סאלם בומביי כשחולים

מקווה שאתם זוכרים את סלאם בומביי מפוסטים קודמים, אבל אם לא כאן זה מקום ממש טוב להתחיל.

קודם כל הרשו לי להסיר מהדרך שלושה מכשולים:

1. רוב התמונות הן בערך אותו הדבר, וזה בסדר כי הצלחת הזו היא עולם ומלואו.
2. על התמונה האחרונה שמתי הסברים ככה שמי שלא מבין מה זה מה יכול פשוט להתכל על המפה שיצרתי.
3. למקום קוראים סאלם בומביי, זה מה שכתוב על השלט. אתם יכולם לכתוב סאלם, סאלאם, סלאם, סלם, מה שבא לכם, כל עוד אתם יודעים כמה זה טעים.

בחיים הכל עובר, גם החיים עצמם. מי שיודע מה טוב בשבילו נהנה מהדברים הקטנים, מעביר את הזמן, אוכל טוב ובעיקר שומר על הבריאות. צחוקים גם מועילים, כך שמעתי.

פעם הייתי אוכל בסאלם בומביי בכל הזדמנות, אז עוד הייתי תמים ועבדתי קרוב.

כיום אני תקוע חזק יותר במשר והעבודה הנוכחית נמצאת רחוק מדי מכדי להגיע.

אם אלוקים היה גדול הוא היה נותן מכת ברק בספר האוכל וגורם להם להיות יעילים יותר עם המשלוחים של סאלם בומביי, אבל בכל מקרה שום משלוח לא יוכל להעביר את ההרגשה הביתית והחוויה של המנה כשנותנים לך צלחת עמוסה בכל טוב בידיים.

הצלחת שנותנת משמעות חדשה לחיים.

הקטע שלי הוא ללכת לסאלם בומביי כשאני חולה, או כשאני בחופש, או למעשה בכל פעם שאני לא בעבודה ופתוח - לצערי אלה הן שתי האפשרויות היחידות שיש לי. החיים של האדם העובד הם באמת לא משהו לכתוב עליו.
הפעם הייתי חולה, והרי מה טוב יותר לגוף אם לא צלחת גדולה של אוכל חם, מתובל היטב בכל הדברים בטבע שמספרים עליהם כמה הם בריאים, תיבול הוא הרי מילה נרדפת למטבח ההודי.

כך יצא שאחרי צילום רנטגן אני ואהוביי שליוו אותי בדרך לבריאות הגענו במכוון אל אלנבי 124, לדלת האהובה, הכמעט נסתרת, שם זללתי כמו אחוז דיבוק, עד שהרגשתי טוב יותר.
מוזר איך אדם שסובל מבחילה בבוקר, ועוד בחילה בדרך, ולוקח תרופה שגורמת לו לעוד יותר בחילה מגיע, מריח את הניחוחות שהלל ורינה מעלים במטבח וישר מקבל תאבון.
אכלתי גם את הצלחת שלי, וגם סיימתי את של ענבר.

תמונה מהצד, לא יודע למה זה טוב, אבל זה נראה מדהים בכל מקרה.

 הבחירה שלי תמיד פשוטה. אני לוקח כל דבר שאין בו בצל, ואם יש דברים שאני אוהב ויש בהם ממש מעט בצל אז אני לוקח גם אותם. חשבון הנפש הזה הוא די פשוט למעשה. עומדים מול הלל, מברכים אותו בשמחה לשלום (נדיר לראות אדם שבאמת נהנה ובאמת שמח וגורם לך להרגיש בבית), בוחרים מה שרוצים מתוך הויטרינה וטורפים באהבה.
הלל מרגיש טוב יותר, תודה ששאלתם.

עוד זווית של האוכל המדהים של הלל ורינה במסעדת סלאם בומביי

אז כמו שאמרתי, אני יושב והבטן שלי מתמלאת בחום עדין ואני מתחיל להזיע טיפה כי האוכל חם והתיבול חמים והכל מתערבב לכדי שלמות בפה. כל הטעמים העשירים, המגוון, סוגים שונים של עוף, אורז בסמטי צהוב, מעליו עדשים ומעליהם דאל (גם עדשים), לצידם קישואים, כרובית בקוקוס (אחד האהובים עליי), לוביה, קוביות תפוחי אדמה בתיבול מדהים עם ציפוי סומסום, חצילים (עם טיפה פלפלים), לצד הצלחת יש פפד (פאפאדום) - לחם \ קרקר מטוגן מקמח עדשים \ חומוס, קציצת בצל בטיגון עמוק הקרויה בפי הלל "פאקורה", שזו המילה הכללית למנות של ירק כלשהו בבלילה ובטיגון עמוק.
ויש גם צלוחית מדהימה של הצ'אטני הביתי של הלל, אני לא בטוח מה יש בו ואף פעם לא שאלתי כדי לא להרוס לעצמי, אבל אני חושב שיש שם קוקוס, נענע, כוסברה ואולי גם מנגו. אני לא רוצה לדעת, טוב לי עם כמה שזה טעים. כ"כ טעים שאכלתי יותר מצלוחית אחת.

הצ'אטני הזה עושה אותי רעב לעוד צ'אטני

אני לא יודע איך לסכם ארוחה כזאת, או שאני בעצם כן יודע אבל חושש שמי שלא מכיר יחשוש שאני מגזים.
זה כנראה האוכל האהוב עליי בעולם. זה אוכל שאני יכול לטעון שנוגע בשלמות. אוכל שבחיים לא ימאס לי ממנו. זה לא אוכל הודי שמקטלגים ככה סתם, זה אוכל ביתי, זה אוכל ממש ממש טעים, מזין, עשיר, נעים, עשוי בשלמות וברגש, מוגש באהבה, באמת שאני לא יכול להתחיל לתאר את זה כמו שצריך.
כל דבר שאי פעם כתבתי או סיפרתי למישהו על סאלם בומביי תמיד היה משתפך ונרגש.
ככה אני מרגיש לגבי המקום, זה מקום שאני אוכל בו עם הבטן ועם הלב ועם כל הדחפים שיש לי לאוכל טעים וזה באמת אחד המקומות הכי טעימים בשבילי.


והנה המפה שהבטחתי:

חפשו את החצילים, מפת ההתמצאות במה שאכלתי בסלאם בומביי (היו עוד כמה אפשרויות עמוסות בצל שויתרתי עליהן)

אם אתם מחסידי האוכל ההודי, אתם בוודאי מודעים לרמה הלא אחידה של המסעדות, לפחות באזור תל אביב. רוב המקומות מספקים אוכל שיותר ראוי לתזונה מאשר להנאה וגם זה לא תמיד. ניתן ליפול על יום עסל ואחריו על שנה בסל, מנות קרות, עצמות, שירות שלא הייתי מאחל לאף אחד ועוד תחלואים של ענף המזון.
אם אתם רוצים לחסוך את כל זה, קפצו לאלנבי 124.
למי שרוצה לנהל דיון על איך אוכל הודי אמיתי הוא צמחוני ומכיוון שיש כאן עוף אז ייתכן וזה קשמירי - תשאלו את הלל, הוא ישמח לתת לכם מענה. אם הוא עסוק תנסו לשאול את רינה, אבל אל תציקו, באמת, פשוט שבו לאכול.

אוכל הודי, בריאות ומשפחה.

סאלם בומביי (אלנבי 124) היא המסעדה ההודית הכי טובה שאכלתי בה אי פעם.
אני יכול להעיד מבלי לחשוב פעמיים שהמסעדה שמנוהלת כמסעדת פועלים פשוטה תעמוד בכבוד לצד המפוארות שבמסעדות, אפילו שהיא מתנהלת בתוך כוך אפלולי.

אני אוכל בסאלם בומביי כבר כארבע שנים, ומעולם לא הייתה ולו מורדה אחת. תמיד יצאתי מרוצה.
למעשה, התלונה היחידה שיש לי היא ששעות הפתיחה מצומצמות יחסית. המקום פותח את דלתותיו בסביבות 12 בצהריים, וסוגר כשהאוכל נגמר (בסביבות 5 ואם יש לכם מזל אז קצת אחרי).

הנקודה של הסיפור שלי היא מעט עצובה.
לפני כשבוע לקחתי יום חופש, ובדרך כלל כשאני לוקח ימי חופשה אני מנצל אותם כדי לאכול בסאלם בומביי.
כשהגעתי לשם (בליווי חברים ואהובים) גילינו שהמקום סגור, עם פתק שמבקש לחזור ביום ראשון.
בצער הלכנו לאכול בסאב קוץ' מילגה. לפעמים הם בסדר, ולרוב אפשר לאכול שם, ולפעמים (תלוי בטבחים ובמלצרים) זו חוויה מזעזעת של אוכל קר או רע, שמגיע באיחור של שעה. אגב, אם אתם נופלים על יום רע וממתינים להזמנה דרך ספר האוכל - אתם עלולים להמתין שעתיים ולקבל משהו אחר לגמרי, ולא בקטע טוב.

בכל מקרה,
חזרתי ביום ראשון, יחסית מאומר, ולכן האוכל היה לקראת סופו.
אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שהלל, הבעלים של המקום, זה שמגיש באהבה ובחיוך את המזון, לא היה שם.
היה שם בחור שנראה כמוהו, ובחורה שנראתה כמוהו, וכמובן גם רינה, אישתו.
הילדים שלו סיפרו בסוף הארוחה שהלל עובר ניתוח מעקפים, ולכן רינה עושה את רוב הבישולים, והילדים עוזרים.

למה זה עצוב? כי הלל מאכיל אותי ביד אוהבת כבר ארבע שנים.
אני לא מכיר אותו אישית בצורה אמיתית, אבל אין לי ספק שהוא אדם טוב, אחרת הוא לא היה עושה אוכל שמיטיב כ"כ עם הנשמה שלי.
יצאתי מהמקום בלב כבד, עם ענן של דאגה מרחף מעליי.
אני לא הייתי רוצה שיקרה משהו לאיש החביב הזה, שמקבל בחיוך, תמיד מתעניין וזוכר, יוצר מזון מדהים (באמת, אני נשבע לכם), ובעיקר מתנהג באופן נחמד. הנחמדות שלו היא ערך מוסף שקשה מאוד לכמת.

זה מרגיש לי מטופש לדבר על זה, ובעצם גם העובדה ששמתי את החלק החשוב ביותר בסוף של הפוסט, אבל אני סתם שופך דברים בצורה שאני חושב אותם.
אני בסה"כ מקווה שהניתוח יעבור \ עבר בשלום, ושהלל יחלים במהירות.