הכל התחיל בציפיה ארוכה.
החבר'ה שבאו לפתוח את חומוסיית אבו מרון (שבחיפה נחשבת למיתולוגית) כאן בתל אביב נתקלו בקשיים.
במשך כמה ימים אפילו אפשר היה לראות אותם יושבים מבואסים בסניף וממתינים לרשיונות כלשהם.
הייתי יוצא להפסקות סיגריה ושואל אותם מתי פותחים והתשובה הייתה שוואללה ממש עוד מעט.
אחרי זה היה השלב של האזהרות.
ביום הראשון שלהם מלא אנשים חזרו וסיפרו סיפורי אכזבה מרים. הפיתות קרות, החומוס מבאס, כל מיני עלילות.
אבל אני בתור אכלן ותיק יודע שלא סומכים על טעמים של אחרים וגם שלכל מקום מגיעה תקופת הרצה, עד שמוצאים את כל הטעמים הנכונים, שהשירות מתיישב כמו שצריך, שעובדי המטבח מתרגלים וכו'.
בסוף היה השלב של הטעימות.
בהתחלה היה סביר, לא נפילה ולא סוף העולם. אחרי יום יומיים עוד טעימה ופתאום הכל משתפר.
בין לבין נקודת האור הייתה הפול. הפול אצל אבו מרון התל אביביים תמיד מנצח ובגדול.
מעל זה, בנוסף, מנת צ'יפס הבית, המפורסמת מחיפה, צ'יפס שמנים ויפים בטיגון כפול, עם קצת חריפות ושום לימון, הרבה פטרוזיליה מעל והבזק של סומאק, רק הריח שלו יכול להרוג, והטעם הוא זה שמביא את הגופה לגן עדן.
יצא שאני אוכל שם לפחות פעם בשבוע, הרמה מספיק גבוה כדי לא להרחיק לכת עד המתחרים (אפילו שיש רבים וטובים).
בגדול, אחלה חומוסיה, לאוהבי היציקה האוורירית עם כמויות השמן הנדיבות, בטמפרטורת החדר כשהחימום מגיע מהגרגירים והפול. רטבי הבית (פלפל ירוק חריף ושום לימון - כאשר הדגש הוא בעיקר על השום) משדרגים כל דבר ללא היכר, אפילו אם תרימו אבן מהרצפה היא תהיה טעימה ברמות.
הפיתות שלא כמו שציינו החברים המלעיזים - תמיד טריות ורכות, לפעמים גם עושים להן מכת חום קטנה (שניה או שתיים) לפני ההגשה, בשבל הפינוק.
אבל חלאס עם הדיבורים, בואו תראו איזה תמונות צילמתי מאז הפתיחה ועד היום.
אתם עוד תלקקו את המסך.
.jpg "צהריים שאכלתי ליד המחשב")
כתובת: מנחם בגין 48, תל אביב.
תמחור: עממי
ניקיון: יסודי, מצוחצח ומבריק
שירות: מחוייך, מפנק, זוכרים לקוחות חוזרים
תפריט: בסיסי, מנות חומוסיה קלאסיות
