ארוחת צהריים היא דבר בעייתי בכלליות. תמיד יש צורך לשלב בין דחפים להיצע איזורי לצרכים פונקציונליים.
הצרכים הפונקציונליים יכולים להיות:
- זמן - כי צריך לפעמים לחזור לעבודה
- כמות אוכל - מספיק בשביל לשבוע אבל לא יותר מדי כי בכל זאת לא רוצים להרדם באמצע היום
- התחשבות בתגובה של הגוף לאוכל שיכול לגרום לעניינים במעי
- זמני המתנה - גם כי אתם אולי תרצו לחזור לעבודה וגם כי לא בא לכם להתקע במקומות סתם
- זמני המתנה בתור - כי גם אם האוכל מגיע מהר יש עוד מיליארד אנשים שרוצים לאכול צהריים בדיוק באותו מקום
- מרחק גאוגרפי ממקום הימצאותך
- סוג אוכל רצוי
 |
| רבע מגש וחצי |
ביום המדובר הייתי בצהריים בעזריאלי.
המחשבה המיידית שלי הייתה "לאכול מקדונלדס", גם בגלל שהשירות יחסית מהיר וגם בגלל שיש לי בעיות.
דקה אחרי כבר ידעתי שהסניף מפוצץ באמהות עם ילדים שדוחפות חיילות שדוחפות אנשים שכנראה אין להם עבודה והם מסתובבים בקניון ככה סתם בצהריים.
למזלי בדלפק הקרוב של פיצה עגבניה לא הייתה נפש מלבד המוכר.
למי שלא מכיר: פיצה עגבניה מוכרים בכל פעם שני משולשים, AKA רבע מגש. המשולשים נורא דקים ועם זאת עושים את העבודה נהדר ואם אתם אוהבים פיצה דקה אך עשירה בטעם, גבינה ורוטב - הגעתם לנחלה.
כאמור, הפיצה נהדרת, יש המון סניפים, המחיר סביר, ובאותו היום בדיוק לא היה אף אחד כשהייתי צריך שלא יהיה אף אחד שיפריע לי לאכול מהר ולחזור לעיסוקיי.
בחלק אחר של אזור האוכל י' התקשתה לקבל את קומבינציית הסושי שלה ובו בעת לאתר מקום ישיבה שאינו בשמש \ בסמוך לפח זבל.
תזכירו לי בהזדמנות לספר לכם איך גם אני נפלתי שדוד (חלקית) בארוחת צהריים בשינטו.
נחזור לסיפור הפיצה שלי.
הייתי מאוד מאוד מאוד מאוד רעב.
לקחתי שני משולשים (ז"א משולש אחד גדול חצוי, ז"א רבע פיצה), ואז פתאום החלטתי לקחת עוד רבע.
אחרי שלושה משולשים הרגשתי שהרביעי כבר מיותר, אז עשיתי הפסקה ודחפתי אותו בכוח לגרון.
היה מאולץ אבל טעים מאוד.
תודה רבה על תשומת הלב, נתראה בשמחות.
