Karnak Pizzeria & Grillroom Tilburg

את הסיפור הבא צריך למעשה לכנות "ששון אוכל דונר", כך לפחות הסיפור מוכר בעם.

מעשה בדניאל ששון, צעיר ירושלמי אשר הגיע אל הניכר, ספציפית להולנד, יותר מדוייק לעיירה בשם טילבורג, כדי לחזות במופעים של להקות אשר התחבבו על ליבו.

אותו דניאל ששון, המוכר בפי חבריו כ"ששון" או "ששי" בלבד, הלך לחפש מזון מסביב לחלל ההופעות.
מה הייתה הפתעתו הרבה (וגם שלי) כאשר מצאנו שווארמיה שהיא גם פיצריה ממש בסמוך.

ששון לא חשש ואכל לאפה, ואילו אני ניסיתי לאכול פיצה, אבל המקום היה חם מדי ומסריח מבשרים, מה שעשה לי רע באותו רגע נתון. את דמעותיי מחיתי בעודי מזמזם לחן עממי.

על הלאפה של ששון אולי תוכלו לשמוע בפעם אחרת, או אם ירצה הששון הטוב יועיל ויכתוב בתגובות קצת על השווארמה (סליחה, דונר קבב) אותו אכל בגריל-רום המדובר.

תודה רבה על הכל.
חג שמח!

שיפודי זיקה

בוקר טוב.

אמנם אנחנו אחרי החגים וכבר אין סיבה של ממש לשמוח - עדיין הייתי רוצה להתחיל בנימה חיובית ואף לסיים בכזו.

הפוסט הזה נפרס על פני שני ביקורים במסעדת זיקה אשר ברחוב יפת 160, מקום שכבר הזכרנו לחיוב בעבר (אצרף לינקים בסוף).

הביקור הראשון היה באמצע ספטמבר, ואילו השני התרחש אתמול ממש.

מקווה שתהנו.

שיפודי זיקה: למשלוחים חייגו 03-5062104

את הביקור של ספטמבר התחלנו בסיבוב. היו איתנו חברים שלא רצו לנסוע ליפו ולכן הלכנו לבנדיקט (סניף רוטשילד).
אחרי שנמאס לנו להמתין בחוץ הוחלט להמשיך לכיוון מוזס.
משם כבר תפסנו מונית ליפו.
התוכנית המקורית התגשמה, אם כי באיחור מסויים.

נחשו איזה מהשיפודים זה כבש ואיזה שיפוד אדום

הגענו לזיקה לקראת שלוש, הייתה במקום רק קבוצה אחת והם עמדו לסיים את האוכל שלהם.
הזמנו מהר וכך גם קיבלנו את האוכל לשולחן, במהירות השמורה למקצוענים מחד ומאידך לאנשים שרוצים לסגור את המקום.
השירות האדיב והמחוייך לא הושפע מהשעה המאורחת או מהרצון לסיים את יום העבודה.

פותחים שולחן עם סלטים

למי שלא מכיר עדיין, היופי בשיפודי זיקה הוא שהתמחור הוא הגיוני והטעם הוא מצויין ככה שיש VFM, יעני הכסף שלכם שווה פה יותר.
כשמתיישבים מקבלים צלחת חומוס נהדרת, סלטים צ'יפס פיתות ומצב רוח. אם הזמנתם עיקרית אז אתם לא צריכים לשלם על הסלטים, אם לא אז יש איזה מחיר סמלי.
בנגזרת הבשרים אנחנו מעדיפים תמיד ללכת על השיפוד האדום ועל הכבש, המחירים שלהם עומדים על 55ש"ח לשני שיפודים, וזה אחרי עלייה במחיר.

חומוס, פיתות, סלט, סלסה, החיים הטובים

כאן זה זמן טוב לעצור כדי לעשות חשבון נפש קטן.
שמתי לב שבכתיבה שלנו אנחנו הרבה פעמים חוזרים לאותם מקומות, דהיינו מוותרים על הרפתקאות כפי שעושים כתבי אוכל רבים וטובים שתרים אחרי מסעדות חדשות ללא הרף.
תהיתי ביני לבין עצמי אם אני למעשה מסכן את המעמד שלי כמישהו שיש לעקוב אחרי מה שהוא כותב, שהרי פעמים רבות אני לא מחדש אלא סוג של ממחזר.
לעצמי אמרתי שזו בעצם לא הנקודה, הנקודה היא מקומות ששווה לחזור אליהם. להסתכן כל אחד יכול, לא חסרות מלכודות בעיר, אבל מצד שני כולם אוהבים להכיר מקומות בטוחים שתמיד יתנו לך את מה שאתה מחפש, מקומות שאין להם ימים רעים במטבח ואת המנות לא מכינים לפי מצבי רוח. וככה נרגעתי, המצפון שלי קיבל את התשובה.

מה יותר טעים מסלטים טעימים? סלטים טעימים בחינם.

את הביקור ההוא של ספטמבר עשינו ממש מהר, היינו רעבים ועייפים, אחרי פחות מחצי שעה כבר היינו במוניות בדרך הביתה, שבעים ומרוצים.
ביקור שמשאיר טעם של עוד אבל מצד שני מפיל אותך מהרגליים.
בדרך חזרה במונית אפילו יצאה לי נחירה קטנה שגילתה לי שנרדמתי קצת.

צ'יפס

את הביקור של אמש (שתמונת הצ'יפס מעל מתחילה את רצף התמונות שלו) התחלו גם כן במקום אחר.
כבר מהבוקר רציתי מאוד כריך של זילבר ולכן הוחלט להעביר את הפעילות לנמל יפו, לאזור השוק ליתר דיוק.
בנמל ארבו לנו משפחות רבות שבאו לטייל ביום החג, ואפילו עוד יותר אנשים שבאו אל פסטיבל הצילום הבינלאומי #2 שנערך ממש שם, מול הסניף של לוב איט. המוני אנשים עם מצלמות, בגדים אופנתיים, תסרוקות מודרניות ודיבור על אמנות. האנשים הללו חסמו את הנמל והורידו את המצב רוח.

קערית של טעם החיים

משם הדרך לזיקה הייתה כבר מהירה.
עלינו ברגל לכיוון יפת וחיש מהר לכיוון המסעדה.
כשהגענו הופתענו לראות שגם שם מפוצץ אך תוך כשלוש דקות פינו לנו מקומות והתיישבנו.
השולחן נפתח והשמחה התחילה.

שולחן ערוך

עימנו היו חברים שלא דרכו בשיפודיה כבר הרבה זמן, אולי בגלל אילוצים של חיי היום יום, עבודה וכו', ואולי בגלל שאנשים מרגישים שלצאת לאכול בחוץ הוא פינוק שיש לנצלו היטב, משמע לחסוך ולא להתבזבז ואם כבר אז לא ללכת לסתם שיפודיות.
אנחנו מצד שני ניסינו להסביר שלפעמים עדיף לא לבזבז על דברים שלא באמת צריך - אבל לפנק את החיך במטעמים כי חוויות טעם הן בסופו של דבר חוויות של מצב רוח טוב, זכרונות מבילויים והנאה בפה.

אדום על השיפוד וכבש בצלחת

בשלב הזה הבשר הגיע והדיבורים הפכו לקולות של לעיסה וצקצוקים.
בראש ניסיתי לספור כמה יעלה כל התענוג וגיליתי שזה יוצא פחות ממה שלוקחים על עסקית במקומות מפונפנים ויומרניים, ואפילו לא על העסקית הטובה.
ואם כבר מחשבות, תסתכלו שניה על החציל פה למטה ותנו למחשבות לנדוד.

חציל  בגריל עם טחינה, פטרוזיליה, פפריקה וכמה גרגירי חומוס רכים

בסופו של דבר זה היה חג נפלא ביפו.
שמענו פעמוני כנסיה, את שירת המואזין, ראינו על הטיילת אנשים שמחים בשמחת תורה, מנשקים ספרים ורוקדים.
כלבים, סוסים, ילדים ותינוקות שנראו פחות מעצבנים מהרגיל, הים היה יפה, הרוח הייתה קרירה, זה היה אחד מהימים האלה שעושה חשק שיהיו עוד ימי חג וחופש בקרוב.

כל הדברים הטובים בשולחן אחד

זיקה הוא אכן מקום ששווה לחזור אליו, יאשר זאת הבולס שהלכתי איתו ברגל לא פעם ברחובות יפו הקיציים (וגם החורפיים) כדי להגיע לזיקה.
הוא גם יוכל לספר לכם על שיפודיות אחרות, ברובן שודדים וגוזלים ביד אחת ועם היד השניה אפילו לא עושים כאילו.
בסופו של דבר יש מקומות שווה לחזור אליהם שוב ושוב, ובשביל זה כנראה יש אותנו, בשביל המלצות מכל הלב וכן, לפעמים גם סיפורים על מקומות חדשים.
שתהיה לכם עבודה נעימה או מנוחה, כל איש ומה שמגיע לו.

ועכשיו כמו שהבטחתי, כתבות קודמות:
שיפודי זיקה
שיפודי זיקה בחול המועד

על האש בחווה של דובי - סיפורי אסאדו

אז כמו שאמרתי בפוסט הקודם (" אסאדו בחווה של דובי - ההקדמה"), השבת האחרונה נוצלה לניעת (הפתעה) לצפון (הקרוב) כדי לסעוד את נפשנו כפי יכולתנו בחיות מתות בחווה של דובי, אשר ממוקמת בקיבוץ רמות מנשה.
על הקיבוץ אמנם שמענו בעבר, אבל החווה של דובי הייתה אלמונית עד שביום בהיר כמה מחברי הבלוג נתקלו בקופון המהלל את שמה ומזמן אנשים להנות ב₪99 לאדם (במקום ב₪200).
הרשו לי לצטט מעמוד הקופון כדי שתדעו יותר על הפיתיון:
חגיגת הבשרים כוללת: נתחי אסדו בקר ועגל, אנטריקוט מיושן, קציצות בקר, קבב כבש, נתחי עוף, נקניקיות צ'וריסוס/מרגז עסיסיות, שניצלונים, אורז עשבי תיבול, תפוח אדמה אפוי, מבחר סלטים טריים, קינוח, כוס יין אדום צ'יליאני, שתיה קלה (לימונדה/מים), קפה שחור/תה צמחים. 
ההנאה נשמעת מובטחת, הלא כן?
התמונות אגב הן רנדומליות, אל תחפשו בהן סדר כלשהו, בדיוק כמו באסאדו של דובי.

אסאדו או למעשה בשר צלעות מפורק

הנסיעה לצפון היא חוויה בפני עצמה.
קודם כל זה סוג של זמן איכות, אפשר לדבר, לשמוע מוזיקה, לצחוק, לראות נופים, הכל פורח עכשיו, איך הייתי אמור לדעת את זה כשאני צפון בדירה הקטנה בתל אביב?
רוח צדדית עושה את הנסיעה למעניינת יותר, וכך גם הג'י.פי.אס ששולח אותך לכביש6 בלי אזהרה מוקדמת (אבל אנחנו אנשים פשוטים הרי, וגם ככה מכביש6 קשה לצאת - למרות שראינו כאלה שניסו, חלקם ברוורס).
ואז, אז הכל קורה, פתאום אחרי כשעה וטיפה ומגיעים לרמות מנשה, ואז בכיכר השניה לוקחים שמאלה ופתאם אנחנו בחווה של דובי. השדות ירוקים, הסוסים עושים קולות של סוסים, הדבורים מתנהגות כאילו אין להן מושג שהן בסכנת הכחדה.

פיסת צלעות מקסימה נוספת

החווה של דובי היא אחד מהמקומות האלה שמתפרנס מתיירות, רכיבות סוסים, ימי גיבוש וכיף, מסיבות אסאדו ועוד כל מיני דברים של אנשים שיש להם חווה בצפון.
כבר בכניסה למתחם אפשר לראות מפריסי פרסה, אנשים עם כובעי בוקרים ואפילו מנגלים גדולים, מתקני עישון וצוותים של אנשים שמעמיסים בשר בתור עבודה. להבדיל מהם, אלה שמעמיסים בשר בשביל לאכול נמצאים במעלה הרחווה, המדרגות ופינת הישיבה שבחוץ, בתוך מבנה עץ עצום המקושט בתמונות של אישים מהמערב הפרוע לצד כרזות המזמינות אנשים לסדנאות רכיבה, העצמה, ימי גיבוש וכיף ומנהיגות ושאר הדברים הללו.

עוד פיסת אסאדו צלעות, הפעם פחות מעושנת ומושחמת

בחלל הצריף מעושן ומאובק, יש קש על הרצפה וכמה חתולים מקסימים שבאים להתחכך עד שנותנים להם שאריות. מנהלי משמרת בכובעי בוקרים מכוונים את הקהל, מושיבים אותם לפי סדר המקומות השמורים מראש סביב שולחנות עץ, על כסאות עץ והכל עשוי עץ.
מלצריות צעירות ומחויכות באות ומסבירות על אופי הארוחה. את התוספות לוקחים בבופה, את הבשר מביאים על גבי מנגל קטן אל השולחן, קנקני לימונדה ומים מגיעים כשמבקשים, את היין לא קיבלנו בשעתיים שהיינו שם, אבל לזכות המלצריות המבולבלות יאמר שלא ניסינו יותר מדי.

גוש מלוח ודלוח של אסאדו בתיבול לא טעים

החלטנו לבדוק מה קורה בבופה עד שהמנגל שלנו יגיע.
לצד סלטים גסים, קערת טחינה, פסטה עם דברים, אורז עם דברים, רבעי פיתה ושאר דברים שלא עניינו אותי מצאתי פוייקה שבתוכו תבשיל ירקות כלשהו שכלל הרבה תפוחי אדמה שמהם לקחתי. שאר הדברים לא נראו מעניינים בעליל, לא מגרים לעין בצורתם וגם לא נראים כאילו טומנים טעם רב מדי.
חזרנו אל השולחן והפצרתי באישה שלא תתמלא מהשטויות של הבופה, אנחנו באנו מסיבה מסויימת מאוד ובאמת שלא כדאי ליפול קורבן לרבעי פיתות ופיסות כרוב.
משחק ההמתנה החל ואנחנו החלטנו לנצח בגדול.

מתקן עישון וצלייה איטית

זה הזמן לספר על דברים שקרו בין לבין.
התיישב בשולחן לידנו זוג כבן 40 והאישה כל הזמן קמה כדי להפציר בעובדים להעביר אותה מקום (השולחנות כאמור שמורים מראש, אבל נמאס להם אז המקומות אכן החולפו). כעת, במקומם החדש (הם היו מימינינו ועכשיו היו לפנינו) היא החליטה לפתוח חלונות ודלתות (להקפיא ולסנוור), לקום, למתוח רגליים וכו', אבל באמת, גברת חביבה.
אנחנו הזמנו בנתיים צ'יפס (לא משנה כמה שאלנו אם זה כלול בארוחה - לא קיבלנו תשובה, אבל למי איכפת). הצ'יפס שלהם היה מהזן הקפוא ולצערינו הם לא היטיבו בהכנתו. הוא היה טיפה לא טעים, מעט לא פריך ובעיקר היה צריך להתחנן בכל פעם כדי לקבל אותו, בצלוחיות קטנות.
הזמנו פחיות קולה, שגם זה היה סיפור נחמד כי לא ידעו אם יש להם זירו או דיאט או רגילה, ואז בסוף קיבלנו זירו בדיוק כמו שביקשנו, אבל בטמפרטורה לא משהו ואז גם חזרו להתנצל שאין קרח.
להגנתם יאמר שפחיות הקולה שבאו אחרי הראשונות היו אפילו חמות יותר.

עריה של בצלים, גושי שומן ונקניקיות

ואז הגיע המנגל. לא קטן מדי, עמוס במה שנראה כל טוב, אבל רק במבט ראשון.
הדבר הראשון שהכה בנו היה שלמרות כל ההמנתה לבשר שיתבשל ויצא - האוכל הגיע כמעט קר, והחימום היחסי שהיה לו היה למעשה מהמנגל. מנת האסאדו הראשונה שטעמתי הייתה מיובשת על גבול השרוף ובעיקר מלוחה מדי.
יחד איתה היו גם קציצות מעט קרות, שתי נקניקיות צ'וריסו שהחלטתי לא לאכול כי ריחן לא הטיב עמי, קבב, ואנרטיקוט שהגיע ע"ג שיפוד, שתי חתיכות בלבד, בגודל שהיה קטן יותר מלבבות עוף (מה שגרם לנו במקור לחשוב שמדובר בלבבות).
לצד האכזבות הנ"ל היו גם פיסות עוף במרידנה כלשהי, שתי כנפיים, ערימה של בצלים צלויים וגם כמה עצמות אסאדו שהגיעו בלי בשר עליהן.

עצמות, קציצות וחתיכות לא אכילות

מטורפים מרעב טרפנו את מה שיכולנו להתמודד איתו וביקשנו סיבוב שני.
מהנקודה הזו ועד סוף הארוחה האסאדו כבר לא הגיע שרוף, הוא היה מבושל על גבול העסיסי, רך ומדי פעם מעט מעט בוסרי, אבל כמה דקות על המנגל סידרו את זה.
מהנקודה הזו גם הפסקנו לקבל אנרטיקוט אכיל. השיפודונים הקטנטנים התחילו להגיע נאים לחלוטין.
מהנקודה הזו הפנמנו את העובדה שגם מה שאכיל ומנהנה הוא לא בהכרח טעים ברמה של מסעדות בשר.
מה שהוגש לנו היה מהסוגה הביתית \ חובבנית ובשלב כלשהו בחיים אנשים מתבגרים ומבינים שאפשר לעשות את כל זה לבד בבית ואפילו טוב יותר, כל מה שצריך הוא ציוד בסיסי וזוג ידיים.

בין שלבי המעקה ניתן לראות אנשים עומלים מעל גריל עצום

אני יכול להבין אם התמונות של הבשר מבלבלות אתכם. קודם כל בחרתי את הטובות. שנית, אתם צריכים לקחת בחשבון שלא כל הנוצץ זהב ובעיקר תזכרו שתיבול הוא כמו קסם, וכשלא עושים אותו נכון או לא עושים אותו כלל, זה יכול להיות בעייתי. קחו גם בחשבון שעל כל תמונה טובה הגיעו די הרבה נתחים שהיה עדיף לא לצלם אותם ולתת אותם ישר לחתולים החמודים.

חלקים לא אכילים, רבעי פיתות והמון בשר לא כיפי

קציצות, קבבונים בצלים וענפים לצד שאריות אסאדו מתפוררות

אולי בקבוק רוטב BBQ מהבית, או אפילו רוטב סריראצ'ה היו מצילים את המצב. גם פלפל שחור גרוס היה עוזר לשפר את הטעם ולהוריד קינג דאון לבטן. אולי קיבלנו את מה ששילמנו עליו, או שאולי בעצם החיים בתל אביב גרמו לנו להיות מפונקים מדי.
זה לא האסאדו הראשון שאכלתי ובאמת שרוב אלה שהגיעו לפה שלי היו יותר טובים, חלקים ברמות אסטרונומיות. לגבי שאר הנתחים אז באמת שאין מה לדבר, לא שווה לצאת בשבילם מהבית או אפילו לקום בבוקר.
מצד שני, המקום היה עמוס באנשים שנופפו בקופונים מכמה אתרים שונים, אולי כל החווה הזו היא עקיצה אחת גדולה, או אולי אנשים פשוט קוצרים את מה שהם זרעו כשהחליטו לחסוך.
אפרופו רטבים, ביקשנו קטשופ כמה עשרות פעמים (כנראה שהיה להם רק בקבוק אחד שמרחוק נראה כמו אוסם) ובסופו של דבר קיבלנו צלוחית עם ג'ל חום כלשהו שלא היה קטשופ ובוודאי שלא נראה משהו. ענבר ניסתה, אני הזזתי הצידה.

נופי ארצנו

לא ראיתי את העופות האלה על השולחנות, יכול להיות שפירקו אותם כך שלא יהיה ניתן לזהותם

על השירות והרמה במקום אפשר להגיד הרבה דברים. ראשית כל השירות תואם לאיכות המזון ולמקום עצמו, כך שאולי שאר הדברים בטלים נוכח העבודה הזו. סה"כ מדובר בנערות שנראות בגיל תיכון, והן עושות את הכל עם חיוך בעודן רצות החוצה להביא מנגלים לוהטים בידיים חשופות. כוסות שתיה חד פעמיות שמונחות על השולחן לצד קנקנים מוכתמים... זו חוויה. ייתכן וכשאנשים יוצאים ליום רכיבה או טיול בשדה, התאבון שמתפתח גובר על התפיסות האנינות שאיתן הגעתי.

עופות נצלים מכיוון אחר, שוב, גם אותם לא ראיתי

פרחים, דבורים, הנאה

השתיה החמה הסתובבה איפשהו בקצה השני ולא באמת היה לנו צורך בה.
הקינוח היה פיסות בקלאווה צוננות שנפרסו לחתיכות קטנות יותר מגודלן המקורי.
לסיום עשינו סיבוב בקיבוץ, ברכב, לא היה לנו כח ללכת. לא נראה מעניין במיוחד. בחלקו הוא היה קיבוץ רגיל מהזן הישן ובחלקו השני שכונה של בתים שכולם נראו אותו הדבר ולא משהו בכלליות.
הסתכלנו גם על צמחים, טיפה.

צ'וריסו ועוף

צ'יפס מבאס

סיכום:
אם אתם בסביבה וממש רעבים ויש לכם 200 ש"ח וכל הדברים האחרים סגורים, אז אולי.
אם יש לכם קופון ואתם רוצים להוציא את המשפחה לבילוי... אולי.
אם אתם חובבי בשר ומחפשים מציאה, לא.
ערך לכסף? רק אם אתם יושבים שם יום שלם ואוכלים בלי סוף כדי לא להרגיש מופסדים.
החשבון שלנו (בנוסף לקופונים) היה ₪50 לחמש פחיות של קולה (ואולי גם לצ'יפס, באמת שלא הבנו בסוף והקבלה הייתה פתק שכתוב עליו "50").
שומר נפשו שינסה קודם דברים אחרים.

ג'ל חום חצי שקוף שאמור להיות קטשופ

הנסיעה הביתה הייתה חביבה כמו הנסיעה הלוך.
הרשו לי להזכיר לכם את זה שוב - הסיבוב הראשון הגיע באיחור משמעותי, גם שרוף וגם קר.

אסאדו בחווה של דובי - ההקדמה

לפני כשלושה שבועות הבולס ואני חמדנו קופון לאסאדו כפי יכולתך ברמת מנשה, ליתר דיוק בתוך החווה של דובי שנמצאת בתוך הקיבוץ.

בסופו של דבר ויתרנו מחמת המרחק וחוסר הזמן, הרי למי יש כח להתארגן על רכב ולבזבז את השבת על נסיעות למקומות לא מוכרים כדי לאכול בשר שאיכותו מוטלת בספק, לא לנו - זה בטוח!

מה רבה הייתה ההפתעה כשזוגתי המדהימה המהממת והמקסימה החליטה לשכנע אותי "לעשות סיבוב" בשבת, ואותו סיבוב נגמר בקופון לבשרים כפי יכולתי, באותו קיבוץ, באותה חווה, בבטן מלאה ובמצב רוח טוב.

כרגע אני בעיקר רוצה ללכת לישון, אבל מבטיח שמתישהו בזמן הקרוב אני אתן לכם טעימה בתמונות ומילים על החוויה. הייתי נותן לכם ספויילר על האיכות, הרמה, השירות וכו', אבל אני לא רוצה להרוס את הביקורת המלאה.
במקום זה, אני אשאיר אתכם עם טעם של עוד, כדי שתריירו על עד הביקורת המלאה, אם אתם יודעיםמה טוב בשבילכם, וגם אולי אם לא, הנה, בבקשה:

אסאדו בחווה, מוות מעושן בצלייה איטית

לסיקור המלא של הביקור ראות את הפוסט: על האש בחווה של דובי - סיפורי אסאדו

שיפודי עזרא ובניו לארוחת ערב

אם עקבתם אחרי הפוסט הקודם של הבולס ושל ענבר.מיאו - בוודאי שמתם לב שערכנו אמש ביקור אצל עזרא ובניו על האש.
אני לא יודע איך לשפוט את המוסד הקולינרי ותיק הימים הזה, כי הוא נופל להמון קטגוריות וגם בעצם מדובר במקום ייחודי מאוד.
אני אפילו זוכר את עצמי מגיע לשם גם לפני כעשרים שנים ונהנה כמעט באותה מידה (למרות שבתור ילד בטח נהנתי יותר, וגם לא הייתי צריך לשלם בכלל).

משפחת עופות מובילה את צעיריה אל השיפודי

את העשן רואים מרחוק, וכשמתקרבים מריחים גם את המנגל. כשנכנסים נתקלים בענן של עשן, קולות של אנשים וצלילים של פחמים מתפצפצים לצד נגינה של מכונות משחק (דיספנסרים של מתנות ושטויות, וכו'). אני זוכר שפעם היו מכונות שוות יותר, וגם גלגל ענק עם כיסא יחיד שאפשר לשבת בתוכו ואז המכונה פשוט מסובבת אותך בצורה מביכה בעיגול גדול.

הלכתי על שיפודי בקר (20ש"ח לשיפוד) לצד פרגית עם שומן כבש (9ש"ח).
כמובן שלקחתי גם ערימה של צ'פס. אם אתם אוהבים הרבה צ'יפס - ממליץ לקנות חמגשים ולשים את הצ'יפס בתוכה, כי הצלחת של הצ'יפס טיפה יותר קטנה. אפשר גם לקחת צלחת של המקום במקום הצלחות החד פעמיות, גם הן גדולות יותר.
הצ'יפס עולה 10ש"ח, לא משנה בתוך איזה כלי תשימו אותו.
משקה ענבים, לאפה וצלוחית חומוס עם טיפה חריף סגרו את הרכישה. תכננתי לקחת גם קערה של עמבה (חינם, מצווה לקחת) אבל לא היה לי מקום על המגש או בידיים, ואח"כ שכחתי כבר.

מי שמבין עניין יכול לזהות בקלות (לא כל השיפודים שלי)

בשעות מסויימות ובימים מסויימים ההמתנה בתור יכולה להיות מייגעת. צריך לדעת להדחף, אבל לא לשכוח להיות מנומס, בסה"כ כולם בדיוק כמוכם, רוצים שיפוד, אולי משהו בלאפה, קצת סלט כרוב, משהו קר לשתות.
כשעומדים בתור למנגל עצמו, במידה ויש יותר מאדם אחד (בשעות הערב ובשבת יש לפעמים שלושה וארבעה אנשים) ניתן לגשת טיפה מהצד ולתת את השיפודים לא למי ששם אותם, אלא למי שמוריד (טיפ של מקצוענים).

אני רוצה להקדיש שורה מיוחדת של כבוד לאנשים שמתפעלים את המנגל במשך שעות, ויש להם גם את היכולת לעשות את זה בחום ובעשן, גם לעשות את זה כמו שצריך, גם להיות אדיבים ובעיקר לזכור מי שם מה, כמה, ואיך הוא נראה וכמובן להבדיל בין סוגים של שיפודים תוך כדי שהם מונחים על מנגל חם ומעשן.

טעם הזית זה אומר שהשמן הוא לא מזיתים?

שיפודי עזרא זה לא מסעדה של ממש. המקום מותאם לאדם הפשוט, הן במחירים, הן בהגשה, בסוג האוכל, בגישה האנושית, בעיצוב, במידת ההשקעה מסביב, בכל דבר.
חלל עצום עם שולחנות ריקים שעליהם הסועדים עורכים את מה שבא להם, את הנייר והצלחות וכו'. הסלט מגיע מפאיילה ענקית, ולידה קערה של מלח שאפשר לדחוף לתוכה את היד ולתבל בנדיבות. יש בקבוקים של שמן זית ושל מיץ לימון שמסתובבים, למקרא שבא לכם לתבל עוד.
לא מדובר במקום יוקרתי, והם אפילו לא מנסים להיות אלגנטיים. מדובר במקום פשוט, זול וטעים.
אדם יכול לבוא ולאכול ערימה של שיפודים, לשלם מעט ולהנות הרבה. גם החוויה, הטיולים, התחנות השונות, כל אלו מוסיפים אלמנט של הנאה ומעצימים את הבילוי.

גם החומוס של עזרא הוא חומוס לאנשים פשוטים. לא ברור מי הכין אותו או מתי, אבל הוא טעים. הוא נראה ומרגיש כאילו שהוא לא הגיע ממארז פלסטיק, הוא עדין, מתובל מעניין, ומגיע עם קצת חריף.
הילדים ברקע צועקים, המבוגרים שמחים. אף אחד לא מתלבש יפה מדי בשביל להיגע לעזרא, כולם באים בסה"כ בשביל למלא את הבטן בזול. הקהל מורכב ממשפחות, אנשים שעושים איזה אירוע, קבוצות גדולות, בודדים, יש הכל מהכל.

הסחלה של הצ'יפס שלא באמת אוכלים אלא אם רעבים באופן מגעיל

הערב מגיע לסיומו. כולם עייפים אך באמת מרוצים. אתה מרגיש כאילו שעקצת, כאילו שחסכת ואכלת וניצחת את המערכת.
שווה לנסוע לאזור רק בשביל השיפודיה הזו, לא בכל פעם ופעם שרוצים שיפוד, יש הרי מקומות הרבה יותר איכותיים, או כאלה שיש להם בויטרינה כבש, אבל מצד שני אם אתם עוברים בדרך זו מצווה לעצור.
אנחנו מתחילים להתארגן לכיוון האוטו, ולי יש פיצוץ בגרון.
אני לא חושב שאי-פעם התאכזבתי בשיפודי עזרא.

חתיכת שומן אחרונה

נ.ב.
יש משהו שלא דיברתי עליו בכל הפוסט ואפילו לא אכלתי, אבל אני ממליץ עליו ללא עוררין: החמוצים של עזרא.
חמוצי הבית מגיעים במארז פלסטיק של מה שנקרא בתחום החומוס "חצי קילו". ברשימה שלי הם נמצאים קרוב מאוד למקום הראשון. הם עשויים טוב, מתובלים בחריפות, ויש להם צבע כתום חזק. הם טעימים ברמות שאני לא יכול להעביר בכלל, משהו שלא מצפים ממנו כשאוכלים חמוצים.
קחו בחשבון שהקופסא שלהם לא מתמודדת טוב עם נסיעות ברכב וצריך לשמור עליה אם אתם לא רוצים שיישפך.
הסיבה שלא קניתי אתמול היא מכיוון שלפעמים הם באמת חריפים, ולא תמיד בא לי לקחת את הסיכון שהבטן שלי תתחיל לדבר באמצע הלילה.

אחים אחים - במסעדה עוקצים

אני יודע שמאז הפוסט האחרון של ידידי כאן אתם סקרנים לגבי מסעדת האחים.
מקווה שלא הייתם יותר מידי במתח - אספר לכם עתה את סיפורנו האמיתי.
הכל החל ביום שישי גשום וחורפי.
אני ו-Sabibi נפגשנו ברחוב אבן גבירול פינת קרליבך, וחיפשנו היכן לאכול.
ברדיוס של עשרות מטרים יש מספר מקומות ראויים כמו רובן, חומוס יונס מיפו, הגוצ'ה של דיינר ולפי סיפוריו של sabib גם הקרפצ'יו בר (למרות שאני אישית עדיין לא הייתי שם)
לקרפצ'יו בר המדובר נולד אח חדש בשנה האחרונה העונה לשם "מסעדת האחים" - שניהם מבית היוצר של האחים דוקטור.
שילוב של תשוקה לשיפודים יחד עם חוות דעת חיובית על המיזם הקודם שלהם הביא אותנו לשיפודי האחים הממוקם 2 בניינים ליד אחיו.
הקונספט של המקום הוא שיפודיה משודרגת - לא עוד שיפודים מאיכות לא תמיד ברורה ואחידה שהורגלנו לאכול בעיקר במסעדות פועלים, אלא שדרוג גם מבחינת המבחר (שיפודי שרימפס, סלמון, חזיר) וגם מבחינת האיכות - נשמע טוב על הנייר.
נכנסנו למקום שהיה ריק כמעט לחלוטין, והמלצרית מיהרה לברך אותנו על זה שהטרחנו את עצמנו לבוא ביום סגרירי.
למרות שבמקום הייתה סוג של אווירת נכאים - התיישבנו בתקווה לא להתאכזב.
הסתכלנו על התפריט ו2 דברים בלטו - אחד הוא שחלק גדול מהתפריט לא היה זמין, והשני הוא שמבחינת המחירים המקום רחוק משיפודיה עממית כמרחק רמת אביב ג' משכונת עג'מי. בהזדמנות אחרת אגב נסקר כמה שיפודיות עממיות אהובות עלינו.
בכל מקרה הזמנתי 3 שיפודים - פרגית, לבן ונקניקיות שהומלץ לי ע"י המלצרית.
השיפודים היו בסדר סך הכל אם כי לא נפלתי מהכיסא - במיוחד בלט הלבן שהיה מיוחד ונדיר בטעמו.
הבעייתיות היא בכל מה שמסביב.
בעיניי החוויה של השיפודיה היא הרבה מעבר לשיפודים - יש את הלאפות, הצ'יפס, החומוס, הסלטים כפי שהורגלנו ע"י בני דודינו. בשיפודי האחים אין שום זכר לזה - במקרה הטוב ניתן להזמין פלטת סלטים בתוספת כ20 שקלים.
הסלטים לא נראו לטעמינו והחלטנו להסתפק בשיפודים - כך יצא ששילמנו מעל 100 שקל לאדם עבור ארוחה שלא השביעה אותנו, והרגשנו שיצאנו, איך לומר, מופסדים.
כדי להרגיע את הבטן החלטנו ללכת לפיצה פליפה הסמוכה, ורק לאחר מנת פיצה גדולה הצלחנו לשבוע.
לאחר המקרה העלתי את רשמיי והערותיי לפייסבוק של המסעדה, כדרך לתת פידבק לשיפור עתידי.
לאחר כשעה הפלא ופלא - ההודעה שלי נעלמה פתאום. הדבר מפליא יותר לנוכח העובדה שהודעות אחרות שמשבחות את השיפודיה דווקא כן נשארו. מי יודע, אולי אלה ההאקרים הסעודיים..
סך הכל לצערי לאור מה שתואר בפוסט לא אחזור לשם, ואני אף נרתע ללכת לקרפצ'יו בר הסמוך, על אף שהוא מומלץ ע"י מספר אנשים שאני מכיר ומבינים עניין.

בשר כפי יכולתי

רשת רק בשר מציעה סעודות במתכונת "כפי יכולתכם" בכל יום שלישי אחרון בחודש.
ישנם שני סבבים, האחד בשש וחצי בערב, והשני בתשע.
ניסיתי את שני הסבבים, כמה וכמה פעמים, וכפי שתבינו בהמשך - לא מדובר בפרסומת.
[הבהרה: עוד לא ניסיתי את שניהם באותו ערב]

על השולחן: צ'ילי בקר עם שעועית, סלט, צ'יפס, לחם, קרפצ'יו או נתח כבוש כלשהו.
לא תמיד יש לחם, ולא תמיד יש צ'ילי.
על האש: סינטה, אנטריקוט, קציצות, צ'וריסו, צלעות אסאדו וגם פיקאניה.
שתיה: יין, בירה, מים ומיצים בחופשיות.
קינוחים: סוגי פרפה, והיה גם שרבט פרווה אבל הורידו אותו מהארוחה.

חברי הטוב א' הדליק אותי על הקטע. בואו נקרא לחברי א' "הבולס", בתקווה שהוא יבוא לכתוב פה מתישהו תחת שם הבמה המדובר.
בכל מקרה, אז הבולס ואני היינו כבר ביותר מדי ארוחות כאלה.
למעשה כבר לא בא לי ללכת יותר. אפילו היו לנו וויכוחים בנושא. הוא מרגיש שזה מוצדק להוציא 160ש"ח על כל הנ"ל (140 אם אתם חברי מועדון), ואני לעומתו מרגיש שהם כבר יצאו לי מכל החורים, שזה לא מיוחד (למעט רוטב הפלפלים של האסדו שאני פשוט יכול לשבת ולשתות אותו), ושהם קמצנים, נותנים חתיכות קטנות בהפרשי זמן לא הגיוניים, ושהשירות שם נהיה רע יותר עם כל ביקור.

הבולס אומר שבשביל הסכום הזה הוא מוכן להגיע ולאכול אנטריקוט כל הערב.
אני אומר שעדיף לי לשלם את הסכום הזה במקום אחר, לא להתפוצץ עד גועל, לגוון ואולי להנות אף יותר.

מלבדנו, הדיעות מעורבות כמעט בכל פעם. יש אנשים שלא חוזרים, יש אנשים שלא רוצים בכלל לבוא, ויש אנשים שמבטיחים שהם יבואו כל חודש (ולא תמיד באים).

אני לא יכול להגיע למסקנה חד משמעית. מצד אחד אני אוהב בשר, מצד שני הלוואי והיה לי את הכח הנפשי להיות צמחוני.
מצד אחד אם אוכלים מספיק - אפשר לאכול בכמויות שמביך לספר עליהן; מצד שני כמה אפשר לדחוף בכוח?
מצד אחד לפעמים השירות נוראי, מצד שני האיכות של המזון (וגם של השירות הבינוני) עדיין עדיפה על מתחרים כגון קאסה דו ברזיל או פאפאגאיו.

האם זה שווה את הכסף? בתור חוויה כן, גם אם אתם לא מתכוונים להתחזר.
האם זה טעים? תלוי מתי תגיעו, מי ימלצר - ואיזה נתח תקבלו מהמגשים.
בגדול אפשר לשבת ערב שלם ולשתות רק יין עד שתכסו את הסכום. אם תרצו אפשר אולי לדחוף כמה צ'יפסים.
אני לא יודע.
אני חלוק בדעתי.
למה אני כזה?

אם מישהו מכיר אלטרנטיבה מעניינת - זה המקום להגיב, אנחנו פתוחים להצעות.
(אגב, ניסינו גם את אלבמה בנתניה, הם היו ממש טובים, אבל אני בספק אם זה שווה את הנסיעה המעייפת)