איש חכם אמר פעם שפילדפליה זה כמו לאכול דיקסי שהיה על הרצפה.
אפשר לחדד את אמרת הכנף הזו בהשוואות למקדונלדס, או אפילו בעקיצות למיניהן.
אפרופו עקיצות, אבי אפרתי נכנס בחמישי האחרון ב
דיקסי עצמם והותיר אחריו שובלי עשן וטוקבקים חריפים לשני הצדדים.
לא חייבים לתהות אם הטוקבקים מגיעים מבעלי אינטרס, לא חייבים כי חלק מהם שקופים אבל גם כי בסופו של דבר דיקסי מלאה בסועדים כמעט עשרים וארבע שעות ביממה, כך גם אחותה הפשוטה.
 |
| אל תתבאסו שלא רואים מה יש בפנים, אין שם כמעט כלום |
החלק הקשה ביותר בכריכי פילדלפיה או סנדוויץ' אנטריקוט בכלל הוא לאו דווקא הקשה של הלחם, אלא 50% תהייה של מה אתה באמת מקבל בפנים וה50% האחרים של חתיכות השומן ושאר הרקמות הלא לעיסות שמתקבלות כשהבשר לא עובר טיפול מושקע.
הייתי רוצה לספר שפילדלפיה הם לא כאלה, אבל יש כאן הימור.
יהיו ימים שבהם תקבלו פיסות בשר שנמסות לכם בפה, יהיו ימים שתקבלו כריך שכולו לעיסה אחת ארוכה ולא נעימה, ויהיו ימים שבהם תקבלו חצי חצי. הימים האלה הם חצי נחמה מהסוג המתפשר.
האוכל הסלקטיבי (אני וגם כותבים אחרים כאן בבלוג) תמיד מתאכזב מחדש כשהפלפלים והבצלים מגיעים יחד.
יש הבוחרים לפתוח את הלחמניה, לנבור ולנפות - אני מעדיף לוותר על הרכיב הזה.
הפעם בטעות הקלדה (השתמשתי בעמדה הממוחשבת בגלל לחץ בקופה - תזכירו לי לספר על זה בהמשך) מנעתי מעצמי גם חסה ומלפפון חמוץ אשר קיימים בפילדלפיה ירקות, ולא קיימים בפילדלפיה קלאסי.
אפשר לפתוח גם פוסט שלם על ממשק ההפעלה של הקופה לשירות עצמי, אבל באנו לדבר על אוכל.
הכריך שלי היה מהסוג החצי חצי, אבל עם פחות חצי לעיס ויותר חצי נימוח (תעשו את השברים לבד).
לצערי מלבד הבשר הייתה בו רק גבינה מותכת (אליה צירפתי חרדל), אבל זה ומנה של צ'יפס סידרו אותי בשתיים בלילה.
שתיים בלילה וכאמור המקום עמוס, כך גם מסעדת האם השכנה.
זה אומר שהעסקים הולכים כמו שצריך.
אולי העם לא יודע לקרוא את מילותיו החריפות של אפרתי, אולי הם אוהבים לשלם הרבה כסף על אוכל פשוט, אולי סתם קרוב להם למקום הבילוי וההיציע מסביר פנים.
אי אפשר לדעת, אנשים עושים את הטעויות שלהם ולפעמים אפילו אוהבים כל רגע.
גם אני נהנתי מהאוכל ברמה למעלה מסבירה. הרעש והעומס לא באו בטוב, אבל זה היה קרוב, פתוח וכשהם במיטבם פילדלפיה יכולים לתת תענוג בלחמניה (רכה וטעימה).
