פילדלפיה | כריכי פילדלפיה לארוחת צהריים

כמה שבועות בטרם הפסקתי לאכול בשר - יצא לי להזמין פעמיים משירות המשלוחים של מסעדת פילדלפיה.
המשלוח היה זריז אפילו שמדובר היה בשעות השיא של הצהריים, האוכל היה מצויין והשמחה בבטן הייתה רבה.
אם אתם ממש מוכרחים לאכול חיה מתה בלחמניה כדי לשבוע, פילדלפיה (האחות העממית של דיקסי) יכולה לספק את הסחורה ובגדול.

הלחמניה ונייר הכסף שמחבקים אנטריקוט

הגבינה שרוצה להתאחד עם דמעות הפרה שחיבקה עגבניה

פילדלפיה

איש חכם אמר פעם שפילדפליה זה כמו לאכול דיקסי שהיה על הרצפה.

אפשר לחדד את אמרת הכנף הזו בהשוואות למקדונלדס, או אפילו בעקיצות למיניהן.

אפרופו עקיצות, אבי אפרתי נכנס בחמישי האחרון בדיקסי עצמם והותיר אחריו שובלי עשן וטוקבקים חריפים לשני הצדדים.

לא חייבים לתהות אם הטוקבקים מגיעים מבעלי אינטרס, לא חייבים כי חלק מהם שקופים אבל גם כי בסופו של דבר דיקסי מלאה בסועדים כמעט עשרים וארבע שעות ביממה, כך גם אחותה הפשוטה.

אל תתבאסו שלא רואים מה יש בפנים, אין שם כמעט כלום

החלק הקשה ביותר בכריכי פילדלפיה או סנדוויץ' אנטריקוט בכלל הוא לאו דווקא הקשה של הלחם, אלא 50% תהייה של מה אתה באמת מקבל בפנים וה50% האחרים של חתיכות השומן ושאר הרקמות הלא לעיסות שמתקבלות כשהבשר לא עובר טיפול מושקע.
הייתי רוצה לספר שפילדלפיה הם לא כאלה, אבל יש כאן הימור.
יהיו ימים שבהם תקבלו פיסות בשר שנמסות לכם בפה, יהיו ימים שתקבלו כריך שכולו לעיסה אחת ארוכה ולא נעימה, ויהיו ימים שבהם תקבלו חצי חצי. הימים האלה הם חצי נחמה מהסוג המתפשר.

האוכל הסלקטיבי (אני וגם כותבים אחרים כאן בבלוג) תמיד מתאכזב מחדש כשהפלפלים והבצלים מגיעים יחד.
יש הבוחרים לפתוח את הלחמניה, לנבור ולנפות - אני מעדיף לוותר על הרכיב הזה.
הפעם בטעות הקלדה (השתמשתי בעמדה הממוחשבת בגלל לחץ בקופה - תזכירו לי לספר על זה בהמשך) מנעתי מעצמי גם חסה ומלפפון חמוץ אשר קיימים בפילדלפיה ירקות, ולא קיימים בפילדלפיה קלאסי.
אפשר לפתוח גם פוסט שלם על ממשק ההפעלה של הקופה לשירות עצמי, אבל באנו לדבר על אוכל.

הכריך שלי היה מהסוג החצי חצי, אבל עם פחות חצי לעיס ויותר חצי נימוח (תעשו את השברים לבד).
לצערי מלבד הבשר הייתה בו רק גבינה מותכת (אליה צירפתי חרדל), אבל זה ומנה של צ'יפס סידרו אותי בשתיים בלילה.

שתיים בלילה וכאמור המקום עמוס, כך גם מסעדת האם השכנה.
זה אומר שהעסקים הולכים כמו שצריך.
אולי העם לא יודע לקרוא את מילותיו החריפות של אפרתי, אולי הם אוהבים לשלם הרבה כסף על אוכל פשוט, אולי סתם קרוב להם למקום הבילוי וההיציע מסביר פנים.
אי אפשר לדעת, אנשים עושים את הטעויות שלהם ולפעמים אפילו אוהבים כל רגע.
גם אני נהנתי מהאוכל ברמה למעלה מסבירה. הרעש והעומס לא באו בטוב, אבל זה היה קרוב, פתוח וכשהם במיטבם פילדלפיה יכולים לתת תענוג בלחמניה (רכה וטעימה).

יפו - תל אביב

באחד הימים לפני מספר שבועות חדר האוכל שלנו בעבודה היה מושבת והיינו צריכים לאלתר פתרון אחר לאכילה בחוץ.
נזכרתי שמזמן רציתי לנסות לדגום את המסעדה החדשה המפומפמת עד עייפה בתקשורת של  חיים כהן, ובנוסף קיבלנו תמריץ בזכות מקורב לצלחת שם שבא לסעוד איתנו, וסיפק תקווה לתוספות על חשבון הבית, שבמקומות יקרים כאלה יכולים להיות יקרים מפז.

וכך בצהרים אחד הלכנו לבדוק את העיסקיות של מסעדת יפו-תל אביב, בציפיה לקבל חוויה קולינרית יוצאת דופן.
הגענו למקום המעוצב בצורה יוצאת דופן למסעדת שף.
בחלק מהמקומות יש עמדת צפיה טובה למטבח הפתוח של השף, וניתן לראות מה מתרחש בכל רגע נתון.
חלק ניכר מהמקומות הם מקומות על הבר, ואילו אנחנו התמקמנו במקומות שהם בין לבין - כיסאות ישיבה רגילים עם שולחן, בשכנות צמודה אל הבר.

הנה 2 תמונות להמחשת האווירה במקום (2 התמונות היחידות לצערי שתראו בפוסט כי די התנפלו על האוכל)

כאמור, המקום מציע ארוחה עסקית - המחיר הוא 125 ש"ח, בהחלט לא מחיר של ארוחת צהרים ממוצעת, אבל זוהי ההזדמנות הזולה ביותר לנסות את המקום.
תמורת הסכום הזה אתה מקבל מנה ראשונה + עיקרית + שתיה קלה לבחירתך מתוך התפריט.

זרמנו עם ההזמנות ובמהרה הגיע לשולחננו השתיה + לחם הבית עם שמן זית משובח ומלח גס ליד ועגבניות שרי צהובות.
הלחם בדמות פוקצ'ה היה בהחלט ברמה טובה וניכר שהוא טרי ונעשה במקום (כמו כל שאר התפריט כפי שהבנתי)
 
לאחר הנשנוש הקל בפתיחה קיבלנו את המנות הראשונות שלנו.
המנה שלי הייתה קלמרי יוגורט.
לא קשה כמובן לנחש מה היה שם, אבל בכל זאת היה במנה הזו משהו מעבר.
ניכר שהיוגורט היה משובח, והקלמרי היה מאוד טרי, וכל שאר המרכיבים שעזרו להרכיב את המנה, כולל השמן והמלח היו באיכות מצויינת. חבל רק שהמנה הייתה מאוד קטנה וחוסלה תוך זמן קצר, אבל היה ניתן לצפות לגודל כזה ממנה ראשונה במסעדת שף.
בנוסף קיבלנו כבונוס מנה של קרפצ'יו דג למרכז השולחן - המנה כללה סלט ירקות באיכות מצויינת, יחד עם חתיכות דג אינטיאס שקצת התחבאו במנה - מנה טובה לאוהבי הירק הטרי, אבל לא הייתי מבזבז את המנה הראשונה שלי עליה.

למנה העיקרית הזמנתי סינטה ברגע.
זוהי מנה שמכילה למעשה פרוסות סינטה שהן חצי סלופי ג'ו במשקל של בערך 200 גרם. הפרוסות נחות על מצע של ג'בטה ומסביב יש כל טוב בדמות חצילים קלויים, טחינה ושמן זית משובח.
המנה הזו הייתה הטובה ביותר שאכלתי במסעדות זה זמן רב - הסינטה הייתה מאיכות משובחת, שומנית ונמסה בפה, הג'בטה הייתה מתקתקה ונימוחה בפה, הטחינה והחצילים שדרגו את המנה כך שכל ביס ממנה היה תענוג צרוף.
גם את המנה הזו חיסלתי בתוך זמן קצר, למרות שהייתה בגודל סביר.

לקינוחים (לא כלול במחיר) הזמנו ברולה קוקוס, וקיבלנו כבונוס סורבה תפוז.
מהסורבה תפוז לא ממש התלהבתי - ניכר שהוא טרי ונעשה במקום, אבל אני אישית לא ממש מחובבי הסורבה כך שהשארתי לשאר יושבי השולחן להנות ממנו.
השוס הגדול היה הברולה קוקוס - שאפשר להבין משמו מה הוא כולל אבל קצת קשה לתאר את התענוג שבלקיחת כל ביס וביס ממנו.

סה"כ אפשר לסכם את הקונספט של המקום כפשטות משודרגת ומכאן כנראה בא השם של המקום יפו- תל אביב. אין במנות משהו גרנדיוזי שמפיל מהכיסא, אבל ניכר שימוש בחומרי גלם משובחים בכל מרכיב במנה, מה שמרים את הרמה של המנות (וגם של המחיר, מה לעשות) לגבהים של מעבר למסעדה ממוצעת.

איני יודע אם אחזור למקום בקרוב - במחיר הזה יש עוד מסעדות שף שהייתי רוצה לנסות, אבל למי שלא היה ויכול להרשות לעצמו - בהחלט שווה להקריב איזה אירוע חגיגי כדי לנסות את המקום.