ארוחת ערב תמימה הופכת למסיבה בתוך הפה.
יציאה מהבית בעקבות רעב בבטן שגורמת למחשבות עמוקות על נושא המזון והחיים בכלל.
על כל אלה ועוד תוכלו לקרוא בפוסט הבא.
בתפריט: מגדל קורנביף, המבורגר צמחוני, צ'יפס ועוד.
בנוסף לתיאורי המזון הפעם יהיו גם תיאורים על דברים שבלב, עד כמה שאפשר מבלי להתחיל לשעמם.
ראשית אתחיל במה שקרוב אליי, מגדל קורנביף, ערימה של פיסות קורנביף חמות בלחמנית המבורגר, המגיעה עם פיסות עגבניה, חסה ובצל שכמובן ביקשתי להסיר.
התפריט מבטיח פרוסות דקות אך הן מגיעות עבות יחסית. לא שיש בזה משהו רע. הבשר היה טעים, עשוי היטב, עסיסי בחלקו וקריספי באזורים אחרים, מתובל בצורה מושלמת.
המנה מגיעה עם צלוחית של חרדל דיז'ון, בנוסף לכל רטבי הבית (דווקא מוצלחים מאוד).
הכריך היה כ"כ מוצלח שלא היו לי נקיפות מצפון על שאכלתי בשר, נושא שאחזור אליו מאוחר יותר.
הצ'יפס של בלאק לא רע גם הוא.
החלק הכי רע בו הוא חתיכות קטנות רבות שמגיעות מעט שרופות.
מלבד זאת, צורת ההגשה של הצ'יפס נאה מאוד, הצ'יפס עצמו גם טעים וגם מגיע בטמפרטורה שאפשר להכניס לפה ללא היסוס. תוספת מנצחת.
אמנם לא טעמתי את ההמבורגר הצמחוני (המכונה בריג'יט בארדו) אך מעברו השני של השולחן נשמעו מחמאות.
כאן גם אפשר להתחיל לשלב את התלונות.
ההמבורגר אשר הגיע עם פטריות מוקפצות בבצל מטוגן לצד בצל אדום חתוך לטבעות עדינות גרם לסלידה קלה אפילו אצל חובבת הבצל שהזמינה אותו. היא נאלצה לגרד המון בצלים בזמן שאני ישבתי עם מפית על הפנים והתקשיתי לנשום.
נשמע מוגזם אבל תארו לעצמכם שבחלל הפתוח והמאוורר של עזריאלי היה קשה לחיות לכמה רגעים מרוב בצל.
בצל אדום נרשם גם בתוך הכריך שלי, אפילו שביקשתי להסיר אותו.
הצוות היה אדיב מספיק בשביל להתנצל ולהציע לבד להוציא כריך חדש - עם כמויות בצל כאלה אי אפשר פשוט להסיר, הטעם והריח נדבקים.
תלונה אחרונה: רצינו חצילים בגריל עם טחינה תפוזים, לצערנו לא היו. באמת שרצינו חצילים.
הייתי מוכן אפילו ללכת לסופר מרקט שבקומת הקרקע כדי להביא להם חצילים שיצלו לי אותם.
ועכשיו לחלק ששמרתי לסוף, עניין הבשר.
הזכרתי זאת לא פעם בעבר; אני מנסה לשנות את הרגלי התזונה שלי.
זה מתחיל בכמויות מזון קטנות יותר, אוכל בריא יותר, הימנעות ממוצרי חלב, התעמקות במוצרים מהצומח, יותר ירקות, קטניות, פירות, אפילו שתייה בריאה יותר, זה דווקא החלק הקל.
זה לא קל.
החלק של הבשר דווקא פחות מסובך, פשוט לא אוכלים אותו.
בשלב מסויים בשר מתחיל להראות פחות טעים, פחות מושך, יש סלידה מסויימת.
לפעמים דווקא ההיפך, פתאום מתחשק שווארמה. לפעמים אפילו הולך ואוכל את אותה שווארמה.
הנקודה היא דווקא אחרת.
בשר הוא לא סתם מצרך שצומח על העץ. זה לא פרי, זה לא מהגינה.
פעם היו לו עיניים, לשון, רגל, הוא נשם והסתובב ועשה קולות. ברגע שהמידע הזה נספג, כשהוא מחלחל באמת - בשר מאבד מהטעם שלו. קשה יותר להסתכל עליו כשהוא שוכב שם, עסיסי, נצלה, מרכזה של ארוחה.
אם פעם הייתי הולך בשמחה לארוחות "אכול כפי יכולתך" במסעדות בשר - כיום זה פחות מגרה.
גם כי אין צורך לאכול עד גועל, גם כי הבשר מכביד טיפה, בעיקר כי זה לא שווה את זה, האשמה, המצפון, יש הרגשה לא נעימה, לא כי לא נעים לי מהחברים הצמחוניים או הטבעוניים, זה משהו שקורה בפנים. משהו נורא מיוחד.
יש חשבון פנימי שאני עושה.
האם האוכל הזה, הסטייק, הסנדוויץ', חתיכת הפסטרמה, האם הם שווים את התהליך.
האם הם שווים מוות של חיה, בזבוז של כסף וחלל בבטן, את הגועל הכרוך בתעשיית הבשר וכו'.
יש דברים שפשוט לא שווים את זה.
יש ארוחות סתמיות לחלוטין שהן בזבוז מיותר של כל הנ"ל.
אתה מכניס לפה בשר ואפילו לא נהנה, בקטע פונקציונלי, הרי לא חסרות ארוחות לא טעימות, לא חסרות ארוחות שיושבות לא טוב בבטן. על הארוחות האלה אפשר לוותר.
זה לא ויתור כואב.
ועכשיו חזרה לבלאק:
אני לא הרגשתי רע על שאכלתי את הכריך. הוא היה טעים, הוא היה ממש טעים, הוא היה ממש ממש ממש טעים.
זו הייתה ארוחה טעימה, משביעה מאוד.
היא עלתה מעט מעל 120ש"ח לשתי מנות עיקריות, פעמיים צ'יפס ופעמיים קולה זירו.
אין פה אנשים רעים בסיפור, אין דרמה. רק זוג אנשים שיוצאים לארוחת ערב וחושבים אם שווה להם לאכול בשר כשאפשר לאכול משהו אחר.
אחד מהאנשים נשבר, זה הייתי אני, היה לי טעים מאוד.
