Karnak Pizzeria & Grillroom Tilburg

את הסיפור הבא צריך למעשה לכנות "ששון אוכל דונר", כך לפחות הסיפור מוכר בעם.

מעשה בדניאל ששון, צעיר ירושלמי אשר הגיע אל הניכר, ספציפית להולנד, יותר מדוייק לעיירה בשם טילבורג, כדי לחזות במופעים של להקות אשר התחבבו על ליבו.

אותו דניאל ששון, המוכר בפי חבריו כ"ששון" או "ששי" בלבד, הלך לחפש מזון מסביב לחלל ההופעות.
מה הייתה הפתעתו הרבה (וגם שלי) כאשר מצאנו שווארמיה שהיא גם פיצריה ממש בסמוך.

ששון לא חשש ואכל לאפה, ואילו אני ניסיתי לאכול פיצה, אבל המקום היה חם מדי ומסריח מבשרים, מה שעשה לי רע באותו רגע נתון. את דמעותיי מחיתי בעודי מזמזם לחן עממי.

על הלאפה של ששון אולי תוכלו לשמוע בפעם אחרת, או אם ירצה הששון הטוב יועיל ויכתוב בתגובות קצת על השווארמה (סליחה, דונר קבב) אותו אכל בגריל-רום המדובר.

תודה רבה על הכל.
חג שמח!

ויטרינה | נקניקיות או לא להיות

אם יש משהו שבית העסק הזה משדר זו נינוחות והסתפקות במועט.
אצל ויטרינה זה בא לידי ביטוי בתמחור הסביר, במיקום המרכזי אך הקטן יחסית, במבחר המנות המצומצם ואפילו בשעות העבודה: א'-ה': 12:30-23:00 ו': 12:00-17:00.
הם בוחרים לנוח בסוף השבוע, מה שמשדר ההיפך מחמדנות; המקום הצנוח יחסית מעוצב בטוב טעם ושוקק חיים לא פחות ממסעדת ענק; המנות עצמן טעימות, מוקפדות וייחודיות מאוד.
למראית עין אין כאן דבר וחצי דבר שאינם בסדר.

צ'יפס תפוח אדמה ובטטה, חמוצי הבית, נקניקיית חזיר ורוקפור, קטשופ סלק ואיולי מדהים

את המקוריות והטאץ' אפשר לראות כבר בתמונה הראשנה:
נקניקיית חזיר עם נגיעות רוקפור, צ'יפס מתובל שמגיע עם גרידת לימון ומורכב מ50% בטטה ו50% תפוח אדמה, כף מרק אסייתית הנושאת בתוכה קטשופ סלק ייחודי ורוטב איולי ששניהם כמובן הם פרי המקום. אפילו החמוצים הם מתכון הבית והם מדהימים.
קטשופ סלק!
חייב לציין גם את מבחר הנקניקיות המרשים - עמדתי מול חלון הראווה וחשבתי ארוכות מה לקחת, הכל נראה טוב ונשמע טוב בתיאורים אפילו לאדם כמוני שלא בהכרח אוהב בשר טחון.

מנת צ'יפס 50\50

זוגתי האהובה הצטרפה אלינו לקראת סוף הארוחה שלי והזמינה המבורגר (אליו אתייחס בהמשך).
ניצלתי את ההזדמנות כדי להוסיף סלסלה של צ'יפס ב"מיוחד" בשבילה, עליו התנפלתי בשמחה.
באמת שהשילוב המנצח של בטטה ותפוח אדמה עם התיבול וגרידת הלימון עשו לי חגיגה בפה.
חייב לציין שחזרתי מאז במיוחד בשביל הצ'יפס.

ייתכן וזה ההמבורגר הטוב בעיר

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג אתם בוודאי יודעים שאני לא חובב המבורגרים.
זוגתי לעומת זאת דווקא אוהבת אותם מאוד.
היא אכלה את המנה שבתמונה בהתלהבות בלתי מרוסנת והכריזה שוב ושוב שהוא אחד הטובים שאכלה לאחרונה, תוך כדי שהיא מונה המבורגרים נחשבים ומספרת מדוע לדעתה הם פחותים.
השמועה ברשת אומרת שהסוד הוא חלקי צוואר מעושנים שנכללים בתערובת הבשר.

לסיכום:
מומלץ מאוד. המכשול היחידי שמצאתי היה שעות הפתיחה. זה לא סביב השעון וסופי השבוע יכולים להוות מכשול לזללני פנאי, אבל מומלץ לתכנן מראש ולהגיע בשעות הפעילות.

טאג'ין | ארוחת צהריים של בררנים

טאג'ין, או כמו שהם קוראים לעצמם "טאג'ין מאכלי עמים" מציבים בקדמת החלל סירים עצומים ומהבילים עם נזידים, רטבים, ירקות בנוזלים, עופות, תוספות וממולאים למיניהם. חגיגה לאוהבי הקציצה וצלחת העמוסה בכל טוב.

לאדם כמוני שלרוב לא סגור על עצמו - הכי כיף לבוא ולדעת שיש תמיד דברים בסיסיים (אני אוכל אוכל של ארוחות ילדים למעשה) כמו אורז, מגוון סוגים של תפוחי אדמה, כל מיני ירקות מאודים או אפויים, חזה עוף על שלל צורותיו.
הנחמה שבמזון בסיסי יחסית.

הנה ארוחת צהריים שלי מהשבוע:

עוף בתיבול הודי, תפוח אדמה אפוי, צ'יפס, אורז

למעשה כבר דיברתי על טאג'ין בעבר. הנה פוסט אחד על טאג'ין, והנה אחד אחר על טאג'ין.
זה אומנם לא גורמה, אבל כל אחד למצוא פה איזה פינוק טעים.

אגב, עכשיו גם יש להם בר סלטים חדש, אני עוד לא ניסיתי אבל אומרים שזה לא רע בכלל.

שיפודי זיקה

בוקר טוב.

אמנם אנחנו אחרי החגים וכבר אין סיבה של ממש לשמוח - עדיין הייתי רוצה להתחיל בנימה חיובית ואף לסיים בכזו.

הפוסט הזה נפרס על פני שני ביקורים במסעדת זיקה אשר ברחוב יפת 160, מקום שכבר הזכרנו לחיוב בעבר (אצרף לינקים בסוף).

הביקור הראשון היה באמצע ספטמבר, ואילו השני התרחש אתמול ממש.

מקווה שתהנו.

שיפודי זיקה: למשלוחים חייגו 03-5062104

את הביקור של ספטמבר התחלנו בסיבוב. היו איתנו חברים שלא רצו לנסוע ליפו ולכן הלכנו לבנדיקט (סניף רוטשילד).
אחרי שנמאס לנו להמתין בחוץ הוחלט להמשיך לכיוון מוזס.
משם כבר תפסנו מונית ליפו.
התוכנית המקורית התגשמה, אם כי באיחור מסויים.

נחשו איזה מהשיפודים זה כבש ואיזה שיפוד אדום

הגענו לזיקה לקראת שלוש, הייתה במקום רק קבוצה אחת והם עמדו לסיים את האוכל שלהם.
הזמנו מהר וכך גם קיבלנו את האוכל לשולחן, במהירות השמורה למקצוענים מחד ומאידך לאנשים שרוצים לסגור את המקום.
השירות האדיב והמחוייך לא הושפע מהשעה המאורחת או מהרצון לסיים את יום העבודה.

פותחים שולחן עם סלטים

למי שלא מכיר עדיין, היופי בשיפודי זיקה הוא שהתמחור הוא הגיוני והטעם הוא מצויין ככה שיש VFM, יעני הכסף שלכם שווה פה יותר.
כשמתיישבים מקבלים צלחת חומוס נהדרת, סלטים צ'יפס פיתות ומצב רוח. אם הזמנתם עיקרית אז אתם לא צריכים לשלם על הסלטים, אם לא אז יש איזה מחיר סמלי.
בנגזרת הבשרים אנחנו מעדיפים תמיד ללכת על השיפוד האדום ועל הכבש, המחירים שלהם עומדים על 55ש"ח לשני שיפודים, וזה אחרי עלייה במחיר.

חומוס, פיתות, סלט, סלסה, החיים הטובים

כאן זה זמן טוב לעצור כדי לעשות חשבון נפש קטן.
שמתי לב שבכתיבה שלנו אנחנו הרבה פעמים חוזרים לאותם מקומות, דהיינו מוותרים על הרפתקאות כפי שעושים כתבי אוכל רבים וטובים שתרים אחרי מסעדות חדשות ללא הרף.
תהיתי ביני לבין עצמי אם אני למעשה מסכן את המעמד שלי כמישהו שיש לעקוב אחרי מה שהוא כותב, שהרי פעמים רבות אני לא מחדש אלא סוג של ממחזר.
לעצמי אמרתי שזו בעצם לא הנקודה, הנקודה היא מקומות ששווה לחזור אליהם. להסתכן כל אחד יכול, לא חסרות מלכודות בעיר, אבל מצד שני כולם אוהבים להכיר מקומות בטוחים שתמיד יתנו לך את מה שאתה מחפש, מקומות שאין להם ימים רעים במטבח ואת המנות לא מכינים לפי מצבי רוח. וככה נרגעתי, המצפון שלי קיבל את התשובה.

מה יותר טעים מסלטים טעימים? סלטים טעימים בחינם.

את הביקור ההוא של ספטמבר עשינו ממש מהר, היינו רעבים ועייפים, אחרי פחות מחצי שעה כבר היינו במוניות בדרך הביתה, שבעים ומרוצים.
ביקור שמשאיר טעם של עוד אבל מצד שני מפיל אותך מהרגליים.
בדרך חזרה במונית אפילו יצאה לי נחירה קטנה שגילתה לי שנרדמתי קצת.

צ'יפס

את הביקור של אמש (שתמונת הצ'יפס מעל מתחילה את רצף התמונות שלו) התחלו גם כן במקום אחר.
כבר מהבוקר רציתי מאוד כריך של זילבר ולכן הוחלט להעביר את הפעילות לנמל יפו, לאזור השוק ליתר דיוק.
בנמל ארבו לנו משפחות רבות שבאו לטייל ביום החג, ואפילו עוד יותר אנשים שבאו אל פסטיבל הצילום הבינלאומי #2 שנערך ממש שם, מול הסניף של לוב איט. המוני אנשים עם מצלמות, בגדים אופנתיים, תסרוקות מודרניות ודיבור על אמנות. האנשים הללו חסמו את הנמל והורידו את המצב רוח.

קערית של טעם החיים

משם הדרך לזיקה הייתה כבר מהירה.
עלינו ברגל לכיוון יפת וחיש מהר לכיוון המסעדה.
כשהגענו הופתענו לראות שגם שם מפוצץ אך תוך כשלוש דקות פינו לנו מקומות והתיישבנו.
השולחן נפתח והשמחה התחילה.

שולחן ערוך

עימנו היו חברים שלא דרכו בשיפודיה כבר הרבה זמן, אולי בגלל אילוצים של חיי היום יום, עבודה וכו', ואולי בגלל שאנשים מרגישים שלצאת לאכול בחוץ הוא פינוק שיש לנצלו היטב, משמע לחסוך ולא להתבזבז ואם כבר אז לא ללכת לסתם שיפודיות.
אנחנו מצד שני ניסינו להסביר שלפעמים עדיף לא לבזבז על דברים שלא באמת צריך - אבל לפנק את החיך במטעמים כי חוויות טעם הן בסופו של דבר חוויות של מצב רוח טוב, זכרונות מבילויים והנאה בפה.

אדום על השיפוד וכבש בצלחת

בשלב הזה הבשר הגיע והדיבורים הפכו לקולות של לעיסה וצקצוקים.
בראש ניסיתי לספור כמה יעלה כל התענוג וגיליתי שזה יוצא פחות ממה שלוקחים על עסקית במקומות מפונפנים ויומרניים, ואפילו לא על העסקית הטובה.
ואם כבר מחשבות, תסתכלו שניה על החציל פה למטה ותנו למחשבות לנדוד.

חציל  בגריל עם טחינה, פטרוזיליה, פפריקה וכמה גרגירי חומוס רכים

בסופו של דבר זה היה חג נפלא ביפו.
שמענו פעמוני כנסיה, את שירת המואזין, ראינו על הטיילת אנשים שמחים בשמחת תורה, מנשקים ספרים ורוקדים.
כלבים, סוסים, ילדים ותינוקות שנראו פחות מעצבנים מהרגיל, הים היה יפה, הרוח הייתה קרירה, זה היה אחד מהימים האלה שעושה חשק שיהיו עוד ימי חג וחופש בקרוב.

כל הדברים הטובים בשולחן אחד

זיקה הוא אכן מקום ששווה לחזור אליו, יאשר זאת הבולס שהלכתי איתו ברגל לא פעם ברחובות יפו הקיציים (וגם החורפיים) כדי להגיע לזיקה.
הוא גם יוכל לספר לכם על שיפודיות אחרות, ברובן שודדים וגוזלים ביד אחת ועם היד השניה אפילו לא עושים כאילו.
בסופו של דבר יש מקומות שווה לחזור אליהם שוב ושוב, ובשביל זה כנראה יש אותנו, בשביל המלצות מכל הלב וכן, לפעמים גם סיפורים על מקומות חדשים.
שתהיה לכם עבודה נעימה או מנוחה, כל איש ומה שמגיע לו.

ועכשיו כמו שהבטחתי, כתבות קודמות:
שיפודי זיקה
שיפודי זיקה בחול המועד

טאג'ין מאכלי עמים

בשבוע שעבר פרסמתי בעמוד הפייסבוק שלנו את התמונה מטה ושאלתי את הגולשים את זה נראה להם מוכר.
התגובות העוקצניות לא איחרו לבוא כי מסתבר שאנשים לא תמיד מבינים צלחת שיש בה הכל מהכל, למרות שהכל מהכל זו אחלה דרך לאכול מלא דברים בטעמים שונים ולדאוג שלא יהיה משעמם בפה.
אז בתשובה לשאלה, מדובר בטאג'ין מאכלי עמים, מקום חביב ומרווח שנמצא לקראת סופו של רחוב המסגר ומתמחה האבסת אנשים ע"י תבשילים אינספור.

ספגטי, אורז לבן, צ'יפס, חזה עוף בגריל, שניצל.

תהליך ההזמנה פשוט מאוד, ניגשים אל ויטרינה ארוכה ובוחרים מהסירים, המגשים, הקונטיינרים והפאיילות.
הנוהג הוא מנה בשרית ולצידה 2-3 תוספות. בפועל זה תלוי במי שמגיש לכם ועד כמה הוא נדיב \ חדש והססן. תמיד אפשר לבקש עוד וגם לקבל.
בדלפק צדדי יש סלט, כרוב שהוא יותר מתוק ממוחמץ לייט (כמו בחומוס אסף) וטחינה, אותם אפשר לקחת בצלוחיות עד שימאס. המקרר נמצא למעשה מאחורי הדלפק אבל בשנה האחרונה אף אחד כבר לא טורח להביא לך שתיה ומעדיפים שתיגש ותיקח לבד.
מועד התשלום הוא לפי העדפת הלקוח ומבוסס על שיטת הכבוד.
עלות הארוחה שלי הייתה ארבעים ש"ח לצלחת הזו + בקבוק קולה של חצי ליטר.

התמונה הזו הייתה אמורה להראות את הסלטים אבל לא הצלחתי לסובב אותה על הצד.

הארוחה הספציפית הזו הייתה מצויינת למרות שהיא הייתה סוג של ארוחת ילדים עם רכיבים בטוחים.
שניצל, חזה עוף בגריל, צ'יפס, ספגטי בסיסי, אורז לבן, אלה הם דברים שקשה לטעות איתם, אפילו בכמויות גדולות - תשאלו כל טבח צבאי.
מכל הפעמים שאכלתי במקום זו הייתה הפעם השניה שנגעתי בספגטי שלהם כי לרוב הם מעמיסים בו בצל. הפעם הוא היה יבש בצורה משעשע, הרוטב היה ספוג ודבוק לאטריות שהיו בחלקן אחלה ובחלקן כמעט קריספיות.
אמנם זה לא מעשה שף איטלקי, אבל יצא טעים. על זה אני לא מתווכח אבל כרגיל, טעם וריח.
בביקורים אחרים שלי אני הולך גם אפשרויות מהסירים השונים, תבשילים, ירקות, קוסקוס, תמיד יש משהו.

גברתי על האתגר.

גזר דין:

קל לי לשפוט את טאג'ין לטובה ולרעה כי אני מכיר את המקום כבר זמן רב, כך שכל מה שאני אומר מבוסס על הרבה יותר מביקור אחד וכידוע ביקורים רבים הם אחלה אינדיקציה.

המטבח בטאג'ין מוציא המון אוכל, גם בכמות וגם במגוון.

הנ"ל ניכר לפעמים באיכות האוכל, אבל המגוון בהחלט מפצה ובכל ביקור אפשר למצוא סיר או שניים או שלושה שיש בהם משהו לאכול גם לבררנים כמוני.

השירות תמיד חביב ומחוייך, כאמור יש גם תוספות אם צריך.

התמחור הוא סטנדרטי, המנות גדולות ונכון שמדובר באוכל ביתי במקרה הטוב ומסעדת פועלים במקרה הרע אבל הרווח כאן הוא במבחר ובכמות.

מתחריהם באזור נעים בין מחירים גבוהים יותר לאכול פחות טוב ברובו או במקרה ספציפי מזון ברמת בישול והקפדה רבה יותר אך עם לקות קשה בטעם.

לסיכום עוד יותר קצר: מומלץ.

סודוך קטן לנשמה

כשאני לא יודע מה לאכול - סודוך יכול לסגור את הפינה בקלות.

רבות עוד יסופר על נפלאות הטוסט החם עם מבחר של שישה רטבים ושמונה נתחים.

בנתיים פשוט תתענגו על התמונה המלבבת.

סודוך מכל הלב

לא פראייר (קרפצ'יו בר)

בפעם אחרת אספר לכם איך נעקצתי אצל שיפודי האחים, מוסד ממשפחת הקרפצ'יו בר; אבל הפעם בואו נדבר על תענוגות.

הקרפצ'יו בר (אבן גבירול 8, תל אביב) הוא מקום קטן יחסית, עם מנות שאי אפשר להגדיר כגדולות (זה בסה"כ קרפצ'יו [וקצת כריכים]).
בגדול מדובר בניצחון. קשה לי להסביר, אבל הם עושים את זה טוב, מגוון, לא יקר מדי (במחירים של קרפצ'יו במסעדות ומטה), וזה בעיקר טעים ומשביע.
אני אדם הנוטה לאכול הרבה, ובכ"ז אני מסוגל להסתפק בשתי מנות בלבד.
יצא שביקתי שם בשבוע שערב, ומרוב שהיה טעים חזרתי גם השבוע.
אכלתי סינטה כבושה (עם ריבת עגבניות שרי וטיפות של דיז'ון), קרפצ'יו בסגנון שום (עם שום קונפי, עלי רוקט ובלסמי מרוכז), שתיתי בירה טייבה וכמובן שסעדתי את ליבי בלחמים המרוקאיים הנאפים במקום (בציפוי מלח גס ועם חמאה בצד).

בסה"כ יצאתי מרוצה, ולצערי אני לא ממש זוכר כמה זה יצא, אבל זה לא היה הרבה.
אם מישהו רוצה קינוח - תחצו את הכביש לרד-ולווט, יש להם אחלה קאפקייקס, ואם תתנו לייק בפייסבוק תקבלו הנחות.

טוב, ביי.

בשר כפי יכולתי

רשת רק בשר מציעה סעודות במתכונת "כפי יכולתכם" בכל יום שלישי אחרון בחודש.
ישנם שני סבבים, האחד בשש וחצי בערב, והשני בתשע.
ניסיתי את שני הסבבים, כמה וכמה פעמים, וכפי שתבינו בהמשך - לא מדובר בפרסומת.
[הבהרה: עוד לא ניסיתי את שניהם באותו ערב]

על השולחן: צ'ילי בקר עם שעועית, סלט, צ'יפס, לחם, קרפצ'יו או נתח כבוש כלשהו.
לא תמיד יש לחם, ולא תמיד יש צ'ילי.
על האש: סינטה, אנטריקוט, קציצות, צ'וריסו, צלעות אסאדו וגם פיקאניה.
שתיה: יין, בירה, מים ומיצים בחופשיות.
קינוחים: סוגי פרפה, והיה גם שרבט פרווה אבל הורידו אותו מהארוחה.

חברי הטוב א' הדליק אותי על הקטע. בואו נקרא לחברי א' "הבולס", בתקווה שהוא יבוא לכתוב פה מתישהו תחת שם הבמה המדובר.
בכל מקרה, אז הבולס ואני היינו כבר ביותר מדי ארוחות כאלה.
למעשה כבר לא בא לי ללכת יותר. אפילו היו לנו וויכוחים בנושא. הוא מרגיש שזה מוצדק להוציא 160ש"ח על כל הנ"ל (140 אם אתם חברי מועדון), ואני לעומתו מרגיש שהם כבר יצאו לי מכל החורים, שזה לא מיוחד (למעט רוטב הפלפלים של האסדו שאני פשוט יכול לשבת ולשתות אותו), ושהם קמצנים, נותנים חתיכות קטנות בהפרשי זמן לא הגיוניים, ושהשירות שם נהיה רע יותר עם כל ביקור.

הבולס אומר שבשביל הסכום הזה הוא מוכן להגיע ולאכול אנטריקוט כל הערב.
אני אומר שעדיף לי לשלם את הסכום הזה במקום אחר, לא להתפוצץ עד גועל, לגוון ואולי להנות אף יותר.

מלבדנו, הדיעות מעורבות כמעט בכל פעם. יש אנשים שלא חוזרים, יש אנשים שלא רוצים בכלל לבוא, ויש אנשים שמבטיחים שהם יבואו כל חודש (ולא תמיד באים).

אני לא יכול להגיע למסקנה חד משמעית. מצד אחד אני אוהב בשר, מצד שני הלוואי והיה לי את הכח הנפשי להיות צמחוני.
מצד אחד אם אוכלים מספיק - אפשר לאכול בכמויות שמביך לספר עליהן; מצד שני כמה אפשר לדחוף בכוח?
מצד אחד לפעמים השירות נוראי, מצד שני האיכות של המזון (וגם של השירות הבינוני) עדיין עדיפה על מתחרים כגון קאסה דו ברזיל או פאפאגאיו.

האם זה שווה את הכסף? בתור חוויה כן, גם אם אתם לא מתכוונים להתחזר.
האם זה טעים? תלוי מתי תגיעו, מי ימלצר - ואיזה נתח תקבלו מהמגשים.
בגדול אפשר לשבת ערב שלם ולשתות רק יין עד שתכסו את הסכום. אם תרצו אפשר אולי לדחוף כמה צ'יפסים.
אני לא יודע.
אני חלוק בדעתי.
למה אני כזה?

אם מישהו מכיר אלטרנטיבה מעניינת - זה המקום להגיב, אנחנו פתוחים להצעות.
(אגב, ניסינו גם את אלבמה בנתניה, הם היו ממש טובים, אבל אני בספק אם זה שווה את הנסיעה המעייפת)