דונקי - Donkey

לפני כמה זמן קראתי תגובה באינטרנט שטענה שלא הייתה פה מסעדה מקסיקנית מעולם.
אני לא יודע עד כמה זה נכון.
המטבח המקסיקני המסורתי עדיין לא ממש הגיע לפה. כדי להחיות אותו בישראל צריך אמהות שמבשלות סירים, רועים שצולים חיות משק, טורטיות עצומות ולחות שמכינים בשיטות מסורתיות (לא מזמינים בחבילות מוכנות מראש) והמון תבלינים מקומיים.
מה שכן יש בישראל הוא הז'אנר המקסיקני כפי שהוא מיוצג בתרבות האמריקאית. תמיד היה פה קצת מזה, אפילו בעשרון האחרון ובתל אביב, תחשבו על המנות המקסיקניות של מייקס פלייס או מסעדת מקסיקנה (בוגרשוב \ בן יהודה), או אפילו רולים כאלה ואחרים שנמכרים במקומות כאלה ואחרים.
עכשיו נפתח משהו כמעט קרוב, עדיין על הסקאלה האמריקאית אבל עם טעמים עשירים יותר והפעם גם עם יד קולינרית טיפה יותר עדינה. דונקי.
מקום שבהחלט שווה לכם להכיר.

שלושה טאקוס, בשר מפורק, שעועית שחורה, צ'דר, רוטב כוסברה וסלסה חריפה לצד נאצ'וס

דונקי, יעני חמור, כמו בורו שהוא כמו בוריטו (חמוריקו!) הינו מוסד קולינרי חדש שנפתח ברחוב החשמונאים.
המקום מגיע עם רפרנסים לא רעים. פז רוטנברג (שף \ שותף באיטלקיה בשוק הפישפשים) נמצא מאחורי הדלפק רוב הזמן. בשותפות איתו תוכלו למצוא את אלון לוי (גם מהאיטלקיה אבל אולי ראיתם אותו גם במרגוזה).
רוטנברג הוא גם מקבל הפנים הרשמי, מחוייך, תזזיתי, ממהר להסביר לכולם על אופי המקום ולתת בריף על המנות הקיימות.
התשוקה הנשפכך ממנו מפעפעת גם בביקורים לייליים, כיאה לאדם שרוצה שהעסק שלו יצליח וכידוע הצלחה מבוססת על לקוחות חוזרים יותר מאשר על הייפ (עדיף לקוחות שיחזרו מאשר גל מבקרים שלא ישובו לעולם).
ועכשיו שוב תמונה ואחריה דיבורים על אוכל.

סיבי בשר מפורק מעל שעועית שחורה, עם צ'דר, סלסה ורוטב כוסברה

טוב, אז בואו נדבר על אוכל.
אם יש משהו שחסר כרגע בנוף התל אביבי הרי זה הוא בשר מפורק.
בשר מפורק וכריכים. זה לא שאין, יש ובזמן האחרון יש אפילו יותר, אבל לא מספיק. זה לא שצומחות כאן כריכיות איכותיות באותה מהירות שאנשים פותחים מסעדות שף, פלאפליות, חומוסיות וכו'.
הכריך שהוא מצד אחד שיא הפשטות ומצד שני מקום לחידושים ורכיבים אינסופיים - אותו מארז פלאי שאפשר לדחוף לתוכו כמעט כל דבר, הוא לא מקבל את היחס הראוי במטבח הישראלי.
על התלונה הראשונה, זו עם הבשר המפורק - עליה דונקי דווקא עונים בקלות, יש להם בקר מפורק, שייטל חזיר מפורק, עוף מפורק (וגם בקר טחון).
מישהו טורח בשבילכם, הבשרים המפורקים מבושלים, עוברים פירוק ומוגשים בצורתם הסיבית והעסיסית.
רק בשביל זה שווה לבוא.

בוריטו עם גבינה מומסת, בשר, אורז עם כוסברה וליים, שעושית שחורה והרבה רוטב חריף

טוב, בואו נתחיל במלאכת ההרכבה:

• יש בוריטו (טורטיה גדולה ועמוסה)
• יש טאקו - כרגע רק טאקו רך, הפריך לא בבית כרגע
• ישנה קאסאדייה - טוסט על בסיס טורטיה
• יש גם קערה בה אפשר להרכיב את כל המנות כמו סלט 

יש גם כמה תוספות, אבל זו לא הנקודה כאן. כאמור יש בקר, חזיר, עוף ובקר טחון. לצמחונים יש גם תערובת בצלים ופלפלים בתור מילוי עיקרי. שני סוגי אורז, שעועית שחורה סלטים וממרחים (רובם עמוסי בצל - היזהרו) ושלושה סוגי סלסה, הראשונה מבוססת כוסברה, השנייה פיקנטית והשלישית חריפה.
כנהוג יש גם גבינה מגוררת אותה אפשר לזרוק על הכל.

שלושה טאקוס מדהימים עם תה קר של אריזונה

גם מקרר המשקאות ראוי לאזכור.
היות ושואפים לאמריקה - נורא מעודד למצוא ד"ר פפר ומספר טעמים של תה קר אריזונה. ישנם משקאות "רגילים", בירות ומספר מיצים מעניינים.
מקרר המשקאות נמצא מתחת לקופה ככה שזה זמן טוב לדון במחירים. המנות העיקריות יעלו לכם בטווח ה38-34, בתוספת שתיה ותוספת חמה \ פריכה אתם יכולים בקלות להגיע לחמישים עד שישים שקלים לארוחה.
האם זה מחיר שאתם יכולים לספוג מדי ארוחת צהריים? האם זה מחיר שהייתם מוכנים לשלם בעבור כריך?
זו כבר שאלה שעליה לחשוב בעצמכם, לבד, בבית.

מנת הטאקוס השווה בעיר, לא שיש הרבה, רק מלהסתכל על התמונה אני כבר זומם ללכת לשם לארוחת ערב

וכעת לסיכום בן שני חלקים:

חלק א - תלונות כלליות על בשרים
כמו שכבר ציינתי, אנשים בישראל מתעצלים כשזה מגיע לבישול ארוך ופירוק של בשר. הרבה יותר קל לטחון וכידוע בשר טחון גם מתבשל מהר יותר. מה גם שבשר טחון הרבה יותר קשה לזהות.
בשר מפורק - על אף הפופולריות שלו בארה"ב היה זר תקופה ארוכה. בתל אביב היו אלה שיגי דיגי זצ"ל שהכניסו לתודעה כריכי שפונדרה ברוטב תמרהינדי לצד המבורגרים ולחמניות עם שניצל. בחוכמתם היו גם מכינים רטבים נוספים ומיוחדים, השם ינקום דמם.
כיום אפשר למצוא כריכי בקר מפורק מצויינים בדה באן, קפה 48, ואפילו בפליישמן דלי, ובעוד מספר מקומות שאליהם טרם יצא לי להגיע. עם זאת, הפשטות והעושר עדיין לא הגיעו לכל מקום, וחבל.
ואיך זה מתחבר לנקודה? הטורטיה היא אמנם אחלה כלי קיבול, אבל רכותו ועסיסיותו של הבשר המפורק פשוט נוזלת מתוך יריעת הבצק הדקיקה, במקום להיספח ולהעשיר את החיים של הסועד.
אני לא מזלזל במנות המצויינות, אבל יש מקום גם לטורטה, סנדוויץ' מהמטבח המקסיקני שנראה בדיוק כמו מה שאני מתאר. הולך נהדר עם כל הרכיבים הקיימים. מן המקום אגב נמסר בתגובה שהם נגד הקונספט.

חלק ב - עתידות
דונקי ממוקמים בפינה בולטת, ועם זאת לא בולטת מספיק.
אם אתם לא יודעים מה לחפש - יש סיכוי שתפספסו.
הם נמצאים ברחוב שהוא סואן ביום וכמעט נטוש אחרי שעות העבודה.
הם מגניבים, עכשויים, טעימים, לא יקרים מעבר לפרופורציה ועם זאת הם לא מפוצצים, אין תור, אין הייפ.
מקומות אחרים שהיו בדיוק באותו חלל נסגרו. הייתה שם מסעדה אסייתית כשרה (שתמיד הייתה מפוצצת בצהריים) שנעלמה לה. במקומה הופיע סניף של סאבווי שעמד בודד ואז נעלם.
אני מאחל לדונקי שלא יפלו לג'ינקס ששורר שם. עם השקעה בסיסית ביחסי ציבור אפשר למנף את המקום יותר.
אני אישית כבר הבאתי לשם לא מעט חברים שיצאו מרוצים מאוד ואף הבטיחו שיחזרו, יש פוטנציאל ורובו גם ממומש.

ועכשיו סיכום אמיתי: יש תמורה למחיר, יש אוכל מצויין, שירות טוב, האוכל נאמן לז'אנר והמקום פתוח בשעות נוחות.
חסרים לי בעיקר בייקון, לחמניה ורוטב ברבקיו. הייתי גם מעלים חלק מהבצל, אבל מצד שני אני גם בעד להכחיד כל הבצל ביקום.
במילים אחרות - מומלץ בטירוף, לכו כבר עכשיו.

פויקה חם

הביקור במסעדת פויקה היפואית מתחיל בשלילה ומשם רק הולך ומשתפר. אמנם מרבית התלונות הן נסיבתיות - יש שיאמרו שאי אפשר לצפות מלקוח להבין שזה רק יום רע שלא מצביע על ימים אחרים. הרי לקוחות לא מגיעים יום אחרי יום למקום כדי לבחון אם הוא השתפר, במיוחד אם הפעם הראשונה היא לא חיובית ובכלליות אם המקום מרוחק ולרוב עמוס.
בראי הזמן, הביקור אמנם לא היה הדבר הכי נורא שחוויתי בחיים, אבל ברגע האמת היה קשה מאוד.

מרגריטה אנמית

זהו למעשה ביקורי השני בפויקה. הפעם הראשונה הייתה יחד עם הבולס, היו אלה ימי חורף עדינים בעבר הלא מאוד רחוק. המקום התגלה כסביר פלוס פלוס, מה שהפריע לי הייתה בעיקר העובדה שהיה קשה מאוד להכנס, בטח שלא בספונטניות (ניסינו לא פעם). התהליך היה יותר מורכב מקביעת תור למומחה בקופת חולים.

חציל ויקטוריה

הביקור המדובר גם כלל הזמנה מבעוד מועד, לסתם שבת בצהריים. בסופו של דבר הובטח לנו מקום על הבר, אבל זורזנו להגיע מכיוון שבשבת ישנו פרק זמן בו סוגרים את המטבח עד הערב.
כשהגענו אכן ישבנו על הבר, לבד, למרות שהיו מספר מקומות פנויים אבל הם לכאורה הוזמנו ע"י אנשים יותר מחושבים מאיתנו. במשך השהות שלנו הגיעו אנשים נוספים לשבת על הבר, רובם נופפו על עצמם בתפריטים ונעו באי נעימות.

לחם ביתי המוגש עם מטבל חציל וחמאה

אלה היו צהריים חמים של לפני חודש, כשהקיץ בשיאו. למרות שחנינו במרחק של דקת הליכה - הגענו לחים ונוטפים.
לצערנו החלל היה חם כמו הרחוב, ולמרות שישבנו מתחת לפתח המזגן ואף הבטיחו לנו שהוא בעוצמת הקירור המירבית - לא באה הישועה.
פתחנו בלימונדה סתמית ומרגריטה שנעשתה ברשלנות ובצורה שלא משאירה טעם של עוד.

נתח שייטל מיושן דפוק וכבוש בוויסקי סאוור וגבינה כחולה

למנות ראשונות הזמנו קרפצ'יו שייטל מצויין שהגיע עם פיסות גבינה כחולה שהעשירה את המנה באופן קסום, לצד הקרפצ'יו הזמנו חציל קלוי ואת לחם הבית (שהגיע עם מטבל חצילים וכלי של שמן ובלסמי).
אם אסדר את הדברים בכיוון הארוחה המשתפר - החציל היה קטן ולא עשוי היטב. נטען כי הוא מעושן וגם קלוי על הפלנצ'ה. הוא הגיע במחבת רותחת ומעשנת שממנה ניתזו עלינו נוזלים חמים ממצע של שמן על סף בערה.
הלחם היה טרי וטעים מאוד, ממרח החציל שהגיע עמו היה עדיף על מנת החציל.
והכוכב האמיתי של המנות הראשונות, הקרפצ'יו, הוא הציל לחלוטין את השלב הזה של הארוחה.
לצערי עדיין היה לנו חם, ופעולת האכילה רק החמירה זאת.

סטייק דרום אפריקאי קלאסי, פירה בטטה מעושנת וצ'אטני פלפל

בשלב של העיקריות הכל רק הלך והשתפר.
אני הזמנתי ראמפ סטייק עם פירה בטטה מעושנת, באמת תענוג בכל ביס.
האישה הזמינה פוייקה ציידים. - תבשיל קדירה מצויין המגיע בפוייקה ממנו מעבירים לצלחת, היה שם מספיק בשביל לחלוק. זו הייתה מנה שהמלצתי לה עליה באופן אישי מכיוון שהיא אוהבת תבשילי בקר רכים ומלאי טעם. הפעם הנוכחות של התיבול פחות מורגשת מבעבר אך למרות הטעם העדין מדי זו עדיין הייתה מנה מוצלחת.

בשלב הזה אנחנו מתחילים לפתח אגלי זיעה כבדים השמורים לאנשים שאוכלים בשר חם בחלל לוהט בסוף הקיץ.
מכיוון שאני מאמין בכנות מוחלטת ואינני חושש לספר תיאורים לא נעימים לא אתבייש לספר שהלכתי לפחות פעמיים לשירותים כדי להתנגב ואפילו פעם אחת כדי לרחוץ פנים במים קרים כי המצב היה לא נעים בעליל.
לא צילמתי את פויקה הציידים כי בשלב הזה כבר לא יכולתי לחשוב על כלום מלבד אוכל וזיעה.

חשבון פשוט לאנשים פשוטים

בעת התשלום השארתי את הארנק שלי לבת הזוג וברחתי החוצה. זה הגיע לרמה חדשה של אי נעימות, למרות האוכל שהיה מצויין בסוף הארוחה ובעיקר בגלל שכבר לא היה לי כח לסבל המתמשך.
בחוץ הופתעתי לגלות שלמרות שהקיץ בשיאו - הרבה יותר נעים מאשר בתוך המסעדה.

שורת הסיכום הקולינרית היא שבסופו של דבר רציתי עוד מהאוכל שלהם. למחרת כבר תהיתי אם שווה לי ללכת אליהם רק כדי לקחת טייק אוואי.
מבחינה שירותית וחווייתית, ייתכן ובאמת שווה יותר לקחת טייק אוואי ולאכול בסביבה אחרת מאשר להמתין עד שיתפנה מקום כלשהו ואז לקוות לטוב.

מסעדת לימוזין

2 עובדות שחשוב שתדעו כבר בשלב מוקדם זה :
1. אני גר כיום במרכז, אך במקור מהצפון
2. אני מאוד אוהב בשר

המרכז כמובן עשיר יותר במסעדות בכלל, ובמסעדות בשר בפרט, אך אין זה אומר שאין בצפון פנינות קולינריות.
אחת בולטת היא מסעדת לימוזין ברמת ישי (ולפני שתשאלו רמת מה? אפנה אתכם לGPS הקרוב)
מיקום המסעדה לא מבטיח - הוא נמצא בסוג של מרכז מסחרי, ובאמת לא היו לי ציפיות גבוהות כשהגעתי לשם.
יש למסעדה את הרפרטואר הקבוע של האנטריקוט\סינטה\שייטל וכמו כן "נתחים מיוחדים משולבים" כמו נתח במשקל 1.2 שמאפשר לאכול באופן אותנטי מספר סוגי בשר "במכה", והמחיר שלהם גם יותר זול מלהזמין את הבשרים בנפרד.
הזמנו מכל המתואר למעלה ועוד ואני חייב להודות - המסעדה היא אחת הטובות בארץ בתחומה, ויש הרבה מסעדות במרכז שיכולות ללמוד ממנה - הנתח הבולט היה השייטל שהיה נימוח כחמאה, למרות שגם שאר הנתחים לא אכזבו.
הדבר היחיד שהכביד על הבשר הטוב בביקור היה השירות.
איני יודע אם זו תופעה קבועה במקום או סתם יום מבולבל אבל מה שקרה שם הלך בערך כך:
אנחנו : "יש נתחים מיוחדים?"
מלצרית : "כן יש לנו היום נתח מיוחד של 1.2 ק"ג שעולה 1.5X שקל, ונתח מיוחד של 600 גרם שעולה X שקל."
אנחנו : "תביאי לנו נתח של 1.2 וגם %#$%#$^%^#$$"
לאחר מספר דקות :
מלצרית ' : "אני מצטערת, חלה טעות, לא נשארו יותר נתחים מיוחדים"
אנחנו באכזבה: "אבל באנו בשביל הנתחים המיוחדים"
מלצרית א' : "רק שניה, אני אבדוק אם בכל זאת נשאר משהו"
כעבור מספר דקות :
מלצרית ב' : "חדשות טובות, לא נשארו אמנם נתחים מיוחדים של 1.2 ק"ג אבל יש 2 נתחים פנויים של 600 גרם"
אנחנו : "טוב תביאי"

כמובן שכישראלים מצויים צצה לנו המחשבה שעושים עלינו קומבינה, ושומרים את הנתחים היותר זולים ללקוחות הקבועים, למרות שכאמור יכול להיות שסתם מדובר בבלבול - במקרה הזה העדפנו לתת להם להנות מחמת הספק ונהנינו בעצמנו מנתחי קציצות בתוך מאפים שהוגשו לנו כפיצוי (הופתעתי לטובה)

בסך הכל חויית האכילה שם לא זולה בכלל - יצאנו בקרוב ל150 שקל לאדם, אבל היא שווה למי שמוכן להשקיע בבשר טוב באמת.