דליקטסן | יהודה הלוי 79/81

אני לא זוכר אם יצא לי לכתוב בעבר על הדליקטסן, אבל אני מתעצל לבדוק בעצמי, ולכן פשוט אכתוב את מה שיש לי כרגע להגיד מבלי לדעת אם אכן סיקרתי את המקום בעבר.

הדליקטסן הוא מקום מצויין. גם כבית קפה, גם כמעדנייה, גם כמסעדה וגם כמאפייה.
מעטים הם התוצרים והמוצרים שלהם שאיכזבו אותי.

מה שכן מאכזב אותי, ואולי זו ההשפעה של כל הדיבורים על יוקר המחייה - הוא התמחור.
אמנם אפשר למצוא מחירים הוגנים למדי בתפריט שלהם, בהחלט לא הסל היקר ביותר בעיר, יש שיאמרו אפילו בינוני, אבל הביקור שלי היום הוציא אותי מופתע.
להלן הפריטים שרכשתי:
* קישואים עם שומשום, זרעי חמניה ופטרוזיליה
* חצילים עם חומץ בלסמי ופטרוזיליה
* ירקות בקארי
* לחמון עם דגנים
העלות: 85 ש"ח

כשחושבים על זה במחירי עלות - זה מאוד יקר. כשחושבים בתמחור מסעדני ייתכן והמחיר היה גבוה יותר בהתחשב בכמויות, ובעלות ההגשה, הסכום והבחור שמנקה את הרצפה.
עם זאת, מדובר באוכל טייק-אוואי, שני פריטים מהסלטים, אחד מהמנות העיקריות, קופסאות בגודל בינוני.

אני מניח שהתלונה שלי היא לא ספציפית על הדליקטסן, אלא על הקלות שבה אדם יכול לרכוש לארוחת צהריים (עם שאריות לקראת הערב) אוכל במחיר של שלוש וחצי שעות עבודה בשכר מינימום.
זו הייתה הבחירה שלי, והאוכל באמת שהיה מצויין, אבל איכשהו נשארתי עם טעם מר של תהיות לגבי מחירם של החיים.

בתמונה למטה תוכלו לראות את החצילים והקישואים.
את הקארי לא הצלחתי לצלם בצורה מחמיאה, ואת הלחם שכחתי.
יום טוב.

חצילים וקישואים מהמטבח של דליקטסן

שניצל קומפני | ארוחת צהריים בבגט

שניצלים צריך לאהוב.
צריך לאהוב לאכול שניצל, צריך לאהוב להכין שניצל, צריך לדעת לעשות את שניהם.
למען הסר ספק - המון מקומות מגישים שניצל, אבל החוכמה היא לא להגיש שניצל אלא להגיש אחד טוב, ואפילו מצויין.

שניצל זה משהו שקל מאוד להרוס. עובי לא נכון, טיגון קלוקל, נתח מגעיל, הכל יכול לקרות.
בגלל זה כשאוכלים שניצל טוב - לרוב מרגישים קשר לאותו מקום, מרגישים את החיבור.

בגט שניצל: עשבי תיבול, צ'יפס, ירקות, טחינה, רטבים ותענוגות

ועכשיו לוידוי מרגש:
פעם אהבתי שניצל אבל כיום כבר לא.
מבחינתי שניצל כרוך בסבל של עופות מבוהלים, בשר מלא באנטיביוטיקה והורמונים, פחד וצואה.
זה לא מעורר תאבון, אבל מצד שני אף אחד לא אוהב לדמיין את הגועל שקורה לפני המוצר המוגמר.
תוסיפו לזה נתונים על אפרוחים שנגרסים בעודים חיים או מושלכים באלפים לתוך שקיות אשפה - זה מספיק כדי להוריד את התאבון.

עם זאת, אני עדיין מדי פעם נותן איזה ביס, אתם עוקבים אחרי תמונות המזון שלי והן לא חפות מרצח. אני מודע להכל אבל לא מצליח ליישם ב100% את מה שנראה לי לנכון.

עכשיו קחו את מה שאמרתי על מוות וגועל ותוסיפו לזה גועל אחר.
הרבה שניצליות נותנות לך שניצל עם סחוסים, שומנים, ורידים ועוד. דברים שאתה לא רוצה לראות ובטח שלא להרגיש עם השיניים. אלה חוויות שגורמות לאדם להעדיף מוצרים מן הצומח. לחומוס אין עצמות וסחוס.

נחזור לסיפורנו:
נכנסתי לשניצל קומפני. יש הרבה סיבות להכנס.
את הסניף הזה אני מכיר כבר קרוב לעשור. הוא תמיד מלא, תמיד עסוק, ובכל הפעמים שאכלתי בוא הוא גם סיפק אחלה של סחורה.
כמעט בכל רגע נתון יש תור של אנשים שמחכים להזמין ועוד תור של אנשים שמחכים להזמנה.
זה מה שנקרא בעם עסק מצליח.

הזמנתי שניצל עשבי תיבול (יש להם שניצלים בטעמים וציפויים) בבגט, עם טחינה, מלפפון טרי וחמוץ, עגבניה, צ'יפס, רוטב על בסיס חרדל ומעט רוטב צ'ילי מתוק.
היה ממש טעים.

סאלם בומביי כשחולים

מקווה שאתם זוכרים את סלאם בומביי מפוסטים קודמים, אבל אם לא כאן זה מקום ממש טוב להתחיל.

קודם כל הרשו לי להסיר מהדרך שלושה מכשולים:

1. רוב התמונות הן בערך אותו הדבר, וזה בסדר כי הצלחת הזו היא עולם ומלואו.
2. על התמונה האחרונה שמתי הסברים ככה שמי שלא מבין מה זה מה יכול פשוט להתכל על המפה שיצרתי.
3. למקום קוראים סאלם בומביי, זה מה שכתוב על השלט. אתם יכולם לכתוב סאלם, סאלאם, סלאם, סלם, מה שבא לכם, כל עוד אתם יודעים כמה זה טעים.

בחיים הכל עובר, גם החיים עצמם. מי שיודע מה טוב בשבילו נהנה מהדברים הקטנים, מעביר את הזמן, אוכל טוב ובעיקר שומר על הבריאות. צחוקים גם מועילים, כך שמעתי.

פעם הייתי אוכל בסאלם בומביי בכל הזדמנות, אז עוד הייתי תמים ועבדתי קרוב.

כיום אני תקוע חזק יותר במשר והעבודה הנוכחית נמצאת רחוק מדי מכדי להגיע.

אם אלוקים היה גדול הוא היה נותן מכת ברק בספר האוכל וגורם להם להיות יעילים יותר עם המשלוחים של סאלם בומביי, אבל בכל מקרה שום משלוח לא יוכל להעביר את ההרגשה הביתית והחוויה של המנה כשנותנים לך צלחת עמוסה בכל טוב בידיים.

הצלחת שנותנת משמעות חדשה לחיים.

הקטע שלי הוא ללכת לסאלם בומביי כשאני חולה, או כשאני בחופש, או למעשה בכל פעם שאני לא בעבודה ופתוח - לצערי אלה הן שתי האפשרויות היחידות שיש לי. החיים של האדם העובד הם באמת לא משהו לכתוב עליו.
הפעם הייתי חולה, והרי מה טוב יותר לגוף אם לא צלחת גדולה של אוכל חם, מתובל היטב בכל הדברים בטבע שמספרים עליהם כמה הם בריאים, תיבול הוא הרי מילה נרדפת למטבח ההודי.

כך יצא שאחרי צילום רנטגן אני ואהוביי שליוו אותי בדרך לבריאות הגענו במכוון אל אלנבי 124, לדלת האהובה, הכמעט נסתרת, שם זללתי כמו אחוז דיבוק, עד שהרגשתי טוב יותר.
מוזר איך אדם שסובל מבחילה בבוקר, ועוד בחילה בדרך, ולוקח תרופה שגורמת לו לעוד יותר בחילה מגיע, מריח את הניחוחות שהלל ורינה מעלים במטבח וישר מקבל תאבון.
אכלתי גם את הצלחת שלי, וגם סיימתי את של ענבר.

תמונה מהצד, לא יודע למה זה טוב, אבל זה נראה מדהים בכל מקרה.

 הבחירה שלי תמיד פשוטה. אני לוקח כל דבר שאין בו בצל, ואם יש דברים שאני אוהב ויש בהם ממש מעט בצל אז אני לוקח גם אותם. חשבון הנפש הזה הוא די פשוט למעשה. עומדים מול הלל, מברכים אותו בשמחה לשלום (נדיר לראות אדם שבאמת נהנה ובאמת שמח וגורם לך להרגיש בבית), בוחרים מה שרוצים מתוך הויטרינה וטורפים באהבה.
הלל מרגיש טוב יותר, תודה ששאלתם.

עוד זווית של האוכל המדהים של הלל ורינה במסעדת סלאם בומביי

אז כמו שאמרתי, אני יושב והבטן שלי מתמלאת בחום עדין ואני מתחיל להזיע טיפה כי האוכל חם והתיבול חמים והכל מתערבב לכדי שלמות בפה. כל הטעמים העשירים, המגוון, סוגים שונים של עוף, אורז בסמטי צהוב, מעליו עדשים ומעליהם דאל (גם עדשים), לצידם קישואים, כרובית בקוקוס (אחד האהובים עליי), לוביה, קוביות תפוחי אדמה בתיבול מדהים עם ציפוי סומסום, חצילים (עם טיפה פלפלים), לצד הצלחת יש פפד (פאפאדום) - לחם \ קרקר מטוגן מקמח עדשים \ חומוס, קציצת בצל בטיגון עמוק הקרויה בפי הלל "פאקורה", שזו המילה הכללית למנות של ירק כלשהו בבלילה ובטיגון עמוק.
ויש גם צלוחית מדהימה של הצ'אטני הביתי של הלל, אני לא בטוח מה יש בו ואף פעם לא שאלתי כדי לא להרוס לעצמי, אבל אני חושב שיש שם קוקוס, נענע, כוסברה ואולי גם מנגו. אני לא רוצה לדעת, טוב לי עם כמה שזה טעים. כ"כ טעים שאכלתי יותר מצלוחית אחת.

הצ'אטני הזה עושה אותי רעב לעוד צ'אטני

אני לא יודע איך לסכם ארוחה כזאת, או שאני בעצם כן יודע אבל חושש שמי שלא מכיר יחשוש שאני מגזים.
זה כנראה האוכל האהוב עליי בעולם. זה אוכל שאני יכול לטעון שנוגע בשלמות. אוכל שבחיים לא ימאס לי ממנו. זה לא אוכל הודי שמקטלגים ככה סתם, זה אוכל ביתי, זה אוכל ממש ממש טעים, מזין, עשיר, נעים, עשוי בשלמות וברגש, מוגש באהבה, באמת שאני לא יכול להתחיל לתאר את זה כמו שצריך.
כל דבר שאי פעם כתבתי או סיפרתי למישהו על סאלם בומביי תמיד היה משתפך ונרגש.
ככה אני מרגיש לגבי המקום, זה מקום שאני אוכל בו עם הבטן ועם הלב ועם כל הדחפים שיש לי לאוכל טעים וזה באמת אחד המקומות הכי טעימים בשבילי.


והנה המפה שהבטחתי:

חפשו את החצילים, מפת ההתמצאות במה שאכלתי בסלאם בומביי (היו עוד כמה אפשרויות עמוסות בצל שויתרתי עליהן)

אם אתם מחסידי האוכל ההודי, אתם בוודאי מודעים לרמה הלא אחידה של המסעדות, לפחות באזור תל אביב. רוב המקומות מספקים אוכל שיותר ראוי לתזונה מאשר להנאה וגם זה לא תמיד. ניתן ליפול על יום עסל ואחריו על שנה בסל, מנות קרות, עצמות, שירות שלא הייתי מאחל לאף אחד ועוד תחלואים של ענף המזון.
אם אתם רוצים לחסוך את כל זה, קפצו לאלנבי 124.
למי שרוצה לנהל דיון על איך אוכל הודי אמיתי הוא צמחוני ומכיוון שיש כאן עוף אז ייתכן וזה קשמירי - תשאלו את הלל, הוא ישמח לתת לכם מענה. אם הוא עסוק תנסו לשאול את רינה, אבל אל תציקו, באמת, פשוט שבו לאכול.

פיצה סרט והפלאפל של סעדיה

העלילה הזו הולכת להיות מעט מוזרה, אבל בסה"כ מדובר באחלה בילוי בעיר.

הערב התחיל למעשה כשחברי שאול ואני הלכנו לפיצה סרט (אבן גבירול 24). כשהגענו לשם והתיישבנו נזכרתי פתאום שאני עדיין חולה ואין לי ממש חוש טעם. במקביל גיליתי שיש להם על הדלפק רוטב Sriracha. מדובר ברוטב תאילנדי חריף שמאוד אהוב על אמריקאים. הם אוהבים לספר עליו סיפורים, ליצור מתכונים במיוחד בשבילו או בהתבסס עליו, או אפילו להצטלם איתו ולהעלות לאינטרנט. 

אני שמחתי כי הרוטב הזה באמת טעים וקצת נדיר בארץ, אבל הוא בעיקר עזר לי להרגיש טעמים.

הנה רצף תמונות ואז אני אמשיך לספר סיפורים:

כאן אני מחזיק את רוטב ה-Sriracha ליד השלט שמספר על דברים

משולש רגיל ומשולש זיתים של פיצה סרט, זה מה שאני אכלתי

כאן כבר הבנתי שאני לא מרגיש טעמים אז שמתי מלא רוטב

שני משולשים של פיצה סרט לצד רוטב Sriracha

רוטב Sriracha הגבר

מבט הפוך של הפיצה של שאול (זיתים ופטריות) הפיצה שלי,  ורוטב סרירצ'ה הגאוני

בשלב כלשהו אחרי האוכל - שאול החליט שהוא עדיין לא שבע, ושהוא רוצה ללכת לאכול פלאפל מאוד ספציפי על קינג ג'ורג'. זרמתי כי באמת שלא היה לי מה לעשות באותו זמן, וגם עמוק בתוכי הבנתי שאני לא שבע כי אכלתי רק את אותם שני משולשים, ובצהריים אכלתי רק מנה זעירה של פלאפל בלי תוספות מלבד צ'יפס.

באותו שלב של הערב לא הייתי מודע לזה שאכלתי כבר פלאפל בצהריים. הייתי חולה, ולא באמת הייתי מאופס על עצמי. לא הצלחתי ממש לחשוב, רק ניסיתי להניע את הגוף שלי קדימה כדי לא להגיע הביתה וליפול לתוך הספה או המיטה.

עוד כמה תמונות ואז להמשך הסיפור:

סעדיה הוא ד"ר, אז הוא בטח מבין עניין

כאן ניתן לראות איך שמים חמוצים מתוך הויטרינה ישר לתוך הפיתה שלי, אני לא בטוח אם זה ד"ר סעדיה מוזג

ככה נראית מנת פלאפל מוגמרת של ד"ר סעדיה

הקליניקה של ד"ר סעדיה ממוקמת בקינג ג'ורג' 45 (אפשר לקרוא לזה גם המלך ג'ורג' ואפשר לקרוא לזה רחוב המלך קינג ג'ורג' סטריט - בחירה שלכם). אני לא יודע כמה מכם מכירים את המקום, אבל יש לי הרגשה כאילו הוא תמיד היה שם. אם לא הוא ספציפית - אז אולי מקומות שנראים בדיוק כמוהו. הרי כל כמה שנים יש התחדשות של פלאפליות שנפתחות במקום עסקים אחרים שכשלו, פרק זמן בו הקרקע יציבה (וזולה) ויש דרישה לפלאפל - בעצם הרי תמיד יש דרישה לפלאפל.

אם אתם זוכרים מה קראתם לפני דקה - לא היה לי חוש טעם.

כדורי הפלאפל הירוקים והחמים שיצאו מהשמן לתוך הפיתה שלי לא היו מורגשים לי בכלל.

למעשה זו הייתה המנה הכי מבוזבזת בעולם. שכחתי לשים עמבה (חולה ומפוזר - לא ידעתי מה טוב בשבילי), כך שהדבר היחידי שהרגשתי באותו ערב היה רטוב בפיתה.

למעשה הרגשתי גם את הטחינה, היא הייתה מהולה וטיפה גועלית, לפחות עם מעט חוש הטעם שיש לי, או שהיה לי באותו רגע נתון.

בחרנו לשבת בחושך, בגן מאיר, להסתכל על נשים מעצבנות שידברו מעצבן אל הכלבים המעצבנים שלהם. לא הגעתי אפילו לאמצע של המנה. הכלבים ניסו לקחת לי אותה מהספסל.

נשאר רק להיות חולה בחושך ולחשוב על החיים.

אוכל הודי, בריאות ומשפחה.

סאלם בומביי (אלנבי 124) היא המסעדה ההודית הכי טובה שאכלתי בה אי פעם.
אני יכול להעיד מבלי לחשוב פעמיים שהמסעדה שמנוהלת כמסעדת פועלים פשוטה תעמוד בכבוד לצד המפוארות שבמסעדות, אפילו שהיא מתנהלת בתוך כוך אפלולי.

אני אוכל בסאלם בומביי כבר כארבע שנים, ומעולם לא הייתה ולו מורדה אחת. תמיד יצאתי מרוצה.
למעשה, התלונה היחידה שיש לי היא ששעות הפתיחה מצומצמות יחסית. המקום פותח את דלתותיו בסביבות 12 בצהריים, וסוגר כשהאוכל נגמר (בסביבות 5 ואם יש לכם מזל אז קצת אחרי).

הנקודה של הסיפור שלי היא מעט עצובה.
לפני כשבוע לקחתי יום חופש, ובדרך כלל כשאני לוקח ימי חופשה אני מנצל אותם כדי לאכול בסאלם בומביי.
כשהגעתי לשם (בליווי חברים ואהובים) גילינו שהמקום סגור, עם פתק שמבקש לחזור ביום ראשון.
בצער הלכנו לאכול בסאב קוץ' מילגה. לפעמים הם בסדר, ולרוב אפשר לאכול שם, ולפעמים (תלוי בטבחים ובמלצרים) זו חוויה מזעזעת של אוכל קר או רע, שמגיע באיחור של שעה. אגב, אם אתם נופלים על יום רע וממתינים להזמנה דרך ספר האוכל - אתם עלולים להמתין שעתיים ולקבל משהו אחר לגמרי, ולא בקטע טוב.

בכל מקרה,
חזרתי ביום ראשון, יחסית מאומר, ולכן האוכל היה לקראת סופו.
אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שהלל, הבעלים של המקום, זה שמגיש באהבה ובחיוך את המזון, לא היה שם.
היה שם בחור שנראה כמוהו, ובחורה שנראתה כמוהו, וכמובן גם רינה, אישתו.
הילדים שלו סיפרו בסוף הארוחה שהלל עובר ניתוח מעקפים, ולכן רינה עושה את רוב הבישולים, והילדים עוזרים.

למה זה עצוב? כי הלל מאכיל אותי ביד אוהבת כבר ארבע שנים.
אני לא מכיר אותו אישית בצורה אמיתית, אבל אין לי ספק שהוא אדם טוב, אחרת הוא לא היה עושה אוכל שמיטיב כ"כ עם הנשמה שלי.
יצאתי מהמקום בלב כבד, עם ענן של דאגה מרחף מעליי.
אני לא הייתי רוצה שיקרה משהו לאיש החביב הזה, שמקבל בחיוך, תמיד מתעניין וזוכר, יוצר מזון מדהים (באמת, אני נשבע לכם), ובעיקר מתנהג באופן נחמד. הנחמדות שלו היא ערך מוסף שקשה מאוד לכמת.

זה מרגיש לי מטופש לדבר על זה, ובעצם גם העובדה ששמתי את החלק החשוב ביותר בסוף של הפוסט, אבל אני סתם שופך דברים בצורה שאני חושב אותם.
אני בסה"כ מקווה שהניתוח יעבור \ עבר בשלום, ושהלל יחלים במהירות.