צרכנות קיץ: עונת משקאות הדובדבנים

לכל עונה יש את הטרנדים שלה, ונראה שבקיץ הישראלי יחד עם הדובדבנים האמיתיים מתחילים להעמיס גם כאלה המגיעים בפחית משקה צוננת.
אמנם ישנן פיצוציות או מיני רשתות המחזיקות את הסחורה כל השנה, אבל נראה שבתקופה זו הכל תוסס.

היות וקהל הקוראים של אוכל בחוץ חשוב כ"כ לכותבי המערכת - נשלחתי לטעום מכל הבא ליד:
1. צ'רי קולה מבית קוקה קולה
2. פפסי ויילד צ'רי
3. ד"ר פפר צ'רי
4. קולה זירו צ'רי

להלן תמונות להתרשמות ויזואלית מהמוצרים, אחריהן גזר דין.

Coca Cola cherry

Pepsi wild cherry

Dr Pepper cherry

Coca Cola zero - cherry

קודם כל חשוב לציין שזה לא קל.
אם ביום - יום אין לכם שום הבדל מבחינת הקולה שאתם שותים, אתם יכולים פשוט ללכת על מה שבא לכם באותו הרגע.
אם אתם מרגישים הבדלים, נסו את המשקה שיותר קרוב להעדפות (למשל לאנשים שסולדים מדוקטור פפר).
אם אתן מצפות לטעם של דובדבן - דפדפו הלאה.
בסופו של דבר, זה מה שזה, סוכר בטעמים, או תחליף עם תוסף, זה טעים וזהו בערך.

לרוויה וכאלה.

נ.ב.
לאחרונה עלו במערכת שיחות על תמחורי משקאות, ספציפית על עליית המחירים שגולשת מקופיקס ועד פחיות בכמעט עשרה שקלים באופן ממוצע. מה הקטע?

אהבה בבגט אחד ו-שתיים

להלן מספר מחשבות קצרות העלולות לחלוף במוח רעב:
1. פיתה זה לא מספיק
2. לאפה זה יותר מדי
3. בגט זה של פעם

שלושת המחשבות לא תמיד נכונות, לא תמיד שוללות זו את זו, אבל המון ושלא לומר פעמים צצות יחד בפרקי זמן קצרים הנוגעים ברעב.

בקיץ, הטיעונים הללו עלולים למצוא את עצמם בטלים.
דמיינו את הסיטואציה הבאה:
יצאתם להביא אוכל, וחם בחוץ.
מדובר בצהריים מייגעים של קיץ, ואתן מזיעות כבר ביציאה מהבניין, למעשה עדיין אפילו במדרגות \ מעלית.

ברגעים הללו מתברר כי אין צורך לאכול אוכל חם, או ממש חם, או רותח.
יש פיתה!
(שוב, לצורך העניין, יש בגט, אם פיתה לא מספיקה לכם, אבל לאפה מרגישה התחייבות גדולה מדי)

במקרה הצמחוני \ טבעוני, הבגט מתמלא בכל מה שצונן ומרענן, בעיקר סלטים, קצת צ'יפס בשביל החלק החם (או ירק מוקפץ כלשהו שלרוב כבר קיים בהיצע השווארמאתי). מטיבי לכת ואקסטרה רעבים יכולים לבקש "להוציא את הלבן" ולפוצץ את החלל בכל טוב.

לראייה מיצגים ראשון ושני.
הראשון נלקח ב: שניצל קומפני, ריב''ל 10, תל אביב יפו.
השני: אלגמוס, יד חרוצים 1, באותה העיר והשכונה.

שניצל קומפני, ריב''ל 10, תל אביב יפו

אלגמוס, יד חרוצים 1, תל אביב יפו

שני המקומות ידידותיים, מתוקתקים, וההבדלים העיקריים ביניהם הוא בהיצע הנוסף.
בעוד שבשניצל קומפני מתרכזים בשניצלים (אבל גם מוצרי עוף אחרים), לאלגמוס יש מטבח מעט יותר עמוק.
עם זאת, שני המקומות מצטיינים בסלטים ותוספות, טריות וצחוקים.
בהצלחה עם הכל.

פיצה טרנטינו, עזריאלי

אתם אולי מכירים את מסעדת טרנטינו בעזריאלי (הסמוכה לH&M), אבל לא מדובר בה.

מדובר בדלפק הפיצה שנמצא באזור המזון שבקומה השניה.

השעה - צהריים. המקום - קניון עזריאלי. תקופת החופש הגדול, אין מקום לזוז מרוב ילדים וילדות, הורים, חיילים ואנשי עסקים שירדו רגע מהמגדל.

בתוך כל העומס הזה דווקא לפיצה טרנטינו אין תור. היה לפני בדיוק אדם אחד שעזב בזמן שהוצאתי את הארנק.

בחרתי רבע (הכמויות הן רבע מגש אשר נחתך לשני משולשים - כמו בפיצה עגבניה) עם זיתים וקלצונה גבינת עיזים ופלפלים קלויים. ביחד עם פחית קולה זירו התענוג עלה לי 50 ש"ח.

פיצה טרנטינו עם זיתים

הפיצה לא רעה.
לא הכי טובה שיש ביקום, אבל בטח שלא רעה. איפשהו באמצע בין פיצה עגבניה לבין פיצה של פיצריות שכונתיות, מהסוג שכיף לאכול. עם הפיצה ביקשתי קצת מרוטב הבית בצד. הרוטב לקה בחוסר טעמים והיה בעיקר נוזלי מדי.
קצת אבקת שום (או שום גבישי, או כל שום) היה מוסיף המון, אבל לטרנטינו אין תבלינים לקחת, רק על הדלפק, והפיצה הייתה ארוזה עוד לפני שהספקתי לחשוב על זה.

קלצונה גבינת עיזים עם פלפלים קלויים ועוד

הקלצונה הגיע רותח אם כי גבינת העיזים בפנים הייתה קרירה.
בנוסף הוא לא היה מעניין במיוחד בטעמו, להבדיל מאחד אחר שטעמתי בעבר באותו המיקום (הפומודורו לדעתי).
לסיים אותו הרגיש כמו עונש, והצטערתי שכבר סיימתי את הפיצה. את מה שהצלחתי לאכול הטבעתי ברוטב הבית המשעמם שאיכשהו היה פחות משעמם מהקלצונה המדובר (או המדוברת? לדעתי זו נקבה).

אולי אדם אחר היה נהנה יותר, בכל זאת טעם וריח.
מבחינת פיצה המקום מקבל את המלצתי החמה.
התמחור לא שונה משאר היקום בימינו אנו ובזמן הזה.
המקום היה נקי למרית עין, אם כי מישהו בדיוק שבר בקבוק קולה במעבר של המסעדה וכולם עברו והעיפו זכוכיות ושפריצים לכל מקום, אבל זה כבר מחוץ ל"מסעדה".

יאללה, בואו, מה איכפת לכם.

חומוס אסף למרות החום

כדי ללכת ממש רחוק ביום שרבי צריך סיבה ממש טובה.
שמואל ואני החלטנו ללכת לחומוס אסף ביום חם מאוד, אמנם לא הכי חם בשבוע אבל חם כ"כ שהצטערנו שהלכנו.
אמרנו לעצמנו שהחומוס מצדיק את ההליכה, שמזמן לא היינו שם, שזה יבוא בטוב.
בפעם האחרונה שהגענו אל חומוס אסף היה פחות מהרגיל, אירוע שגרם לנו לחשוב פעמיים אם ללכת לשם בתקופה החמה הזו של השנה, אבל הביקור הנוכחי בהחלט הצדיק את ההליכה.

פלאפל, רוטב שום פלפל, רוטב עגבניות כוסברה, כרוב חמוץ מתוק

הגענו מאוחר יחסית, מה ששיחק לטובנו. השולחנות בחוץ היו כמעט ריקים, בפנים התפנה מקום תוך פחות מדקה.
התיישבנו ובטרם החומוס הגיע (מה שקרה מהר מאוד) הניחו על השולחן את הפיתות התפוחות והטריות שמאפיינות את המקום, פלאפלים חמים (שעדיין נשארו לא משהו, פחות טובים מבעבר), רוטב שום לימון חריף, כרוב מתוק מתוק וצלוחית חדשה של רוטב על בסיס עגבניות עם מגע של כוסברה שהיה מרענן מאוד.
השירות היה מצויין, מהיר וזריז, כמובן גם חביב עד מאוד, כרגיל.

חומוס גרגרים של חומוס אסף

החומוס הגיע והוא היה מדהים, כמו החומוס של פעם, החומוס שבכל פעם שבאנו קיווינו למצוא.
חומוס סמיך, בעל טעם ייחודי, עשיר, מיוחד מאוד, שונה מכל החומוסים האחרים בסביבה.
התמוגגתי עם כל ניגוב וביס, הוא היה פשוט טוב, כ"כ כ"כ טוב.
ההליכה בשמש השתלמה.

לצד החומוס הזמנתי כהרגלי סודה, כוס גדולה מהסוג של "גזוז בטעם של פעם", בעלות של חמישה שקלים, יחד עם החומוס מחיר הארוחה הוא 27ש"ח. סביר בהחלט לאור הכמות הגדולה, השירות הטוב, הטעם המצויין והשולחן שפותחים (עם פלאפלים שלא מפסיקים לזרום ואפשר גם לקבל ריפיל לחומוס אם באמת רוצים, זו לא מדיניו כתובה אבל בכ"ז מציעים מדי פעם).
אפשר לסכם את כל הארוחה בצורה אחת בלבד: בואו, יהיה טוב.

חומוס אסף ביום קיץ חם - מת העולם

אם אתם חובבי חומוס ייתכן ולאחרונה שמתם לב לשינויים בחומוס שלכם או באופן בו אתם צורכים אותו.

השינויים עלולים לנבוע מהחום הנוגס בחומוס שאמור להיות בתנאים אופטימליים מכיוון שמדובר בתרכובת רגישה שמתקלקלת מהר.

כמו כן, עלול השינוי לבוא דווקא מכם, מאיך שהגוף שלכם מתמודד עם החום, עם סלידה פנימית ולא מוסברת ממאכלים כבדים ומטעמים מסויימים שלא ישרתו את הגוף שלכם כהלכה.

עוד הסבר הוא שהחומוסיות משנות את הרכב המנה האהובה כדי שלא תתקלקל במפתיע ושלא תעמיד על הסועד כך שלא יוכל לזוז.

הסברים ומחשבות נוספות תוכלו לקרוא במאמר לאכול חומוס גם בקיץ, שהתפרסם לא מזמן בבלוג חומוס להמונים.

אני לא בטוח אם אתם יכולים להבין בכלל עד כמה הגרגרים האלה עצומים

ועכשיו מהמאקרו נעבור אל המיקרו.
ביום קיץ חם הלכנו שמואל ואני אל הסניף של חומוס אסף.
ככל שנהיה חם, כך אנו פוקדים את הסניף פחות מכיוון שהביקור כרוך בהליכה ואנחנו מעדיפים שלא להזיע ולמות בדרך לארוחת הצהריים.
עם זאת, חומוס אסף מוכר על ידינו כחומוס הכי מוצלח באזור שופע חומוסיות.
התואר הזה כולל בתוכו שירותיות, תמחור ותמורה לכסף, אחידות בטעם וכמובן את הטעם עצמו שהוא מצויין גם בפני עצמו וגם ביחס לסובבים.
גם הפיתות אגב מצויינות, תמיד טריות, נפוחות ורכות.

אחרי ההקדמה המרגשת והמבטיחה הזו תוכלו לראות עוד תמונה אחת ואז לקרוא על נפילה מפתיעה ועוד מחשבות על חומוס והחיים.

שולחן מלא בתענוגות מאכזבים

ביום המסויים ההוא הכל התהפך.
החומוס היה פחות טעים מהרגיל, מעט חמצמץ, טיפה יותר סמיך, הקסם שלו אבד.
גם שמואל וגם אני הרגשנו את זה כבר על הניגוב הראשון.
גם הפלאפל היה שונה מהרגיל, טעמו לא היה כטעם הפלאפל המצויין והפיקנטי שמגישים פה כבר זמן רב.
הגרגרים עצמם גם היו שונים, הרבה יותר גדולים.
כאילו עין רעה נפלה על המטבח, הכל נראה טוב אבל מרגיש מוזר על הלשון
הטעמים אותם חיפשנו ובשבילם הלכנו בשמש לא היה בבית.
את הגעגועים שלי לטעמים המוכרים הצליח להרגיע רק הכרוב, ואולי גם הפיתה, כוס הגזוז.
גם למזלג היה את הטעם הרגיל.

לא טעם רע, אם כי טעם שונה בעליל.
אולי יד זרה נגעה בסירים, אולי החום הוציא את כולנו מהכיוון, גם את הטועמים וגם את הבשלנים.

ועכשיו לוידוי:
הייתי לא מזמן באבו חסן ולא היה לי טעים.
הייתי לא מזמן באבו דאבי והיה לי נורא.
הייתי באבו אדהם והמנה הייתה רק בסדר.
בהתחלה חששתי שמשהו מקולקל בי, אבל אז שמעתי אנשים אחרים מדברים על זה.
אחרי הכתבה בחומוס להמונים שקלתי את הנושא בעיניים אחרות, אולי זה הקיץ, החום, אולי זה ישתנה בקרוב.
הרי לא ייתכן שכל החומוסים בסביבה פתאום מאבדים את זה.
כנראה שבקיץ הקרוב ננגב בעיקר זיעה.

לחזור הביתה

ימי הקיץ החמים (עוד לא שיא הקיץ אבל זה כבר מתחיל להעיק) מביאים איתם עייפות קשה.
הכל נעשה קשה יותר.
קשה יותר לקום, קשה יותר לצאת, קשה יותר לאכול, קשה יותר להרחיק ברגל, קשה יותר לנשום וקשה יותר הכל.

עוד דבר שקשה לעשות הוא לכתוב כאן בבלוג כי הרי הכתיבה מבוססת על כל הנ"ל, ואי אפשר לעבור חוויות קשורות אוכל אם כל הסעיפים למעלה מתקיימים.
בימים כאלה בא להשאר במיטה מתחת למזגן, אחר כך לעבור לספה, גם זה מתחת למזגן.
מדי פעם עושים טעות ומכבים את המגזן, אבל אז מדליקים אותו שוב.

עבודת הבלוג נעשית קשה יותר אבל למזלנו אנחנו עדיין צריכים לאכול לפעמים.
באחד מהימים האלה שבהם צריך לאכול יצא לי (למזלי הרב) לקפוץ לארוחת צהריים מאוחרת בסאלם בומביי.
היה תענוג, כרגיל, אף פעם לא יצאתי משם מאוכזב.

הפוסט הזה הוא סוג של התנצלות כי באמת שבזמן האחרון נהיה יותר ויותר קשה לשמור על כמות פוסטים שוצפת.
באמת שגם אני הייתי רוצה להכנס לפה ולקרוא פוסטים של הכותבים האחרים אבל לכולנו קשה כאחד.
כולי תקווה שתמצאו בליבכם מקום לסלוח לנו ולזרום בקצב האיטי של הקיץ, מסיקור לסיקור.