בוהריים מאוחרים של שישי, אנחנו דקות לפני נסיעה אל מקום שאין בו אוכל של ממש.
חנויות מסביב מתחילות להסגר, מסעדות רוחצות את הרצפה, דלתות ננעלות, יש לחץ באוויר וריקנות בבטן.
פתאום עלתה הצעה לאכול משהו מהיר בארומה.
אני לא ידעתי מה לחשוב, לא נכנסתי לסניף של ארומה כבר עשור, לא בגלל משהו מיוחד, זה יכול לקרות לכל אחד.
 |
| כעך שהוא בייגל ופרעצל, עם ריבת תות וחמאה. |
מבט בתפריט שעל הקיר לא עושה לי טוב.
יותר מדי אפשרויות, בכל אחת צריך לפרק, לשנות להנדס.
אני מתייאש ומחלט לשתות פחית קולה. בראש אני אומר לעצמי שכבר אסתדר, אמצא משהו אח"כ.
פתאום המבט עוצר על כעך גדול שמונח על המדף, מין בייגל, פרצל, אפילו פרעצל אם תרצו.
בעוד שזוגתי לוקחת ביסים מהוססים מהכריך שלה ומספרת לי שהוא לא משהו - גם אני מגלה לאט לאט שהכעך שלי לא זורם. עם הריבה הוא מתוק מדי, עם החמאה הוא שמנוני מדי ויש לו טעם לוואי, לבד הוא רק בסדר, אבל יבשושי.
הקונספט נהדר (אפילו שהכעך לא היה בתרפיט בכלל), העיצוב וההגשה קונטיננטליים, הטעם יכול להיות יותר טוב, אבל אולי אגלה משהו חדש בעוד עשור.
זה בדיוק ההגדרה של ארומה - בסדר.
השבמחקאין משהו מרגש, אבל מובטח לך שהם יספקו את הסחורה הבסדר שלהם כל פעם, וכל אחד ימצא שם משהו שהוא יכול לאכול במחיר סביר יחסית.
ועדיין יש להם כ"כ הרבה סניפים בכל חור.. לא מובן
מחקלא חבל לקנות בייגלה בארומה?
השבמחקתקנה מאיזה זקן שיושב בפינת רחוב וצועק "בייגלה, בייגלה" - יש מספיק כאלה בת"א.
ככה אתה גם קונה בחצי מחיר, וגם עוזר לנזקק סעד.
בסדר ניסים הוא ניסה מה..
מחקרק רציתי לציין שבגרמניה לפרעצל קוראים ברעצל, כאילו כלום, והוא יבשושי.
השבמחקאני אהבתי דווקא
מחק