אלגמוס, אחרון לבנתיים

לקינוח בסדרת האלגמוס הארוכה הזו, המנה הקלאסית אותה אני אוכל לפחות פעמיים בשבוע.
לאפה, עם טחינה, סלט, צ'יפס, חצילים קלויים בתחמיץ אסייתי, נגיעה של עמבה וקצת חמוצים בצד.
כנראה המנה הכי משתלמת באזור בעלות כוללת של 15 ש"ח.

זה לא שיק, זו לא קלאסה, זה בטוח לא דיאטטי, אבל משביע בטירוף, מחזיק עד הערב ובעיקר טעים ברמות.

תפודים ונהנים: אלגמוס

בוודאי שמתם לב שמדובר ברצף של פוסטים על אלגמוס.
לא מדובר חלילה בקידום ממומן אלא באסופה של פוסטים מהמקום אשר לא פורסמו בעבר ולצורך הכרונולוגיה בחרתי לפרסם אותם אחד אחרי השני.

הארוחה שעליה נדבר הורכבה מסלט אסייתי עם טחינה, חצילים קלויים ברוטב חמוץ מתוק, צ'יפס, תפוחי אדמה קטנים ושובבים שנאפו להם בתערובת פפריקה מעושנת ומעט חמוצים בצד.
רציתי גם עמבה אבל היו על הבקבוק שיערות ואבק אז נאלצתי לוותר.

הגוונים האדומים הם תאורה שעברה מהשמש היוקדת דרך הגגון האדום וישר לתוך הצלחת שלי.
האוכל היה טעים בצורה בה רק אוכל בסיסי מאוד יכול להיות, דברים פשוטים שטעמם אהוב.
אמנם נורא קל לטעות גם עם טחינות, צ'יפסים, תפוחי אדמה ועיסות חציל, אבל כל אחד מהם היה במיטבו, אולי מלבד החמוצים.
נהניתי מאוד, אפילו שהאנשים שישבו סביבי בלסו שווארמה כאילו אין מחר.

אלגמוס: חמגשית מהחלומות

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי חמגשית גדולה כל כך.
שאלתי אותה לשמה אך היא מילאה את פיה סלט עם טחינה, צ'יפס, בטטה אפויה וירקות מוקפצים.

ניסיתי להכניס את תכולתה אל פי אך הסתבר שבתוך הירקות המוקפצים היה בצל רב מספור אותו נאלצתי לדלות ידנית.

זו הייתה חוויה בלתי נשכחת בעלות של 25 שקלים.
הבטטה הייתה מופלאה.

סלט עם טחינה, צ'יפס, ירקות מוקפצים, בטטה בתנור.

באופן מפתיע בסיום החמגשית הייתי עדיין רעב בצורה קיצונית.
ייתכן וזה נבע מהעובדה שאני רגיל לאכול ארוחות צהריים בלחם שהרי ידוע שערימות של בצק נוטות למלא את נפח הכיבה טוב יותר מעלים של סלט בבדידותם.
הלקח נלמד ומאז אותה פעם לא אכלתי שוב מתוך חמגשית.

אלגמוס: השניצל שהרג אותי

על הפינה של יד חרוצים 1 בתל אביב יש שלט עצום שאומר "אלגמוס", זה השם של המסעדה.
יש לה סניפים נוספים מסתבר, גם להם יש שלט, אין לי מושג מה המילה הזאת אומרת, אם מישהו מבין הוא מוזמן לתרגם.

אלגמוס נכנסים לז'אנר של מסעדת פועלים, לא כי יש בה רק פועלים חלילה, הקהל הוא ערבוביה של אנשי הייטק, ביטוח, מוסכים וכל טוב.
הגישה העממית, המחירים הנוחים וההיצע במטבח הוא זה שכופה עליה את הז'אנר.

אלגמוס: שניצל בלאפה

בנוסף לגלגל השווארמה התמידי אפשר למצוא בכל יום חזה עוף ושניצל, לצד מנות מתחלפות בדמות דברים מהפלנצ'ה, מוקפצים, פסטות ושאר תוספות משתנות על בסיס אורז, תפודים שונים וקוריוזים של השף.
מה גם שיש לוח עליו כתובים הספיישלים וגם בדיחה אקטואלית מתחום החדשות.
מקום חביב ולא מחייב, עם שולחנות קטנים בפנים ואזור ישיבה מכובד מאוד בחוץ.

לצערי הפוסט הזה צריך להגמר ברע כי נכון לכתיבת שורות אלו [עריכה: זה היה לפני מספר חודשים, מאז אני כבר לא אוכל בשר זמן מה] אניח אוכל שניצל מזעזע.
הוא היה ענק ומדהים מבחוץ, גדול כמו עוף שלם, פריך ומצופה בכל טוב, אבל בפנים היה לח, חסר טעם ובעיקר דוחה.
אחרי כמה ביסים זרקתי אותו לפח ואכלתי לאפה עלובה של שאריות.

וזהו, ככה זה נגמר.