פלאפל דרור | נחלת בינימין 48, פינת אחד העם

התמונות בפוסט הזה די מדברות בעד עצמן.
באמת שאין מה לספר כי המחירון מציג באופן מרהיב את עניין המחירים, התמונות מספקות את ההיצע, את ההכנה ואת המוצר המוגמר, שזה בערך כל מה שיש להראות בפלאפליה.
נשאר רק העניין הקטן של הטעם.

הדבר הראשון שרואים הוא הצניעות.
אין יותר מדי משום דבר, אבל מצד שני יש אחלה תמורה למחיר, בזמן שפלאפלים אחרים באותה פינת רחוב לוקחים פי שלוש על אותה מנה, פחות או יותר.
פחות מה? ובכן, כאן יש פחות סלטים, פחות תוספות, פחות רטבים, כל הדברים שיכולים לשפר פלאפל בינוני וכשהם טובים יכולים אפילו להחמיא לפלאפל הכי טוב שיש.

מזל שצילמתי הרבה תמונות, שלא תצטרכו לסמוך עליי.
התמונה הכי חשובה לדעתי היא זו שמראה שהפלאפל צהוב מבפנים ומבחוץ.
אני לא יודע איך אתם, אבל אני אוהב את הפלאפל שלי חום מבחוץ (רצוי עם נגיעות של שומשום) וירוק מבפנים.
אבל זה אני, כל אחד והשטויות שלו.

בכל מקרה, תראו את התמונות, יש הרבה, אפילו יש אחת טיפה מטושטשת.
בתאבון!

פלאפל דרור - המחירון

פלאפל דרור - אחד לפלאפל, אחד לחמוצים ואחד לסלט, וזהו.

פלאפל דרור, היחיד עם הצהוב.

עמדת הפינוקים של פלאפל דרור

בתמונה ניתן לראות אדם מתפנק.

מעניין לעניין, בסופו של דבר המנה מספקת, במיוחד לאור התמחור שהוא כמובן העניין פה.
מי שלא רוצה פלאפל זול יכול לאכול במקומות נוספים שיש בנחלת בנימין, חלקם ניתן לראות מהחלון של פלאפל דרור.
בשביל שישה שקלים זה לא רע בכלל, אחלה דרך לחסוך.

אלגמוס, אחרון לבנתיים

לקינוח בסדרת האלגמוס הארוכה הזו, המנה הקלאסית אותה אני אוכל לפחות פעמיים בשבוע.
לאפה, עם טחינה, סלט, צ'יפס, חצילים קלויים בתחמיץ אסייתי, נגיעה של עמבה וקצת חמוצים בצד.
כנראה המנה הכי משתלמת באזור בעלות כוללת של 15 ש"ח.

זה לא שיק, זו לא קלאסה, זה בטוח לא דיאטטי, אבל משביע בטירוף, מחזיק עד הערב ובעיקר טעים ברמות.

ענק הפלאפל | המסגר 73, תל אביב

יש שיגידו שפלאפל הוא המאכל הלאומי, יש שיגידו שהוא הלהיט הטבעוני, יש כאלה שיתלוננו שזה משמין ויש כאלה שיטענו דברים אחרים לחלוטין.
עם כל האמור לעיל, קשה שלא לאהוב פלאפל.
מה יותר טוב מפלאפל? הרבה דברים, אבל התשובה האמיתית היא פלאפל במחיר משתלם, זה אפילו יותר טוב.

ענק הפלאפל ברחוב המסגר נפתחו לפני פרק זמן כזה או אחר בפינה בה המון דברים באו והלכו.
הם באו ושמו שלט שמצהיר כי רוב הדברים במקום עולים עשרה שקלים בלבד.
הבטחה לא רעה.
במקרה הרע ביזבזת עשרה שקלים בלבד, במקרה הטוב גילית פנינה בלב ים.

הפלאפל של ענק הפלאפל מקיים ומבטיח.
אכן המנה עולה עשרה שקלים (וגם הסביח, החביתה, נקניקיות ועוד), והיא אפילו טעימה בטירוף, את הפלאפל מכינים בכמויות קטנות כדי שיהיה חם וטרי ולקראת סוף היום דברים מתחילים להגמר - סימן שמדי בוקר הכל טרי.
יותר מזה, הסלטים החופשיים טריים וטעימים, השירות אדיב ומחוייך והפיתות מגיעות מהתנור של פלאפל ג'ינה, שזה סימן ידוע לפיתות מצויינות.

החיסרון היחיד היה הצ'יפס שהיה לא משהו, אבל אפשר להסתדר גם בלעדיו.
מדובר במנה ששווה לדגום אם רעבים בסביבה, שווה ללכת בשבילה כמה דקות ובמיוחד אם רוצים לחסוך כמה שקלים.
בסביבת רחוב המסגר לא חסר פלאפל, אבל עכשיו יש עוד אחד טוב.
זה גורמה אבל אלו בסה"כ עשרה שקלים, תמורת אחד המאכלים הלאומיים של ישראל.

הפלאפל של דוד - גריל ישראלי | כשבעל הבית אוהב לפנק

זה פוסט קצר אך משמעותי.

כשאני יוצא לאכול צהריים - חשוב לי שהאוכל יהיה טעים, יגישו לי אותו מהר, הוא יהיה מתומחר בסכום הגיוני ושהשירות לא יגרום לי לסבל מיותר.

בפלאפל של דוד (שדרות יהודית 13, תל אביב  - כשר) יש את כל הדברים האלה, מה שגורם לי ללכת אליהם במיוחד, לפעמים אפילו להזיע קצת תוך כדי.
אבל יש להם אפילו משהו טוב יותר, יש להם את אלמנט הפינוק, מלווה בצחוקים מהלב שזה עוד משהו שרק מוסיף.

אני יודע שזה עושה רושם של פרסומת, אבל אף אחד לא שילם לי כדי שאכתוב את המילים האלה.
מה שהם כן עשו זה לשמור על רמה טובה של אוכל, מחירים שפויים, חיבה ללקוח ושירות עם חיוך.
עם החיבור של כל הנ"ל - לא רק אני מהלל את שמם בתור מקום ששווה ללכת בשבילו כמה דקות טובות.

לגבי האוכל:
תראו את התמונה למעלה, יש בה בגט טרי, עם שניצל שהכינו בדיוק כמו שביקשתי (ביקשתי שרוף והראו לי אותו כל כמה זמן בשביל לוודא שזה טוב). הסלטים והחמוצים החופשיים (כיד המלך), גם טריים וגם טעימים.
אני לא מאמין אפילו כמה פעמים יצא לי לכתוב עליהם תשבוחות (תוכלו לראות למטה, אני אכין רשימה).
בכל מקרה, בגט טרי, שניצל קריספי, סלט שבדיוק הכינו, טחינה, עמבה, כרוב לבן, באמת שיש שם כל טוב.
הבגט מפוצץ עד אפס מקום עוד לפני שאתה נזכר שאתה רוצה צ'יפס.
ואז אתה אומר "איזה באסה לא נשאר מקום לצ'יפס, ואתה מקבל שק של צ'יפס לקחת ,עם כמה פלאפלים בפנים בשביל הפינוק.

צ'יפס ופלאפל פינוק חינם

בתמונה למעלה: צ'יס מתנה כי אוהבים לפנק.
וזה לא רק הפינוקים, זה הבדיחות כשממתינים או מזמינים, העובדה שיש לכולם או שמות חיבה או שאשכרה מכירים אנשים לפי השם שלהם ויודעים מה הם רוצים.
זה מקום שכיף לבוא אליו.
המקום גם עובר שיפוצים וחידושים. בכמה שנים האחרונות הם הפכו מהפלאפל של דוד (בתוך פתח בקיר) לפינה של דוד, לפלאפל של דוד גריל ישראלי עם שלל שינויים בתפריט (שווארמה, שיפודים, גריל בשרים, סלטים מרעננים משתנים מדי יום) אתמול אפילו הם הגישו לימונים כבושים, תמיד יש משהו חדש וטעים.

אבל למה לדבר, פשוט תבואו לטעום.
ואם אתם לא יכולים, קחו תקראו עוד:
הפלאפל של דוד בתמונות שיפילו אותכם מהרגליים
הפלאפל של דוד כשר לפסח
מלא תמונות של שניצל בבגט
בלי תמונות אבל עם תשבוחות

אחד קצר: הפלאפל של דוד

לפעמים ארוחת צהריים היא רק ארוחת צהריים, אבל יש מקרים כאלה של ארוחה פשוטה שחייבים לצלם.

למראית עין בסך הכל עוד מנת פלאפל מהפלאפל של דוד, אבל איזו מנה, עזבו את הטעם המשגע, תראו את היופי!

כדורי פלאפל, סלט, חצילים מטוגנים, כרוב לבן, טחינה, עמבה וסלסה עדינה.

עם צלוחית של צ'יפס וצלוחית של חמוצים קראנצ'יים - ללקק את האצבעות.

באמת, מנה כזאת קשה לאכול מרוב שהיא יפה.

תראו אותה, דוגמנית!

פיתה פלאפל עם חצילים מטוגנים, סלט, טחינה, עמבה, כרוב, סלסה, חמוצים, צ'יפס.

הפלאפל של דוד (זה שבשדרות יהודית) הוא אחד המקומות האלה שאפשר להמליץ עליו לאחרים בעיניים עצומות.

כתבתי עליהם כבר אינספור פעמים (אני הצלחתי למצוא בבלוג חמישה איזכורים, אולי תמצאו יותר), והם אף פעם לא איכזבו. תמיד טעים, תמיד במחיר סביר, יחס טוב, אנשים עוד יותר טובים.

אם נגיד אתם עובדים באזור עזריאלי אז שווה לכם ללכת לבדוק, אבל קחו בחשבון שיש המון אנשים שלפעמים משתגעים ונעמדים בתור עצום. המקום קטן ומדי פעם נוצר עומס לא הגיוני.

העומס אגב הוא סימן טוב, זה אומר שכולם רוצים לאכול שם.

יאללה לכו תאכלו משהו, אבל אם בא לכם תמשיכו לקרוא עוד בבלוג, אני לא יהיה זה שיגיד לכם לא.

שבוע טוב!

נ.ב.

אזכורים קודמים לפלאפל של דוד:

• הפעם ההיא שהפלאפל של דוד מכרו טורטיות לפסח
• בגט עם שניצל
• שיפוצים בפלאפל של דוד
• שווארמה בפלאפל של דוד
• תמונה אחת מהפלאפל ואז סיפורים אחרים לגמרי

יאללה, שיהיה בתאבון.

שניצל שונצינו

גם ארוחת צהריים זריזה עם הבולס יכולה להפוך לפוסט חביב על מקום מלא פוטנציאל.
המיקום - שונצינו פינת יצחק שדה, מקום שתמיד היה מסעדת פועלים אך מדי פעם שינה שמות. למעשה כבר סיפרתי לכם עליו בפוסט שנקרא "המקום עם האוכל" אך הפעם אפשר להסתמך גם על שילוט חדש שמספר בגאווה שלמקום קוראים "שניצל שונצינו".
אם אתם בסביבה, עדיין אפשר לזהות את המקום ע"י השילוט האדום שחלקו נראה בתמונה כאן למטה, אמנם כבר אין פול גזעי, אבל אוכל טעים ויחסית זול יש בשפע.

בגט, חזה עוף, טחינה, חריף ירוק, סלט טרי, מחוץ לתמונה יש גם פחית של שוופס תות.

הפעם בחרתי לאכול חזה עוף בבגט, הבולס העתיק ממני (למרות שהעמיס בסלטים שלא הייתי אוכל בחיים).
אני שמרתי על פשטות עם טחינה, חריף ירוק וסלט.
בצד לקחתי צ'יפס וחצילים מטוגנים בבלילה, אחת הסיבות שהמקום הזה קוסם לי שוב ושוב היא העובדה שהצ'יפס והחצילים מוגשים "חופשי", ואפשר לקום ולקחת שוב ושוב, תוך שהמלאי הוא חם ומתרענן כל כמה דקות.
החריף אגב הוא לא מהסוג ההורג אלא מהסוג המוסיף, זה שמשדרג את המנה בטעם מדהים ולא סתם שורף בפה.

צ'יפס, חצילים, קצת קטשופ היינז, החיים הטובים.

מקום לישיבה יש רק על הרחבה המוגבהת בחוץ, אמנם היה יום חם את הגגון ופינת הרחובות המצטלבים סיפקו את הטמפרטורה המתאימה. ישבנו, אכלנו, דיברנו על עניינים ולקחנו תוספות של מוות מזורז בשמן עמוק, כמה לא בריא - ככה טעים.
כמו שתראו בתמונה למטה, המחירים לא רעים בכלל בתמורה להיצע, ואם תברחו לא לבוא - יש להם מספיק לקוחות ממילא :)
בנימה מחויכת ועל בטן מלאה, זה זמן טוב לסיים את הפוסט.

מחירון \ תפריט שניצל שונצינו, שווה לבוא לטעום.

המסע בעקבות הכריך וסוף השבוע הארוך

בסוף השבוע הקודם יצאתי למסע חסר מעצורים.
הכל החל ב28.6.2012, ערב הלילה הלבן. את סיפורי הקשה אגולל בפניכם דרך נקודות מפתח בקולינריה המקומית.
שימו לב ששילבתי לינקים במקומות שהיו עליהם סיקורים קודמים - סתם אם תרצו להתרשם.

• דבוש: בצהרי יום חמישי ידידתי מהעבודה התקשרה ושאלה אם אני רוצה שהיא תביא לי מנה מדבוש. להצעות כאלה לא מסרבים ולכן לא סירבתי. לא הייתה לי שום דרך לדעת שיקח לה שעה וחצי לחזור למשרד, והשווארמה תהיה יחסית קרירה. למזלי היה יום קיץ חם כך שטמפ' הסביבה לא ציננה את הלאפה יותר מדי. כמובן שהתלוננתי בכל זאת, אבל אכלתי ונהניתי מכל ביס. דבוש יודעים מה הם עושים וכך נעלמה לה לאפה עם צ'יפס, סלט, טחינה ועמבה. (קרליבך 1)

זה די קשה לצלם לאפה שווארמה בקטע מוצלח

• המעורב: בערב יום חמישי הלכנו לראות חבר שהופיע ברחוב רוטשילד. החבר אוהב צדק חברתי וגם אנחנו, אבל אהבתו לצדק לא הפריעה לו לפרוט על מיתרי האהבה ביחד עם זמרת מוכשרת. מה שכן הפריע לו היו מוחים שמצאו לנכון לריב איתו כאילו הוא החבר הכי טוב של חולדאי. לאחר סיבובים, זיעה וביקור בכמה מסיבות - הגענו למעורב. למרות שכבר היה לילה - השווארמה עדיין ישבה לי היטב בבטן אז לא הזמנתי אוכל. במקום זה שתיתי מיץ גת. המעורב כשמו מתהדר במנות חלקי פנים שאני לא נמנה על חובביהן. החבר עם הגיטרה לקח מנה צמחונית בהתאם לצמחוניותו (כריך קציצת קמח חומוס גביה וירקות), בת הזוג לקחה מנת בשר טחון בפיתה שמכינים אותה על האש בעוד הבשר נצלה דרך הפיתה. המשכתי לשתות מיץ גת והפעם לצידו ערק. אחרי שראיתי את כולם אוכלים הזמנתי צ'יפס עליו העמסתי חרדל, קטשופ ועמבה. אומרים שגת מוריד את התאבון ועושה אותך ערני - בשלב הזה לא האמנתי עדיין לאף מילה. (אלנבי 97)

• רובן: הגענו אחרי שלוש וחצי (AM) בדרך הביתה. למעשה חלפנו על פניהם אבל אז הבנתי שבטח אגיע הביתה ואצטער אז חזרנו ואספנו לי כריך. חולקו שוטים קטנטנים של ערק כדי לחגוג את הלילה הלבן ואת יום ההולדת השלישי של רובן. את הכריך לקחתי הביתה. הלילה עדיין לא נגמר. את הכריך הכנסתי לפה לראשונה לקראת חמש. הסתבר שבאמת יש לתאבון שלי קטע מוזר, הוא בא מדי פעם, לקחתי ביס וישר אחריו הוא נעלם, ואז הופיע שוב ואז שוב נעלם. הכריך היה נהדר אגב. אחרי שש הצלחתי להכנס למיטה והתעוררתי בקפיצות של חצי שעה ושעה, ערני לחלוטין, בכל פעם פשוט מתיישב במיטה כאילו לא אשן עוד לעולם. (יהודה הלוי 112, פינת קרליבך)

• דה באן: שישי, עשר בבוקר, אני כבר מדבר עם הבולס על ללכת לאכול משהו. הערנות המטורפת גרמה לי להשתוקק לפעילות חריגה. הוחלט על סיבוב בעקבות כריכיות, כידוע סנדוויצ'ים אפשר לאכול ברצף כשיש הפרשי זמן נדיבים מספיק ובהנחה שיש מזג אוויר נוח ואווירה נעימה בבטן. נפגשנו בכיכר מגן דוד, ליד מירי אלוני. דה באן הייתה התחנה הראשונה - לקחנו את המנה המפורקת, בשר בקר בבישול ארוך, מפורק לסיבים, ברוטב מתוק, בלחמניית באו, שתי לחמניות סה"כ. הלחמניות מעט לחות מטבען, הבשר מלא מיצים ורוטב. אני אהבתי מאוד, הבולס אהב טיפה פחות, אמר שחסרים לו ירקות בפנים. (הלל הזקן 18)

• הסנדוויץ': הדרמנו על נחלת בנימין ונכנסנו אל המקום החדש הזה, עדיין בהרצה. זולתנו ומלבד הצוות היו ארבעה אנשים ועם זאת לא ממש קיבלנו יחס. אחרי בחינה של התפריט הוחלט להמשיך הלאה. משהו באווירה לא היה מזמין, התיאורים של המנות לא הלהיבו והתמונות שראיתי מבעוד מועד לא היו מטריפות במיוחד. בדיעבד אני מצטער כי מאז ראיתי תמונות מוצלחות יותר. אולי בפעם הבאה.  (נחלת בנימין 59)

• יהלומה: הביסטרו \ מזנון של יהלומה לוי זוכה לסיקור נרחב ואוהד מאוד. ציניקנים יאמרו שאולי היא משכה בחוטים מהעבר (תפקידים בכירים בתקשורת) אך די לראות שאחרי גל היח"צ הגיע גם גל של תגובות חמות מאנשים כמוני כמוכם. האינדיקציה הכי טובה לאיכות היא התפוסה - המקום היה עמוס לחלוטין עד גלישה למדרכה הקטנה. הבולס ואני לא מצאנו ולו כיסא פנוי אחרי הליכה מתישה על נחלת בנימין, סיבוב באזור המסעדות הפרסיות וקצת זיעה בעיניים. התפריט כ"כ מבטיח שאנחנו עוד נחזור. (זבולון 5)

• בוטיק נקניק: מאוכזבים מהעובדה ששתי התחנות האחרונות לא הניבו פרי - הגענו למקום שהוא בחציו פשרה. מצד אחד נמאס להסתובב בשמש, מצד שני אני כבר סיקרתי את המקום בעבר ולאו דווקא בהתלהבות. למרות המדפים העשירים ברטבים מיובאים וצנצנות נאות, ההיצע לכריכים הוא דווקא מהפשוטים שבפשוטים. אם הייתם הולכים לסופר וקונים את המוצרים הטריים ביותר אך גם הבסיסיים ביותר לכריך כנראה שהייתם מקבלים את מה שאנחנו קיבלנו. אחרי ג'בטה עם קורנביף, שני סוגי חרדל וחסה בשבילי וג'בטה עם קבנוס בצלים, עגבניה וממרחים לבנים בשביל הבולס - יצאנו שוב לשמש, לחפש את הדבר הבא. (לוינסקי 50)

זה כריך הקורנביף שלי

כריך הקבנוס של הבולס

• אוגנדה: הייתי בטוח שהדבר הנכון לעשות הוא להעמיס בורקסים וגבינות ומיני מזונות בשוק וללכת הביתה אבל ההרפתקנות של הגת חשבה אחרת. הוחלט ללכת לאוגנדה כדי להרוות את צמאוננו החדש במעט סיידר קר מהחבית. הליכה לא ארוכה מהשוק לסמטה של הרצל \ דרך יפו, ועם זאת בשמש הכל מרגיש אינסופי. כשהגענו גילינו שעדיין סגור. אכזבה מרה. (סמטת בית הבד 5)

• קארדו: הקארדו הוא התחנה ההגיונית ביותר למי שנמצא על דרך יפו ומחפש סיידר קר. על הפינה של שדרות ירושלים ודרך יפו, מול המזרקה של תאטרון גשר, עם מבט על הרחוב וצוות חביב שמככב בבר היין שהוא גם קפה וגם ביסטרו. אחרי פיינט או שניים הצטרפו אלינו יוני, אישתו אסתי ובנם התינוק המקסים אלי שהוא גם חמוד וגם מתוק (ואני לא אוהב תינוקות). כך ישבנו ולגמנו כוס אחרי כוס, עד שנהיה טיפה פחות חם ולקחנו מוניות איש איש לביתו (חוץ מיוני שגר ממש קרוב).  בקארדו יש גם אוכל אבל לנו כבר לא היה מקום. (שדרות ירושלים 3)

למקרה שלא הבנתם: יוני הוא מימין ואלי התינוק משמאל (חמוד חמוד, אל תעשו עליו עין)

• בנדיקט: שבת בבוקר. אני שוב מתעורר בקפיצה, אבל הפעם אחרי שינה אמיתית. נורא מתחשק לי בנדיקט ותוך שעה אנחנו כבר שם, בהרכב של שני זוגות. ענבר אכלה אגז בנדיקט עם בייקון, אני אכלתי את הפילדלפיה סטייל (בנדיקט על בריוש עם אספרגוס ופיסות סינטה (שהפעם היו דקות ופחותות מהרגיל). שאול ופלג חולקים פריטטה (אומלט בנוסח ספרדי עם בצל, תפו"א, פלפל אדום, שום ועשבי תיבול עם/בלי שמנת חמוצה) ואחרי חולקים פרנץ' טוסט. בשלב מסויים כולם כבר הפסיקו לנשום אבל אני עדיין נאבקתי באוכל שלי. הייתי בעיצומו של ניגוב החלמון של שלושת הביצים (הוספתי ביצה נוספת לשתיים שמגיעות עם המנה) והמתנתי בקוצר רוח ללחמים נוספים. היה בהחלט טעים מאוד. החל מחצי שעה לאחר הארוחה וכ48 שעות אחריה סבלתי מכאבי בטן נוראיים. לשאר הסועדים שלום. (שדרות רוטשילד 29)

לחם בריוש, פרוסות סינטה, אספרגוס, ביצים עלומות, כמות חזירית של רוטב הולנדייז

כאבי הבטן של הסעיף האחרון קטעו את רצף התזונה שלי.

מאוחר יותר באותו היום היינו בביקור אצל אמא שלי וטעמתי תפוחי אדמה סגולים שהיא קנתה בשוק האיכרים. היה להם טעם מפתיע של תפוחי אדמה אפויים עם מלח גס. מפתיע כ"כ שזה היה דומה לכל תפוח אדמה אחר, אולי מעט רך יותר.

היו גם פוקאצ'ות עם דברים, הייתי כבר רעב אבל הבטן עדיין הציקה אז רק טעמתי - משום מה גם בחרו לעטר אותן בעירית, עוד סיבה לא לאכול יותר מדי.

ככה נראה תפוח אדמה סגול, למקרה שלא ידעתם

• מקדונלדס: יום ראשון, אחר הצהריים מאוחרים, יושב בבית כי לא הלכתי לעבודה. אני כבר מאמין שאני מרגיש יותר טוב. משכנע את ענבר לקנות לי ארוחת צ'יקן סלקט בדרך הביתה. טורף אותה כאילו לא אכלתי מהבוקר (מה שנכון). הורמונים, אמוניה, חומרים משמרים, צבעים טעם וריח, דורדנות תאגידית, סבל של חיות, כל אלה מרגישים פתאום טוב על הלשון. המוח הוא דבר מוזר מאוד. (מנחם בגין 123)

ארוחת צ'יקן סלקט מוגדלת, עם רוטב צ'ילי מתוק

החבר הצמחוני שהופיע ברוטשילד כיכב בתצלומים של הארץ בזכות המפגינים שהתנפלו עליו.

החברים שישבו איתנו בבנדיקט הם צמחוניים גם כן.

ויתרתי על תמונות מחלק מהמקומות שאתם כבר מכירים בעל פה (רובן למשל) ולא מכל המקומות היו תמונות.

זה היה סוף שבוע ארוך שהרגיש מתגמל אף על פי הכאבים, עלילות הגת, הכמויות הנדיבות של הערק שנמזג ובעיקר בזכות הרפתקאות ואוכל טעים. אוכל כמובן הוא לא הכל בחיים, אבל הוא טעים.

המקום עם האוכל

באזורי מוסכים לפעמים מסתתרים המקומות הכי טובים לאכול משהו. כל אותם אנשים פשוטים שאין להם כסף למסעדה משלהם אבל הם כן יכולים להרשות לעצמם שכירות של מקום צנוע במיקום צנוע.

לרוב מדובר באוכל רחוב \ ביתי \ מסעדות פועלים \ מטבח עממי, וזה החלק הטוב. חלק טוב נוסף הוא התמחור הנמוך שהופך את הכל לשווה עוד יותר.

עדיף חמוצים בשקית מאשר לסחוב אותם ביד

במקום כזה ממש נתקלתי, על הפינה של יצחק שדה ורחוב שונצינו.

המקום עצמו אינו חדש כלל, אני חולף על פניו כבר שנים, פעם אפילו אכלתי שם פלאפל.

אין לי מושג כמה זמן החבר'ה החדשים נמצאים שם והייתי רעב מכדי לשאול - הם היו עסוקים מדי לשיחות חולין ממילא. המקום תמיד עמוס או לקראת עומס, דבר שמעיד לפחות על עניין ציבורי.

הזמנתי שניצל בבגט והחלתי לבהות בדברים בעזרת כח הראייה.

לא בדיוק תותית אבל בערך

מלבד העובדה שבמקרר מצאתי פחית תותית, מלבד המחירים (16 לשניצל בפיתה, או 18 לבגט - לא השניצל הזול בעיר אבל עדיין טוב - אצל אסולין ברחוב טברסקי יש ב13), החלק שהרשים אותי בעיקר היה הסטנד עם הצ'יפס וקוביות החצילים המטוגנים בבלילה שממנו אפשר להעמיס חופשי לצלוחיות - כאילו צ'יפס היה סלט ולא מנה מכובדת שבעבורה ישמחו לשדוד אותך בהמון מוסדות.
יש גם דיספנסר קטשופ גדול של היינז.

שניצל בבגט - צבעוני ושמנוני

אל הבגט שלי נכנסו מלבד השניצל גם סלט, צ'יפס, טחינה, חריף ועמבה.
העמבה הייתה מדוייקת ומצויינת, החריף היה עדין - עשוי פלפלים ירוקים (קיוויתי גם לכוסברה אבל הוא לא הכיל אותה), הטחינה הייתה משעממת ולא טעימה במיוחד אבל החריף שנמרח ישירות עליה פיצה את החיך והוסיף לה טעם רענן.
הבגט היה שילוב של בגט ולחמניית סומסום רכה. אני לא בטוח איך אופים את השילוב הזה, אבל הוא לא רע בתור כלי קיבול לארוחת צהריים.

ארוחת שניצל בבגט, 24 ש"ח

למקום אין שם, ישנו שילוט מגלגול קודם שמספר על פלאפל וחומוס ופול אשר אינם קיימים עוד.
בסה"כ נהניתי מאוד וחזרתי שוב עם הבולס כעבור ימים בודדים.
לגבי אסולין (טברסקי 4 פינת בית אלפא), אני חושב שאלך לבקר אותו היום ואספר לכם בהזדמנות.

קאבאבא: ארוחת שווארמה (חצי עגל חצי פרגית) בלאפה

הבולס ואני הלכנו לסעוד את נפשנו בסניף הקרוב של קאבאבא.

כמו ארז, חברנו הטוב והיקר, גם אנחנו נעזרנו בקופונים שפורסמו לארחונה המקנים הנחת 50% לארוחות של קאבאבא, או כמו שהבולס היה אומר "נותנים לך תיקח..." וכו'.

ובכן, לא היה רע בכלל, אפילו היה טוב, למעט כמה עצות לשיפור שאותן אשטח בפניכם יחד עם הסיפור המרגש של הקאבאבא.

המקדונלדס של השווארמה, אבל יותר טוב

קאבאבא זה בעצם קצת כמו ללכת למקדונלדס וקצת כמו ללכת לדבוש.
יש רובוטים שפורסים את השווארמה, יש קופה בה לוקחים את ההזמנה, מסכים עליהם היא מופיעה, אזור שבו מוציאים לך את האוכל על מגשים אדומים, השתיה מגיעה בכוסות עם שם המותג, הצ'יפס די דומה ואפילו הקטשופ מגיע בשקיות.

יש שני גלגלים, האחד פרגיות (טעים) והשני עגל (גם טעים אבל עם טעם לוואי ייחודי של תיבול חזק), הסלטים הרגילים ועוד כמה דברים שלא טרחתי לבדות (סליחה באמת שהייתי רעב והלכתי ישר על השוואמה מבלי לחפור בתפריט).

ככה נראית לאפה

כבר בזמן שהמתנו הבולס העיר שהלאפה הייתה קטנה, אבל מהצד היא נראתה לי בסדר.
האשמתי אותו בשליליות יתר והמשכתי לחכות לארוחה שלי.
הבולס הזמין טבעות בצל לצד קבבים, אמר שהיה בסדר אבל אני אשאיר לו מקום לכתוב ביקורת משלו.
הלאפה שלי הייתה מצויינת. הכל היה מונח ומפוזר כהלכה, הטעמים השתלבו יופי, הסלטים והרטבים פוזרו כמו שצריך ובמידה הנכונה ואפילו יצא שכל כמה ביסים אכלתי עגל ובאחרים אכלתי פרגית - כך שיכולתי לחוש בהבדלים בטעמים ובמרקמים.

משמאל רואים את העגל, מימין רואים טיפה פרגית

אני לא בטוח שהצ'יפס הוא ברמה שמצדיקה פסקה משלו, אבל באמת שהוא היה טוב. כל העניין הזה עם התוספות הוא רעיון לא רע, אבל מצד שני זה שוד לאור היום. בפלאפל של דוד מעמיסים שלך שק של צ'יפס לבקשתך כמו גם בשווארמיות אחרות בהן העסקים טובים, המחירים מספיק גבוהים כדי להצדיק פינוק או סתם יודעים שהלקוח לפעמים רוצה קצת תפוח אדמה שמנונית. בדבוש הצ'יפ עולה שקל לשקית בגודל קטן עד סביר, אבל זה עדיין שקל וזה אומר שבסכום שמנת צ'יפס במקדונלד תעלה - ניתן לקנות הר של צ'יפס דבוש, שהוא לא רע.
בקאבאבא מתייחסים לצ'יפס כתוספת, זה מגיע בצלחת \ מארז נייר נחמד מהסוג שבו מגיעות נקניקיות בחול, הכמות לא רעה, הטעם גם מצויין, אבל זה עדיין לא בשכונה של הצ'יפס התעשייתי והמדהים של מקדונלדס עצמם, אפילו הוא נראה בדיוק כמוהו.

צ'יפס כמעט כמו של מקדונלדס

הניחו שניה את הקופון בצד.
ארוחה כזו בלמעלה מארבעים שקלים זה בערך כמו מקדונלדס.
כיום אנחנו כבר לא חיים בעדין התמימות של שנות התשעים וברור לכולם שמקדונלדס היא לא מסעדה ושווארמה זה לא בילוי, למרות ששני הדברים האלה עדיין נכונים איכשהו, הרי אפשר לצאת עם החבר'ה לשווארמה ולשבת על הברזלים ואפשר ללכת למקדונלדס המפואר יותר ולהתנהג בנימוס.
בכל מקרה, השווי הכספי הוא בסדר, צ'יפס, שתיה, לאפה עם שווארמה עגל, החיים הטובים ועוד על מגש יפה והכל.
ממש לאס וגאס בישראל.
אם תרצו תלונה של ממש - הביטו בתמונה כאן מתחת. שקיות הצ'יפס הן בגודל של חצי לאפה (לגובה). זה אומר שהלאפה קטנה מהלאפה הממוצעת בשוק. אפשר להגיד שעוקצים אותכם, אפשר להגיד ששוארמה זה אוכל רחוב עממי, אבל מצד שני כל המחירים עולים, קשה למצוא מקומות שלאפה עולה בהם פחות משלושים, בכלל די קשה לחיות במדינת ישראל.

שקית קטשופ בגודל חצי לאפה

אגב, אני לא בטוח עד כמה כל הסיפור הזה עם הפס האנושי עובד.
יש אנשים בקופה, אנשים שמכינים את האוכל, אנשים שמגישים אותו, בדבוש עושים את אותו הדבר עם פחות אנשים מקדימה, ואולי אדם או שניים מאחורה. למעשה אולי כל זה למראית עין, אולי כשיש מחסור בלטים אחד מהם עובר למטבח. אולי זה כמו במקדונלדס - כשאתה לא מוכר אתה הולך למטבח לזרוק חטיפי עוף לשמן.
לא יודע, אני לא ממש אוהב שהשווארמה שלי מעלה כ"כ הרבה אסוציאציות למקדונלדס.
אם כבר אז הנה מחשבה חיובית, שווארמת העגל שלהם ממש דומה לטורקיש שווארמה (פתח תקווה).
ותחשבו על זה.

אוכלים בחוץ ואז בפנים (שווארמה, תבשיל ירקות, בטטה אפויה)

כשאין אפשרויות, או סבלנות, או חשק להמתין למשלוח - שווארמה היא פתרון פשוט.
שוב ביקרתי במקום החביב והשכונתי ששמו הפלאפל של דוד, או הפינה של דוד (כך קוראים למקום מאז השיפוצים).

הלכתי לצהריים עם ענבר ועם שמואל, חברי לעבודה. שלושתנו אכלנו שווארמה ושמענו בדיחות שאפשר לשמוע בעיקר במקומות של אוכל רחוב מפי מוכרים משעשעים וחביבים שמביאים לך את השווארמה מתחת לויטרינת הזכוכית, או סתם צועקים קאץ' פרייזס קרועים. בשלב כלשהו אהובה עוזרי נכנסה, תמיד נחמד לראות את אהובה עוזרי.

לאפה כמעט מלאה בשווארמה

מכירים את זה שאחרי שמגלגלים לכם את הלאפה - החלק הטוב של הלמעלה נופל על הדלפק ולא תמיד טורחים למלא מחדש או להחזיר פנימה את מה שנפלד (במידה ואזור העבודה נקי)? זה מה שקרה לי אתמול.
נכון, לא חייבים להתלונן על זה, לאפה מספיקה ממילא, ומה זה עוד ביס או שניים, אבל ככה אני, אוהב לספר לכם את כל הפרטים. ממילא השלב המעניין יותר של הפוסט הזה הוא דווקא על הארוחה שהייתה בבית.

מבט מלמעלה על השווארמה המיותמת

לי היה טעים, ענבר ושמואל התלוננו קצת, ואכלו הרבה. אתמול היה לחץ ויצא שלא קיבלנו ערימות מפנקות של צ'יפס, אבל זה בסדר, זה לא שמבקומות אחרים מפנקים - אז מתרגלים, יום עסל ויום בסל. לפחות הסלטים הם טריים וכיד המלך.
אני אכלתי את השווארמה, הבטתי ברחוב הרטוב מהגשם והתבאסתי שצריך לחזור לעבודה.

שווארמה עמוסה בסלט ועמבה

הערת שוליים: בדיוק השבוע דנו באתר בייגלה בתחום העמבה. אני חובב גדול של עמבה, אבל משום מה בפלאפל של דוד לא מדללים אותה בצורה הראויה, או פשוט משתמשים בסוג סמיך מאוד. הוא כבד יותר, ריחני יותר, והרבה יותר קשה להפטר ממנו בתום הארוחה. זה לא הופך אותו לפחות טעים, אבל החוויה של אחרי הופכת ליותר קשה.

ובכל זאת, עמבה זה ממש ממש ממש ממש ממש טעים.

תמונה אחרונה מארוחת הצהריים: חמוצים

 ועכשיו נעבור לעיקר: ארוחת ערב

ההתחלה הייתה פשוטה מאוד. הנחתי על תבנית אפיה בטטות פרוסות. חצי מהתבנית תיבלתי במלח ופלפל, ואת החצי השני השארתי טבעי. גיוון על הלשון זה כיף מאוד.

משחתי אותן בתערובת של שמן תירס עם שמן זית, והכנסתי לתנור לחימום - ואז כשהיו רכות לחריכה קלה על חום גבוה יותר.

קטע חדש שניסיתי אתמול ועליו גם דיווחנו בעמוד הפייסבוק שלנו, אכילת בטטה לא מבושלת.

קראתי על זה באינטרנט ואתמול החלטתי לטעום. התוצאה הייתה לא רעה בכלל. המרקם והטעם מזכירים מאוד גזר, זה מתוק, קראנצ'י וטעים.  

בטטה זה טעים, בטטה זה בריא (מדהים)

אחרי שהבטטה נכנסה לתנור החלטתי לבדוק במקרר על אילו מוצרים אפשר לבסס את ארוחת הערב.

הקורבנות היו:

• קישוא גדול
• תפוח אדמה גדול
• כוס וחצי אפונה ירוקה
• חצי כרובית בינונית
• חמישה ראשי שום גדולים
• חצי כוס אבקת קוקוס גסה
• כף חרדל גרגרים
• כמון, כורכום, פפריקה חריפה, קינמון, פלפל שחור גרוס, מלח, סוכר, כמות גדולה של ג'ינג'ר
• חצי כוס פינה קולדה על בסיס רום
• אורז לבן

ירקות עם קוקוס בנוסח כאילו הודי

השלב הראשון היה לקלות את התבלינים בשמן, זה אחד מהשלבים הסבוכים יותר של התבשיל, כאשר השלב הסבוך השני הוא להכניס את הירקות לפי אורכי הבישול הדרושים - כדי לא ליצור דייסה.

הסוכר אמנם נכלל ברשימת התבלינים, אבל אל תכניסו אותו לשמן כי הוא יהפוך לקרמל וישרף ויהרוס לכם את המנה.

החשיבות של טיגון התבלינים היא רבה. תבלינים קלויים מפרישים את טעמם בצורה עזה יותר, וחשוב להזהר שלא לשרוף את האבקות הדקות יותר, או את השומים - כי אז המנה תבושם בטעם של שום שרוף.

סוג תפוח האדמה וגודל הפרוסות גם משחק אלמנט חשוב. במקרה הזה השתמשתי בתפוח אדמה בהיר וצעיר, והוא התבשל אפילו יותר מהר מהכרובית. 

השומים המרוסקים כאמור טוגנו בהתחלה, אז הכנסתי לשמן גם את הכרובית ותפוח האדמה - לצלייה מהירה מאוד כדי שהתבלינים לא יישרפו (הירקות קיררו מעט את השמן ונתנו עוד זמן).

לאחר מכן הוספתי את הרום וקצת מים, הרום היה החלטה של הרגע כי הוא פשוט היה שם ליד צנצנות האחרות. שקלתי להשתמש במשחות הקארי שלי, אבל הבסיס כבר היה חריף יחסית עקב הפפריקה החריפה, ולא רציתי להגיע למצב בלתי אכיל - למרות שלי אישית אין בעיה עם חריף.

בכל מקרה, הכל נכנס לסיר מלבד הקוקוס, אותו אני תמיד משאיר לסוף, כדי להסמיך את הנוזלים שיש בסיר. אני מוסיף מים עד לאמצע הסיר (למראית עין זה באמצע, אבל למעשה יש פחות נוזלים מאשר נראה כי הירקות דוחסים אותם כלפי מעלה - חוק פיתגורס). בכל מקרה, כשאתם רואים שהכל רך ושיש מעט נוזלים (אל תוסיפו יותר מדי מלכתחילה, תמיד אפשר להתקדם בכמויות קטנות של מים רותחים מהקומקום) הוסיפו את הקוקוס, ערבבו היטב, תנו לזה לשבת כמה דקות - הירקות סופגים את הטעמים, הכל מתייצב והופך לאגדי.

אני אוהב דברים מתוקים אז כמובן ששמתי טיפה סילאן בנוסף לסוכר.

הערימה הירוקה הונחה בקערה חצי עמוקה מעל אורז לבן, היה טעים חמים ונעים.

לגבי הבטטה: נזכרנו בה באיחור, התבשיל היה מרכז הערב.

הפלאפל של דוד

אלוקים הרחום יודע שלא אכלתי צהריים בעבודה מאז ש-י' לקתה במחלת הנשיקה.
האמת היא שאכלתי מאז פעם אחת בחומוס אסף, אבל זה לא נחשב לצורך הסיפור.
הסיפור הולך ככה: מאז שהיא חולה אני תקוע בעיקר עם כמה סוגי אנשים; הסוג שלא אוכל בחוץ, הסוג שאני לא רוצה לאכול איתו בחוץ, והסוג העצלן, זה שלא רוצה לצאת או לא רוצה לצאת בגשם, או לא רוצה לצאת כי הוא מתעצל.

הפינה של דוד
זה השם החדש של הפלאפל של דוד. בחודשים האחרונים הם שיפצו, הרחיבו, הגדילו, הוסיפו ואפילו קישטו בפופ ארט עם תמונות של בעל המקום, אם אני לא טועה קוראים לו דוד.
כבר כתבתי עליהם בעבר, אבל היום אכלתי שם צהריים (ולא צילמתי כי וואללה זה מקום עממי והייתי רעב ולא היה בפין) ולכן אני אכתוב עליהם שוב.

הכל היה מהיר, טעים, טרי, זול יחסית, השווארמה הייתה אחלה (אפילו שלא רציתי שווארמה אבל היא נראתה והריחה ממש טוב והחלטתי לשבור מילה), הסלטים מתמלאים מחדש תוך דקות, הצ'יפס יוצא כל רגע מהצ'יפסר, הפלאפלים מחולקים לעומדים במקום, יש חמוצים ממש טעימים כיד המלך (לצד סלטים שלא עניינו אותי), הצ'יפס מחולק בנדיבות ואפשר לקחת מנת צ'יפס בצד בחינם ואז עוד לחזור ולבקש עוד.
יש גם את החתיכות של הפיתות השרופות עם הזעתר וזה עומד על הדלפק וממתין לכם.

היה סבבה, באמת, נהנתי, גם כי סוף סוף יצאתי החוצה עם אנשים אחרי הרבה זמן של לשבת במשרד בצהריים ולהתבאס על החיים, וגם כי היה לי טעים וכיף בפה. הפנים קצת מריחות כמו עמבה עדיין, אבל חוץ מזה כולם בריאים.