סיכום החומוס הגדול של 2015

קוראים יקרים וקוראות יקרות.
להלן רשימת החומוסים האהובים (על הכותב) לשנת 2015.
לא היה צורך לעשות רשימה לחומוסים השליליים, אבל אם יש לכם תלונות מיוחדות על חומוסים שהרסו לכם את השנה - אתם מוזמנים להוציא את הרעל בתגובות.
אבל בבקשה, תעשו את זה בנימוס ובניסיון לשפר - להבדיל מלהרוס פרנסה של בני אדם.
כמו כן, אם מישהו מרגיש שלא נתנו במה לחומוס האהוב עליו - לכו אל התגובות ותגידו לנו שאנחנו לא בסדר!




חומוס בית לחם:
החומוסיה החביבה הזו מספקת אחלה של חומוס, אשר מזכיר מאוד את חומוס מגן דוד משוק הכרמל.
זה לא מפתיע בהתחשב שהמתפעלים הם אותם אנשים.
למעשה, החומוס הזה הרבה יותר טוב, מכיוון שהאח הדתי איבד את הטעמים שלו בחודשים האחרונים, והפך לטובה שיוצרים לתוך הצלחת.
בית לחם פתוח עד מאוחר, נדיב בהגשתו, נקי, והכל טוב בו מלבד שהשירות לפעמים קורס תחת הביקוש הרב.

by אוכל בחוץ (@food_out) on Dec 18, 2015 at 5:38am PST

חומוס אבו אדהם:
לחומוס אבו-אדהם הייתה שנה קשה.
מחד, חפירות הרכבת הקלה סגרו את החומוסיה מכל הכיוונים - אבל הלקוחות הנאמנים עדיין באים לאכול.
מאידך, הייתה תקופה לא ברורה שבה קרה משהו למנה, ובמשך מספר ביקורים הטעמים היו לא רק שלא זהים לנורמה - אלא רעים (רחמנא ליצלן). אחרי זמן מה הכל חזר לקדמותו, והחומוס נשאר בנ"ז.
עם זאת יש לציין שהריפיל נהיה קטן משהו.

A photo posted by אוכל בחוץ (@food_out) on Dec 15, 2015 at 2:23pm PST

אבו חסן:

זו הייתה שנה מצויינת לאוהבי אבו חסן, ושנה סבירה לעסק עצמו.
המסבחה הטובה בעיר והפול הכיפי והרותח קיבלו עוד סניף (בשוק המקורה של שרונה) שבו הרמה, הטעם והתמחור נשארו זהים, מה טוב. מצד שני, המציאות המזרח תיכונית הציצה לרגע ואנשים ברשתות החברתיות החלו קוראים להחרים את העסק מסיבותיהם שלהם. גם בתקופה הזו, למעשה המרוויחים היו הלקוחות הרגילים, והרווח היה התור שנהיה קצר משמעותית. למי שלא מכיר, אל אבו חסן באים בעיקר בשביל המסבחה והפול, שהרי החומוס עצמו הוא נורא ספציפי ולא תואם את הציפיות של כולם, והטחינה כאשר מגיעה בנפרד גם היא בעלת טעם ייחודי. חומוס, עניין של טעם.

A photo posted by אוכל בחוץ (@food_out) on Dec 12, 2015 at 5:44am PST

גרגר הזהב:
גרגר הזהב החלו את דרכם בתור חומוס נטול אחידות, עם טעמים שפעם מפתיעים בטיבם ופעם בא לירוק לפח.
מאז, החומוסיה החלה לספק מנות אגדיות, גם בתחום החומוס וגם בתחום ה"מסביב".
עדיין, לא כולם יאהבו את המשחה המתקתקה שמזכירה  מעט את אבו אדהם, אבל מי שאוהב (אני למשל) יעוף על זה בקטע אחר.

A photo posted by אוכל בחוץ (@food_out) on Nov 9, 2015 at 10:13am PST

בהדונס יד חרוצים:
בהדונס יד חרוצים הוא סניף של אנשים עובדים.
להבדיל מחומוסים של פנאי וחברים - כאן מדובר במקום בו אנשים העובדים בסביבה מבקרים כמעט בבלעדיות.
הנ"ל לא מפריע לצוות המקום להוציא ליין מנות אחיד בטעמן וברמתן.
בימות השבוע יש משלוחים בשעות הפעילות, ואילו בימי שישי החלו לפתוח לאחרונה בשביל האנשים שרוצים את הטעם גם לסופ"ש.

A photo posted by אוכל בחוץ (@food_out) on Oct 29, 2015 at 10:54am PDT

אבו איברהים:
למרות חילופי הבעלים בשנים האחרונות, מדובר במקום שנשאר נאמן לטעם ולאיכות, ובעיקר לשירות המהיר והאיכותי.
מלבד עסקית הצהריים (אם אתם באים רעבים ממש) אפשר להתמלא גם מהמנה + פלאפל + חמוצים שיוצאים לשולן במהירות ועם חיוך. יש גם ריפיל, ויש גם טעם נקי וכובש, אפילו שיש גדולים וטובים ממנו - מדובר במנה שכיף לחזור ולאכול.

A photo posted by אוכל בחוץ (@food_out) on Sep 7, 2015 at 4:16am PDT

חומוס באסם:
חומוס באסם נמצא בדיוק בצד השני של הכביש מחומוס נחמני.
אני לא בעד להרוס פרנסה של בן אדם, אבל חומוס נחמני לא היה מגיע לקרסוליים של באסם גם אם היה לו GPS ומונית שתיקח אותו עד למתכון הסודי.
מלבד מנה ב20 ש"ח שמגיעה עם כדורי פלאפל וסלטים ביתיים לא רעים בכלל - מדובר בחומוס חריג גם מבחינת הטעם. לא בטוח לאיזו חומוסיה ניתן להשוות, מדובר בחומוס ניטרלי שכבודו במקומו מונח, ביציבות.

A photo posted by אוכל בחוץ (@food_out) on May 31, 2015 at 6:48am PDT

פאוזי פול:
למרות שהשנה כמעט ולא יצא לי לבקר בפאוזי, בטח שלא כמו בעבר (פאוזי היה מקום עלייה לרגל מדי שישי בבוקר במשך תקופה ארוכה מאוד), הרמה, הטעם והשירות נשארו כמות שהיו. הכל טעים, הכל טרי, מדוייק ובתמחור הוגן מאוד.
אם כבר משהו לעשות השנה - זה לחזור לפאוזי, ובגדול.

A photo posted by אוכל בחוץ (@food_out) on Nov 28, 2014 at 4:04pm PST

פינתי - דרך מנחם בגין, ת"א

אתחיל מהחדשות הטובות - המקום נסגר.

בגלל שהוא נסגר, פחות חשוב לי להוציא את כל הרעל על המרור שאכלתי בפעמים שביקרתי.
מספיק לספר שהאוכל לא היה משהו, השירות לא היה משהו, ונראה שאנשים פשוט בחרו להצביע ברגליים.

הלקח צריך להיות פשוט: אין טעם לפתוח חומוסיה אם אתם לא יודעים להכין חומוס טוב, אפילו אם מדובר בזיכיון של מותג מוכר ומצליח.

יום טוב!

חומוס, פול, גרגירים וטחינה, וכל אחד מהם יותר מגעיל מהשני.

פלאפל דרור | נחלת בינימין 48, פינת אחד העם

התמונות בפוסט הזה די מדברות בעד עצמן.
באמת שאין מה לספר כי המחירון מציג באופן מרהיב את עניין המחירים, התמונות מספקות את ההיצע, את ההכנה ואת המוצר המוגמר, שזה בערך כל מה שיש להראות בפלאפליה.
נשאר רק העניין הקטן של הטעם.

הדבר הראשון שרואים הוא הצניעות.
אין יותר מדי משום דבר, אבל מצד שני יש אחלה תמורה למחיר, בזמן שפלאפלים אחרים באותה פינת רחוב לוקחים פי שלוש על אותה מנה, פחות או יותר.
פחות מה? ובכן, כאן יש פחות סלטים, פחות תוספות, פחות רטבים, כל הדברים שיכולים לשפר פלאפל בינוני וכשהם טובים יכולים אפילו להחמיא לפלאפל הכי טוב שיש.

מזל שצילמתי הרבה תמונות, שלא תצטרכו לסמוך עליי.
התמונה הכי חשובה לדעתי היא זו שמראה שהפלאפל צהוב מבפנים ומבחוץ.
אני לא יודע איך אתם, אבל אני אוהב את הפלאפל שלי חום מבחוץ (רצוי עם נגיעות של שומשום) וירוק מבפנים.
אבל זה אני, כל אחד והשטויות שלו.

בכל מקרה, תראו את התמונות, יש הרבה, אפילו יש אחת טיפה מטושטשת.
בתאבון!

פלאפל דרור - המחירון

פלאפל דרור - אחד לפלאפל, אחד לחמוצים ואחד לסלט, וזהו.

פלאפל דרור, היחיד עם הצהוב.

עמדת הפינוקים של פלאפל דרור

בתמונה ניתן לראות אדם מתפנק.

מעניין לעניין, בסופו של דבר המנה מספקת, במיוחד לאור התמחור שהוא כמובן העניין פה.
מי שלא רוצה פלאפל זול יכול לאכול במקומות נוספים שיש בנחלת בנימין, חלקם ניתן לראות מהחלון של פלאפל דרור.
בשביל שישה שקלים זה לא רע בכלל, אחלה דרך לחסוך.

פורט סעיד | אייל שני יושב איתך לבירה

נקודות הפתיחה של הביקורת הזו הן קלות למדי, כן, זה מקום נוסף בסדרת המקומות של אייל שני.
הוא זול יותר, עממי יותר, פונה לקהל צעיר ואופנתי שבא לראות ולהראות (כמו במרבית המקומות של שני) אבל מצד שני גם לדפוק דרינקים ולשמוע מוזיקה.
אלו הם דברים שאפשר להגיד על ההתחלה ובזה למצות את הסיפור, אבל יש לו זוויות אחרות, על כך ארחיב בהמשך.

פרוסות מינוט סטייק על עגבניות ופלפל ירוק חריף, על מיטה של טחינה

יום שישי בצהריים הוא זמן מצויין לבקר בפורט סעיד.
הוא גם מצויין וגם נוראי, תלוי מי אתם ומה אתם מעדיפים.
אם לא איכפת לכם מהחום ומהשמש, מהמוני אנשים שממתינים להצטרף לחוויה ומחפשים לנשנש ולשתות ולהתחיל עם בחורות ולהראות את הקעקועים שלהם.

אם בא לכם לאכול זה גם זמן לא רע, אבל בטוח שיש שעות יותר נוחות בהן לא צריך להרגיש עומס אנושי מסביב.

קרפצ'יו רוסטביף עם זרעי עגבניות ופלפל ירוק חריף

מאפיין נוסף שקל לזהות במטבח של שני הוא חוסר ההתפשרות על רכיבי המנות.
אם אתם רוצים לשנות משהו, להוציא משהו, להזיז רכיב אחד הצידה - לא כאן.
אתם תאכלו את מה שהלחין המאסטרו, ואם אתם אלרגיים לבצל אז כדאי שתמצאו מנה אחרת.
זכותו.

היה על זה המון בצל וניסיתי להתרחק - אפשר לראות למטה את הקמפארי שלי

האוכל עצמו טרי, טעים, מוקפד, מוגש באופן מקצועי וללא המתנה מיותרת - אפילו שהכל רוחש ובוחש וכולם מזמינים וצוהלים. מלצרים וטבחים אחרים היו מתבלבלים אבל הצוות כאן עושה את עבודתו נאמנה.
המינוט סטייק היה מדוייק ועסיסי, הקרפצ'יו היה מיוחד. אמנם שניהם ניחנו ברכיבי בססיס דומים אך היה מדובר במנות שונות לחלוטין, לא יקרות, לא קטנות מדי.
הפתעה חביבה.

טחינה ומעליה דברים עם בצלים שגרמו לי לזוז הצידה

מקווה שתסלחו לי שלא זכרתי או אפילו לא טרחתי לזכור מה אכלו חברינו לשולחן.
עם זאת, החלק שזכרנו מהארוחה היה כשחבר ביקש מלח והמלצרית הגיעה כעבור דקה לשולחן ועשתה תנועה תאטרלית עם היד בעודה מפזרת מלח אלטנטי גס מכף ידה אל נייר המטבח החום ששימש כמפה.


בקיצור:
מחיר - מפתיע
אוכל - טעים מאוד
שתייה - יש מבחר וזה לא מרגיש כמו שוד
ניקיון \ עיצוב - יחסית לעובדה שיושבים ברחבה של בית הכנסת הגדול באלנבי אפשר עדיין להרגיש במקום מכובד
שירות - מלצריות חביבות וזריזות שמצליחות לתפקד בתוך המון סואן

בבקשה תזכירו לי להעלות את הביקורת על המזנון של אייל שני. עד אז אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת של הבולס.

אחד קצר: הפלאפל של דוד

לפעמים ארוחת צהריים היא רק ארוחת צהריים, אבל יש מקרים כאלה של ארוחה פשוטה שחייבים לצלם.

למראית עין בסך הכל עוד מנת פלאפל מהפלאפל של דוד, אבל איזו מנה, עזבו את הטעם המשגע, תראו את היופי!

כדורי פלאפל, סלט, חצילים מטוגנים, כרוב לבן, טחינה, עמבה וסלסה עדינה.

עם צלוחית של צ'יפס וצלוחית של חמוצים קראנצ'יים - ללקק את האצבעות.

באמת, מנה כזאת קשה לאכול מרוב שהיא יפה.

תראו אותה, דוגמנית!

פיתה פלאפל עם חצילים מטוגנים, סלט, טחינה, עמבה, כרוב, סלסה, חמוצים, צ'יפס.

הפלאפל של דוד (זה שבשדרות יהודית) הוא אחד המקומות האלה שאפשר להמליץ עליו לאחרים בעיניים עצומות.

כתבתי עליהם כבר אינספור פעמים (אני הצלחתי למצוא בבלוג חמישה איזכורים, אולי תמצאו יותר), והם אף פעם לא איכזבו. תמיד טעים, תמיד במחיר סביר, יחס טוב, אנשים עוד יותר טובים.

אם נגיד אתם עובדים באזור עזריאלי אז שווה לכם ללכת לבדוק, אבל קחו בחשבון שיש המון אנשים שלפעמים משתגעים ונעמדים בתור עצום. המקום קטן ומדי פעם נוצר עומס לא הגיוני.

העומס אגב הוא סימן טוב, זה אומר שכולם רוצים לאכול שם.

יאללה לכו תאכלו משהו, אבל אם בא לכם תמשיכו לקרוא עוד בבלוג, אני לא יהיה זה שיגיד לכם לא.

שבוע טוב!

נ.ב.

אזכורים קודמים לפלאפל של דוד:

• הפעם ההיא שהפלאפל של דוד מכרו טורטיות לפסח
• בגט עם שניצל
• שיפוצים בפלאפל של דוד
• שווארמה בפלאפל של דוד
• תמונה אחת מהפלאפל ואז סיפורים אחרים לגמרי

יאללה, שיהיה בתאבון.

חומוס יונס בשבת

הדחף הראשוני של הבולס ושלי היה ללכת אבו אדהם קרליבך.

כשהגענו לשם (אחרי סיבובים במזג האוויר הנעים יחסית) ראינו תור מחוץ למקום.

לי אישית יש סלידה מלעמוד בתור בשביל מזון, במיוחד בשבת בצהריים המוקדמים, במיוחד כשיש עוד חומוסיות באזור.

בדרך ליונס גילינו שחומוס הבימה נסגר מבלי שטעמנו אותו.

כבר סיפרתי על חומוס יונס ואפשר לתמצת את כל הסיפורים האלה לשש נקודות:

1. במיטבו הוא פשוט מצויין.
2. יש לו עליות וירידות.
3. משום מה זמן ההמתנה שם ארוך, אפילו כשאין לקוחות רבים.
4. הוא פתוח בשעות הנכונות - שבתות, ערבים וכו'.
5. פלאפל ממש טוב.
6. לאחרונה המנות נהיו קטנות מהרגיל.

קערה יפה של חומוס יונס, מעוטרת בסומאק

העלילה הפעם התרכזה בעיקר סביב השירות האיטי (נצח עד שהתייחסו אלינו במסעדה ריקה, אינסוף זמן עד שבכלל שמו לב שאחנו מנופפים עם הידיים כי בא לנו חשבון).
חוץ מזה מדובר היה בשבת של מוצאי פסח (כמה שעות לפני המימונה) ואישה שהגיעה עם המשפחה שלה לאכול חומוס בעזרת פיתות עשתה רעש רב ודרשה לדעת אם יש פירורי לחם בתוך הפלאפל, כי היא שומרת מצוות.
אנחנו חייכנו ובלסנו.

איש אחד הגיע, התיישב, חיכה, התבאס והלך, כזה היה השירות באותו יום, אם כי מתובל בחיוכים ובבדיחות.
סה"כ גם שבענו וגם נהנינו באוויר הצלול של אבן גבירול.
את השתיה שביקשנו לא קיבלנו [בסוף הבאנו אותה בעצמנו].

פלאפל ירוק מצופה בשומשום, מוגש עם טחינה סמיכה

ביג מאמא המקורית

כשהגעתי לגור בחיפה לפני עשר שנים  וסיפרתי לחברים היכן אגור, שמעתי לא פעם "אה, ליד מאמא פיתה!", גם ברחוב בשנים שהייתי שם לאחר מכן, לפחות פעם בשבוע עובר מישהו ושואל איפה זה מאמא פיתה. מדובר במקום קטן, גומחה אפילו, סוג של בית ערבי ישן, בתוכו כמה אנשים נחמדים שעובדים קשה כל יום - אבל עד שתיים בצהריים כי מספיק. בשעות שהם פתוחים הטאבון לא מתרוקן לרגע.

הרעיון הוא מעין פיצות מהירות, כל אחת באותו הגודל (גודל שנע בין פיצה אישית לפיצה רגילה , בכל פיצריה תלאביבית ממוצעת), אפשר לבקש את אחד מהנוסחים הקבועים "בשר" , "זיתים", "זעתר" או כמה גבינות, או בכלל להיות נודניק ולעשות עירבובים שונים. בעצם יש שם בצק טרי שעם ההזמנה נזרק לתנור כשעליו מפוזר בשיא הנדיבות מה שמבקשים , אם זה בשר - ערימה ענקית של בשר טחון תמרח על הבצק, אם זה פיצה, כמות הגבינה היא כפי שלא ראיתם מעולם (בפיצריות תמיד שמעתי את התירוץ שלא מגזימים בגבינה כי היא תישרף - כאן הוכיחו שזה רק תירוץ), ואפילו בזעתר מעמיסים ברוטב שמןזית-זעתר בכמות שעבורי היא כבר חזקה מידי, אך הרוח הנדיבה עושה את המקום למהנה ביותר.

לפני שמספיקים להגיד מרחאבה הפיצה\פיתה הזאת יוצאת מהטאבון, חמה רותחת, בצק הכי טרי שאפשר והכי טעים, תוספות\גבינות\בשר בשפע, אפשר לשבת או לקחת. המחירים נוחים מאוד, בערך כמו משולש אחד ברשת בזיליקום (אמנם הוא לא קטן , אבל ההבדל בין גודל המנות ענקי) עבור פיצה אחת, והיחס תמיד זכור לי כנחמד ומחוייך, בשעות החמות יש תורים קשים אבל עם זאת השירות תמיד נותר מהיר ומתקתק.

מי שמגיע לחיפה, רעב, ויש עליו כסף קטן בכיס - שיעבור ברחוב אלנבי ויחפש את מאמא פיתה - וידאג להגיע לפני שתיים-שתיים וחצי, הולכים לישון שבעים.


 

לפני שמספיקים להגיד מרחאבה הפיצה\פיתה הזאת יוצאת מהטאבון, חמה רותחת, בצק הכי טרי שאפשר והכי טעים, תוספות\גבינות\בשר בשפע, אפשר לשבת או לקחת. המחירים נוחים מאוד, בערך כמו משולש אחד ברשת בזיליקום (אמנם הוא לא קטן , אבל ההבדל בין גודל המנות ענקי) עבור פיצה אחת, והיחס תמיד זכור לי כנחמד ומחוייך, בשעות החמות יש תורים קשים אבל עם זאת השירות תמיד נותר מהיר ומתקתק.

מי שמגיע לחיפה, רעב, ויש עליו כסף קטן בכיס - שיעבור ברחוב אלנבי ויחפש את מאמא פיתה - וידאג להגיע לפני שתיים-שתיים וחצי, הולכים לישון שבעים.

10 תובנות על החיים בלאפה

1. לפעמים עדיף שהלאפה תהיה פחות מלאה. גם לאפה שנראית ריקה היא עדיין משביעה בסופו של דבר ועדיף לסיים ולהרגיש מנצח מאשר להתקע עם גוש ספוגי - מה שמוביל לסעיף הבא.
2. כשהלאפה מפוצצת בסלטים זה טוב. זה פחות טוב כעבור זמן מה, כשהירקות מתחילים להגיר מים ולטפטף עם סימני טחינה ועמבה דרך הנייר ועל מה שקורה למטה (שולחן, נעליים, בגדים וכו').
3. לרוב משתלם יותר לקחת לאפה מאשר פיתה, ואם לא ממש רעבים אפשר פשוט לחצות אותה (כמו שמקובל במנות טורטיה או כריכים) וכך שני אנשים נהנים במחיר של אחד. עצה חסכונית משהו, אבל בטווח הרחוק חיסכון בכסף משאיר מזומנים לדברים אחרים וחשובים יותר או פחות.
4. אם אפשר לקחת צ'יפס בצד - אל תהססו.
5. תמיד כיף לקחת סלטים וחמוצים בין אם זה בקערית או בשקית. גם טעים וגם משביע!
6. תמיד עדיף לעשות מחקר של שניה ולראות מה מצב המזון באותו רגע. עדיף לחכות דקה ולראות מה הלקוח לפניכם מקבל מאשר להתקע עם עמבה סמיכה מדי (בכמות גדולה זה יכול להיות רצחני וגם להשאר על הידיים והפנים לפחות יום שלם), לראות אם יוצאים מהשמן מוצרים חדשים, אם יש סיכוי טוב יותר לשווארמה שרופה או מוכנה בדיוק למידת העשיה האהובה עליכם, לראות מה נראה טרי יותר, אולי בכלל בא לכם בגט פריך, קחו שניה לחשוב. יש ימים שבהם עדיפה לאפה עם פלאפל על שווארמה בפיתה.
7. קולה זה תמיד כיף, אבל משקה ענבים קר זה פשוט להיט. כשמגוונים אפשר ללכת על דברים בטעמים של הדרים (לא באמת יש לזה טעם של תפוז או לימון - במיוחד למוגזים).
8. כשלוקחים חמוצים בשקית (קופסאות קטנות יותר נוחות - אבל נכנס בהן פחות) הדרך הכי טובה לסגור (כדי למנוע נזקי מים) היא לתפוס מהפינות ולסובב באוויר את השקית סביב עצמה, ואז לקשור. זה פשוט עובד.
9. מפיות זה חשוב. שבו במקום שיש בו מפיות, וקחו איתכם כמה לדרך אם אתם הולכים לאנשהו.
10. קשה לדעת באילו שעות לבוא באוכל רחוב. ממש מוקדם אפשר לקבל הכל טרי, אבל לא תמיד רעבים. קצת לפני הלחץ של הצהריים אפשר לקבל מנות טובות ויפות, לפני שמתחילים להתקמצן ולפחד שייגמר, וגם לפני שהלחץ מתחיל ויקח נצח לקבל משהו או לקבל משהו חם וטרי אבל ספוג שמן. בצהריים כאמור לחוץ ושמנוני, אבל טרי טרי. כל פעם נגמר וכל פעם מוציאים חדש. אחרי הלחץ גם אפשר לקבל בנדיבות וברוגע, אבל לא מאוחר מדי כדי שלא תאכלו שאריות. מהבחינה הזאת עדיפים מקומות שעובדים עד שעות מאוחרות - ככה אפשר לבוא לגלגל השווארמה השני. בפלאפל כל הזמן יוצאים כדורים חדשים, אז העולם הוא עגול.

רשימה זו נוצרה בזמן ארוחת הצהריים. אכלתי פלאפל בלאפה כי לא רציתי בשר, כי רציתי הרבה, כי זה זול וטעים.

לפני שהחלטתי על הפלאפל ביקרתי במקום של תבשילים ביתיים בסגנון בריא עם שיק של שף צעיר - לצערי היו בעיקר קציצות היום ולא ממש התחשק לי לשלם 42ש"ח על חמגשית צמחונית של אורז + אפונה + סלט חביב + לחם + טחינה.

טיפ מקצועי: אל תשכחו להתלוצץ עם האנשים שמכינים לכם את הלאפה. הם עובדים קשה ואתם לא הלקוח הראשון שלהם. מה גם שחיוך מביא חיוך ויחס גורר יחס. גם תקבלו קארמה טובה, גם יצ'פרו אותכם וגם תמשיכו את היום בחיוך.

חומוס משאוושה

כל חומוסולוג מתחיל צריך לדעת את התשובה לשאלה הזו.
כשאתה רעב בבית, ויש לך דחף עז למשחה הקסומה הזו - איפה תלך?
אז רציתי לספר על אופציה בהחלט טובה - חומוס משוואשה בפינת פינסקר-בוגרשוב, ת"א אלא מה..

משום מה ההתחלה שלי עם החומוס הזה לא הייתה ברגל ימין.
אכלתי מהחומוס הזה פעמיים, אבל כנראה שלא הייתי בשל עוד להעריך אותו.
בנוסף אני זוכר שהם קצת עצבנו אותי באחת הפעמים, כאשר לקחתי 2 מנות חומוס לדרך, ונתנו לי 3 פיתות.
לטעמי מספר הפיתות הסטנדרטי הדרוש למנת חומוס אחת הוא לפחות 2, וכאשר ביקשתי פיתה נוספת, ביקשו ממני כסף נוסף (לא הרבה כמובן, אבל העניין היה עקרוני)

בתקופה ההיא הבחירה שלי הייתה פשוטה - חומוס פינתי (שיש להם סניף ידוע גם בירושלים), ששוכן בערך 100 מטר מחומוס משאוושה. לקחתי מנה קבועה של חומוס בשר שם, ברוב המקרים ב take away , והתענגתי על הבשר הטחון הטעים שהיווה פרטנר מושלם לחומוס היציקתי משהו. כל זה בתוספת חמוצים לא רעים בכלל. אבל אז לצערי הרב, עבר דבר לא טוב על חומוס פינתי. יום אחד הוא נסגר לשיפוצים, וכשנפתח מחדש כמובן שהלכתי לשם שוב, וגיליתי למרבה האכזבה שהחומוס בשר רחוק שנות אור מהרמה שלו בעבר. ההסבר היחיד שלי לתופעה היא שייתכן והחליפו בדרך גם זכיין. קשה לי להאמין שמי שידע להכין חומוס טוב כ"כ בעבר, מגיש פתאום מנה כזו.

לא הייתה לי ברירה - הייתי חייב למצוא אלטרנטיבה אחרת קרובה לביתי.
קראתי ביקורות חיוביות באינטרנט על משאוושה, וגם שמעתי ביקורת טובות מ2 אנשים שאני מכיר, והחלטתי לנסות שוב.

מעט סקפטי, סרתי שוב אל הסניף הקטן ברחוב פינסקר.
הזמנתי כמובן את מנת הבית - משאוושה בתוספת ביצה, ולימונדה.
בחלוף מספר שניות הוגשה לשולחן צלחת חמוצים טעימה, שכללה זיתים סורים דפוקים, פרוסות מלפפון חמוץ, כרובית ובצל.
הספקתי להתרשם מעט מהחמוצים, ובעיקר מהכרוב שקצת הוריד לי את מפלס הרעב, ואל שולחני הוגשה מנת החומוס.
זו הייתה מנה גדושה שהכילה גרגרים חמים למעלה, קצת תיבול חריף, וביצה קשה רגילה שאני אוהב (אין לי דבר אישי נגד ביצה קשה חומה, אך ברוב המקרים היא לא הולכת טוב עם חומוס לדעתי)

התחלתי לטעום ולהפתעתי\שמחתי ממש נהניתי. הגרגירים היו חמים ובמידת עשיה בדיוק כמו שצריך. המשאוושה הייתה בדיוק במרקם שאני אוהב. הביצה ושמן הזית שידרגו באופן ניכר את המנה. הלימונדה שהוגשה בצד הייתה מתוקה בדיוק במידה הנכונה.
לאחר שבלסתי את המנה שמתי לב שכמעט לא השתמשתי בסלסלת הפיתות שהוגשה על השולחן (2 לסועד שזה הייתי אני)
לטעמי זו האינדיקציה הטובה ביותר לטיב החומוס - שאפשר לאכול אותו גם בלי פיתה\מאפה אחר כלשהו ולהנות.
כמובן שלא ויתרתי על הפיתה שהייתה חמה ומתוקה, ושידכתי אותה עם הבצל שהוזכר קודם, להשלמת הרעב הקל שעוד היה לי, אחרי המנה הבאמת נדיבה שקיבלתי. קינחתי עם כנאפה משובח שהגיע היישר מיפו.
כל הטוב הזה כולל הקינוח עלה משהו כמו 40 שקלים - בהחלט מחיר נמוך לעומת התמורה הגבוהה.

וזהו - מאז פקדתי את המקום פעמים רבות, בחלקן התיישבתי ובחלקן לקחתי הבית. לא זוכר פעם אחת שהתאכזבתי.
מה שכן, במהלך הזמן הכנאפה נעלמה מהמקום - ומי שקורא את הבלוג הזה ויכול לפעול למען החזרת הכנאפה למקום - יבורך. (אני מניח שהיא נעלמה בגלל קשיים אדמיניסטרטיביים להביא אותו מיפו ולא בגלל חוסר הביקוש)

המזנון של אייל שני

אייל שני הוא למעשה האביב גפן של עולם הקולינריה.
אפשר לאהוב אותו, אפשר לשנוא אותו, אך לא ניתן להישאר אדיש.
יש כאלה שיסגדו לו, לדיבור שלו על אוכל שנשמע כמו שירה, למקוריות של המנות שלו, לפרפקציוניזם איתו הוא הולך ביצירת האוכל תוך שימוש בחומרי הגלם הטובים ביותר העומדים לרשותו.
ויש גם את הצד השני. של האנשים הסבורים שהוא מייצגת את "הפלצנות התל אביבית", שהשפה הפיוטית בה הוא מלהג על האוכל נועדה להסתיר יכולות קולינריות בינוניות, שההערצה שלו לעגבניה גובלת בפדופיליה, שהתמורה בעד המחיר שהוא דורש נמוכה מאוד.

אני אדם פשוט - לא יודע למי להאמין, ורוצה לשפוט בעצמי ולשם כך סרתי למקום שאייל שני פתח ברחוב אבן גבירול.
בניגוד ל2 המקומות האחרים המזוהים איתו - "צפון אברקסס" ו"הסלון" - הקונספט פה הוא אחר - לא מסעדה אלא מקום של מזון מהיר. במקום יש בר והסועדים יושבים סביבו כאשר ממולם נחשף תהליך הכנת המזון - קונספט נחמד.

כשהגעתי המקום היה עמוס לעייפה, ולקח 2 דקות עד שהתפנו אלי ע"מ לקחת את הזמנתי.
המלכה של המקום היא ללא ספק הפיתה - ואייל מנסה להעמיס אותה בדברים שעד כל לא היו מקובלים.
דוגמאות? פיתה עם שרימפס (מנת הדגל של צפון אברקסס), פיתה עם steak & egg, והמפתיע מכולם - גזרי פיתה בשוקולד ובננות (החלק של הפיתה שחותכים וזורקים)

החלטתי לנסות את מנת הסטייק וביצה שעלותה הייתה 35 שקל. הקונספט דומה לזה של ארומה. אתה נותן את שמך בהזמנה, וכאשר היא מוכנה כל הנוכחים מסביב יכולים לדעת איך קוראים לך. במקרה הזה נוסח השאלה היה קצת שונה ויצירתי של "איך אתה רוצה שיקראו לך". בלי לחשוב פעמיים אמרתי HABOLES. לאחר מספר ניסיונות ("דניאל?", איך אמרת, אוהד?") איש הדלפק הצליח לקלוט את השם הזה, וההזמנה יצאה לדרך.

ניצלתי את זמן ההמתנה כדי להתבונן באנשים האחרים שיושבים על הבר. תהיתי כמה מתוכם היו באים למקום באם הוא לא היה עם החותמת של אייל שני.
לא הספקתי לחשוב הרבה, ומיד ראיתי מולי מנה שהוכנס אליה חתיכות סטייק שחשדתי בהן , שהן אמורה לחדור לקיבתי בעוד דקות מספר. בעיניים מתוחות ראיתי איך לסטייק מוסיפים את הביצה שהחלה לזלוג לאיטה אל מחוץ לפיתה.
קיוויתי שהמנה הזו לא שלי כי קצת מבאס אותי שנוזלים דברים מהפיתה כבר בהתחלה - זוהי התחלה רעה שמבשרת בדרך כלל על המשך רע.
חששותי התאמתו - לאחר מספר שניות הכריזה קראה "HABLOOS אממ HABOLS" תוך חיפוש הנמען. לצערי זה היה רגע ההנאה הכמעט יחיד שלי מהמקום. הסטייק התגלה כיבש כמו הנגב, והיה צריך להיאבק בו כדי לאכול אותו. גם הפיתה נקרעה ואכזבה. זה היה אחד מהמקרים היוצאי דופן בהם הבשר לא רק שלא משדרג את המנה, אלא הורס אותה משום שהביסים שלי שכללו רק את הפיתה והביצה היו לא רעים בכלל.

בסך הכל החוויה הכללית הייתה מאכזבת - המנה לא מצדיקה את מחירה, למרות שיש גם מנות עם תמחור הרבה יותר שערורייתי. גזר הפיתה שתיארתי קודם שבמקומות רגילים מושלך לפח\מטוגן ומוגש ליד הסלטים עולה 11 שקל..
למקום יש אלטרנטיביות טובות יותר מסביב, למרות שאני לא דואג לו - יחסי ציבור הם דבר חשוב בתל אביב רבתי..