות מוכנות מראש) והמון תבלינים מקומיים.
מה שכן יש בישראל הוא הז'אנר המקסיקני כפי שהוא מיוצג בתרבות האמריקאית. תמיד היה פה קצת מזה, אפילו בעשרון האחרון ובתל אביב, תחשבו על המנות המקסיקניות של מייקס פלייס או מסעדת מקסיקנה (בוגרשוב \ בן יהודה), או אפילו רולים כאלה ואחרים שנמכרים במקומות כאלה ואחרים.
עכשיו נפתח משהו כמעט קרוב, עדיין על הסקאלה האמריקאית אבל עם טעמים עשירים יותר והפעם גם עם יד קולינרית טיפה יותר עדינה. דונקי.
מקום שבהחלט שווה לכם להכיר.

שלושה טאקוס, בשר מפורק, שעועית שחורה, צ'דר, רוטב כוסברה וסלסה חריפה לצד נאצ'וס

דונקי, יעני חמור, כמו בורו שהוא כמו בוריטו (חמוריקו!) הינו מוסד קולינרי חדש שנפתח ברחוב החשמונאים.
המקום מגיע עם רפרנסים לא רעים. פז רוטנברג (שף \ שותף באיטלקיה בשוק הפישפשים) נמצא מאחורי הדלפק רוב הזמן. בשותפות איתו תוכלו למצוא את אלון לוי (גם מהאיטלקיה אבל אולי ראיתם אותו גם במרגוזה).
רוטנברג הוא גם מקבל הפנים הרשמי, מחוייך, תזזיתי, ממהר להסביר לכולם על אופי המקום ולתת בריף על המנות הקיימות.
התשוקה הנשפכך ממנו מפעפעת גם בביקורים לייליים, כיאה לאדם שרוצה שהעסק שלו יצליח וכידוע הצלחה מבוססת על לקוחות חוזרים יותר מאשר על הייפ (עדיף לקוחות שיחזרו מאשר גל מבקרים שלא ישובו לעולם).
ועכשיו שוב תמונה ואחריה דיבורים על אוכל.

סיבי בשר מפורק מעל שעועית שחורה, עם צ'דר, סלסה ורוטב כוסברה

טוב, אז בואו נדבר על אוכל.
אם יש משהו שחסר כרגע בנוף התל אביבי הרי זה הוא בשר מפורק.
בשר מפורק וכריכים. זה לא שאין, יש ובזמן האחרון יש אפילו יותר, אבל לא מספיק. זה לא שצומחות כאן כריכיות איכותיות באותה מהירות שאנשים פותחים מסעדות שף, פלאפליות, חומוסיות וכו'.
הכריך שהוא מצד אחד שיא הפשטות ומצד שני מקום לחידושים ורכיבים אינסופיים - אותו מארז פלאי שאפשר לדחוף לתוכו כמעט כל דבר, הוא לא מקבל את היחס הראוי במטבח הישראלי.
על התלונה הראשונה, זו עם הבשר המפורק - עליה דונקי דווקא עונים בקלות, יש להם בקר מפורק, שייטל חזיר מפורק, עוף מפורק (וגם בקר טחון).
מישהו טורח בשבילכם, הבשרים המפורקים מבושלים, עוברים פירוק ומוגשים בצורתם הסיבית והעסיסית.
רק בשביל זה שווה לבוא.

בוריטו עם גבינה מומסת, בשר, אורז עם כוסברה וליים, שעושית שחורה והרבה רוטב חריף

טוב, בואו נתחיל במלאכת ההרכבה:

• יש בוריטו (טורטיה גדולה ועמוסה)
• יש טאקו - כרגע רק טאקו רך, הפריך לא בבית כרגע
• ישנה קאסאדייה - טוסט על בסיס טורטיה
• יש גם קערה בה אפשר להרכיב את כל המנות כמו סלט 

יש גם כמה תוספות, אבל זו לא הנקודה כאן. כאמור יש בקר, חזיר, עוף ובקר טחון. לצמחונים יש גם תערובת בצלים ופלפלים בתור מילוי עיקרי. שני סוגי אורז, שעועית שחורה סלטים וממרחים (רובם עמוסי בצל - היזהרו) ושלושה סוגי סלסה, הראשונה מבוססת כוסברה, השנייה פיקנטית והשלישית חריפה.
כנהוג יש גם גבינה מגוררת אותה אפשר לזרוק על הכל.

שלושה טאקוס מדהימים עם תה קר של אריזונה

גם מקרר המשקאות ראוי לאזכור.
היות ושואפים לאמריקה - נורא מעודד למצוא ד"ר פפר ומספר טעמים של תה קר אריזונה. ישנם משקאות "רגילים", בירות ומספר מיצים מעניינים.
מקרר המשקאות נמצא מתחת לקופה ככה שזה זמן טוב לדון במחירים. המנות העיקריות יעלו לכם בטווח ה38-34, בתוספת שתיה ותוספת חמה \ פריכה אתם יכולים בקלות להגיע לחמישים עד שישים שקלים לארוחה.
האם זה מחיר שאתם יכולים לספוג מדי ארוחת צהריים? האם זה מחיר שהייתם מוכנים לשלם בעבור כריך?
זו כבר שאלה שעליה לחשוב בעצמכם, לבד, בבית.

מנת הטאקוס השווה בעיר, לא שיש הרבה, רק מלהסתכל על התמונה אני כבר זומם ללכת לשם לארוחת ערב

וכעת לסיכום בן שני חלקים:

חלק א - תלונות כלליות על בשרים
כמו שכבר ציינתי, אנשים בישראל מתעצלים כשזה מגיע לבישול ארוך ופירוק של בשר. הרבה יותר קל לטחון וכידוע בשר טחון גם מתבשל מהר יותר. מה גם שבשר טחון הרבה יותר קשה לזהות.
בשר מפורק - על אף הפופולריות שלו בארה"ב היה זר תקופה ארוכה. בתל אביב היו אלה שיגי דיגי זצ"ל שהכניסו לתודעה כריכי שפונדרה ברוטב תמרהינדי לצד המבורגרים ולחמניות עם שניצל. בחוכמתם היו גם מכינים רטבים נוספים ומיוחדים, השם ינקום דמם.
כיום אפשר למצוא כריכי בקר מפורק מצויינים בדה באן, קפה 48, ואפילו בפליישמן דלי, ובעוד מספר מקומות שאליהם טרם יצא לי להגיע. עם זאת, הפשטות והעושר עדיין לא הגיעו לכל מקום, וחבל.
ואיך זה מתחבר לנקודה? הטורטיה היא אמנם אחלה כלי קיבול, אבל רכותו ועסיסיותו של הבשר המפורק פשוט נוזלת מתוך יריעת הבצק הדקיקה, במקום להיספח ולהעשיר את החיים של הסועד.
אני לא מזלזל במנות המצויינות, אבל יש מקום גם לטורטה, סנדוויץ' מהמטבח המקסיקני שנראה בדיוק כמו מה שאני מתאר. הולך נהדר עם כל הרכיבים הקיימים. מן המקום אגב נמסר בתגובה שהם נגד הקונספט.

חלק ב - עתידות
דונקי ממוקמים בפינה בולטת, ועם זאת לא בולטת מספיק.
אם אתם לא יודעים מה לחפש - יש סיכוי שתפספסו.
הם נמצאים ברחוב שהוא סואן ביום וכמעט נטוש אחרי שעות העבודה.
הם מגניבים, עכשויים, טעימים, לא יקרים מעבר לפרופורציה ועם זאת הם לא מפוצצים, אין תור, אין הייפ.
מקומות אחרים שהיו בדיוק באותו חלל נסגרו. הייתה שם מסעדה אסייתית כשרה (שתמיד הייתה מפוצצת בצהריים) שנעלמה לה. במקומה הופיע סניף של סאבווי שעמד בודד ואז נעלם.
אני מאחל לדונקי שלא יפלו לג'ינקס ששורר שם. עם השקעה בסיסית ביחסי ציבור אפשר למנף את המקום יותר.
אני אישית כבר הבאתי לשם לא מעט חברים שיצאו מרוצים מאוד ואף הבטיחו שיחזרו, יש פוטנציאל ורובו גם ממומש.

ועכשיו סיכום אמיתי: יש תמורה למחיר, יש אוכל מצויין, שירות טוב, האוכל נאמן לז'אנר והמקום פתוח בשעות נוחות.
חסרים לי בעיקר בייקון, לחמניה ורוטב ברבקיו. הייתי גם מעלים חלק מהבצל, אבל מצד שני אני גם בעד להכחיד כל הבצל ביקום.
במילים אחרות - מומלץ בטירוף, לכו כבר עכשיו.

דה באן | The Bun

על דה באן שמעתי מזמן באתר בייגלה. אחרי זמן מה שמעתי שיש להם גם כריכים של Pulled meat בתוך לחמניה מאודה, בליווי רטבים מתוקים. לאלה מכם אשר זוכרים מאמרי עבר שלי על העצב הרב ששורה מעליי מאז סגיר שיגי דיגי, על כריכי בשר הצלעות שלהם - אלה יבינו מה רבה הכמיהה שלי לנתחי שפונדרה ברוטב מתקתק, מוגשים בלחמניה ועשויים כמו שצריך.

ניסיתי לבקר במקום כבר כמה וכמה פעמים אבל דפוסי הבילוי שלי באזור מביאים אותי לשם כשהם בדיוק סוגרים או כבר סגרו מזמן.

בפוסט הבא אני מקווה להעביר לכם את העונג שמתרחש כשאתה גם נהנה במקום חדש וגם משחזר אהבה ישנה לשפונדרות רכות.

לא מספיק מתוק ולא בת שש עשרה

את החמוצים שמוגשים בשביל הסבבה לא אהבנו.

הם הזכירו יותר מדי את החמוצים שג'ירף מגישים, אבל לצערם ולצערנו הם היו עשויים ביד גסה מדי, לא היו טריים מספיק, וגם לא היו עשויים לפי המתכון האסייתי העתיק שיש לכל המקומות המודרניים (החמצה עדינה, מעט מתוקה).

זה לא הפריע לי לזלול אותם כי בכ"ז הם היו ראויים למאכל.

להגיד שלא אהבנו אותם יהיה סתם לפגוע במקום כבר על הפסקה השניה, אז תתעלמו.

גם ככה מה שקרה לאחר מכן מפצה על הכל וגם היו לאחר מכן חמוצים קסומים בדיוק כמו אלה שעל חסרונם התבכיינתי.

לעיוורי צבעים: העראק מימין והתה משמאל

עד שהאוכל יהיה מוכן רצינו להרטיב את הגרון.
מתוך התפריט בלט בייחודו התה הקר שמיוצר במקום, עם טעמי ג'ינג'ר ולואיזה.
מלבד היותו טעים ומרווה הוא היה גם זול מכל המשקאות הקלים בתפריט (שמונה שקלים אם אינני טועה).
העראק היה אף זול ממנו(!), אם אינני טועה מדובר היה בשישה שקלים לצ'ייסר או כפול לכמות אמיתית ונדיבה.
סליחה שלא זכרתי את המספרים והמחירים המדוייקים של כל דבר, כאמור שתיתי עראק בצהריים.
המחירים האלה יכולים בקלות להלבין את פניו של כל פאב תל אביבי.

צריבת לוגו המותג ע"ג הלחמניה היא מגע מתוכחם

רבים אוהבים להתלונן על לחמניות מאודות, אבל למעשה הן לא רעות בכלל, במיוחד אם המילוי שלהן מחמיא.
במקרה הזה המרכיבים וטעמיהם ממילא מעמיסים את הפה בכל טוב כך שאולי אפילו היה אפשר להגיש את זה בדף נייר.
אגב, זה מוגש ע"ג דף נייר, שזה טאץ' נורא נחמד.

יפות יפות שבא לבכות

ועכשיו לקטע העוד יותר טוב:
לא רק שהמנה הייתה נהדרת (הסכמה הדדית, ללא עוררין), מתוקה במידה ומתובלת במידה, עם בשר רך, מפורק מרוב בישול ועסיסי בנוסף לרוטב בו הוא שוהה... טוב נסחפתי.
הקטע הטוב הוא שהבחור בדלפק אמר לי שיש לו Pork belly, והציע לעשות סט עם בשר מעדן מחיה אחרת.
הלחמניות עם הבשר הלבן היו טובות לא פחות, בחתיכות גסות, רכות באזור השומן שנמס, קריספיות בחלקים שנצרבו ומלאות מיץ בכלליותן, עם נגיעה של מלח גס מתפצפץ, תענוג בפה.

סנדוויץ' חזיר הכי טוב בעיר

המלפפונים החמוצים אגב, שהיו אמורים להיות בתוך הלחמניות אבל מקסימתי ביקשה להוציאם לכל מקרה - הם היו מצויינים, בדיוק מה שהיה חסר בחמוצים שאוזכרו מקודם, עשויים בעדינות עם טעם מתקתק.
הארוחה הזו (שתי מנות של שתי לחמניות כל אחת + פעמיים תה + מלוא כוס העראק) עלתה כ100 ש"ח, הייתה משביעה ויותר מכך היא הייתה מענגת.
ברור לי שאחזור לנסות  את המנות האחרות שנראו מצויין ונטרפו ע"י שאר השוהים, אבל בעיקר ברור לי שמצאתי סוף סוף תחליף ראוי.