שניצל קומפני | ארוחת צהריים בבגט

שניצלים צריך לאהוב.
צריך לאהוב לאכול שניצל, צריך לאהוב להכין שניצל, צריך לדעת לעשות את שניהם.
למען הסר ספק - המון מקומות מגישים שניצל, אבל החוכמה היא לא להגיש שניצל אלא להגיש אחד טוב, ואפילו מצויין.

שניצל זה משהו שקל מאוד להרוס. עובי לא נכון, טיגון קלוקל, נתח מגעיל, הכל יכול לקרות.
בגלל זה כשאוכלים שניצל טוב - לרוב מרגישים קשר לאותו מקום, מרגישים את החיבור.

בגט שניצל: עשבי תיבול, צ'יפס, ירקות, טחינה, רטבים ותענוגות

ועכשיו לוידוי מרגש:
פעם אהבתי שניצל אבל כיום כבר לא.
מבחינתי שניצל כרוך בסבל של עופות מבוהלים, בשר מלא באנטיביוטיקה והורמונים, פחד וצואה.
זה לא מעורר תאבון, אבל מצד שני אף אחד לא אוהב לדמיין את הגועל שקורה לפני המוצר המוגמר.
תוסיפו לזה נתונים על אפרוחים שנגרסים בעודים חיים או מושלכים באלפים לתוך שקיות אשפה - זה מספיק כדי להוריד את התאבון.

עם זאת, אני עדיין מדי פעם נותן איזה ביס, אתם עוקבים אחרי תמונות המזון שלי והן לא חפות מרצח. אני מודע להכל אבל לא מצליח ליישם ב100% את מה שנראה לי לנכון.

עכשיו קחו את מה שאמרתי על מוות וגועל ותוסיפו לזה גועל אחר.
הרבה שניצליות נותנות לך שניצל עם סחוסים, שומנים, ורידים ועוד. דברים שאתה לא רוצה לראות ובטח שלא להרגיש עם השיניים. אלה חוויות שגורמות לאדם להעדיף מוצרים מן הצומח. לחומוס אין עצמות וסחוס.

נחזור לסיפורנו:
נכנסתי לשניצל קומפני. יש הרבה סיבות להכנס.
את הסניף הזה אני מכיר כבר קרוב לעשור. הוא תמיד מלא, תמיד עסוק, ובכל הפעמים שאכלתי בוא הוא גם סיפק אחלה של סחורה.
כמעט בכל רגע נתון יש תור של אנשים שמחכים להזמין ועוד תור של אנשים שמחכים להזמנה.
זה מה שנקרא בעם עסק מצליח.

הזמנתי שניצל עשבי תיבול (יש להם שניצלים בטעמים וציפויים) בבגט, עם טחינה, מלפפון טרי וחמוץ, עגבניה, צ'יפס, רוטב על בסיס חרדל ומעט רוטב צ'ילי מתוק.
היה ממש טעים.